עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 512/08

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

 

                                          

 

 

 

 

 

 

 

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

 

1.        לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט ב' ארבל), וכן ערעור נוסף על החלטת בית המשפט המחוזי לדחות בקשה לפיצול סעדים. המחלוקת עיקרה בשאלה אם ביטול חוזה שכירות היה כדין, ובמסגרת הזמן הסביר לכך.

 

רקע

 

2.        חברת "מוחמד עבד אלקאדר ושות' בע"מ" (להלן: החברה), העוסקת בעבודות בניין וקבלנות, הקימה מרכז מסחרי על קרקע המצויה בבעלותה בשפרעם (להלן: המרכז המסחרי). בגדר המרכז נבנה, בין השאר, נכס אשר מיועד לשמש כמרכול (להלן: הנכס). חברת "שופרסל בע"מ" (להלן: שופרסל), מפעילה רשת מרכולים ארצית, ובחודש אוקטובר 1998 נכרת בין החברה לבין שופרסל הסכם להשכרת הנכס (להלן: ההסכם). בגדר ההסכם נקבע, בין השאר, כי תקופת השכירות תעמוד על 12 שנים ו-5 חודשים, אשר יחלו מיום מסירת החזקה במושכר. עוד נקבע, כי החברה מתחייבת שבמועד מסירת החזקה בנכס תהיה למרכז המסחרי תעודת גמר, וכי במקרה בו לא תתקבל תעודה כאמור תפצה החברה את שופרסל בגין הנזק שנגרם לה (סעיף 5.12 להסכם). במסגרת סעיף 17.11 להסכם נקבע, כי ככול שהחברה לא תשלים את בניית המרכז המסחרי, או לא תתמיד בבנייתו, תהיה שופרסל זכאית, בין השאר, לבטל את ההסכם ולתבוע השבה ופיצויים בגין נזק שיגרם לה. כמו כן נקבע, שהחברה תעשה מאמץ להביא לכך שבתוך מספר ימים ממועד מסירת החזקה תפתחנה מספר רב ככול שניתן מיחידות המרכז המסחרי (סעיף 5.10 להסכם).

 

           החזקה בנכס נמסרה לשופרסל בחודש מאי 2000, ובמשך שלוש שנים לאחר מכן היא הפעילה את המרכול בנכס. יצוין כי במהלך תקופה זו לא הושלמה הבניה במרכז המסחרי. בחודש דצמבר 2003, שיגרה שופרסל לחברה הודעה בדבר ביטול ההסכם, בטענה שהוא הופר, בכך שלא שווקו היחידות האחרות במרכז ובכך שלא הושלמה בו הבנייה. הודעה דומה נשלחה שוב בחודש ינואר 2004. על רקע ההפרה הנטענת, אף הפחיתה שופרסל באופן חד-צדדי את תשלום דמי השכירות בנכס. בנוסף, הגישה שופרסל לבית המשפט המחוזי תביעה לפיצויים בגין הפרת החוזה. החברה הגישה תביעה שכנגד, בטענה כי ביטול החוזה מצידה של שופרסל היה שלא כדין. במקביל הגישה החברה בקשה לפיצול סעדים, שבה עתרה לאפשר לה לתבוע במועד מאוחר יותר פיצוי בגין דמי השכירות ודמי הניהול של הנכס, למשך יתרת תקופת השכירות בהתאם להסכם. 

 

 

 

קביעותיו של בית המשפט המחוזי בעניינים שבמחלוקת

 

3.        בית המשפט המחוזי נדרש תחילה לבקשתה של החברה לפיצול סעדים. נקבע, כי התביעה שהוגשה "נסובה כולה על עילה אחת והיא הפרת חוזה", וכי "אף הסעדים שדרשה הינם סעדים כספיים של פיצויים בשל הפרת חוזה", ומשכך – אין הצדקה לאפשר פיצול סעדים. עוד נקבע, כי החברה יכלה לאמוד את הנזק שנגרם לה כתוצאה מהפרת החוזה, עוד בטרם הסתיים הדיון בתביעה הנוכחית, ובמידת הצורך יכלה להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה. אף מן הטעם הזה נקבע שאין לאפשר את פיצול הסעדים. לבסוף, קבע בית המשפט כי בנסיבות העניין, בקשתה של החברה הוגשה בחוסר תום-לב, וזאת שכן הנכס הושכר כבר לשוכר אחר, אשר משלם את דמי השכירות במקום שופרסל. לאור כל זאת, נדחתה הבקשה לפיצול סעדים.

