עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 4799/12

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

בשם המבקשים:                     עו"ד עמיקם חרל"פ; עו"ד מיכאל אלנתן

 

 

 

 

1.        בגדרה של בקשת רשות הערעור שלפני מעלים המבקשים לדיון סוגיה שאינה פשוטה כלל ועיקר ושיש לה פנים לכאן ולכאן – שאלת עיתוי מינויו של מומחה מטעם בית המשפט בתביעות רשלנות רפואית, זאת בצד השאלה הרחבה יותר של עצם הצדקת מינוי כאמור.

 

2.        המבקשים הגישו לבית המשפט המחוזי בירושלים תובענה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו למבקשת 1 כתוצאה מ"הולדה בעוולה". לטענת המבקשים, בבדיקות שנערכו לאם המבקשת 1 במהלך הריונה, ובעיקר בבדיקות אולטרא-סאונד, ניתן היה לאתר ממצאים שלמצער מעוררים חשד כי הוולד הצפוי להיוולד יסבול מתסמונת דאון. לא זו אף זו – נטען כי בפועל נמצאו ממצאים כאמור, אך אלו לא הובאו לידיעת המבקשים 2 ו-3, הוריה של המבקשת 1, ונשללה מהם הזכות לבחור האם וכיצד להעמיק את המעקב ההריוני ולהפסיק את ההיריון. לכתב התביעה צורפה חוות דעת של מומחה למיילדות. גם לכתב ההגנה של המשיבים 3-1 צורפה חוות דעת מומחה מטעמם.

 

3.        על פי האמור בבקשת רשות הערעור, וכפי שעולה בעקיפין מפרוטוקול הדיון, נראה כי בישיבת קדם המשפט הראשונה שהתקיימה ביום 25.5.2012, העלה בית המשפט המחוזי (כב' השופט מ' בר-עם) בפני באי-כוח הצדדים את האפשרות למינוי מומחה מטעם בית המשפט ליתן חוות דעת בשאלת האחריות. בא כוח המבקשים טען נגד מינוי זה, במיוחד בשלב בו מצוי בירור התובענה, והוסיף כי ראוי לשקול מינוי מומחה מטעם בית המשפט רק לאחר חקירת המומחים מטעם בעלי הדין. 

 

           בית המשפט ציין בהחלטתו, כי הוא סבור שיש הצדקה למינוי מומחה מטעמו (אם כי לא נימק מדוע הוא סבור כך) ואיפשר לצדדים להודיע על הסכמה לזהות המומחה. הוחלט, כי בחלוף המועד למסירת הודעת הצדדים בנדון יימנה בית המשפט את המומחה בהחלטה נפרדת.

 

           על החלטה זו הוגשה בקשת הרשות לערער.

 

4.        אינני רואה לנכון ליתן למבקשים רשות ערעור, אף מבלי שאדרש לצורך בקבלת תשובה לבקשה.

 

5.        כפי שציינתי בפתח ההחלטה, הסוגיה המועלית על-ידי המבקשים מעוררת שאלות והתלבטויות לא מעטות. כאמור, המבקשים ממקדים את טיעונם בשאלת עיתוי המינוי, במובחן משאלת עצם האפשרות למנות מומחה מטעם בית המשפט בנסיבות התובענה שהגישו. לטענתם, מינוי מומחה מטעם בית המשפט בתביעות רשלנות רפואית (לסוגיית החבות) אמור להיות החריג ולא הכלל, בין היתר נוכח הנימוקים שפורטו בהחלטתי ברע"א 2104/12 פלונית נ' ד"ר וינברג (לא פורסם, 1.5.2012), (להלן: עניין פלוניות). עוד נטען, כי גם אם יימצא שיש מקום למינוי מומחה מטעם בית המשפט, יש לעשות כן "בעיתוי הנכון", דהיינו – רק לאחר שהובהר הצורך במינוי זה בעקבות חקירת המומחים שמטעם בעלי הדין, וככל שאפשר לתחום את המינוי לסוגיות מוגדרות שנותרו בלתי ברורות. המבקשים טוענים, כי אם לא ייעשה כן, הדבר עלול לגרום לעיוות דין לתובעים נוכח הקשיים האימננטיים באיתור מומחה אובייקטיבי שיוכל לצאת באומץ נגד מימסדים רפואיים ועמיתים למקצוע, לרבות רופאים בכירים, אם הדבר יידרש. המבקשים מוסיפים, כי לעיתים מינוי מומחה מטעם בית המשפט יוצר "אשליה של ניטרליות ושל דבקות באמיתות מדעיות", אך בפועל לא תמיד כך הם פני הדברים, וכאשר המינוי נעשה בטרם שבית המשפט נחשף למכלול העובדות וחוות הדעת שבתיק, הדבר עלול לקבע את דעת בית המשפט כבר בשלב מוקדם של ההליך. המבקשים מציינים, כי מינוי מומחה מטעם בית המשפט בתביעות האמורות, בשלבים התחלתיים של ההליך, הוא כיום "הפרקטיקה אצל ערכאות רבות במחוזות השונים"; ומוסיפים כי, למצער, יש צורך במתן הנמקה מפורטת כאשר בית המשפט מחליט על מינוי כאמור. במיוחד מכוונים המבקשים את טיעוניהם למקרים (עליהם נמנה, לשיטתם, גם המקרה דנן) בהם השאלה הרפואית הנתונה במחלוקת היא שאלה בעלת מאפיינים נורמטיביים, שעניינה בקביעה מהי הפרקטיקה הרפואית הראויה במצב דברים עובדתי-רפואי נתון. לדברי המבקשים, בית המשפט, ולא מומחה רפואי מטעמו, הוא זה שצריך לקבוע מהי הנורמה הראויה.     

