עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 4996/12

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

בר"ם 4996/12

לפני:

כבוד השופט ע' פוגלמן

המבקשת:

הועדה המקומית לתכנון ובניה עפולה

נ ג ד

המשיבה:

מע"צ החברה הלאומית לדרכים בע"מ

בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' השופט א' אליקים) מיום 28.05.2012 בתיק עמנ 1977-02-12

בשם המבקשת:

עו"ד נעמי וייל

החלטה

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' השופט א' אליקים) שדחה ערעור מינהלי שהגישה המבקשת על החלטת ועדת הערר המחוזית לפיצויים והיטלי השבחה במחוז צפון (להלן: ועדת הערר).

1. בשנת 2003 נרשמה המשיבה, שגלגולה הקודם היה יחידת סמך במשרד התחבורה, כחברה ממשלתית. לאחר הקמת החברה נערכו הסכמים שונים שבמסגרתם העבירה המדינה פעילות שנוהלה עד אז באמצעות יחידת הסמך למשיבה. לפי קביעתן של הערכאות הקודמות, בין השנים 2003-2008 עשתה המשיבה שימוש בחלקת מקרקעין בעפולה שהיא נושא המחלוקת בין הצדדים (להלן: המקרקעין), כבת-רשות מטעמה של המדינה. בשנת 2008 העבירה המדינה את זכויות החכירה במקרקעין למשיבה. זאת, לאחר שבעבר הופקעו המקרקעין והוקנו למדינה מכוח סעיף 19 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943.

2. ביום 25.12.2005 פורסמה למתן תוקף תכנית מתאר מקומית עפ/מק/180/5 (להלן: התכנית), שבמסגרתה סומן מבנה שנמצא על המקרקעין להריסה על מנת להרחיב כביש. המשיבה, שבאותה העת השכירה את המקרקעין לצרכים מסחריים, הגישה למבקשת תביעה לפיצוי לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק). המבקשת דחתה את התביעה. המשיבה הגישה ערר לוועדת הערר, וזו מינתה שמאי מכריע. השמאי המכריע קבע כי מקרקעי המשיבה לא נפגעו מאחר שהתכנית כללה גם אלמנטים משביחים. המשיבה עררה על החלטת השמאי המכריע. ועדת הערר קבעה כי השמאי שגה בעניין מסוים והורתה לו לתקן את שומתו. בשומה מתוקנת קבע השמאי כי חלה פגיעה במקרקעין בשווי 86,508 דולר ארה"ב. המבקשת הגישה לשמאי בקשה להבהרה – שבמסגרתה הופנתה תשומת לבו של השמאי לכך שמעמדה של המשיבה במקרקעין במועד הקובע היה של בת-רשות בלבד. השמאי המכריע נעתר לבקשת ההבהרה והפחית את סכום הפגיעה כך שיעמוד על סך 60,000 דולר ארה"ב. ועדת הערר אישרה קביעה זו והורתה למבקשת לשלם למשיבה פיצוי בסך של 274,290 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה, ריבית, הוצאות ושכר טרחת עורך דין. המבקשת הגישה ערעור לבית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה על החלטת ועדת הערר. במסגרת הערעור לא חלקו הצדדים על קביעת ועדת הערר שלפיה המשיבה היא בת-רשות במקרקעין. המבקשת טענה, בין היתר, כי לבת-רשות אין זכות לפיצויים מכוח סעיף 197 לחוק; ולחלופין כי היא זכאית לפטור מתשלום פיצוי מכוח סעיף 200 לחוק. לחלופי חילופין נטען כי נוכח העובדה שהמקרקעין הופקעו במקור לצורכי ציבור לא זכאית המשיבה לפיצוי בגין אישור התכנית.

3. בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה (כב' השופט א' אליקים) דחה את הערעור בקובעו שלא נפל פגם בהחלטת ועדת הערר, וכי היא מקובלת עליו לגופה. בית המשפט ציין כי פיצוי מכוח סעיף 197 לחוק ניתן כאשר חלה פגיעה בזכות במקרקעין בעלת ערך כלכלי, ולא רק כשמדובר בזכות קניינית במובן הצר. עוד נקבע כי בנסיבות המקרה הפגיעה לא עמדה במבחני הפטור ממתן פיצוי לפי סעיף 200 לחוק, שכן היא חורגת מתחום הסביר; ושהעובדה שהזכויות במקרקעין נרכשו במקור בדרך של הפקעה לצורכי ציבור אינה משליכה על זכאות המשיבה לפיצויים בגין הפגיעה.