 

4.        בית המשפט המחוזי המשיך ונדרש למספר סוגיית הנוגעות להפרת ההסכם. בין השאר, בחן בית המשפט אם הפרה החברה את התחייבותה לשווק את החנויות במרכז המסחרי, בהתאם לסעיף 5.10 להסכם. פירושו של סעיף זה, כך נקבע, מלמד כי מדובר בחיוב השתדלות, ולא בחיוב תוצאה. כלומר, על החברה להתאמץ ככול האפשר לשווק את החנויות במרכז, אולם אין מדובר בהתחייבות לפתוח חנויות בפועל. במקרה זה, נמצא שהחברה לא נמנעה מלשווק את המרכז המסחרי, או הצהירה שאין בדעתה לעשות כן. התנהגותה של החברה בהקשר זה, כך נקבע, אף אינה נגועה בחוסר תום-לב, אלא נבעה משיקול עסקי שגוי. בנסיבות אלה, נפסק כי החברה לא הפרה את התחייבותה לשווק את החנויות במרכז המסחרי.

          

           עוד בחן בית המשפט המחוזי אם הפרה החברה את התחייבותה באשר להשלמת הבנייה במרכז המסחרי. בין השאר, נקבע, כי אמנם לא נתקבלה מעולם תעודת גמר, אך הדבר אינו עולה כדי הפרת החוזה, שכן המבנה קיבל "טופס 4" במועד בו קיבלה שופרסל רישיון עסק והחלה בהפעלת המרכול. יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי החברה לא השלימה את בניית המרכז המסחרי כמתחייב בהסכם. נקבע, כי טרם בוצעו במרכז המסחרי עבודות גימור מהותיות, כגון חיפוי קירות, מלט וריצוף. על רקע זה נפסק, כי "אי סיום הבניה מהווה הפרת חוזה יסודית וזאת בהתאם להסכמת הצדדים בסעיף 17.2 להסכם השכירות". אולם, אף שנמצא כי החברה הפרה באופן יסודי את התחייבותה לסיים את הבנייה במרכז המסחרי, קבע בית המשפט כי אין מקום לפסוק פיצויים לטובת שופרסל. זאת, שכן לא הובאו בפני בית המשפט די נתונים לצורך פסיקת פיצויים בגין ההפרה. נפסק, אפוא, כי שופרסל לא הוכיחה את נזקיה, או את שיעור ההפחתה בהכנסותיה שנגרם כתוצאה ממצבו של הבניין.

 

5.        בית המשפט המשיך וקבע, כי ביטול החוזה מצידה של שופרסל נעשה שלא כדין. נפסק, כי שופרסל הסכימה לקבל את המושכר, לשביעות רצונה ובלא שהעלתה כל טענה לגבי חלקיו האחרים של המרכז המסחרי. בשלוש השנים הראשונות לפעולתה במקום, כך נקבע, היא לא העלתה טענות בדבר אי-שביעות רצונה מהמצב בנכס, או באשר להפרת ההסכם. יתר על כן, נקבע כי ממכתביה לחברה במהלך התקופה האמורה עולה כי למרות שנתקלה בקשיים מסוימים בהפעלת המרכול, לא ביקשה שופרסל לבטל את החוזה. את נושא ההפרה ותיקונה העלתה שופרסל לראשונה, כך נקבע, רק בשנת 2003, בסמוך למתן הודעת הביטול מצידה. זאת, אף שידעה מלכתחילה כי הבנייה במרכז לא הושלמה. כן נקבע, כי לא ניתנה לחברה ארכה לתיקון ההפרה. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט כי שופרסל חרגה ממסגרת הזמן הסביר העומד לה לצורך ביטול החוזה, ומשכך – הביטול היה שלא כדין, ויש לראותה כמי שהפרה את חיובה שלה.

 

6.        על רקע דברים אלה, פסק בית המשפט המחוזי כי על שופרסל להשיב לחברה את דמי השכירות שהופחתו באופן חד-צדדי במהלך הרבעון האחרון של שנת 2003. כן נקבע, כי על שופרסל לשלם לחברה את דמי השכירות והניהול לרבעון הראשון של שנת 2004 ("תקופת ההיערכות"). נוסף על כך נפסק, כי על שופרסל לשלם לחברה בעבור השבת הנכס למצבו המקורי. באשר לציוד שהותקן בנכס על-ידי שופרסל, נקבע כי חלק מן הפריטים יישארו בנכס, וחלקם האחר יוחזרו לידי שופרסל. בהקשר זה, נדרש בית המשפט בפירוט לשאלה אילו פריטי ציוד ניתן להפריד מן הנכס ללא גרימת נזק, כשהכרעתו בעניין זה נמסכה על חוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט, ועל חקירתו. 

 

           בסיכום הדברים נקבע, כאמור, כי אף שהחברה הפרה באופן יסודי את התחייבותה להשלים את הבניה במרכז המסחרי, הודעת הביטול מצידה של שופרסל ניתנה בחלוף הזמן הסביר, ועל-כן שלא כדין. מכאן הערעור שלפנינו.

