עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 46/13

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

בש"פ 46/13

לפני:

כבוד השופט צ' זילברטל

המבקשת:

מדינת ישראל

נ ג ד

המשיב:

אחמד שיח עלי

בקשה שניה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996

תאריך ישיבה: כ"ד בטבת התשע"ג (6.1.2013)

בשם המבקשת: עו"ד יעל שרף

בשם המשיב: עו"ד רמי עותמאן

החלטה

1. בקשה לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 להארכת מעצר שניה של המשיב, החל מיום 10.1.2013, בתשעים יום או עד למתן פסק הדין בת"פ 24204-01-12 בבית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' כהן), לפי המוקדם.

כתב האישום

2. ביום 12.1.2012 הוגש כתב אישום נגד המשיב ושניים אחרים (מחמד עלקם ומחמד מחסן). לפי המתואר בכתב האישום, ביום 4.1.2012 או בסמוך למועד זה, קשרו השלושה הנ"ל (להלן: הנאשמים), יחד עם שניים נוספים, מחמד אבו סנינה ונאדר תרתיר, קשר לבצע שוד בסוכנות רכב בירושלים. בליל 4.1.2012, סמוך לחצות, נסעו החמישה ברכבו של תרתיר לקרבת סוכנות הרכב. בסביבות השעה 2:00 נכנסו הנאשמים לשטח הסוכנות תוך שהם קופצים מעל לגדר ונכנסו לחדר בו ישן באותה עת השומר. המשיב העביר לידי מחסן תרסיס גז פלפל והאחרון השתמש בו וריסס את פני השומר. לאחר מכן השניים כיסו את פניו של השומר, הכו אותו בראשו ואיימו עליו כי אם יפצה פיו יהרגוהו. כמו כן, השניים כפתו את ידיו ואת רגליו ונעלו אותו במחסן במקום. או אז הצטרף אל הנאשמים אבו-סנינה והארבעה שברו את דלת הזכוכית של משרד סוכנות הרכב, ולקחו מהמקום מחשבים שעקרו ממקומם; כספת שעקרו ממקומה, ושהכילה שטרי חוב בסך של כ-2,500,000 ש"ח; המחאות לקוחות בסך של כ-1,500,000 ש"ח; המחאות לפירעון בשווי של כ-400,000 ש"ח; 100,000 ש"ח במזומן; שני שעוני יוקרה; שתי טבעות משובצות יהלומים; שני יהלומים בשקית ניילון ופנקסי צ'קים שונים. כן נלקחו מהמקום גם מכשיר הטלפון הסלולארי של השומר ומכשיר זכרון נייד למחשב. אבו סנינה נטל מהמשרד מפתחות כלי רכב והניע ארבעה מכלי הרכב שבמקום. בעזרת אחד מהם שבר את השער הראשי והנאשמים נמלטו, כל אחד ברכב אחר. החמישה נסעו לכיוון חברון, כשתרתיר נוסע בראש ומוודא שהדרך פנויה. בחברון נמסרו הרכבים לאחרים שזהותם אינה ידועה למבקשת. בדרכם חזרה מחברון לירושלים, בסביבות השעה 4:30, נעצרו החמישה. כתוצאה ממעשי הנאשמים, נגרמו לשומר כאבים, ובפרט צריבה בעיניים ובדרכי הנשימה, ולסוכנות נגרם נזק רב. נוכח המתואר, הואשמו הנאשמים בשוד בנסיבות מחמירות, קשירת קשר לביצוע פשע והיזק בזדון.

הליכי המעצר עד כה

3. בד בבד עם הגשת כתב האישום נתבקשה הארכת מעצרו של המשיב (כמו גם של יתר הנאשמים) עד תום ההליכים. לאחר שבא-כוח המשיב הודיע כי הוא מסכים לקיומן של ראיות לכאורה, וביקש, בהסכמת המבקשת, כי יוגש תסקיר שירות המבחן בעניינו של המשיב, החליט בית המשפט ביום 17.1.2012 להורות על הגשת תסקיר.