4. מכאן הבקשה שלפניי שבמסגרתה נטען כי זכות של רישיון לשימוש במקרקעין, שלא שולמה בגינה תמורה, אינה מקימה זכות לפיצוי לפי סעיף 197 לחוק. עוד נטען כי אף אם קמה למשיבה זכות פיצוי כאמור, מעמדה כבת רשות משפיע על יישום התנאים הקבועים בסעיף 200 לחוק לפטור ממתן פיצוי. לחלופין נטען כי העובדה שהמקרקעין הופקעו במקור בידי מדינת ישראל לצורכי ציבור, בעוד שבמועד הקובע עשתה בהם המשיבה שימוש לצרכים מסחריים, משפיעה על יישום התנאים לפטור ממתן פיצוי מכוח סעיף 200 לחוק.

5. דין הבקשה להידחות. אמות המידה למתן רשות ערעור על פסק דין של בית משפט לעניינים מינהליים בערעור על החלטה של ועדת ערר לפיצוים והיטלי השבחה הותוו בבר"ם 1874/12 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חולון נ' אנג'ל (לא פורסם, 1.5.2012). יישום אמות מידה אלו על המקרה דנן מוליך למסקנה שאין עילה למתן רשות לערער. שאלת זכאותה של המשיבה לפיצוי לפי סעיף 197 לחוק נידונה שלוש פעמים – לפני השמאי המכריע, בוועדת הערר ובבית המשפט לעניינים מינהליים. התוצאה הסופית בכולן הייתה זהה. טענותיה של המבקשת מכוונות כולן לאופן שבו יישמו הערכאות הקודמות את הדין החל בנושא זכותה של המשיבה לפיצוי לפי סעיף 197 לחוק. כפי שציינו הערכאות הקודמות, העובדה שמדובר בזכות רישיון – ולא בזכות לבעלות למשל – אינה שוללת זכאות לפיצוי, הגם שהדבר עשוי להשליך על גובה הפיצוי. בענייננו, במסגרת השומה המכרעת נלקח בחשבון טיב זכויותיה של המשיבה כבת-רשות במקרקעין בלבד, והפיצוי הופחת בהתאם. קביעה זו משתלבת היטב עם ההלכה הפסוקה שלפיה יש לפרש את סעיף 197 לחוק בהרחבה (ראו: בר"ם 4443/03 עיריית חולון נגד רשות שדות התעופה בישראל, פסקה 33 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (לא פורסם, 17.7.2011)). כך, למשל, נפסק כי זכות של דיירות מוגנת מקימה עילה לפיצוי מכוח סעיף 197 לחוק (ע"א 511/88 מנדלבאום נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשון לציון, פ"ד מד(3) 522, 528-527 (1990)). גם אם בית משפט זה לא דן במישרין בשאלה אם זכות מסוג רישיון מקימה עילה לתביעה לפיצוי לפי סעיף 197 לחוק, הרי שאין מדובר בחידוש אלא ביישום ההלכה הפסוקה בדבר הפרשנות המרחיבה של התיבה "זכות במקרקעין" בסעיף 197 לחוק. אמנם, בעניין ע"א 618/05 דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות ציבוריות (לא פורסם, 21.3.2007) (שעסק בסוגיית פיצויים בגין הפקעה, ולא בפיצויים בגין ירידת ערך מכוח סעיף 197 לחוק) קבע בית משפט זה שזכות רישיון מכללא, שניתנה ללא תמורה וניתנת לביטול, אינה מקנה זכאות לפיצויים. אולם בענייננו לא הוכח כי מדובר ברישיון הדיר כאמור, ומעיון בבקשה וצרופותיה דומה כי מדובר ברישיון בלתי הדיר שניתן על ידי המדינה כשלב ביניים בתהליך של העברת הזכויות במקרקעין למשיבה, כפי שאכן בוצע בהמשך. מכל מקום, טיב הרישיון שבו החזיקה המשיבה בנסיבות העניין הוא שאלה עובדתית-יישומית שאינה מצדיקה מתן רשות ערעור. גם השאלה האם טיבו של הרישיון כאמור מצדיק פטור מפיצוי לפי סעיף 200 לחוק אף היא שאלה יישומית שאינה מצדיקה מתן רשות ערעור (עניין אנג'ל, פסקה 9; בר"ם 8282/07 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה אשקלון נ' גינוסר, פסקה 21 (לא פורסם, 20.8.2008)). אף הטענה כי לרקע של זכויות המשיבה במקרקעין השפעה על זכאותה לפיצויים איננה מצדיקה מתן רשות ערעור. בית משפט זה דחה את הטענה שלפיה הזכות לפיצויים בגין ירידת ערך מושפעת מהעובדה שמקרקעין הופקעו במקור לצורכי ציבור אך משמשים לצרכים מסחריים במועד אישור התכנית הפוגעת (בר"ם 1106/04 הוועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה נ' חברת החשמל לישראל בע"מ (לא פורסם, 13.12.2006)).