עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 449/11

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

 

השופט ס' ג'ובראן:

 

           לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 7.12.2010 (ת"פ 10720-11-09, כב' השופטת ז' בוסתן).

 

           המערער הורשע, על יסוד הודאתו, בעבירה של גניבה בידי עובד ציבור, לפי סעיפים 383(א)(2) בצירוף סעיף 390 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ועבירה של מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין. מכתב האישום שהוגש כנגדו עולה, כפי שנציג בתמצית, התשתית העובדתית להרשעתו: המערער שירת כשוטר במשטרת ישראל בתפקיד ראש משרד ניהול בתחנת המשטרה בכפר סבא והיה אמון, בין היתר, על תחום העסקתם בשכר של שוטרי התחנה על ידי גופים פרטיים. תפקיד זה, העניק לו גישה לכספים המועברים למשטרה, על ידי הגופים הפרטיים, לתשלום שכר השוטרים שהועסקו על ידם ולתשלום חובם למשטרה בגין ההעסקה. במהלך עבודתו, התוודע המערער לקבלנים שי ואליהו פלאצ'י (להלן: הקבלנים פלאצ'י), ובשנים 2007-2006 החל לקבל מהם תשלום במזומן בעבור העסקת שוטרים בשכר. המערער, מצידו, גבה מהם סכום נמוך מן התעריף המקובל בעבור העסקת השוטרים, וכן איפשר להם, בניגוד לנוהלי המשטרה, לקבל שוטרים לעבודה מבלי שהפקידו מראש את התשלום בעבור העסקתם. מן הכספים שהועברו אליו במזומן, אותם אמור היה להפקיד בחשבון המשטרתי, גנב המערער סכום שאיננו נמוך מ-64,000 ש"ח. במטרה להסוות את גניבת הכספים, הזין המערער נתונים כוזבים למערכת המשטרתית, ולפיהם חויבו גופים פרטיים אחרים בתשלום העסקתם של השוטרים על ידי הקבלנים פלאצ'י. בדרך זו, ב-198 מקרים שונים, גנב המערער מאותם גופים פרטיים סכום של כ-118,189 ש"ח. נוסף על כך, בארבעה מקרים שונים, שלח המערער שוטרים לעבודה בשכר אצל הקבלנים פלאצ'י מבלי שהזין עבודתם זו במערכת המשטרתית. בעקבות אי הדיווח, לא קיבלו השוטרים שכר בעבור עבודתם.

 

           בגין הרשעתו, הוטלו על המערער העונשים הבאים: 36 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של 36 חודשים מיום שחרורו, והתנאי הוא שלא יעבור על עבירה בה הורשע; קנס בסך של 10,000 ש"ח; פיצוי כספי למשטרת ישראל בסך 100,000 ש"ח (מתוכם כבר הפקיד 64,000 ש"ח). בקביעת עונשים אלו שקל בית המשפט לקולה את הודאתו של המערער והחרטה שהביע על מעשיו, את הקושי שיימצא לו בתקופת המאסר בהינתן מצבו הרפואי והנפשי ועברו במשטרה (בשלו יהא אסיר טעון הגנה אשר מידת החופש לה הוא זכאי מצומצמת ביחס לאסירים אחרים), את העובדה שהפקיד 64,000 ש"ח בקופת בית המשפט להטבת הנזק, ואת העדויות הטובות שניתנו בדבר אופיו ושנותיו הרבות כמשרת הציבור. מנגד ולחומרה, שקל בית המשפט את חומרת העבירות בהן הורשע המערער כמו גם את חומרת נסיבות ביצוען. זאת, בין היתר, נוכח התחכום שבביצוע העבירות והעדויות שהובאו בדבר היותו שוטר מוערך ודמות משפיעה בתחנת המשטרה. בית המשפט סירב לקבל את טענת המערער לפיה המניע למעשים היו חובות שחבו הקבלנים פלאצ'י לאחיו וכי אליהם העביר את הכספים שגנב. נקבע, כי טענה זו הינה טענה מאוחרת לחקירת המערער, שם העלה גירסה אחרת בדבר המניע לגניבה, וכי לא הובאה כל ראיה היכולה לתמוך בה. עוד נקבע, שאף לו הייתה טענה זו מתקבלת, הרי שבבחירתו של המערער לסייע לאחיו בדרך עבריינית אין כדי להוות שיקול לקולה בעניינו.