תסקיר שירות המבחן הוגש ביום 6.2.2012, ובמסגרתו נבחנה אפשרות שחרור המשיב לחלופת מעצר בבית משפחתו בשועפט. מסקנתו של שירות המבחן היתה כי קיימת רמת סיכון בינונית להישנות התנהגות עבריינית עתידית מצד המשיב; וכי החלופה המוצעת תתקשה להפחית את מסוכנותו – במיוחד נוכח עברו הפלילי של אחיו שהוצע כמפקח, וקשייה של אמו להציב לבנה גבולות.

ביום 9.2.2012 החליט בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ח' בן עמי) להותיר את המשיב ואת יתר הנאשמים במעצר עד תום ההליכים. בנימוקי ההחלטה נכתב כי אין זה סביר להשיבם לבתי הוריהם, מהם יצאו לביצוע העבירות, כיוון שלא נראה כי בני משפחתם יהוו גורם מפקח ומרתיע מביצוע עבירות נוספות. בית המשפט הוסיף כי אם תעלה חלופה ראויה שתכלול מפקחים מתאימים, ושאינה במקום מגוריהם, יוכלו הנאשמים להגיש בקשה לעיון חוזר.

ביום 30.9.2012 הורה בית משפט זה (השופטת ד' ברק-ארז) על הארכת מעצרו של המשיב ב-90 ימים החל מיום 12.10.2012, בהסכמת בא כוח המשיב (בש"פ 7105/12).

עתה, מבוקשת הארכת מעצר נוספת ל-90 ימים, או עד למתן פסק דין בתיק העיקרי.

ההליכים בתיק העיקרי

4. עד למועד זה לא החלה שמיעת ההוכחות בתיק העיקרי. מהעולה מפרוטוקולי הדיון בבית המשפט המחוזי, בתחילה נגרם עיכוב בשל הסדרת ייצוגו של המשיב, ולאחר מכן בשל בקשת המשיב לעכב את הדיון בעניינו עד לאחר סיום משפטם של שני הנאשמים האחרים אשר הודו בכתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון. בא כוח המשיב הסביר שאין בכוונתו לנהל הוכחות בתיק אלא להגיע להסדר טיעון, ברם, ברצונו להמתין לתוצאת משפטם של שני הנאשמים האחרים. ביום 11.11.2012 גזר בית המשפט על כל אחד משני הנאשמים האחרים 48 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרם; 12 חודשי מאסר על תנאי שלא יבצעו עבירת שוד בתקופה של שלוש שנים; פיצוי של 2,000 ש"ח לשומר ופיצוי של 25,000 ש"ח לבעל הסוכנות.

בדיון שהתקיים ביום 22.10.2012 (דהיינו, לאחר מועד הארכת המעצר הקודמת בבית משפט זה) ביקש המשיב דחייה לשם השגת הדר טיעון ובא-כוחו ציין כי הוא "חוזר ומסכים לכל ארכה שתתבקש על-ידי המדינה". בדיון שנערך ביום 12.11.2012 הודיע בא כוח המשיב כי הוא מבקש דחייה נוספת של כחודש "לאור גזר הדין שניתן בעניינם של נאשמים 1 ו-2", ואמר כי יסכים להארכת מעצר נוספת של שלושה חודשים ולכל בקשת ארכה שתבוא בעקבותיה. בדיון מיום 19.12.2012 ביקש בא כוח המשיב דחייה נוספת, בנימוק שהוא מעוניין בהזדמנות אחרונה לנסות ולהגיע להסדר עם המבקשת, במסגרתו ירצה מרשו עונש מופחת בהשוואה לשני הנאשמים האחרים, שחלקם משמעותי יותר לטעמו. באת כוח המדינה התנגדה לדחייה נוספת והסבירה כי אינה סבורה שניתן להגיע להבנות שונות מאלו שאליהן הגיעה עם יתר הנאשמים. בית המשפט קיבל את בקשת המשיב והורה על דחיית הדיון. בדיון שהתקיים ביום 31.12.2012 הבהיר בא כוח המשיב כי לא הגיע להסכמות עם המדינה ועמד על הפערים ביניהם. נוכח הדברים, קבע בית המשפט את התיק להוכחות ליום 17.3.2013.

