עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 4726/12

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"ץ 4726/12

לפני:

כבוד השופט ס' ג'ובראן

כבוד השופט ע' פוגלמן

כבוד השופט צ' זילברטל

העותרת:

דורית מרגי

נ ג ד

המשיבים:

1. בית הדין למשמעת של עובדי שירות המדינה בירושלים

2. נציבות שירות המדינה

עתירה למתן צו על תנאי

בשם העותרת: עו"ד איתן פלג (פומרנץ)

בשם המשיבה 2: עו"ד רועי שויקה

פסק-דין

השופט צ' זילברטל:

1. עתירה למתן צו על תנאי ולצו ביניים להורות למשיבים שינמקו מדוע לא תבוטל החלטת בית הדין למשמעת של עובדי שירות המדינה בירושלים (להלן: בית הדין) מיום 7.6.2012 בבד"מ 103/11. בגדרה של החלטה זו נעתר בית הדין לבקשת המשיבה 2 והורה על שמיעת עדויותיהם של שבעה עשר עדי תביעה, המתגוררים בפרו, באמצעות כינוס וידיאו.

2. כפי שעולה מכתב העתירה, נגד העותרת, עובדת משרד החוץ המצויה כעת בהשעיה על פי החלטת נציב שירות המדינה, מתנהל הליך בבית הדין המשמעתי בו הואשמה על ידי המשיבה 2 (להלן: הנציבות) בביצוע עבירות משמעת שונות בעת שירותה כקצינת מנהלה בשגרירות ישראל בפרו. ביום 22.5.2012 הגישה הנציבות בקשה לשמיעת עדים באמצעות כינוס וידאו ובקשה למינוי מתורגמן. בבקשה נטען כי רשימת עדי התביעה כוללת מספר רב של עדים שאינם אזרחים ישראליים ואשר מקום מגוריהם הקבוע הוא בעיר לימה, שבפרו, וכי עדותם של עדים אלו חיונית לצורך ביסוס כתב התובענה נגד העותרת, אך הבאתם לישראל, לצורך מתן עדות, היא בלתי סבירה, הן מבחינת העלויות הכרוכות בהבאתם והן משום הקשיים שיועמסו על העדים עצמם בהבאתם לישראל לתקופה שעשויה להיות ממושכת.

ביום 7.6.2012 קיבל בית הדין את הבקשה וקבע, כי הגם שככלל במסגרת הליך משפטי חקירת עדים תעשה באולם בית המשפט בפני שופט ובנוכחות הצדדים, הרי שבמקרה דנן מתקיימות אותן נסיבות המצדיקות את העדתם של העדים באמצעות כינוס וידאו. לעניין זה סבר בית הדין, כי מספר העדים הדרוש לחקירה יביא להוצאות כספיות ניכרות למדינה ולניתוקם של העדים ממשפחותיהם לתקופה ממושכת. ולפיכך זימונם לשם מתן עדות בישראל יהווה הכבדה בלתי סבירה עליהם ועל המדינה.

3. על החלטה זו הוגשה העתירה שבפנינו. במסגרתה טוענת העותרת כי ראוי שבית משפט זה יידרש לעתירה על אף שעניינה הוא החלטת ביניים שניתנה במסגרת הליך משמעתי. לטענתה, ראוי להבחין לעניין היקף התערבותו של בית משפט זה בין החלטת ביניים שניתנה בהליכים פליליים על ידי בית משפט לבין זו אשר ניתנה על ידי בית דין. לשיטת העותרת, הבחנה זו עולה בקנה אחד עם לשון סעיף 15(ג) לחוק יסוד: השפיטה והפרשנות שניתנה לו בפסיקה. באשר לעצם ההחלטה, טוענת העותרת כי ההחלטה גורפת, מוטעה, נוגדת את הדין והחיקוקים הרלוונטיים, וניתנה כשהיא נעדרת תשתית עובדתית רלוונטית. בעניין זה טוענת העותרת כי בקשתה של הנציבות להעדת עדים בכינוס ווידאו הוגשה שלא בתום לב, שכן היא נוסחה באופן כוללני וללא התייחסות קונקרטית לעניינו של כל עד ועד. לפיכך, טוענת העותרת כי בקשתה של הנציבות להעיד בדרך של כינוס וידאו לא עמדה בקריטריונים המקובלים בפסיקה לעניין זה. כמו כן, מעלה העותרת סוגיות שונות הקשורות בעצם סמכותו של בית הדין ליתן החלטה בעניין העדת עדים בדרך האמורה, כמו גם סוגיות שונות הקשורות בהיבטיה הבינלאומיים של החלטה זו.

