עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 4523/09

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

השופט נ' הנדל:

 

1.         מונח לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (ת"פ 40033/08, מיום 23.4.2009 שניתן על ידי כב' השופט ר' בן-יוסף), לפיו הורשע המערער בביצוע 4 עבירות עסקאות בנשק, וכן עבירות של גניבת נשק, מסירת הודעה כוזבת וקשירת קשר לביצוע פשע (סעיפים 144 (ב)(2), 383(א)(2) ביחד עם סעיף 384, 243 ו-499 (א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בהתאמה (להלן: 'חוק העונשין')). המערער נידון ל-9 שנות מאסר. עוד הוטל על המערער מאסר מותנה בן 20 חודשים למשך שלוש שנים, שלא יעבור עבירות בנשק, וכן מאסר מותנה בן 10 חודשים למשך שלוש שנים, שלא יעבור עבירות של קשירת קשר ומסירת ידיעות כוזבות. בית המשפט המחוזי זיכה את המערער מ-3 עבירות נוספות של גניבה. עוד זוכה המערער מעבירה נוספת של קשירת קשר. הערעור דנא מופנה הן כלפי ההרשעה והן כלפי חומרת העונש.

 

2.         העובדות הרלוונטיות שנקבעו בהכרעת הדין הינן אלו: במועד הרלוונטי לאישום, היה מצוי המערער, תושב היישוב שבי שומרון, בחובות כספיים כבדים. במהלך שנת 2006, הכיר המערער שניים, חליל טיון (להלן: "חליל") ומועין ברהם (להלן: "מועין"), תושבי הרשות הפלסטינאית. בחודש אפריל 2006 קשר המערער קשר עם מועין למכירת אמצעי לחימה. המערער, שהיה חלק מכיתת הכוננות בישובו, מכר למועין את נשקו השייך לצה"ל מסוג רוס"ר M16 ארוך (להלן: "הנשק הראשון"), ובנוסף מכר לו אפוד ושש מחסניות מלאות בכדורים. תמורת העסקה קיבל המערער ממועין סך של 15,000 ₪. מספר ימים לאחר שמכר למועין את נשקו האישי, דיווח המערער בכזב כי הנשק נגנב מביתו, וכן העיד על כך לפני חוקרי מצ"ח. בשלושה מקרים אחרים מכר המערער למועין נשק מסוג גלילון ומחסנית תואמת עם כדורים תמורת 20,000 ₪, עוד מכר רוס"ק M16 קצר ושתי מחסניות תמורת 18,000 ₪, וכן רוס"ר M16 ארוך נוסף ושתי מחסניות תואמות תמורת 15,000 ₪ (להלן: "הנשקים 2-4").  במסגרת כתב האישום נטען כי המערער אף גנב את הנשקים 2-4, אולם הוא זוכה מאישומים אלה.

 

            בתשובתו לכתב האישום, כפר המערער במיוחס לו, וטען כי נשקו האישי אכן נגנב ממנו. יודגש כי המערער לא כפר בהיכרותו עם מועין וחליל, אך העיד כי היכרות זו התבססה על היותם של השניים בעלי עסקים לתיקון רכבים ביישוב הסמוך למקום מגוריו.

 

            בית המשפט המחוזי ביסס את הרשעת המערער על עדותו של מועין, תוך קביעה כי עדותו מהימנה. צוינה התרשמותו של בית המשפט לחיוב מהעדות, ונקבע כי לא נמצאו בה אי דיוקים מהותיים. יחד עם זאת, בהיות מועין "עד-שותף" כפי שעולה מהתיאור דלעיל, היה על בית המשפט המחוזי למצוא חיזוקים ותימוכין לעדותו – "תוספות ראייתיות בעלות משקל ממשי". חיזוקים אלה מצא בית המשפט המחוזי, בין היתר, בעדותו של חליל; בפלטי שיחות טלפון בין המערער לבין חליל ומועין; בהתאמה בין נשקים שנגנבו בתקופת הזמן הרלוונטית לבין אלה שנמכרו למועין; בידיעת מועין כי הנשק הראשון שנמכר לו הוא נשקו של המערער ובשקריו של המערער. יודגש, כי גם חליל, אשר הוכרז כעד עוין לתביעה, מסר גירסה המפלילה את המערער, אולם זו נדחתה כבלתי מהימנה.

 

            בבואו לגזור את עונשו של הנאשם, ציין בית משפט קמא את חומרת המעשים את רף הענישה הגבוה שנקבע להם בבית משפט זה. משקל מועט ניתן לנסיבותיו האישיות של המערער אשר עמדו לזכותו.

