עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 441/12

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

בשם המבקשים:                     עו"ד צבי ריש

בשם המשיבה:                       עו"ד מיכל ברדנשטיין

 

 

 

1.        זוהי בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 9656/08 קאזם חלף סעידי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 15.12.2011) (כבוד השופטים א' חיות, ח' מלצר וי' עמית). בפסק הדין נקבע כי המשיבה – מדינת ישראל – אינה חבה בפיצוי המבקשים בגין החזקתם במעצר ממושך ובגין ראשי נזק נוספים.

 

2.        המבקשים – שלושה-עשר במספר, הינם אזרחים עיראקים אשר שהו במעצר משך תקופות שונות בין השנים 1999-1993, לאחר שנכנסו לישראל שלא כדין דרך ירדן. בשנת 1994 עתרו המבקשים לבג"ץ בבקשה להורות על שחרורם ממעצר. בפסק הדין שניתן בעקבות העתירה (בג"ץ 4702/94 אל טאיי נ' שר הפנים, פ"ד מט(3) 843 (1995) (ולהלן: עניין אל טאיי)) קבע בית המשפט העליון כי למדינה הייתה נתונה הסמכות לעצור את המבקשים. אף על פי כן מתח בית המשפט ביקורת על רשויות המדינה בציינו כי מעצר המבקשים נמשך "תקופה ארוכה מאוד, ארוכה הרבה מדי", וכי "את הבדיקות השונות – הן לעניין יעדי הגירוש והן לעניין הסיכון הבטחוני הנשקף מהם – היה צריך לסיים מזמן". משכך הורה בית המשפט למדינה לבחון במהירות הראויה את אפשרות גירושם של המבקשים 7-1 למדינה שלישית, ולחילופין את האפשרות לשחררם בתוך גבולות המדינה תוך קביעת תנאים אשר יבטיחו את תכלית המעצר. לעומת זאת נקבע כי המבקשים 13-8 ימשיכו לשהות במעצר עד לגירושם למדינה שלישית, וזאת נוכח ראיות הקושרות אותם לכאורה עם פעילות עוינת נגד ישראל.

 

           פחות מחודשיים לאחר שניתן פסק הדין בעניין אל טאיי, ומשנוכחה המדינה כי אין אפשרות מעשית לגרש את המבקשים 7-1 למדינה שלישית, שוחררו מבקשים אלה בתוך גבולות המדינה בתנאים מגבילים, וזאת עד שתימצא מדינה אשר תסכים לקלטם בבטחה. בגדר תנאי השחרור ניתנו למבקשים היתרי עבודה זמניים אצל מעסיקים ספציפיים. לעומתם נותרו המבקשים 13-8 במעצר. עתירה נוספת שהגישו מבקשים אלה לשחרורם בשנת 1996 נדחתה – בין היתר על יסוד חומר חקירה שהוצג לבית המשפט במעמד המדינה בלבד, ושממנו – כך נקבע – עולה כי שחרור המבקשים 13-8 טומן בחובו סכנה בטחונית (בג"ץ 7616/96 פלונים נ' שר הפנים (לא פורסם, 28.5.1997), ולהלן: העתירה השניה). לבסוף, בעקבות הגשת עתירה שלישית הורה בית המשפט העליון – בהסכמת הצדדים – על שחרורם של המבקשים 13-8 (בג"ץ 7174/98, ולהלן: העתירה השלישית). בסופו של דבר גורשו כל שלושה-עשר המבקשים למדינות שונות, והאחרון שבהם עזב את ישראל בשנת 2002. 