 

טענות הצדדים

 

7.        עיקר טענתה של שופרסל (בגדר ע"א 512/08), היא כי ביטול ההסכם מצידה היה כדין. שופרסל משיגה על קביעותיו של בית המשפט המחוזי בנוגע לחריגה ממסגרת הזמן הסביר לביטול החוזה. לטענתה, דרישת הזמן הסביר לפי סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: חוק התרופות), צריכה להיבחן נוכח מכלול הנסיבות בכל מקרה לגופו, לרבות טיבו של ההסכם ומהות החיובים של הצדדים. במקרה שלפנינו, בהתחשב בכך שמדובר, לשיטתה, בהפרה מתמשכת – ניתנה הודעת הביטול, להשקפתה, בתוך זמן סביר. מכל מקום, לטענתה, הוראת סעיף 17.11.2 הותירה בידיה את ברירת הביטול במקרה בו החברה לא תתמיד בבניית המרכז המסחרי, קרי – גם לאחר מסירת החזקה במושכר. כמו כן, משיגה שופרסל על הממצאים העובדתיים באשר להתנהלותה במהלך השנים בהן קוים ההסכם, וטוענת כי עמדה על ההפרה הנטענת של ההסכם מצד החברה, והתריעה בפניה לא אחת על השגותיה בעניין זה. שופרסל ממשיכה וטוענת, כי השגותיה של החברה בדבר פקיעת זכות הביטול מהוות הרחבת חזית אסורה, שכן – לשיטתה – טענות אלה נשמעו לראשונה רק בשלב הסיכומים.

 

           לצד זאת, מעלה שופרסל מספר טענות נוספות באשר לחיוביה של החברה והפרתם. בין היתר, משיגה שופרסל על הקביעה שהחברה לא הפרה את חובתה לשווק את המרכז המסחרי. לטענתה, אין מדובר בחיוב השתדלות, אלא בחיוב תוצאה. לחלופין, אף אם מדובר בחיוב השתדלות החיוב, לשיטתה, הופר. כמו כן, טוענת שופרסל כי חובתה של החברה להתאמץ ולהשקיע משאבים לצורך שיווק החנויות במרכז המסחרי נובעת אף מעקרון תום-הלב, ומשנמנעה החברה מלעשות כן – הפרה בכך את חובת תום-הלב המוטלת עליה. שופרסל ממשיכה ומשיגה על קביעותיו של בית המשפט בעניין תעודת הגמר שלא נתקבלה. תעודה זו – כך נטען – היתה למעשה מבחינתה של שופרסל הערובה החוזית לכך שהחברה תבנה את המרכז כפי שהתחייבה לעשות, ובהתאם להיתר הבניה שניתן לה. משלא הוציאה החברה תעודת גמר, הפרה את החוזה – באופן המקים לשופרסל, להשקפתה, עילה לביטול החוזה. לחלופין טוענת שופרסל, כי לכל הפחות מדובר בהפרות הדדיות של החוזה, וכי במצב כזה נדרשת השבה הדדית.

 

           נוסף על השגות אלה, מעלה שופרסל שלל טענות בנוגע לפיצויים בהם חויבה. כך למשל, באשר לחיובה בתשלום דמי השכירות לרבעון האחרון של שנת 2003, טוענת שופרסל כי עמדה לה הזכות להפחית את דמי השכירות, וזאת – לשיטתה – בהתאם להוראת סעיף 9(א)(2) לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971 (להלן: חוק השכירות). כן משיגה שופרסל על חיובה בתשלום דמי השכירות והניהול בתקופת ההיערכות (קרי, ששת החודשים הראשונים של שנת 2004). בין היתר, מזכירה שופרסל כי נכנסו לנכס שוכרים חדשים, ומשכך – לא הוכח שנגרם לחברה נזק כלשהו. להשקפתה, החברה לא עמדה בעניין זה בנטל ההוכחה המוטל עליה. אף בעניין הציוד שנשאר בנכס מבקשת שופרסל לבחון מחדש את קביעותיו של בית המשפט המחוזי.