הערעור

           

3.         טענתו העיקרית של המערער הינה כי קיימים ליקויים רבים בגרסתו של העד המרכזי מועין, ויש לקבוע כי עדותו אינה מהימנה. באם כך ייקבע, הרי שנשמטת הקרקע תחת ההרשעה, אף אם החיזוקים לעדות הינם בנמצא. במידה ולא ניתן להפריך את עדותו של מועין, טוען המערער כי החיזוקים שמצא בית המשפט המחוזי לעדותו של מועין הינם חלשים. הוסף כי במקרה הנדון צריך היה בית המשפט להצביע על תוספת ראייתית בדרגת סיוע ולא בדרגת חיזוק. הודגש כי קיימת מערכת של ראיות ומחדלי חקירה המרחיקה את המערער מן העבירה ומקימה ספק בעצם הרשעתו. באשר לגזר הדין סבור המערער כי העונש שהושת עליו לריצוי בפועל אינו תואם את נסיבות העניין ונסיבותיו האישיות, וכי חורג הוא מן המקובל והנהוג בתיקים מסוג זה.

 

            לדעת המשיבה אין מקום לקבל את הערעור. נטען כי הליקויים הנטענים בעדותו של מועין אינם נכונים ואינם פוגמים בעדותו. צוין כי אין מקום לדרישת חיזוק מחמירה כאשר לעד השותף אין כל אינטרס בהפללת הנאשם. לעניין חומרת העונש נטען כי המדובר במכירה סדרתית של כלי נשק, מתוך בצע כסף וללא הבעת חרטה. פסקי הדין המקלים שהובאו על ידי המערער עוסקים במקרים בהם נתפס הנשק על ידי הרשויות טרם הועבר לגורמים עויינים, ואין הדבר כך בענייננו.

 

דיון והכרעה    

 

4.         כאמור, המערער מבסס את טיעוניו על שלושה אדנים – א. חוסר המהימנות בעדותו של מועין; ב. היעדר חיזוקים לעדותו של עד-שותף; ג. מחדלי חקירה וקשיים ראיתיים. אדון באלה כסדרם, תוך פירוט טענות המערער הרלוונטיות.

 

א. עדותו של מועין

 

            לטענת המערער, מועין אמנם הפלילו מעל דוכן העדים בבית המשפט המחוזי ואף בחקירותיו במשטרה. יחד עם זאת, משך חודשיים בהם שהה במעצר וטרם הפליל את המערער, הכחיש מועין שוב ושוב כל מעורבות בעניין הסחר בנשק. נטען שאין להסתמך על עדותו של מועין, וכי הלה לא העלה כל טעם ממשי לשינוי גרסתו הפתאומי. כך לדוגמא, הטעם לפיו נאמר לו שהמערער וחליל הפלילו אותו ומשכך החליט לשנות את גרסתו -  חסר כל יסוד עובדתי. המערער סבור כי חליל ומועין רצו להפלילו וכי מועין ביקש להשיג יתרון במשפט אחר המתנהל נגדו. מועין שגה בתיאור הנשקים ומועדי העסקאות, ולדעת המערער מדובר בסתירות מהותיות וחשובות המאפילות את הליך בירור אשמתו. המערער גורס כי מאחר ועדותו של חליל נדחתה בהיותה בלתי מהימנה– הרי שעדותו של מועין הופכת למעשה לעדות יחידה, ומשכך יש פתח רחב יותר לערכאת הערעור להתערב בקביעות העובדתיות.

 

            המשיבה גורסת כי מועין לא שיתף אחרים בדבר עסקאות הנשק שביצע, שכן רצה לשמור את הרווחים מהן לעצמו. משכך, חשב שאין ביכולת החוקרים להפלילו ועל כן דבק בהכחשתו. אולם משהבין מועין כי חליל הפליל אותו, הרי שניצב הוא בפני מבוי סתום ומסר את הדברים כהווייתם. לטענת המשיבה, אף ההגנה מסכימה בסיכומיה בבית המשפט המחוזי שמועין וחליל חלקו תא משותף רק לאחר ששניהם הפלילו את המערער, ומשכך לא ניתן לקבוע כי מועין למד את הגירסא המפלילה מפיו של חליל.

