עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 4329/12

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

בש"פ 4329/12

לפני:

כבוד השופט י' דנציגר

העורר:

מוחמד אימאם

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז מיום 8.5.2012 במ"ת 13040-04-04 שניתנה על ידי כבוד השופטת הבכירה נ' אוהד

תאריך הישיבה: כ"ב בסיון תשע"ב (12.6.12)

בשם העורר: עו"ד ע' פרנטי

בשם המשיבה: עו"ד ש' כהן

החלטה

לפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופטת הבכירה נ' אוהד) במ"ת 13040-04-12 מיום 8.5.2012, בו הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים).

העובדות לפי כתב האישום

1. ביום 8.4.2012 הוגש לבית המשפט המחוזי מרכז כתב אישום כנגד העורר. במסגרת כתב האישום מיוחסות לעורר עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); הכשלת שוטר בשעת מילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק וכן נהיגה בזמן פסילה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961.

2. לפי כתב האישום, ביום 19.6.2011 נפסל רישיונו של העורר. ביום 6.2.2012, בסמוך לשעה 12:30, נהג העורר ברכב מסוג "שברולט קרוז" (להלן: הרכב) – בשעה שהוא פסול מלנהוג ברכב – בכביש 40 (להלן: הכביש) בעיר לוד, בעודו משוחח בטלפון נייד. שלושה שוטרים, אדם ג'יבלי שי מטרי ושי וקסמן (להלן: השוטרים), שנסעו באותה עת בכביש, הבחינו בכך שהעורר משוחח בטלפון וכרזו לו שיעצור. אז החל העורר לנסוע במהירות ובפרעות, ירד לשולי הכביש ובכך גרם לרכבים בכביש לסטות מנתיב נסיעתם, פגע ברכב באופן שגרם לו נזק, סטה לנתיב השמאלי בכביש, נכנס לצומת מרומזר באור אדום, עלה על אי תנועה במטרה לעקוף רכבים בכביש ואף נכנס לרחוב ללא כניסה ונהג בניגוד לכיוון התנועה. כאשר יצא העורר מן העיר הבחינו בו שני שוטרים נוספים (להלן: השוטרים הנוספים). משהבחין בהם העורר, החל לנהוג במהירות ובתוך כך עבר מנתיב לנתיב ועקף רכבים בצורה מסוכנת ואף פגע ברכב נוסף וגרם לו נזק. ביום 29.3.2012 זיהה השוטר אליהו לוי את העורר בעיר לוד וקרא לו לעצור. העורר החל לברוח מהמקום אך נתפס לבסוף על ידי השוטר.

הליכי המעצר

3. בד בבד עם הגשת כתב האישום כנגד העורר, הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. לטענת המשיבה, קיימות בידיה ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות לעורר בכתב האישום, ובהן דו"חות פעולה של מספר רב של שוטרים, זיהוי העורר בתמונה על ידי אחד השוטרים בסמוך לאירוע, הוכחה כי הרכב הושכר עבור אמו של העורר (להלן: האם), העובדה כי יום לאחר האירוע הגישה האם תלונה במשטרה על כך שהרכב נגנב, החבלות שנמצאו על הרכב וכן הימלטותו של העורר מן השוטרים ביום שנעצר. באשר לקיומה של עילת מעצר כנגד העורר טענה המשיבה כי זו קמה מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים, נוכח חומרת העבירות המיוחסות לעורר המעידות על היעדר מורא מרשויות החוק ונוכח עברו הפלילי העשיר – הכולל עבירות סמים רבות, נהיגה פוחזת, גניבה, איומים, תקיפת שוטר, החזקת נשק, וכן 20 הרשעות תעבורתיות. המשיבה הוסיפה וטענה כי נוכח נסיבות המקרה קמה כנגד העורר עילת מעצר נוספת בדמות חשש מפני שיבוש מהלכי משפט מכוח סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים, שהרי העורר ברח מן השוטרים ואף רשם באופן פיקטיבי את הרכב הפוגע על שם האם מאחר שרישיונו שלו נפסל. באשר לחלופת מעצר טענה המשיבה כי בנסיבות העניין אין כל חלופת מעצר שתקיים את מטרות המעצר. העורר מצידו טען כי אין די ראיות לכאורה לצורך מעצרו מאחר שזיהויו כנהג הרכב היה פגום.