 

8.        החברה, לעומת זאת, סומכת ידיה על הכרעתו של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע להפרת ההסכם וחיובה של שופרסל בתשלום פיצויים. להשקפתה, אין מקום להתערב בהכרעתו של בית המשפט המחוזי בעניין זה, בין היתר, נוכח העובדה שמדובר – לשיטתה – בקביעות עובדתיות. לגופו של עניין, מדגישה החברה כי שופרסל לא העלתה טענות בנוגע להפרות הנטענות עד לשנת 2003. לשיטתה, ההסכם בוטל שלא כדין, ובנסיבות אלה – אין לשופרסל זכות לקבל פיצויים. ממילא, כך נטען, לא הוכחו הנזקים שנגרמו כתוצאה מההפרה. אף באשר לשיווק המרכז המסחרי מצטרפת החברה להכרעתו של בית המשפט, וסבורה כי מדובר בחיוב השתדלות. כך אף באשר להפחתה החד-צדדית בדמי השכירות מצידה של שופרסל; בעניין דמי השכירות בתקופת ההיערכות; ובנוגע לנזקי הפינוי.

 

9.        ערעורה של החברה (ע"א 544/08) נוגע לדחיית בקשתה לפיצול סעדים. עיקר טענתה היא שהפיצול התבקש רק בנוגע לנזק שהתגבש לאחר הגשת התביעה שכנגד, וכי מדובר בדמי השכירות ודמי ניהול הנכס בתקופה שלאחר הפרת החוזה. נטען, כי הפרת ההתחייבות לשלם דמי שכירות ודמי ניהול הן עילות נפרדות מן העילה העיקרית בתביעה שכנגד – היא הפרת החוזה עקב ביטולו שלא כדין. מדובר, לטענתה, בעילות המתחדשות כל חודש בחודשו. עוד משיגה החברה על הקביעה כי יכלה לתקן את כתב התביעה, שכן לשיטתה, קביעה זו אינה משקפת את אורח החיים העסקי, המאפיין השכרת נכס לתקופה ממושכת לגוף מסחרי גדול, כגון חברת שופרסל. כן מלינה החברה על הקביעה כי התנהלה באופן חסר תום-לב.

 

10.      בהקשר זה טוענת שופרסל, לעומת זאת, כי מדובר באותה עילה, ולא בשתי עילות נפרדות, וכי אין מקום לפצל סעד כספי אחד למספר סעדי משנה. נטען, כי החברה יכלה להמתין עד להתגבשות כל נזקיה, ולהסתפק בינתיים בטענת קיזוז במסגרת כתב ההגנה שהגישה. אולם, משבחרה החברה להגיש תביעה שכנגד בעילה של הפרת חוזה – היא נדרשת למצות את כל הסעדים הקיימים לאותה עילה. עוד נטען, כי אילו היה מדובר בשתי עילות שונות – כפי שטוענת החברה – הרי שכלל לא היה נדרש היתר לפיצול סעדים. נוסף על כך, טוענת שופרסל כי החברה מנסה למעשה להביא לאכיפת ההסכם, על-ידי שמירת האפשרות לתבוע פיצויי קיום בעתיד, "במסווה" של בקשה לפיצול סעדים. להשקפתה, הבקשה לפיצול סעדים אף מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט, ועולה כדי חוסר תום-לב מצד החברה.

 

 

 

פיצול סעדים

 

11.      בית המשפט המחוזי דחה, כאמור, את הבקשה לפיצול סעדים, וקבע כי אין מקום להתיר לחברה לתבוע במועד מאוחר יותר את דמי השכירות ודמי הניהול של הנכס. יאמר מיד, כי לא מצאתי עילה להתערב בהכרעתו של בית המשפט המחוזי בעניין זה. תקנה 44 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), מורה כי "תובענה תכיל את מלוא הסעד שהתובע זכאי לו בשל עילת התובענה". תקנה 45 ממשיכה ומורה, כי מי שזכאי למספר סעדים בגין אותה עילת תביעה, "רשאי לתבוע את כולם או מקצתם; אך אם לא תבע את כולם, לא יתבע אחרי כל סעד שלא תבעו, אלא אם כן הרשה לו בית המשפט שלא לתבעו". המשמעות היא, שמקום בו מדובר בעילת תביעה אחת, ככלל, אין לפצל אותה לתביעות אחדות, אלא על התובע למצות את מלוא הסעדים הקיימים לו בגין אותה העילה – בגדר הליך אחד. תובע אשר אינו ממצה את זכותו למלוא הסעדים, רואים אותו כמוותר על היתרה והוא מנוע מלתבוע את החלק הנותר בשלב מאוחר יותר בתביעה נפרדת, אלא באישורו של בית המשפט (ראו, למשל: ע"א 211/91 גולדין נ' כלל אינוסטמנט האוס בע"מ, פ"מ מה(3) 441, 443 (1991); ע"א 61/77 אנג'ל נ' מייש, פ"מ לא(3) 673, 678 (1977); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 126, 129 (מהדורה עשירית, 2009) (להלן: גורן)). 