 

            לא מצאתי לנכון להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי לעניין מהימנותו של מועין. בית המשפט המחוזי התרשם באופן בלתי אמצעי מהעד ומתגובותיו, ונקבע כי מועין יצר רושם של אמינות גם כאשר יישב את הסתירות שבהודאתו עם גרסאותיו הראשונות בחקירה. כלל נקוט הוא מלפנינו כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו בבית משפט קמא. כפי שצוין בע"פ 10943/03 אלעסימי נ' מדינת ישראל (15.12.2005):

 

"הלכה היא, כי בית-המשפט בשבתו כערכאת ערעור איננו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבע בית-משפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים (ראו ע"פ 11/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769, 780; ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 234). בפרט כך הוא כאשר מדובר בממצאי מהימנות, שהרי הערכאה הדיונית היא המתרשמת באופן ישיר ובלתי אמצעי מהעדים וממהימנותם, כשבעניין זה יכולתה של ערכאת הערעור מוגבלת (ראו ע"פ 7595/03 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924; ע"פ 406/78 בשירי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 393, 437)".

 

כך יש להשיב גם לגבי הטענה הנוספת של המערער, לפיה הוא ומועין היו מצויים בסכסוך כספי, אשר בגינו חפץ האחרון להפליל את המערער. טענה זו נטענה ללא תשתית ראייתית מספקת בהליך קמא, וגם במסגרת הערעור אין לה על מה שתסמוך. אף אינני סבור כי אי הדיוקים בעדותו של מועין יורדים לעומקו של עניין. אין בהם בנסיבות העניין כדי לשמוט את הקרקע מתחת העדות (וראו כללי ההכרעה למשל בע"פ 5255/10 עמי רודוניה נ' מדינת ישראל (27.3.2011); ע"פ 5008/10 פלוני נ' מדינת ישראל (14.3.2011)). אין לדחות את קביעת בית משפט קמא לפיה אי דיוקים אלה מקורם בחלוף הזמן שבין דברי מועין בחקירה לבין עדותו בבית המשפט, ושאין בהם כדי להפריך את עדותו. אמנם, על בית המשפט להקפיד הקפדה יתרה שעה שהוא מרשיע על סמך עדותו של עד יחיד. אולם לא מצאתי כי בית המשפט המחוזי סטה מכלל זה שעה שבחן את עדותו של מועין. ההיפך הוא הנכון. בית המשפט נתן דעתו לחלקים הבעייתיים בעדות זו, ומצא כי אין הם כבדי משקל.

 

משאלה פני הדברים, לא מצאתי כאמור להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא בכל הנוגע למהימנות גרסתו של מועין. על כן יש לבחון את האדן השני בערעור – עוצמתם של החיזוקים לעדותו של מועין נוכח היותו עד שותף שגם טרם נגזר דינו.

 

ב.         תוספת ראייתית – "דבר לחיזוקה"

 

5.         בפני בית משפט קמא לא עמדה האפשרות להרשעת המערער רק על סמך עדותו של מועין. זאת נוכח האמור בסעיף 54א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971:

 

"בית המשפט לא ירשיע נאשם על סמך עדותו היחידה של שותפו לעבירה, אלא אם מצא בחומר הראיות דבר לחיזוקה...".

 

מהו אותו חיזוק הנדרש בסעיף האמור? "החיזוק הוא אפוא בגדר תוספת משקל לאמינות, כעין תמיכה... החיזוק בא להסיר חשש מפני מתן אמון באמרה, והוא יכול על-כן ללבוש צורת חיזוק לתיזה המועלית באמרה, כגון חיזוק להאשמה בביצוע עבירה, האשמה המועלית נגד פלוני הנאשם" (ע"פ 949/80 שוהמי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 62, 72; ע"פ 11847/05 מדינת ישראל נ' פלוני (23.7.2007). כן נקבע בפסיקה כי:

"החיזוק איננו חייב ללבוש צורתה של ראיה עצמאית נוספת, הקושרת את הנאשם למעשה העבירה המיוחס לו. הסיוע, כאשר הוא נדרש, צריך ללבוש צורת ראיה עצמאית, המפנה אל מעורבותו של הנאשם בעבירה המיוחסת לו. החיזוק נכרך אל דברי אותו העד ­שותף העבירה - המייחסים לנאשם מעשה עבירה, אך אינו חייב להתייחס לעבירה עצמה. הוא נועד להצביע על כך שדברי העד, בעומדם בפני עצמם, הם דברים אמינים. על-כן אין הכרח, שפניו של החיזוק יהיו אל העבירה או אל הקשר העברייני בין הנאשם לבין העד - השותף לעבירה. החיזוק נצמד לתוכנם של דברי העד השותף או למקצתם. מתוך העדות נדלים כאילו קטע או קטעים אשר אליהם מבקשים לצרף גיבוי - כמעין דופן נוסף - כדי שקטעי הדברים הללו יתוגברו מבחינת אמינותם ומהימנותם וישליכו בכך על האמינות ועל המהימנות של דברי עדות השותף בכללותם" (ע"פ 238/89 אסקפור נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(4) 405).