4. בהחלטתו מיום 8.5.2012 קבע בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה בעניינו של העורר. זאת קבע בית המשפט על יסוד הראיות כדלקמן: ראשית, דו"ח פעולה מיום 6.2.2012 של השוטר ג'יבלי בו מסר כי ראה את פניו של הנהג ובשיתוף פעולה עם גורם מודיעיני השיג את שמו, העלה את תמונתו במסוף המשטרתי וזיהה את האדם שבתמונה כמי שנהג ברכב. עוד לפי הדו"ח, לאחר מכן הלך השוטר ג'יבלי עם שוטרים נוספים לביתו של העורר, אך העורר לא היה בבית. שנית, דו"ח פעולה של השוטר ג'יבלי מיום 3.4.2012 בו חזר השוטר ג'יבלי על עיקרי הדברים שכתב בדו"ח הראשון. שלישית, זכרון דברים מיום 1.4.2012 שערך קצין המודיעין של תחנת משטרת לוד, לפיו ביום 5.2.2012 שוחח עימו רכז מודיעין על העורר וציין כי הוא סוחר בסמים ונוהג בזמן פסילת רישיון. למחרת קיבל הקמ"ן שיחת טלפון מהשוטר ג'יבלי לגבי רכב שחור מסוג "שברולט" אחריו רודפת המשטרה, ועל כן קישר הקמ"ן בין העורר לבין הרכב. רביעית, דו"ח פעולה מאת השוטר מטרי מיום 6.2.2012 לפיו זיהה השוטר מטרי את העורר כמי שנהג ברכב באמצעות תמונת מסוף שקיבל. חמישית, דו"ח שכירות הרכב ממנו עולה כי אמנם האם הינה שוכרת הרכב אולם העורר חתום על המסמך במספר מקומות ומספר הטלפון המצויין בו הינו של העורר. שישית, הודעת העורר מיום 29.3.2012, במסגרתה מסר כי לא זכור לו אם הוא מכיר רכב מסוג "שברולט קרוז" והכחיש שנהג ברכב מסוג זה. כן הכחיש העורר כל מעורבות באירוע, ואף הכחיש כי השכיר רכב. כאשר נשאל מה יגיד את תמצאנה טביעות האצבעות שלו ברכב, השיב כי אולי זה הרכב של המשפחה שלו. העורר הסביר כי ברח ביום שבו נעצר מפני שיום לפני האירוע הרביצו לו אנשים, כאשר בהמשך אמר כי אנשים לא הכו אותו אלא רק השפילו אותו. שביעית, הודעתה של האם שמסרה כי יומיים לפני האירוע נהג העורר ברכב ששכרה חרף התנגדותה לכך, וכי ביחס ליום האירוע אינה יודעת מה עשה בנה. שמינית, הודעת העורר מיום 3.4.2012, בה מסר כי ברח לשוטרים ביום מעצרו מפני שאנשים נתנו לו מכות כי הוא חייב להם 11,000 ש"ח אך אינו יכול להגיד למי הוא חייב כסף. תשיעית, הודעת העורר מיום 5.4.2012 במסגרתה שתק ולא השיב על שאלות ביחס להימצאות חתימותיו על גבי דו"ח שכירות הרכב.

5. על רקע זה קבע בית המשפט כי הראיות קושרות בין העורר לבין הרכב, כי העורר נהג ברכב בעת פסילה על פי הודעת האם וכן כי זוהה כמי שנהג ברכב וביצע את העבירות. בית המשפט הוסיף וקבע כי נוכח חומרת העבירות המיוחסות לעורר כמו גם נוכח עברו הפלילי המכביד, קמה עילת מעצר נגדו. באשר לחלופת מעצר קבע בית המשפט כי נוכח המתואר בכתב האישום ונוכח עברו הפלילי של העורר אין ליתן בעורר אמון ולכן לא נותר לו אלא להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. בהקשר זה הטעים בית המשפט כי אין צורך בעריכת תסקיר בעניינו של העורר שכן אף מבחינה רעיונית לא ניתן להסתפק בחלופה מעצר.