 

3.        בשנת 1995, זמן קצר לאחר שניתן פסק הדין בעניין אל טאיי, הגישו המבקשים תביעה נגד המדינה לפיצוי כספי בגין כליאתם הממושכת. טענתם המרכזית הייתה שהם הוחזקו שלא כדין, במשך פרק זמן בלתי סביר ובניגוד לעקרונות האמנה בדבר מעמדם של פליטים, כ"א 3, 5 (נפתחה לחתימה ב-1951) (להלן: אמנת הפליטים). המשיבים 7-1 הוסיפו וטענו כי הם זכאים לפיצוי גם בגין הקשיים שאליהם נקלעו בשל אי הסדרת מעמדם בישראל במהלך התקופה שלאחר שחרורם מן המעצר ועד לגירושם. בתקופה זו, כך נטען, סירב משרד הפנים להאריך את אשרת העבודה הראשונית שניתנה למבקשים אלה בנימוק כי חלק מהם הפרו את תנאי השחרור בכך שנטשו את מעסיקיהם. המבקשים לא הכחישו את ההסבר שהציג משרד הפנים, אולם טענו כי עזיבת המעסיקים הייתה מוצדקת נוכח יחסם המשפיל כלפי המבקשים, וכן משום שבעבודות אלה לא סופקו להם תנאי מינימום המאפשרים את קיומם. המבקשים 13-8 טענו מצידם כי הם עונו במהלך חקירותיהם וכי הם זכאים לפיצוי גם בשל כך. עוד טענו המבקשים 13-8 כי אין לראות בפסק הדין שניתן בעתירה השניה "מעשה בית-דין" החותם את המחלוקת בדבר סבירות התמשכות המעצר – זאת משום שפסק הדין מבוסס – כך לגרסתם – על הודאות שנגבו מהם באמצעים פסולים ובעינויים, ושהוצגו לבית המשפט במעמד המדינה בלבד, מבלי שניתנה למבקשים ההזדמנות לעיין בהם ולהעלות טענות נגדם. יצוין כי במהלך הדיון הגיעו הצדדים לפשרה בנוגע לטענות בדבר עינויים בחקירה, במסגרתה פיצתה המדינה את המבקשים 13-8 בגין עילה זו.

 

4.        בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ר' רונן) קיבל את התביעה בחלקה, תוך שהוא מציין כי לצורך הדיון בשאלות העיקריות שבמחלוקת לא נדרשת הכרעה בדבר זכאותם של המבקשים למעמד של פליטים. בפסק דינו עמד בית המשפט על ההלכה שלפיה הכלל בדבר מעשה בית-דין חל גם על פסקי דינו של בית המשפט הגבוה לצדק. לפיכך, כך הסביר בית המשפט, ניתן להסתמך על הקביעות שבפסק הדין בעניין אל טאיי כמעשה בית-דין הן לעניין סמכות המעצר הן לעניין משך המעצר. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי מאחר שבעניין אל טאיי נפסק כי למדינה הייתה סמכות לעצור את המבקשים כולם, הרי שאין מקום לפסוק לזכותם פיצויים נזיקיים בגין עצם המעצר. מנגד עמד בית המשפט על הביקורת שמתח בג"ץ בעניין אל טאיי בדבר התמשכות המעצר, וקבע על סמך ביקורת זו כי מעצרם של המבקשים 7-1 לא היה מידתי. לפיכך הורה בית המשפט המחוזי למדינה לפצות את המבקשים 7-1 בגין כל יום שבו הוחזקו במעצר מעבר לששת חודשי המעצר הראשונים.

 

           אשר לפסק הדין בעתירה השניה קבע בית המשפט המחוזי כי גם הוא מהווה מעשה בית-דין המקים השתק עילה כנגד המבקשים. בית המשפט הוסיף כי אף שאותו פסק דין ניתן – בין היתר – על יסוד ראיות חסויות שהוצגו לפני בג"ץ במעמד צד אחד, הרי שההליך נוהל בהתאם לסדרי הדין הנהוגים, ולא נפל בו כל פגם. מכאן, כך קבע בית המשפט המחוזי, שבכל הנוגע לתקופת המעצר אשר קדמה לפרסום פסק הדין בעתירה השניה, המחלוקת שבין הצדדים מוצתה ושוב אין מקום לדון בה במסגרת הליך אזרחי.