 

 

טענתו המרכזית של העותר באדן זה נשענת על אמירות שהושמעו בבית המשפט העליון בבג"ץ 11339/05 מדינת ישראל נ' בית המשפט המחוזי באר שבע (8.10.2006). בהליך זה בוטלה הלכת קינזי (ע"פ 194/75 קינזי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 477), לפיה משהועמדו לדין שניים בגין אותה פרשה, אך במסגרתם של כתבי-אישום נפרדים, לא התיר בית המשפט להעיד אחד מהנאשמים במשפטו של האחר, עד שיסתיים ההליך בעניינו של הראשון. ואולם, קיימת כאמור הסתייגות מהלכת קינזי. כפי שקבעה הנשיאה בבג"ץ 11339/05:

 

"שיקול הדעת המסור לבית המשפט לדחות את שמיעת ההליכים בעילה של המתנה לסיום משפטו של עֵד, יופעל בצמצום מירבי במקרים יוצאי דופן בלבד ומטעמים מיוחדים שבית המשפט ינמק".

         

לטענת המערער, בבג"ץ 11339/05, ובהליכים שבאו אחריו, קבע בית המשפט העליון כי קיימים מקרים בהם יהא צורך בחיזוק מיוחד לעדותו של עד-שותף, רף חיזוק גבוה יותר שאינו רחוק מראיית הסיוע. אמנם, בפסיקה שיצאה מלפני בית משפט זה ואליה הפנה המערער, אכן הושמעו קולות בדבר הצורך ב"חיזוק-מחוזק", חיזוק גבוה יותר או חיזוק הקרוב לראיית הסיוע (ראו לדוגמא דעתם של השופטים א' גרוניס וא' א' לוי  בבג"ץ 11339/05 האמור; ע"פ 7758/04 בדר עבד אלקאדר נ' מדינת ישראל (19.7.2007); ע"פ 7894/03 ג'האד ג'באר נ' מדינת ישראל (18.2.2008)). אולם, בפסקי הדין האמורים נקבע כי צורך בחיזוק מוגבר יתקיים כאשר קיים "בסיס לחשד כי לעד... אינטרס חזק במיוחד להפליל את שותפו ולמסור גירסה מוטה" (ראו חוות דעתו של השופט א' א' לוי בבג"ץ 11339/05).

 

הדרישה הראייתית להרשעת נאשם - משמעה כדלקמן: המחוקק קובע כי בהיעדר התוספת הראייתית, כפי שנקבעה, לא ניתן להרשיע את הנאשם. במילים אחרות – הדין אינו מתיר לבית המשפט להסתמך על שיקול דעתו בהיעדר התוספת הראייתית. כמובן, אין הדבר אומר כי קיומה של תוספת ראייתית כנדרש מחייב הרשעת נאשם. על בית המשפט לשקול היטב, וביתר שאת, אם עברה התביעה את רף הספק הסביר להוכחת אשמת הנאשם. לכן, אין תמה כי במקרים מסויימים ידרוש בית המשפט תוספת ראייתית חזקה יותר. לדעתי, לא די בהתמקדות במשקל התוספת – "חיזוק פלוס" או "סיוע מינוס" – אלא יש לבחון את המטרה. על בית המשפט לבדוק מה הקושי בתיק המסויים, ובהתאם – לבחון את טיב החיזוקים המצויים באמתחת התביעה במקרה הנדון. מבחינה פורמאלית, מהות התוספת נקבעה על ידי המחוקק – דבר מה נוסף, חיזוק, או סיוע. מבחינה מהותית, יש להדגיש שני שיקולים. האחד - קיומם של קשרי גומלין בין הראייה העיקרית לראיית החיזוק. האחר – הקושי הקונקרטי בראייה העיקרית בתיק מסויים, יצביע לא רק על הצורך לבחון את כמות החיזוק הנדרשת, אלא גם את איכותו של החיזוק. יושם אל לב כי שני השיקולים נועדו למקרה הקונקרטי. כך על בית המשפט לנהוג. תחילה הבדיקה הפורמאלית לקיומה של תוספת ראייתית כנדרש על ידי המחוקק. בהיעדר תוספת – הדין מחייב זיכוי. בהתקיים תוספת ראייתית – מחוייב בית המשפט להפעיל שיקול דעתו תוך רגישות מירבית לנסיבות הקונקרטיות של המקרה המונח לפניו. זהו המעבר מבחינת האפשרות להרשיע בשל קיומה של תוספת כנדרש, לבין ההכרעה אם להרשיע אם לאו.  