לצד העתירה עצמה, ביקשה העותרת שינתן צו ביניים במסגרתו יורה בית המשפט שעדויותיהם של העדים מפרו לא ישמעו עד להכרעה בעתירה לגופה. ביום 14.6.2012 הוריתי למשיבים להגיש את תגובתם לבקשה למתן צו ביניים.

4. במסגרת התגובה לבקשה הגישה הנציבות אף את תגובתה המקדמית לעתירה גופה. במסגרתה טענה הנציבות כי דין העתירה להידחות על הסף, זאת מכיוון שהעתירה תוקפת החלטת ביניים שניתנה בהליך משמעתי, אשר המקום להשיג עליה הוא בערעור על פסק הדין. לטענת הנציבות, הלכה פסוקה היא כי ככלל בית משפט זה בשבתו כבית משפט הגבוה לצדק לא יתערב בהחלטות ביניים של ערכאות משפטיות שונות, ובתוך כך החלטות שניתנו במסגרת הליכים משמעתיים. כמו כן נטען כי דין העתירה להידחות על הסף אף משום שאינה מקימה כל עילה להתערבות, מאחר שלא נפל כל פגם בהחלטתו של בית הדין – ההחלטה ניתנה בסמכות, היא סבירה ועולה בקנה אחד עם הקריטריונים שנקבעו בפסיקה לעניין זה.

5. ביום 24.6.2012 הגישה העותרת, בהסכמה, תגובה לתגובתה המקדמית של הנציבות לעתירה. בה טענה העותרת, בין היתר, כי הנציבות בתגובתה לא נדרשה למכלול הסוגיות המורכבות העולות מהעתירה. עוד נטען כי התערבותו של בית משפט זה בהחלטת ביניים שניתנה בהליך משמעתי אפשרית ככלל, ואף ראויה ומתאימה להיעשות במקרה זה בפרט. כמו כן, שבה העותרת וטוענת כי מדובר בסוגיות עקרוניות וחשובות בעלות השלכות רוחב המצדיקות את הדיון בהן כבר בעת הזו. כמו כן, שבה העותרת על טענותיה בדבר היעדר סמכות לבית הדין ליתן את ההחלטה בעניין העדה באופן האמור (במובחן מבתי משפט) וכן היא השיגה על האופן בו התמודדה הנציבות עם סוגיה זו.

6. לאחר עיון בעתירה ובנספחיה ובתגובות שהוגשו לה, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף. על אף ההיבטים העקרוניים שמבקשת העותרת לייחס לעתירה, הרי שכל עניינה הוא ערעור על החלטת ביניים שניתנה במסגרת הליך משמעתי, ואשר עניינה הוא אופן ניהול ההליך.

כבר נפסק כי "בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו משמש ערכאת ערעור על החלטות ביניים של בתי הדין למשמעת של עובדי המדינה" (בג"ץ 10577/03 בן דוד נ' בית הדין למשמעת של עובדי המדינה בירושלים (לא פורסם, 13.1.2004)). על אף שלבית משפט זה נתונה הסמכות להתערב בעניינים הנוגעים להליכים משמעתיים (בג"ץ 83/02 אסדי נ' בית הדין למשמעת של עובדי המדינה (לא פורסם, 28.2.2002)), ככלל הוא לא יעשה כן, שכן הדרך להשיג על החלטות ביניים היא במסגרת הערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי המוסמך, לפי סעיף 43 לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963 (ראו גם: בג"ץ 1891/04 אסדו נ' בית הדין למשמעת של עובדי המדינה (לא פורסם, 22.4.2004); בג"ץ 338/06 עמר נ' בית הדין למשמעת של עובדי המדינה (לא פורסם, 22.1.2006)).

משכך היא ההלכה הנוהגת לפנינו, איננו מוצאים כי העתירה מקימה עילה לחרוג ממנה ולהידרש במסגרת זו למכלול הסוגיות אותם מעלה העותרת.

אשר על כן העתירה נדחית.

ניתן היום, ‏י"א בתמוז התשע"ב (‏1.7.2012).