 

           אשר לפסק הדין בעתירה השלישית קבע בית המשפט המחוזי כי אין בעובדה שעניין המבקשים 13-8 נבחן שוב בעתירה זו, ואף אין בעובדה כי המדינה הסכימה לבסוף לשחררם, כדי לגרוע מהקביעה שבתקופת המעצר שקדמה לאותה עתירה הוחזקו המשיבים 13-8 במשמורת כדין. לבסוף דחה בית המשפט המחוזי את תביעת המבקשים 7-1 לפיצוי בגין אי-הסדרת מעמדם בתקופה שבה שהו בישראל מיום שחרורם ממעצר ועד ליום גירושם. זאת, כך נקבע, הן מן הטעם כי המבקשים לא תבעו סכום מוגדר בגין ראש הנזק האמור, הן לגופו של עניין – מן הטעם כי המבקשים לא הוכיחו כי המדינה התרשלה או הפרה חובה כלשהי כלפיהם בעניין זה.

 

5.        על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ערערו המשיבים מזה והמדינה מזה לבית המשפט העליון.

 

           בית המשפט העליון קיבל את ערעור המדינה ומן העבר האחר דחה את ערעור המבקשים. בפסק הדין דן בית המשפט העליון בהרחבה בתורת "מעשה בית-דין" ובנפקותם של פסקי דין הניתנים בבג"ץ ביחס להליכים אזרחיים המתנהלים בין אותם בעלי-הדין. נפסק כי נוכח השוני שבין העילות המשמשות בסיס לעתירות המוגשות לבג"ץ ובין העילות המשמשות בסיס לתביעות אזרחיות, אין לראות בפסקי דין של בג"ץ כמקימים השתק עילה ביחס להליך האזרחי. ואולם לצד זאת נפסק כי שונה הדבר ביחס להשתק פלוגתה – שתחולתו על ההליכים האזרחיים אינה נשללת בהכרח. בענייננו, כך קבע בית המשפט, מעצרם של המבקשים 13-8 אמנם הוארך על יסוד חומר חסוי שהוצג לפני בג"ץ במעמד המדינה בלבד, אולם הדיון בעתירה לא התמצה בראיות אלה בלבד, ולפני בג"ץ הוצגו גם תצהירים מאת המבקשים 13-8 שבהם העלו הם טענות בדבר העינויים שעברו לכאורה, ובדבר הדרך שבה נגבו מהם ההודאות. עוד צוין כי בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, נוהג לבחון חומר חסוי בקפידה ובדקדקנות, תוך מודעות לכובד האחריות המוטל עליו. לפיכך פסק בית המשפט העליון כי בענייננו קמה תחולה לכלל בדבר השתק פלוגתה – הדיון בדבר סבירות התמשכות מעצרם של המבקשים 13-8 מיצה עצמו בפסקי הדין שנתן בג"ץ, ואין מקום לשוב ולהידרש לו בגדרי התביעה הנזיקית.

 

6.        אשר למבקשים 7-1 נפסק כי אין הם זכאים לפיצוי מהמדינה בגין תקופת המעצר העולה על שישה חודשים. מפסק הדין בעניין אל טאיי – כך קבע בית המשפט העליון – לא ניתן להסיק כי תקופת מעצר העולה על שישה חודשים היא בלתי-סבירה, וכי יש בה כדי להקנות למבקשים זכות לפיצויים. עוד הוסיף בית המשפט העליון כי בחינת המסמכים והראיות הנוגעים לעניין מובילה למסקנה כי בעת המעצר פעלה המדינה בכל האמצעים שעמדו לרשותה במטרה לאתר מדינה שאליה ניתן יהיה לגרש את המשיבים 7-1, תוך שמירה על העקרון שלפיו אין להשיב אדם למדינה שבה צפויה סכנה לחייו או לחירותו (עקרון ה-Non-Refoulment המעוגן בסעיף 33 לאמנת הפליטים). בנסיבות אלה, כך נפסק, אין למצוא התרשלות באופן שבו התנהלו הרשויות בתקופה הרלוונטית כלפי המבקשים.