 

6.       ומן הכלל אל הפרט. בית המשפט המחוזי הצביע על החולשה בחלק מ"ראיות החיזוק". למשל, במהלך שלב ההוכחות הוכרז חליל כעד עויין לתביעה שכן עדותו עמדה בניגוד לחלק מהדברים שאמר במשטרה ובשב"כ. בית המשפט ציין כי אין הוא יכול או רשאי לבסס הרשעה על סמך דבריו של חליל על דוכן העדים ואף לא על סמך דבריו בחקירותיו. לדעתי, עמדה זו של בית המשפט המחוזי, שהינה בגדר ממצא עובדתי, מחלישה את איכות החיזוק שניתן לדלות מעדותו של חליל. זאת, גם אם יש ניסיון להגביל את החיזוק לקטעים מסויימים בעדותו, ולא לליבת העדות. בדומה, אין להעניק משקל לחיזוק העולה, על פי הנקבע, מעדותו של החייל גלעד כהן. האחרון העיד כי על נשקו שנגנב היו מצויים גומי ואיזוליר-בנד כחול. נקבע כי עובדה זו מתיישבת עם עדותו של מועין בדבר הנשקים שנמכרו לו, ובכך מחזקת אותה (עמ' 38 לפרוטוקול). לצד זאת נקבע כי אין ללמוד מראיה זו כי דווקא הנשק המדובר נמכר למועין על ידי המערער, אולם קיים לה משקל מסויים המחזק את עדות מועין. המערער סבור כי עדותו של החייל אינה מהווה חיזוק שכן חלק מתיאור הנשק על ידי מועין, שונה מתיאורו של הנשק על ידי החייל. לטענתו, גם בית המשפט המחוזי לא שלל כי ייתכן והנשק אשר הגיע לידיו של מועין אינו נשקו של החייל.

 

          סבורני כי לעניין זה דין טענת המערער להתקבל. אכן, קיים קושי רב בקישור נשקו הגנוב של החייל לנשק אשר נמסר למועין. במובן זה, אינני מוצא בעדותו של החייל משום "תוספת משקל לאמינות, כעין תמיכה" לעדותו של מועין, ועל כן אני קובע כי אין לראות בה כראייה המחזקת את עדותו של האחרון.

 

7.        ברם, קיימות שתי ראיות חיזוק להן יש לתת משקל של ממש. האחת היא ידיעתו של מועין כי הנשק הראשון שנמכר לו הינו נשקו האישי של המערער. כפי שקבע בית משפט קמא, ידיעתו של מועין כי עסקינן בנשקו האישי של הנאשם, אשר אין חולק כי דווח שנעלם, מהווה נדבך ראייתי מחזק לגירסתו. לטענת המערער, ידיעתו של מועין אודות מקור הנשק הראשון הינה מלאכותית, שכן גירסא זו ניתנה רק שעתיים לאחר שמועין טען כי כלל הנשקים שנמכרו לו הגיעו מבאר שבע.

 

           אין לקבל את הטענה. להבדיל מנשקו של החייל, אשר קיים ספק אם זהו הנשק שנמכר למועין, לא היה לבית משפט קמא ספק כי נשקו של המערער נגנב על ידו ונמכר למועין – זוהי קביעה עובדתית. משכך, ידיעתו של מועין כי הנשק הראשון שנמכר לו הוא נשקו של המערער, מהווה חיזוק לעדותו, ולא מצאתי בגרסא מוקדמת לפיה מקור הנשק הראשון בבאר שבע כדי להפריך את העדות. כוחה של ראייה זו נעוץ בידיעת מועין בדבר נתון חיצוני אשר אין מחלוקת לגבי אמיתותו. יש כאן חיזוק ממשי לעדותו של מועין.

 

           ראיית חיזוק נוספת עולה מגרסת המערער בדבר הקשר שבינו לבין מועין וחליל. המערער העיד שאמנם הוא מכיר את השניים, אך הקשר עימם נסוב סביב של תיקונם של רכבים. לאמור – לא קשר קרוב, או כזה שמצריך שיחות טלפון רבות. ברם, מאיכוני הטלפון הסלולרי מתברר כי התקיימו שיחות טלפון רבות בין המערער לבין חליל בימים הסמוכים לגניבת הנשקים ואף בימי גניבת הנשקים עצמם. זאת, בניגוד לכך שביתר חודשי השנה התקשורת הטלפונית בין המערער למועין וחליל הייתה דלילה ביותר. כן עולה כי מכשירו הסלולארי של המערער אוכן במקומות המצביעים על ביצוע עסקאות הנשק. נקבע כי המערער לא הביא כל הסבר מניח את הדעת להקהיית ערכם הראייתי-נסיבתי של איכוני הטלפון.