 

           המבקשים מוסיפים וטוענים בבקשתם כהנה וכהנה טענות, שהגיונן בצידן, והכל במטרה לשכנע כי ראוי שבית משפט זה יאמר את דברו באשר לפרקטיקה של מינוי מומחה מטעם בית המשפט בתביעות רשלנות רפואית, ובמיוחד בשלביו ההתחלתיים של ההליך.

 

6.        כפי שכבר צויין לעיל, המבקשים נסמכים, במידה מסויימת לפחות, על החלטתי בעניין פלונית, בה פרטתי שורה של נושאים שבית המשפט אמור להיות מודע להם ולקחת אותם בגדר שיקוליו בבואו להחליט על מינוי מומחה מטעמו בנסיבות הנדונות כאן, הכל כמפורט באותה החלטה ולפיכך אין צורך לשוב ולחזור על הדברים.

 

           אכן, אין לי אלא לשוב ולהדגיש את החשיבות שאני רואה בקיומה של מודעות בקרב השופטים לכל אותן השלכות שיכולות להיות למינוי מומחה מטעם בית המשפט ולקשיים שמינוי כזה עלול להעמיד בפני בעלי הדין, ובעיקר בפני התובעים. אין להחליט על מינוי כאמור אלא לאחר שיקול דעת מעמיק ולאחר שתינתן לבעלי הדין הזדמנות נאותה להשמיע טענותיהם. אלא שבין האמור לעיל לבין התערבות ערכאת הערעור בהחלטה שקיבלה הערכאה הדיונית המרחק רב. בעניין פלונית לא ראיתי מנוס מביטול המינוי, אך לא מהטעמים העקרוניים הנשמעים בפי המבקשים כאן, אלא מכיוון שאותו מינוי ספציפי עורר קשיים (המומחה הביע דעתו, עוד בטרם המינוי, כי הנתבעים לא התרשלו וגם לא ניתנה לצדדים האפשרות לטעון בטרם הוחלט על המינוי).

 

7.        הלכה היא, שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהחלטות הנוגעות לאופן בירור התובענה, לסדרי דין ולדיני ראיות, אלא אם כן נגרם עיוות דין אשר לא ניתן יהיה לתקנו אף במסגרת הערעור על פסק הדין. בנושאים אלה מסור שיקול דעת רחב לערכאת הדיונית, והאפשרות שערכאת הערעור היתה מגיעה להחלטה שונה, אילו היא דנה בתיק, אינה מספיקה כדי להצדיק מתן רשות ערעור על החלטות מסוג זה (רע"א 226/88 סאן אינטרנשיונל לימיטד נ' מדינת ישראל פ"ד מד(2) 206, 211-210 (1990)). בגדר כך, וככלל, יש לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב להחליט באשר לעצם מינוי מומחה מטעמו, לרבות עיתוי ההחלטה על המינוי. אין מקום שערכאת הערעור תתערב באופן הפעלת שיקול הדעת האמור, אלא במקרים נדירים של עיוות דין שלא ניתן יהיה לתקנו בהמשך או שנפלה טעות ברורה בהחלטה. בענייננו אין מדובר בטעות, אלא במתן החלטה שכל-כולה במסגרת הפעלה לגיטימית של הסמכות בעניין המסור לשיקול דעתו הרחב של בית המשפט. לא ניתן להעביר, הלכה למעשה, את מושכות ניהול ההליך לערכאת הערעור. התערבות בסוג זה של החלטות תביא לכך שלא ניתן יהיה לנהל בערכאה המבררת הליך משפטי רציף ויעיל. זאת ועוד, בסוגיה שמעלים המבקשים קיימות דעות שונות, גם בין שופטי בית משפט זה (ראו פירוט בהחלטה בעניין פלונית), ונדמה שלא ניתן לקבוע בסוגיה הנדונה אמות מידה כלליות מחייבות שיתאימו לכל המקרים, כי אם להחליט בכל מקרה על-פי נסיבותיו. לטעמי, די בהצגת השיקולים השונים שיש לקחתם בחשבון בהפעלת שיקול הדעת, כפי שנעשה בעניין פלונית, כאשר היישום ייבחן בסיום ההליך לנוכח תוצאותיו.    