הבקשה

5. לשיטת המבקשת, העבירות המיוחסות למשיב בכתב האישום מלמדות על מסוכנותו. עוד נטען, כי העיכוב בשמיעת ההוכחות בתיק עד כה נגרם בשל בקשות הדחייה הרבות שהגיש המשיב.

6. בדיון בפני שבה באת-כוח המדינה, עו"ד י' שרף, על האמור בבקשה. הודגש, כי אין המלצה לשחרור המשיב לחלופה; כי נשקפת מן המשיב מסוכנות רבה, הנלמדת מן המיוחס לו בכתב האישום; וכי עיכוב ההליך עד כה – נעשה לבקשתו של המשיב, ומטעמיו, כשבא-כוחו שב ומציין כי יסכים להארכת המעצר, מה שהביא את המדינה שלא להתנגד לבקשות הדחייה שהגיש.

מנגד טען בא-כוח המשיב, עו"ד ר' עותמאן, כי בקשות הדחייה, שבצידן הסכמות להארכה עתידית של המעצר, נעשו 'לצרכי משא ומתן' מתוך ציפייה שהצדדים יגיעו להסדר טיעון, ושהתנהלות הפרקליטות – שבית משפט קמא ראה להעיר עליה - היא שהביאה למבוי סתום במשא ומתן. לדבריו, ההסכמות הן על תנאי שיושג הסדר. הוסף, כי במצב הדברים הנוכחי – כשהדיון קבוע לשלהי חודש מרץ, וההליך צפוי להימשך אף מעבר לכך – ראוי לשחרר את המשיב לחלופת מעצר, ושבהקשר זה באפשרותו להציע לשירות המבחן חלופה הולמת.

דיון והכרעה

7. לאחר העיון, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. המעשים המיוחסים למשיב חמורים ביותר, ודומה שאין צורך להכביר במילים על המסוכנות הנשקפת ממבצעם. גם תסקיר שירות המבחן שניתן בעניינו של המשיב אינו חיובי. הימשכות ההליכים נגדו עד כה נובעת – כפי שאף ציין בא-כוחו שלו – מבקשותיו של המשיב עצמו. זאת ועוד, בא-כוחו של המשיב ציין מפורשות לפרוטוקול, ביותר מהזדמנות אחת, כי המשיב יסכים לכל בקשה להארכת מעצר, כך ביום 22.10.2012 הוא "חוזר ומסכים לכל ארכה שתתבקש על-ידי המדינה", וכך ביום 12.11.2012 הוא "מסכים למתן אורכה נוספת בת 3 חודשים וכל בקשה אחרת שתבוא לאחר מכן". מדובר בהסכמות מפורשות שלא ניתן לקרוא לתוכן תנאי שלפיו ההסכמה להארכת המעצר מותנית בהשגת הסדר טיעון. חזרתו של המשיב מהסכמתו להארכת המעצר אינה מתיישבת עם העמדה שהובעה בשמו בבית משפט קמא וקשורה לכך שנכזבה תוחלתו להגיע להסדר טיעון בעניינו. מהלך שכזה גם אינו תורם, בלשון המעטה, ליצירת יחסי אמון בין פרקליט לבין סנגור, יחסים שקיומם מתחייב כדי שההליך הפלילי יתנהל כראוי, ללא תקלות ועיכובים מיותרים, בהגינות ובשיתוף פעולה, בכפוף, כמובן, לחובה הראשונית כלפי הלקוח. עיון בפרוטוקול הדיונים בעניינו של המשיב, מראה, כי לא עולה בהם הטענה כי הסכמתו להארכות מעצר עתידיות נעשתה מתוך הבנה – בשונה מתקווה – שההסכמה ניתנת על דעת שיצליח להגיע להסדר טיעון בעניינו; ומכל מקום, הרי טבעו של משא ומתן שעתים הוא צולח ועתים לא – ואין כל משמעות להסכמות עתידיות רק למקרה שהמשא ומתן נשוא אותן הסכמות יעלה יפה. אוסיף, כי גם אין להלום את הטענה אשר הושמעה בפני לפיה ההסכמות התייחסו רק לתקופת המעצר הראשונה של תשעת החודשים הקבועים בחוק, ולא להארכות נוספות מעבר לכך, שהרי, כאמור, ההסכמות ניתנו ב-22 באוקטובר וב-12 בנובמבר 2012, ואילו תשעת החודשים תמו לפני כן, ביום 12.10.2012 (ויוזכר, כי החלטת בית משפט זה על הארכת מעצר המשיב בהסכמתו ניתנה ביום 30.9.2012). אמנם אין לכפות על נאשם הר כגיגית להסכים בכל מקרה לכל בקשה להארכת מעצרו רק כיוון שהצהיר מראש שיעשה כן, כגון אם השתנו הנסיבות, ואף במקרים של בקשה בהסכמה הדבר נתון בסופו של יום לשיקול דעת בית המשפט. אלא שלהסכמה משקל רב ובמקרה המתאים היא כשלעצמה יכולה לבסס היענות לבקשה להארכת מעצר. במקרה דנא לא שמעתי מפי המשיב טעם טוב מדוע להסכמות, שניתנו רק לפני זמן קצר, לא יהיה משקל.