 

           לכך עונה המערער, כי רוב השיחות התבצעו עם חליל, בעוד שעם מועין נערכו רק שתי שיחות לפי האיכונים. לפיכך, טוען המערער, משזוכה מעבירת קשירת קשר עם חליל, הרי שאין בשיחות הטלפון שנערכו בין חליל לבינו כדי לחזק ולתמוך את עדותו של מועין. לשון אחר – שיחות "תמימות" עם חליל לחוד, ושיחות עם מועין לחוד, כאשר האחרונות מנו רק שתיים.

 

           התשובה לטענה היא זו: בית המשפט המחוזי קבע כי השיחות בין המערער לבין חליל תומכות בעדותו של מועין, לפיה דרכי ההתקשרות של מועין עם המערער נערכו דרך מכשיר הטלפון של חליל (עמ' 39 שורה 10-12 לפרוטוקול). מועין העיד שהמערער היה מתקשר למכשירו של חליל, וזאת על מנת לשוחח דווקא עימו. פלטי השיחות מבססים את עדותו. לעומת זאת, למערער אין כל הסבר מדוע התקשר כל כך הרבה פעמים בעיתויים מחשידים לחליל. האחרון לא קָשר קשר עם המערער לביצוע פשע, אך כן  היווה אמצעי מקשר בין מועין למערער. יושם אל לב, כי חיזוק זה אינו תלוי במתן אמון בגרסתו של חליל – כפי שבית המשפט המחוזי נמנע מלעשות – אלא נשען על תיעוד שיחות הטלפון בין המערער לחליל. נתון עצמאי זה תואם ומחזק את עדותו של מועין.

 

           ציינו לעיל כי יש לבדוק לא רק את משקל החיזוק אלא אף את איכותו. איכות מוגדרת בהקשר זה כראייה המשיגה את מטרתה – חיזוק העדות העיקרית. החיזוק לפיו ידע מועין כי הנשק הראשון הוא נשקו של המערער, מהווה פרט הנוגע למעשה העבירה. החיזוק האחר, בדבר שיחות הטלפון ואיכוני המכשיר הסלולארי, מאשש את טיב הקשר שבין המערער למועין וחליל, בניגוד לגרסת המערער. חיזוקים אלה, בהצטברותם יחד, מהווים משקל של ממש. לכך יש להוסיף את התרשמותו השלילית של בית המשפט מעדותו של המערער, והסתירות שמצא בעדותו.   

          

ג.         מחדלי חקירה וקשיים ראיתיים

 

8.        זהו כאמור האדן השלישי עליו נשען הערעור. לטענת המערער, הוצגה על ידו שורת ראיות המרחיקה אותו ממעורבותו בביצוע העבירות, כמו גם שורה של מחדלי חקירה. בין הראיות עליהן מצביע המערער ניתן למנות "גל" פריצות ביישוב בו התגורר (ומשכך אירוע הפריצה לביתו לא היה ייחודי); העובדה כי הגישה לבסיס החיילים ממנו נגנבו נשקים הייתה קלה ביותר (ועל כן ייתכן כי מישהו אחר ולא המערער הוא אשר גנב את הנשקים); בבית המשפט המחוזי הועלתה הטענה כי באיזור מגוריו של המערער נתפס חייל שהודה בגניבתם של נשקים, אשר לא נחקר אודות הנשקים הרלוונטיים להליך זה (וכי יש בכך לעורר ספק באשמתו של המערער); אין ראיות להעברת כספים בין המערער למועין; קיומה של טביעת נעל בוצית מתחת לחלון ביתו של המערער בסמוך לגניבת הנשק הראשון (אשר לא נבדקה, ולו הייתה נבדקת ניתן היה להוכיח או לשלול אפשרות לפיה ביים המערער את הפריצה לביתו) ועדותו של מר דוד אלבז לפיה ראה אדם השונה במראהו מן המערער נושא נשק מסוג רוס"ק M16.