 

           מכאן הערעור שלפנינו, בגדרו מלין המערער על חומרת עונשו. לטענתו, בית המשפט המחוזי לא נתן משקל הולם לנסיבות המקלות בעניינו. המערער מדגיש את מצבו הרפואי והנפשי הקשה, הודאתו, עברו הנקי ותרומתו הרבה לציבור במסגרת שירותו במשטרה. על פי הנטען, המדובר הוא במעידה רגעית וחד פעמית שהמניע לה הוא רצונו לעזור לאחיו. שגה בית המשפט, לטענתו, משלא ייחס את המשקל הראוי לנסיבות אלו ובהתעלמו מן האפליה והאכיפה הבררנית שננקטה בעניינו (כך על פי טענתו) כאשר הקבלנים פלאצ'י שהיו שותפים לדבר העבירה כלל לא הועמדו לדין. העונש שהוטל עליו, הוא טוען, חורג באופן קיצוני מן הענישה המקובלת בעבירות מסוג זה ובנסיבות הדומות לשלו, וזאת על אף תסקיר שירות המבחן החיובי בעניינו, וללא כל נימוק לחריגה מאת בית המשפט המחוזי. המערער סבור כי יש בנסיבות אלו, כמו גם בפיטוריו מן המשטרה והמחיר האישי והכלכלי אותו שילם כדי להצדיק התערבות והקלה משמעותית בעונש המאסר בפועל שהוטל עליו, עד כדי המרתו בעבודות שירות.

 

           המשיבה מצידה, מתנגדת לקבלת הערעור וטוענת כי העונשים שהוטלו על המערער הולמים את המקרה. לטענתה, מדובר באחת הגניבות הגדולות ביותר שבוצעו על ידי איש משטרה מבחינת רמת התחכום שלה, היקפה ומשכה. חומרה יתרה מוצאת המשיבה בכך שהעבירות בוצעו תוך ניצול תפקידו של המערער כאיש משטרה. הוא אשר הופקד על אכיפת החוק וכיהן בתפקיד הזוכה לרמת אמון גבוהה, הפך פושע בעצמו, מעל באמון שניתן לו ופגע בתדמית המשטרה. לטענתה, אין במצבו הרפואי של המערער כדי להביא להפחתה בעונשו. חוליו, הובא בחשבון כבר במסגרת העונשים שהוטלו עליו, ומשירות בתי הסוהר נמסר כי בשלב הנוכחי הם מסוגלים לתת לו מענה טיפולי ושיקומי. בנוסף, דוחה המשיבה את טענת המערער בדבר המניע שבביצוע העבירות. זו, לא הוכחה לטענתה, והיא אף מנוגדת לדברי המערער בחקירותיו במשטרה, שם מסר כי שלשל הכספים לכיסו והשקיעם בהימורים. גם לטענתו בדבר האכיפה הבררנית אין לתת משקל, טוענת המשיבה, שכן אין מקום להשוואה בין שוטר שביצע עבירות גניבה בסדר גודל המיוחס למערער לבין קבלנים שזכו לתשלום באשראי ושיתפו פעולה עם מהלכי החקירה.

 

           לאחר עיון בהודעת הערעור ובצרופותיה, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות.