לפיכך, נוכח התנהלותו של המשיב בנסיבות דנא, נוכח מסוכנותו הרבה והיעדר המלצה חיובית של שירות המבחן, יש להורות על הארכת מעצרו בתשעים ימים נוספים.

8. בהקשר זה אציין, כי גם על המדינה, במקרים כגון דא, לכלכל היטב את צעדיה. משבוששה ההסכמה בעניינו של המשיב להבשיל, ניתן היה להניח כי לא בהכרח יעלה המשא ומתן יפה, וצריך היה בנסיבות אלה לשקול שמא כדאי להתקדם גם בנתיב הנוסף של בקשה לקביעת מועדי הוכחות, גם בהנחה שהסנגור יעמוד בהסכמתו להארכות מעצר, וללא קשר לכך. גם מבית המשפט מצופה לקבוע מועדים להוכחות, אף אם הצדדים מבקשים דחיות בהסכמה לצורך ניהול משא ומתן, כאשר מתארך משך המגעים ביניהם ומתארכת תקופת מעצרו של הנאשם, בוודאי כאשר תקופת המעצר עולה על התקופה שהמחוקק קבע לסיום המשפט.

9. לבסוף אציין, כי הבקשה היא להארכת מעצרו של המשיב בתשעים יום מיום 10.1.2013, קרי – עד ליום 10.4.2012. כעולה מהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 31.12.2012, נקבע מועד להוכחות ליום 17.3.2013 – דהיינו, סמוך מאוד לפני תום מועד תקופת הארכת מעצר זו. מן הדברים שעלו בדיון בפני עולה, כי המשיב יבקש לחקור את כל 25 העדים המופיעים בכתב האישום והדעת נותנת שבמצב דברים זה לא יסתיים ההליך בעניינו במועד זה. נוכח האמור, בכפוף ליומן בית המשפט המחוזי הנכבד, היה מקום לקבוע מועדים רבים יותר וקרובים יותר, אשר יאפשרו לסיים את ההליך (או לפחות את עיקרו) בתקופת הארכת המעצר הנוכחית. יתכן שגם היה מקום לקיים דיון לפי סעיף 144 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 לשם בירור האפשרויות ליעל את ההליך וכו'.

כפי שכבר צוין, במקרה זה עיקר האחריות להימשכות ההליך עד כה מבלי שהוחל בשמיעת הראיות מוטלת על כתפי המשיב. אלא שאין בכך כדי לפטור את יתר הגורמים המעורבים בהליך – בית המשפט והתביעה – מהחובה לעשות הכול על מנת שמשפטו של נאשם עצור יסתיים בהקדם האפשרי.

10. הבקשה מתקבלת. מעצרו של המשיב מוארך בזה בתשעים ימים החל מיום 10.1.2013, או עד למתן פסק הדין בת"פ 24204-01-12 בבית המשפט המחוזי בירושלים, לפי המוקדם.

ניתנה היום, ‏כ"ה בטבת התשע"ג (‏7.1.2013).