           

           סבורני כי יש לדחות את הטענות האמורות. בית המשפט המחוזי התייחס בפסק דינו לטענות אלה וקבע כי המדובר "בראיות שליליות, שאין בהן כדי ללמד על חפותו של הנאשם". צוין כי נוכח החקירות שנערכו עקב גניבת כלי הנשק, הרי שמחדלי החקירה הנטענים אינם מהותיים ואין בהם למנוע את הרשעת המערער. המערער מפנה לעניין שנדון בע"פ 10596/03 בשירוב נ' מדינת ישראל (4.6.2006) (להלן: "עניין בשירוב"), בציינו כי עקב הימנעות המשטרה מחקירת חשוד נוסף, זיכה בית משפט זה אדם שהורשע ברצח. אין הנדון דומה לראייה. במקרה שנדון בעניין בשירוב, הגיע לידי גורמי החקירה מידע מוצק לפיו מבצעו של הרצח אינו האדם שהואשם, אלא אחר. רכז המודיעין באותו אירוע ביקש לאתר את אותו אחר ולחוקרו, אולם גורמי החקירה לא הסכימו לכך. הפער קיים בין מקרה זה לענייננו. כפי שלא כל החקירות שוות, כך גם אין שיוויון בין מקרים של מחדלי חקירה. על בית המשפט לבדוק את מהות המחדל, והשלכתו האפשרית על מארג הראיות שהוצג. כאן, יפה הכלל לפיו:

 

"במקרים שבהם נתגלו מחדלים בחקירת המשטרה, בית המשפט צריך לשאול את עצמו האם המחדלים האמורים כה חמורים עד שיש לחשוש כי קופחה הגנתו של הנאשם, כיוון שנתקשה להתמודד כראוי עם חומר הראיות העומד נגדו או להוכיח את גרסתו שלו ... על פי אמת מידה זו, על בית המשפט להכריע מה המשקל שיש לתת למחדל לא רק כשהוא עומד לעצמו, אלא גם במכלול הראיות ... העדרה של ראיה, שמקורו בחקירת המשטרה, ייזקף לחובת התביעה בעת שיישקל מכלול ראיותיה, ומאידך גיסא, הוא יכול לסייע לנאשם כשבית המשפט ישקול האם טענותיו מקימות ספק סביר" (ע"פ 5386/05 בילל אלחורטי נ' מדינת ישראל (18.5.2006)).

 

           אין במחדלי החקירה הנטענים לפגוע בהזדמנות של המערער להתגונן נגד הראיות המפלילות שהוצגו. ניתן לומר שהמחדלים שתוארו עומדים בשוליים.

 

גזר הדין

 

9.        בבואו לגזור את דינו של המערער, נתן בית המשפט המחוזי דגש לשיקולי ההרתעה, הגמול והמניעה. צוין כי שאלת השיקום אינה עומדת על הפרק, שכן ההגנה אף לא ביקשה להפנות את המערער לשירות המבחן. הודגש כי המדובר במעשים חמורים ביותר, אשר בית המשפט העליון התווה את מתכונת הענישה כלפיהם וקבע כי יש להחמיר בענישה במסגרת העבירות המסוכנות של סחר בנשק. בית המשפט המחוזי ביקש ללמוד זכות על הנאשם מכך שהלה הורשע בדין לראשונה, התדרדר למעשי הפשיעה בשל חובות שנקלע אליהם, והיותו אדם מבוגר, בשנות החמישים לחייו. יחד עם זאת, עיקר המשקל ניתן לפסיקתו של בית משפט זה במקרים דומים, ועל המערער נגזר כאמור עונש של 9 שנות מאסר לריצוי בפועל.

 

            לטענת המערער, העונש שנגזר עליו הינו בלתי מידתי. לגישתו, לא ניתן משקל ראוי לעובדה שמדובר בהרשעתו הראשונה; כי נוכח היותו סייר ביטחון בישובו, ההרשעה בעבירות המדוברות מהווה כשלעצמה אות קין קשה מנשוא; כי העבירות לא נעשו מתוך מניע אידיאולוגי אלא בשל מצוקה כלכלית; כי אין ראיה שהנשקים נמכרו לידיים עוינות וכי המערער זוכה מחלק מהעבירות בהן הואשם. על מנת לתמוך בטענתו זו הפנה המערער למספר פסקי דין של בית משפט זה (ע"פ 6326/07 אחסאן עארף ג'בארין נ' מדינת ישראל (14.1.2008); ע"פ 1707/08 אלי אריש ואח' נ' מדינת ישראל (25.11.2008); ע"פ 3072/07 מדינת ישראל נ' עבד אל חפיז ואכד (2.8.2007); ע"פ 7124/06 ויקטור דרורי נ' מדינת ישראל (9.5.2007)), במסגרתם הוטלו עונשי מאסר נמוכים בהרבה מזה שהושת על המערער.