          

כידוע, אין ערכאת הערעור מתערבת בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים של טעות מהותית בגזר הדין או סטייה ממשית מרמת הענישה ההולמת את המקרה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.1.2009)). תנאים אלו, כך נמצא לנו, אינם מתקיימים במקרה זה. בית המשפט המחוזי איזן כראוי בין כלל השיקולים הצריכים לעניין, וקבע בצדק, בהחלטתו המנומקת, כי אין מנוס במקרה זה מהטלתו של עונש מאסר בפועל. מטעמים אלו, גם לא נמצאה לנו עילה להתערבות בתקופת המאסר שנקבעה.

 

           בית משפט זה, עמד לא אחת על החומרה הרבה שבעבירות בהן הורשע המערער (ראו: דנ"פ 1397/03  מדינת ישראל נ' שבס, פס' 35-32, 38 לפסק דינו של הנשיא ברק (לא פורסם, 30.11.2004) והאסמכתאות המובאות שם; 4086/91 מימון נ' מדינת ישראל פ"ד מו(2) 868, 879 (1992)), וקבע כי במקרים כגון דא יהא זה ראוי, על דרך הכלל, שלא לפטור את העבריין מעונש מאסר בפועל (ראו: ע"פ 281/82 אבו חצירא נ' מדינת ישראל פ"ד לז(3) 673, 718-717 (1983) והאסמכתאות המובאות שם). אכן, הפגיעה הקשה באמון הציבור ובפעילותו התקינה של המינהל, הקושי באיתורם וזיהויים של מקרי השחיתות והצורך בהרתעת הרבים, המתלווים לעבירות, מלמדים על ההכרח שבענישה ממשית, למען ימוגרו ממחוזותינו תופעותיה ההרסניות של השחיתות הציבורית. שיקולים אלו, מקבלים עוצמה יתרה כאשר העבריין המדובר הינו, למרבה הפליאה והצער, שוטר. הסמכות המיוחדת הנתונה לשוטר לאכיפת החוק משמיעה גם חובת נאמנות מוגברת לציבור (ראו: בג"צ 7074/93 סויסא נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד מח(2) 749, 783 (1994)). וחובת נאמנות מוגברת זו, מלמדת בתורה על חומרת נסיבות ביצועה של העבירה, ומשליכה על עוצמת השיקולים השונים בהם יתחשב בית המשפט במלאכת הענישה.

 

           המערער מעלה, כאמור, מספר נקודות אותן יש לזקוף (לטענתו) לזכותו. דין טענותיו בדבר המניע לביצוע העבירה והאכיפה הבררנית להידחות. לא מצאנו כי יש מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי לפיהן טענת המניע של המערער לא הוכחה, וכן לא מצאנו כי יש ממש בטענתו לאכיפה בררנית ואפליה. באשר ליתר הנקודות אותן העלה המערער, מצאנו כי הגם שאלו עומדות לזכותו, אין בהן כדי להביא להפחתה מן העונש שנקבע. אלו, שוקללו כראוי בגזר דינו של בית המשפט המחוזי ולא קמה לנו כל עילה להתערב בו.

 

           בטרם סיום יוער, כי נתנו ליבנו לטענות המערער בדבר מצבו הרפואי והנפשי. מצב זה, אמנם מצער, אך אין בו כדי להוות נימוק להפחתה מעונש המאסר שהוטל עליו. כפי שמתחוור מן התסקיר המעדכן שהוגש בעניינו ומן המסמכים שהובאו בפנינו על ידי הצדדים, שירות בתי הסוהר ערוך ומוכן, בעת הנוכחית, לתת מענה הולם לצרכיו הטיפוליים והשיקומיים. מכל מקום, וככל שיחפוץ בכך, יוכל המערער לפעול בעניין זה במסלול הקבוע בסעיף 7 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001. לעת הזו, כל שנוכל הוא לבקש את תשומת לב שירות בתי הסוהר למצבו הרפואי והנפשי של המערער.

 

           סוף דבר, הערעור נדחה.

 

           ניתן היום, כ"ו באייר התשע"א (30.5.2011).

 

 

 

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11004490_H05.doc   שצ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il