 

           בית המשפט העליון הוסיף וקבע כי שאלת זכאותם של המבקשים למעמד של פליטים לא הוכרעה במסגרת העתירות לבג"ץ ואף לא בבית המשפט המחוזי, ומשכך אין מקום להכריע בה לראשונה בגדרי הערעור. כך גם נפסק כי אין מקום לבחון במקרה דנן את התנהלות המדינה במשקפי עוולת הרשלנות על פי הסטנדרטים שהותוו באמנת הפליטים. לבסוף אישר בית המשפט העליון את קביעת בית המשפט המחוזי שלפיה אין המדינה חבה במקרה זה בפיצוי המבקשים בגין אי-הסדרת מעמדם בתקופה שבין שחרורם ממעצר ובין גירושם. אמנם, כך צוין, החלטתו של בית המשפט המחוזי לדחות ראש נזק זה על הסף מן הטעם כי גובה הנזק לא כומת בכתב התביעה – מעוררת בענייננו קושי, אולם לגופו של עניין ונוכח התנהלות המבקשים לאחר שחרורם – אין לייחס למדינה אשם בשל הקשיים שאליהם נקלעו.

 

7.        לטענת המבקשים, בפסק הדין מושא הבקשה נקבעו שורה של הלכות חדשות וקשות המצדיקות דיון נוסף בסוגיות שבמחלוקת. ראשית, כך נטען, הקביעה שלפיה אין לראות בביקורת שמתח בג"ץ בעניין אל טאיי על התמשכות המעצר משום ממצא פוזיטיבי שלפיו המדינה התרשלה כלפי המבקשים – עומדת בסתירה להלכות קודמות בעניין התנאים להכרה בתחולת הכלל בדבר השתק פלוגתה. קביעה זו, כך נטען, אף אינה עולה בקנה אחד עם קביעותיו של בית המשפט העליון בפסק הדין מושא הבקשה, שלפיהן פסקי הדין שניתנו בשלוש העתירות מקימים בפני המבקשים 13-8 השתק מלטעון כי המדינה נהגה ברשלנות כאשר החזיקה אותם במעצר ממושך. שנית סבורים המבקשים כי החלת הכלל בדבר השתק פלוגתה על פסק הדין בעתירה השניה, חרף העובדה שפסק הדין ניתן על יסוד ראיות חסויות שהוצגו לפני בג"ץ במעמד צד אחד, סותרת גם היא הלכות קודמות בעניין התנאים להחלת הכלל האמור. המבקשים מוסיפים וטוענים כי הראיות שהוצגו לבג"ץ בעתירה השניה כוללות הודאות שווא שנגבו מהם בעינויים, וכי הקביעה שלפיה הם מנועים כעת מלטעון כנגד הממצאים שנקבעו על סמך ראיות אלה – מעוררת קושי רב. שלישית טוענים המבקשים כי הימנעותו של בית המשפט מהכרעה בשאלת מעמדם לפי אמנת הפליטים מהווה גם היא הלכה חדשה המחייבת דיון נוסף. לבסוף נטען כי קביעת בית המשפט העליון שלפיה המדינה אינה חבה בפיצוי המבקשים על כך שלא הסדירה את מעמדם, משמעותה – הלכה למעשה – כי למדינה נתונה רשות לשלול את מעמדם של אסירים משוחררים כסנקציה עונשית בגין הפרת תנאי השחרור. קביעה זו, כך סבורים המבקשים, מהווה הלכה חדשה וקשה, והיא אף עומדת בניגוד להוראות אמנת הפליטים בנוגע לדרכי הטיפול במבקשי מקלט מדיני.

 

8.        מנגד טוענת המדינה כי קביעות בית המשפט העליון בפסק הדין מושא הבקשה אינן סוטות מההלכות שנקבעו בעבר בסוגיות שבמחלוקת. המדינה סבורה כי "החידוד ההלכתי" היחיד בפסק הדין הוא כי פסק דינו של בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו מקים השתק עילה – להבדיל מהשתק פלוגתה – כלפי אותם בעלי הדין שעה שהם מתדיינים בהליך אחר. אלא שעל קביעה זו, כך טוענת המדינה, ממילא אין המבקשים עותרים לקיים דיון נוסף. בנסיבות אלה סבורה המדינה כי אין כל הצדקה לקיים דיון נוסף בפסק הדין.