 

           המבחן הקובע באשר להגדרת 'עילה' לעניין זה, הוא "כל אשר בלשון בני אדם נחשב לסיבה הדומיננטית של התביעה או התביעות שהוגשו" (ע"א 447/68 הופמן נ' מיכאלי-לויטל, פ"ד כג(2) 52, 55 (1969); וראו גם: משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי כרך א 619 (2007) (להלן: קשת); גורן, בעמ' 131). במקרה שלפנינו, כזכור, קבע בית המשפט המחוזי כי מדובר בעילה אחת, הנובעת כולה מהפרת החוזה. קביעה זו בדין יסודה. השגותיה של החברה מתמקדות כולן בהפרת החוזה על-ידי שופרסל, ואופן הביטול. אף טענותיה לעניין דמי השכירות והניהול בתקופה שלאחר הביטול נובעות מכך שהחוזה בוטל, שכן מדובר למעשה בדרישה לפיצויי קיום. אין מדובר, אפוא, בנושא נבדל ומובחן אשר ראוי לדון בו בנפרד. באופן דומה, כבר נפסק, כי מקום בו החוזה בוטל עובר להגשת התביעה או בד בבד עם הגשתה, "ממילא לא קמו עוד למערערת עילות תביעה חדשות על-פיו, והיה עליה לתבוע כבר אז את כל מה שמגיע לה לטענתה עקב הפרת החוזה" (ע"א 367/83 מ' שושן בע"מ נ' רמות גזית בע"מ, פ"ד לט(1) 633, 638 (1985)). דברים אלה יפים אף לענייננו. מכל מקום, יצוין כי אילו אכן דובר בשתי עילות נפרדות – כפי שמבקשת החברה לטעון – הרי שממילא לא נדרש היתר לפיצול סעדים, וניתן היה להגיש תביעה נפרדת בגין כל עילה. אלא שכאמור, אין הדבר כך.

 

12.      ועוד. הכלל לפיו אין לאפשר פיצול סעדים מבוסס, בין היתר, על השאיפה שלא להטריד את הנתבע מספר פעמים באותו עניין, כמו גם הרצון להימנע מלהעמיס על המערכת שלא לצורך. פיצול הדיון באותו עניין גורם בדרך כלל לבזבוז משאבים וזמן, הן של הצדדים הן של המערכת השיפוטית, ועל-כן אין לעודדו (ראו, למשל: ע"א 409/78 גולן נ' פרקש, פ"ד לד(1) 813, 819 (1979); קשת, בעמ' 618-615; גורן, בעמ' 127). היתר לפיצול סעדים מצריך, לפיכך, הצדקה מיוחדת, כגון אינטרס לגיטימי של המבקש בפיצול הדיון. הצדקה כזו אינה בנמצא במקרה שלפנינו. נוסף על כך, במקרה זה, הקשר החוזי בין הצדדים נותק בפועל לפני מספר שנים, הבירור העובדתי בתיק כבר נעשה והדיון בו הסתיים זה מכבר. דיון מחודש באותן הסוגיות יביא, במקרה זה, לבזבוז זמנם ומרצם של כל הנוגעים בדבר, ואף מן הטעם הזה אין מקום לאפשר לצדדים להמשיך ולהתדיין בנושא בעת הזו.

 

זכות ביטול והזמן הסביר        

 

13.      כזכור, קבע בית המשפט המחוזי כי החברה טרם השלימה את הבניה במרכז המסחרי, לרבות עבודות גימור כגון חיפוי קירות, מלט וריצוף, באופן העולה כדי הפרה יסודית של החוזה. נוכח ההוראות המפורשות בחוזה באשר לחובתה של החברה לסיים את הבניה במרכז המסחרי, ולאור מצבו הנוכחי של המבנה – לא מצאתי להתערב בהכרעתו של בית המשפט המחוזי בעניין זה. עיקר השאלה בערעור שלפנינו היא, אפוא, אם היתה שופרסל זכאית לבטל את החוזה על-בסיס ההפרה האמורה, וביתר פירוט – אם איבדה את זכותה לבטל את החוזה בהתחשב במועד בו ניתנה הודעת הביטול – כפי שטוענת החברה, או שמא מדובר בביטול כדין שאינו חורג מגדר הזמן הסביר – כטענת שופרסל.