 

8.        הדברים נכונים גם לסוגיית עיתוי המינוי, במיוחד כשהכלל הרגיל הוא שאין מניעה למנוי מומחה מטעם בית המשפט בשלב של קדם משפט. בתקנה 130 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 נאמר, כי בית המשפט רשאי "בכל עת" למנות מומחה מטעמו ובהחלטה ברע"א 7431/96 יפת השמש חברה לבניין והשקעות בע"מ נ' אלוני פ"ד נא(2) 574 (1997) נאמר כי "רצוי" למנות מומחה מטעם בית המשפט בשלב קדם המשפט (שם דובר במומחה הנדסי). 

 

           אוסיף, כי למינוי מומחה מטעם בית המשפט בטרם נשמעו העדים והמומחים שמטעם הצדדים יש גם יתרונות, ובהם האפשרות לקדם הליכי פשרה על בסיס האמור בחוות הדעת ולגבש הבנות שונות שיחסכו חקירות מומחים, יצמצמו פלוגתאות וכד' (ע"א 323/85 מדינת ישראל נ' מזרחי פ"ד לט(3) 185, 189 (1985)).

 

9.        דחיית בקשת רשות הערעור מתיישבת גם עם העקרון שלפיו, ככלל, אין מקום ליתן רשות ערעור על החלטות ביניים אלא אם עלה בידי מבקש רשות הערעור להראות, כי דחיית הדיון בהשגה על ההחלטה לשלב הערעור על פסק הדין, עלולה להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים; עלולה לגרום לנזק של ממש או עלולה להביא לקיומו של הליך מיותר או שגוי (סעיף 41(ב)לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984). אינני סבור שבמקרה דנן מתקיימים התנאים האמורים. אין לומר מראש וכעיקרון, כפי שנטען על-ידי המבקשים, שהמינוי שבית המשפט החליט עליו, יפגע בזכויותיהם באופן בלתי הדיר. יש לזכור, כי מינוי המומחה מטעם בית המשפט אינו אלא תחילת הדרך, ולרשות המבקשים עומדים אמצעים שונים להביא בהמשך את טענותיהם ועמדותיהם בפני בית המשפט, ובכלל זה להתמודד עם קשיים שעלולים להיווצר מבחינתם כתוצאה מעמדת המומחה מטעם בית המשפט. אם בסופו של יום, לאחר מתן פסק הדין, יסברו המבקשים כי קופחו זכויותיהם והם נפגעו – ממילא בידם להעלות טענות אלה במסגרת הערעור על פסק הדין (לשיקולים באשר למתן רשות ערעור על החלטת ביניים ראו, למשל, רע"א 2856/12 כהן נ' מע"צ - החברה הלאומית לדרכים בישראל (לא פורסם, 20.5.2012). קיימת אפשרות כי טענות המבקשים לא תהיינה עוד אקטואליות לאחר מתן פסק הדין, ואין מקום לדון עתה בנושאים שעלולים בדיעבד להתברר כתיאורטיים. מה שנראה היום למבקשים כתקלה חמורה וכפגיעה בזכויותיהם יכול לאבד מחשיבותו בעתיד.      

 

10.      לסיכום: בנושא מינוי מומחה מטעם בית המשפט בתביעות רשלנות רפואית, לרבות בשאלת עיתוי המינוי, יכולות להיות דעות שונות. אין לסוגיה "פתרון בית ספר" ואינני סבור שיש לשלול קטגורית את האפשרות לפעול כפי שפעל כאן בית המשפט. אין לדבר על "טעות" שנפלה בהחלטתו. ההחלטה ניתנה בגדר הסמכויות שיש לבית המשפט ועל-פי הדין. בסופו של דבר, האיזון בין השיקולים השונים אמור להיעשות בכל מקרה לגופו, על ידי השופט שלפניו מתבררת התובענה. מבחן התוצאה הוא המבחן הקובע, וזו תיוודע רק לאחר שיינתן פסק דין. לפיכך לא ראיתי לנכון ליתן רשות ערעור. משלא התבקשה תשובה – אין צו להוצאות.

 

           ניתנה היום, כ' באב התשע"ב (8.8.2012).

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12047990_L03.doc   רח

מרכז מידע, טל' 077-2703333  ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il