 

10.       עבירות סחר בנשק הינן חמורות וקשות ביותר. חמורות - בשל נכונות העבריין לגלגל כלי קטלני לגורם עברייני אחר. קשות - בשל התוצאה שעלולה להתרחש בעקבות כוונה זו. בית משפט זה נתן דעתו לא אחת לתגובה הראויה בעבירות מסוג זה. בית המשפט המחוזי הפנה לאמור בע"פ 8012/04 מחמוד מתאני נ' מדינת ישראל (16.11.2005), הדומה לענייננו, שם מכר הנאשם 5 רובי קלצ'ניקוב, שני אקדחים ותת מקלע. באשרו עונש מאסר של 10 שנים קבע בית המשפט העליון כך:

 

"מעשיו של המערער הינם בעלי פן מיוחד של חומרה, שכן העסקאות נעשו עם תושבים של הרשות הפלסטינאית. אומנם, אין לדעת אם כלי הנשק אותם מכר המערער היו מיועדים לשמש בפעולות טרור נגד ישראל, אך עצם עשיית עסקה בנשק עם תושב השטחים מחייבת תגובה עונשית חמורה במיוחד. אין צורך להרבות מילים באשר לאופי המסוכן של סחר בנשק. אין לדעת לאן מתגלגלים כלי הנשק וברור כי אין הם מיועדים לשמש למטרות כשרות". (וראו גם ע"פ 4831/03 אבו בכר נ' מדינת ישראל (23.5.2004); ע"פ 7781/03 פלוני נ' מדינת ישראל 4.8.2005).

 

           בענייננו, חמורות וקשות העבירות שבעתיים, שעה שעסקאות הנשק התבצעו בין אדם האמון על בטחון ישובו לבין מי שייתכן ונמצא בקשרים עם אלה הרוצים לפגוע במדינה. מזעזעת המחשבה כי אדם שבידיו הופקד נשק להגנת המדינה ואזרחיה, יפנה עורף לשליחותו זו, ויסייע דווקא למי שעלול להשתמש בנשק זה כנגדה. הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שביישובו של המערער התקיימו נסיונות לפגיעה בנפש מטעם גורמים עוינים. המערער הפנה אמנם לפסקי דין בהם הושתו עונשים קלים יותר מזה שהושת עליו, אולם בעניינים שנדונו שם נתפס הנשק על ידי גורמי הביטחון טרם הגיע לידיהם של גורמים פליליים למיניהם. לא כך הדבר בענייננו.

 

 

           ישאל השואל, מדוע יש להעניש את המערער בחומרה רק משום שבעניינו לא נתפסו הנשקים והושלמו העסקאות? לכך יש להשיב כי כל מקרה ומקרה עומד בפני עצמו, על נסיבותיו הקונקרטיות. העובדה כי ייתכן וקניהם של הנשקים שנמכרו על ידי המערער לתושבי הרשות הפלסטינית, עלולים להיות מופנים כלפי אזרחי ישראל, מדירת שינה היא. ברמה העיונית יצויין כי מקובלת בשיטתנו הגישה לפיה תוצאת המעשה היא שיקול לחומרה בענישה, כאשר תוצאה זו עומדת ברשימה התוצאות הסבירות הצפויות ממעשיו וכוונותיו של הנאשם. בעבירת הסחר בנשק, כוללת רשימה זו את עצם העברת הנשק לידיים עוינות. במסגרת עובדתית של המקרה דנא, לא מצאתי כי העונש שהשית בית המשפט המחוזי על המערער חורג ממסגרת הענישה הרצויה. הנאשם, ככל נאשם, יכול להשתקם. עם זאת, ישנן עבירות בהן הפגיעה שעלולה להתרחש כתוצאה מביצוען כה חמורה, כי חובה על בית המשפט לשלוח מסר הרתעתי צלול וברור. אם אכן, כדברי המערער, פעל מתוך רדיפת בצע או מניעים כלכליים, כי אז העונש חייב להתריע עד כמה עסקת נשק אינה "כדאית". העונש אינו קל, אולם אינו חמור מבחינת ההצדקה להתערב בו.

 

           על כן, הייתי מציע לחברי לדחות את הערעור, על שני חלקיו.

 

 

 

השופט ס' ג'ובראן:

 

           אני מסכים.

 

 

השופט י' דנציגר:

 

           אני מסכים.

 

 

 

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל.

 

           ניתן היום, כ"ב באייר התשע"א (26.5.11).  

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   09045230_Z06.doc   אמ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il