 

14.      הזכות לביטול החוזה עומדת לצד שנפגע מהפרה שביצע הצד שכנגד, והיא מבטאת את החופש של צד בחוזה להשתחרר ממנו. כך בייחוד במקרה שלפנינו בו קיים סעיף ספציפי בחוזה (סעיף 17.11) המתיר לשופרסל לבטל את החוזה ולדרוש פיצויים בגין הנזק שנגרם לה, ככול שהחברה לא תשלים את הבנייה. קיומה של זכות הביטול – בין אם מכוח הדין בין אם לפי החוזה – נתפס כמגן על האינטרסים של הצד הנפגע מהפרת החוזה. לצד זאת, מעבר לתיקון העוול שנעשה לפרט הנפגע מן ההפרה, מתן זכות ביטול אף שולחת מסר התרעתי למפרים-בכוח אשר עשוי למנוע את קיומן של הפרות עתידיות, ולמצער להטיל את עלותן על הצד המפר ובכך למנוע ניצול לרעה של המנגנון החוזי. כך, כבר נפסק כי "תועלת רבה יותר, במובן של עידוד כריתתם של חוזים יעילים, תושג כאשר צדדים לחוזים עתידיים יהיו בטוחים כי מקום בו זכותם החוזית תופר בהפרה יסודית, תהיה ודאות כי יוכלו לבטל את החוזה וליהנות מזכות ההשבה. כך, זכות הביטול הניתנת לנפגע עקב הפרה יסודית עשויה גם להרתיע באופן יעיל מפרים פוטנציאליים, ובכך ממלאת היא תכלית חברתית נוספת" (ע"א 11386/05 שרבט מלכיאל ובניו בנין לעם בע"מ נ' אלמוג, פס' 15 (לא פורסם, 24.7.2007); וראו גם: גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים – התרופות – לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 572-571 (2009) (להלן: שלו ואדר)).

 

           קיומה של זכות הביטול מגינה, אם-כן, על האינטרסים של הנפגע, כמו גם על האינטרס הציבורי בהרתעה יעילה. אלא, שבהתאם לסעיף 8 לחוק התרופות, השימוש בזכות הביטול כפוף למגבלת הזמן הסביר. קרי, ביטול החוזה צריך להיעשות תוך זמן סביר, ונפגע אשר אינו מממש את זכות הביטול בתוך מועד זה – מאבד את ברירת הביטול הקיימת לו. אין מדובר בדרישה טכנית גרידא. תכליתה של דרישה זו להגן על אינטרס ההסתמכות והציפיות הלגיטימיות של המפר, שכן התפיסה היא, שעל אף קיומה של ההפרה, אין לחשוף את המפר לחוסר ודאות באשר למעמדו של החוזה לאורך זמן ממושך מדי (ראו: ע"א 7398/00 גולדברג, כונס נכסים נ' ועד הנאמנים לנכסי הווקף המוסלמי בתל-אביב, פ"ד נז(6) 730, 744 (2003); שלו ואדר, בעמ' 651-649).

 

15.      נמצא, אפוא, כי זכות הביטול מגינה על האינטרס של הנפגע, בעוד דרישת הזמן הסביר שומרת על האינטרס של המפר. פרק הזמן המהווה "זמן סביר" משקף, אם-כן, את האיזון בין שני הטעמים האלה. הוא משתנה ממקרה למקרה ותלוי – בין היתר – באופי החוזה, הנזק שנגרם והתנהגות הצדדים (ע"א 71/75 מרגליות נ' אברבנאל, פ"ד כט(2) 652, 658 (1975); רע"א 7956/99 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' עיריית מעלה אדומים, פ"ד נו(5) 779, 786, 793 (2002); ע"א 7379/06 ג.מ.ח.ל חברה לבניה 1992 בע"מ נ' טהוליאן, פס' 59 (לא פורסם, 10.9.2009), וההפניות שם; שלו, בעמ' 655-654). פרק זמן של מספר ימים עשוי להוות זמן בלתי-סביר בנסיבות מסוימות, בעוד שכמה שנים עשויות להיחשב בגדר זמן סביר בנסיבות אחרות. במקרה שלפנינו, הודעת הביטול ניתנה, כזכור, שלוש שנים לאחר ביצוע ההפרה. בנסיבות מקרה זה, אין מדובר, לטעמי, בזמן בלתי-סביר.

 