 

9.        דין הבקשה לדיון נוסף להידחות. כידוע, לא די בעובדה כי בפסק הדין מושא הבקשה נקבעה הלכה חדשה כדי להצדיק את קיומו של הליך הדיון נוסף. רק אם אותה הלכה מצדיקה, בהתחשב במכלול הנסיבות, דיון נוסף בה – יורה על כך בית המשפט. המדובר בתנאי שכרוכה בו הפעלת שיקול דעת מצד בית המשפט העליון, והמדיניות השיפוטית בהקשר זה מייחדת את הליך הדיון הנוסף למקרים נדירים וספורים (ראו: דנ"א 2754/04 יוסף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.5.2004)). בענייננו, אף אם עולה מפסק הדין מושא הבקשה הלכה חדשה בנוגע להחלת הכלל בדבר השתק פלוגתה, אין המדובר בהלכה היוצרת קושי מיוחד המצדיק דיון נוסף – או קושי בכלל. ככלל, הלכות בבית המשפט העליון נקבעות במותב של שלושה. המקרה שלפנינו אינו מן המקרים הנדירים המצדיקים חריגה מהכלל האמור. קביעת בית המשפט העליון שלפיה יש להחיל במקרה דנן את הכלל בדבר השתק פלוגתה מבוססת, בין היתר, על המסקנה כי הדיון בעתירה השניה לא התמצה בהצגת חומר חסוי במעמד צד אחד, וכי בית המשפט העליון היה ער במסגרת אותה עתירה לטענת המבקשים שלפיה הודאותיהם הוצאו מהם בעינויים. על רקע זה נפסק בענייננו כי אין בעובדה שבג"ץ נחשף לראיות חסויות במעמד צד אחד כדי לשלול, במקרה הספציפי, את תחולת הכלל בדבר השתק פלוגתה. ברי איפוא כי קביעתו של בית המשפט העליון מעוגנת כולה בנסיבות המקרה הקונקרטיות, וממילא אינה מעוררת קושי משפטי כללי.

 

           אשר ליתר טענות המבקשים: כפי שציין בית המשפט העליון בפסק הדין, לא אחת נקבע כי אין שוויון מתמטי בין העילה המנהלית לבין העילה הנזיקית, ומכאן שלא די בביקורת שהעביר בית המשפט בשבתו כבית משפט גבוה לצדק על רשויות המדינה בעניין אל טאיי כדי לבסס מיניה וביה עילת תביעה בנזיקין כנגד המדינה. בכך אין כל חדש (ראו ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757 (1983); ע"א 8526/96 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 23.6.2005); ע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה, פסקה 17 לפסק הדין (לא פורסם, 25.5.2006)). בענייננו פסק בית המשפט העליון, על יסוד המסמכים והראיות שהונחו לפניו, כי על רקע המידע שהיה בידי רשויות המדינה בעת מעצר המבקשים ונוכח הפעולות שביצעה כדי לאתר מדינה שתסכים לקלוט אותם – אין לומר כי החזקתם במעצר ממושך עולה כדי התרשלות. קביעה זו מעוגנת כולה בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה. גם בקביעה כי אין מקום לדון לראשונה בגדר הערעור בהליך האזרחי בתחולתה של אמנת הפליטים על עניינם של המבקשים אין כל רבותא. כאמור, טענה זו לא הוכרעה בבית המשפט המחוזי, וממילא ההליך הנזיקי אינו המקום לדון בה שעה שהטענה בדבר הזכאות למקלט מדיני לא הוכרעה במסגרת עתירה לבג"ץ (וכיום – בעתירה מנהלית, ראו סעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000). וְלבסוף, אף קביעתו של בית המשפט העליון כי אין לייחס למדינה אשם בגין מצבם של המבקשים לאחר שחרורם מעוגנת כולה בנסיבות המקרה, ולא עולה ממנה כל הלכה חדשה ועקרונית.

 

           סוף דבר – הבקשה נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות המדינה בסכום של 10,000 ש"ח.

 

           ניתנה היום, ד' באלול התשע"ב (22.8.2012).

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12004410_P03.doc   גח

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il