           אמנם, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, במהלך שלוש השנים הראשונות של החוזה הבהירה שופרסל לחברה כי היא מעוניינת בהמשך קיומו, וזאת למרות שידעה מה מצבו של המרכז המסחרי. נוסף על כך, הדרישה למתן ארכה לקיומו של החוזה קיימת אמנם, בהתאם להוראת סעיף 7(ב) לחוק התרופות, אך במקום בו מדובר בהפרה "רגילה" של החוזה, בעוד שבעניינו מדובר בהפרה יסודית (ראו גם: פרשת מרגליות, בעמ' 658; שלו ואדר, בעמ' 578-576). על שופרסל לא היתה, אם-כן, מוטלת באופן פורמאלי החובה להעניק לחברה ארכה לביצוע החיוב. אולם, נוכח המצג שיצרה שופרסל במהלך שלוש השנים הראשונות לחוזה, ייתכן שהיה מקום לאפשר לחברה, למצער ארכה קצרה, בכדי לתקן את ההפרה. עם זאת, אין בכך – בנסיבות המקרה שלפנינו – כדי לשלול את זכות הביטול העומדת לשופרסל במקרה של הפרה יסודית. כאמור, מקורה של דרישת הזמן הסביר ברצון להגן על המפר מפני נזק שעשוי להיגרם לו כתוצאה מחוסר ודאות ממושך בנוגע למעמד החוזה. אלא שבמקרה זה, לא הוכח שנגרם לחברה נזק כתוצאה ממועד הביטול. דווקא משום שלא ננקטו פעולות להשלמת הבניה, לא השתכנעתי שהחברה נפגעה באופן ממשי מכך שהחוזה קוים במשך שלוש שנים. החברה היתה מודעת לחיובה להשלים את בניית המרכז המסחרי מלכתחילה. העובדה ששופרסל הפעילה את המרכול בנכס במשך שלוש שנים – אף שהבניה לא הושלמה – לא פגעה בחברה, וייתכן שאף הטיבה עימה. יתרה מזאת, לכאורה, אף אם היתה הודעה הביטול ניתנת מיד עם מסירת הנכס, היתה החברה פועלת באופן דומה לפעולתה במועד בו ניתנה הודעת הביטול בפועל. לא השתכנעתי, אפוא, כי נפגע אינטרס לגיטימי ומהותי של החברה, במידה שהיה בה כדי לצדיק את שלילת זכותה הלגיטימית של שופרסל לביטול החוזה בשל הפרתו היסודית.

 

           ועוד. כפי שכבר הובהר, בהתאם לסעיף 17.11 לחוזה, הזכות לבטל את ההסכם, קמה לשופרסל – בין היתר – ככול שהחברה לא תשלים את הבניה בנכס ובמרכז המסחרי, או לא תתמיד במלאכת הבניה. במקרה זה מקובלת עלי טענתה של שופרסל כי מדובר בזכות ביטול רחבה הקמה אף לאחר מסירת החזקה בנכס, ככול שהבניה במרכז אינה ממשיכה להתקדם בהתאם למוסכם. בנסיבות אלה – נוכח העובדה שלא הוכח שנגרם לחברה נזק כתוצאה ממועד הביטול, ובהתחשב בזכות ביטול הקיימת לשופרסל אף לאחר מסירת החזקה בנכס – לא מצאתי כי ביטול החוזה היה שלא כדין.

 

17.      יתר על כן, במקרה זה, תוצאה זו אף עולה בקנה אחד עם השאיפה להרתיע מפרים פוטנציאלים. כאמור, יש טעם לאפשר לצד שנפגע מהפרתו היסודית של החוזה להשתחרר ממנו, ולהביא להשבה הדדית של התמורות החוזיות, במטרה להרתיע מפרים פוטנציאלים. מקום שבו צד לחוזה יכול להימנע מקיום חיוביו במשך מספר שנים, בלא לשלם את "המחיר" החוזי הכרוך בכך, עשוי להיווצר תמריץ שלילי למפרים בכוח, אשר עלול להביא לשימוש לא יעיל במנגנונים החוזיים. אף מן הטעם הזה אין הצדקה לשלול משופרסל במקרה שלפנינו את זכות הביטול הקמה לה בעקבות הפרתו היסודית.

          

השבה הדדית

 

18.      בנסיבות שנוצרו, אפוא, בהתחשב בהפרה היסודית של החוזה, ונוכח העובדה שלא הוכח כי מועד הביטול גרם לחברה נזק, נמצא כי החוזה בוטל כדין. משבוטל החוזה קמה, ככלל, בהתאם להוראת סעיף 9(א) לחוק התרופות – חובת השבת הדדית, החלה על הנפגע והמפר כאחד. המשמעות היא שכל צד נדרש להשיב לצד שכנגד את מה שקיבל לידיו במסגרת הקשר החוזי (ראו, למשל: ע"א 741/79 כלנית השרון השקעות ובנין (1978) בע"מ נ' הורוביץ, פ"ד לה(3) 533, 540-538 (1981); שלו ואדר, בעמ' 695-694, 715-712). במקרה שלפנינו, המשמעות היא שהן שופרסל הן החברה ידרשו להשיב אחת לשנייה את שקיבלו בגדר החוזה.

 

19.      משנמצא כי מוטלת על הצדדים חובת השבה הדדית, יש לבחון מה "קיבלו" לידיהם בפועל, כחלק ממערכת היחסים החוזית או לפי החוזה, ובהתאם לקבוע מה עליהם להחזיר לצד שכנגד. בתמצית יאמר, כי כימות שוויה של ההשבה תלוי בנסיבותיו של כל מקרה לגופו. כפי שקבע השופט (כתוארו אז) א' ברק, "יש ושיעור ההשבה ייקבע על-פי הוצאות שהוצאו, ויש ושיעור ההשבה ייקבע לפי ערך ששונה, ויש ושיעור ההשבה ייקבע על-פי טובת הנאה שצמחה, ויש ושיעור ההשבה ייקבע על-פי מבחן סביר אחר" (פרשת כלנית השרון, בעמ' 541). במקרה שלפנינו, המשמעות האופרטיבית היא, ששופרסל לא תחויב בתשלום בעבור החודשים שלאחר הודעת הביטול, קרי – הרבעון הראשון של שנת 2004, או כל מועד מאוחר יותר. תשלום זה אמור היה להתקבל על-פי החוזה, והוא חלק ממערכת היחסים החוזית בין הצדדים. משכך, על החברה להשיב לשופרסל (באופן רעיוני) את התשלום שקיבלה, כאשר בפועל, המשמעות היא, כאמור, ששופרסל לא תחויב בתשלום זה. עם זאת, כחלק מההשבה, חיובה של שופרסל לשאת בהוצאות החזרת הנכס לקדמותו יוותר על כנו. אין גם מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי בנוגע לציוד שיוחזר לשופרסל, ובאשר לזה שיוותר בנכס.

 

20.      אף הפיצוי המשתלם לחברה בגין ההפחתה החד-צדדית של דמי השכירות ברבעון האחרון של שנת 2003 יישאר על כנו, אם כי מטעם שונה. כל עוד לא בוטל החוזה, מוטלת על כל צד החובה להמשיך ולקיים את חיוביו. עצם קיומה של הפרה אינו מקים, באופן אוטומטי, זכות להפחתה חד-צדדית של התשלום הנדרש בחוזה. במקרה זה, לא הוכח כי קמה לשופרסל הצדקה להפחתה כאמור, כך שהיה עליה להמשיך ולקיים את חיובה במלואם עד לביטולו של החוזה. יצוין, כי אין בהוראותיו של סעיף 9(א)(2) לחוק השכירות לסייע לשופרסל בעניין זה, כפי שמבקשת היא לטעון. סעיף זה מתיר לשוכר (בענייננו, שופרסל) להפחית את דמי השכירות מקום בו המשכיר (בעניינו, החברה) לא תיקן את הפגם בנכס "תוך זמן סביר לאחר שקיבל על כך דרישה מאת השוכר". קרי, התנאי להפחתת דמי השכירות הוא כי השוכר ביקש לתקן הפגם בנכס, וכי דרישתו לא נענתה בתוך זמן סביר. אלא שבמקרה שלפנינו, כפי שכבר הובהר, נקבע כי לא הועלתה דרישה לתיקון הנכס ואף לא ניתנה התראה קודמת על-כך. בנסיבות אלה, שופרסל אינה יכולה להיבנות מהוראת סעיף 9(א)(2) לחוק השכירות.

 

21.      ועוד. אין גם מקום לפסוק, במקרה שלפנינו, פיצוי הסתמכות, או פיצויי קיום, בגין הפרת החוזה. הקושי בהקשר זה נעוץ בכך שלא הוכח קיומו של נזק. פיצויים אלה באים להטיב את נזקו של הנפגע, בין אם לעבר (הסתמכות) בין אם לעתיד (קיום), בהתאם לנסיבות העניין. אך בהיעדר הוכחה לחסר שנגרם לנפגע – למעשה אין "נזק" שאותו נדרשים להטיב, וממילא אין לפסוק בגינו פיצוי. כפי שכבר הובהר, בית המשפט המחוזי מצא, כי לא הוכח הנזק הנטען בהקשר זה, ואף לא הונחו די נתונים לקביעת שיעורם של פיצויים בגין הנזק הנטען. המדובר בקביעות עובדתיות באשר לממצאים הנוגעים להוכחת הנזק. כידוע, ערכאת הערעור נוטה שלא להתערב בממצאיה של הערכאה המבררת בעניין שכזה, ולא נמצא במקרה שלפנינו טעם לחרוג מן הכלל האמור.

          

22.      התוצאה היא, אפוא, שערעורה של החברה נדחה, וערעורה של שופרסל מתקבל בחלקו בכל הנוגע להפרת החוזה, כמפורט לעיל. בנסיבות העניין, ישא כל צד בהוצאותיו.

 

                                                                                      המשנה-לנשיאה

 

 

השופט ס' ג'ובראן:

 

           אני מסכים.

 

                                                                                      ש ו פ ט

 

 

השופט נ' הנדל:

 

           אני מסכים.

 

                                                                                      ש ו פ ט

 

 

         הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין.

 

         ניתן היום, י"ב באייר התשע"א (16.5.2011).

 

 

 

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   08005120_P15.doc   גח

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il