נימוקי הערר

6. לטענת העורר – באמצעות בא כוחו, עו"ד עמית פרנטי – זיהויו כמי שנהג ברכב על ידי השוטרים הינה הראיה היחידה הקושרת לכאורה בין העורר לבין המעשים המיוחסים לו. על כן מתמקד העורר בטיעוניו בכך שהליך זיהויו כנהג הרכב הינו פסול מעיקרו ועל כן פוגם במשקל הראייתי שניתן לזקוף לחובתו מן הראיות. כך למשל מציין העורר כי בעוד שהשוטרים וקסמן ומטרי תיארו את דמותו של הנהג באופן דומה – חבוש קובע קסקט כהה, מזוקן – השוטר ג'יבלי אשר טען כי ראה את החשוד כלל לא הזכיר פרטים עובדתיים אלו. כמו כן נטען כי בדו"ח השני ציין השוטר ג'יבלי כי הוא היחיד שראה את פניו של העורר בעת ביצוע העבירות – זאת בשונה מטענת השוטרים וקסמן ומטרי שמסרו כי גם הם הבחינו בתווי פניו של העורר. העורר מוסיף כי נפל פגם באופן זיהויו נוכח כך שהזכ"ד המתאר את הליך זיהויו נערך כחודשיים לאחר האירועים מושא כתב האישום. העורר גורס כי בהיעדר מסדר זיהוי תמונות לשוטרים אין לזקוף את הראיות לחובתו, משמדובר בפגם היורד לשורשו של עניין. כמו כן מלין העורר כנגד הליך זיהויו באמצעות תמונה שנשלחה לטלפון הנייד של אחד השוטרים, בציינו כי נסיבות הזיהוי אינן ברורות – האם ראו השוטרים את התמונות יחד או שמא כל אחד לחוד? עוד מוסיף העורר כי אין לקבל את הטענה כי גרסת האם מסבכת את העורר, כי אם להפך: היא מציגה גרסה עובדתית חלופית ולפיה מי שנהג ברכב הינו מי שפרץ לדירה כפי שמסרה האם בהודעתה. לבסוף טוען העורר כי יש להטיל ספק בגרסת המשיבה, שלא סיפקה כראוי ראיות אובייקטיביות – דוגמת נתוני איכון הטלפון הנייד של העורר וממצאי בדיקת DNA מן הכובע שנמצא ברכב ושאותו חבש הנהג – כדי לקשור בין הנהג ברכב לבין העורר. לחלופין מבקש העורר כי בית משפט זה יורה על עריכת תסקיר מעצר בעניינו על מנת שיוכל להורות על שחרורו לחלופת מעצר.

תגובת המשיבה

7. לטענת המשיבה – באמצעות בא כוחה, עו"ד שאול כהן – הליך זיהויו של העורר נעשה כדבעי, זאת בשים לב לכך שהזיהוי בוצע בעת פעילות מבצעית, בשונה מהליך זיהוי "רגיל" הנעשה בשלבי חקירה. המשיבה מוסיפה וטוענת כי אף אם ייקבע כי אין לייחס לעדויות השוטרים בדבר זיהוי העורר כנהג של הרכב משקל רב נוכח הליך זיהוי פגום לכאורה, הרי שמהתבוננות בתמונה הראייתית כולה בפרשה דנא, לא נותר כל ספק כי קיימות ראיות למכביר המצביעות לכאורה על אשמתו של העורר. המשיבה מציינת בין היתר בהקשר זה את דו"ח שכירות הרכב, את הודעתה של האם שמסרה כי העורר נהג להשתמש ברכב ללא רישיון נהיגה בתוקף בסמוך לאירוע מושא כתב האישום, העובדה כי העורר בחקירתו הכחיש שהוא מכיר רכב מהסוג בו עסקינן, שמירתו של העורר על שתיקה בחקירה מאוחרת וכן העובדה כי העורר ברח כאשר הגיע שוטר לעוצרו. באשר לשאלת חלופת המעצר נטען כי אין מקום להורות של שחרורו של העורר לחלופת מעצר נוכח טיב העבירות המיוחסות לו כמו גם נוכח עברו הפלילי המכביד.

דיון והכרעה

8. לפני שתי שאלות, האחת מתייחסת להיעדר קיומן של ראיות לכאורה לצורך מעצרו של העורר עד תום ההליכים; השניה עוסקת בשאלת האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר. לאחר שקראתי בעיון את הודעת הערר על נספחיה, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שנערך לפני ועיינתי באסמכתאות מטעמם ובחומר החקירה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינו של הערר להידחות – הן ביחס לטענה כי אין ראיות לכאורה בעניינו של העורר והן לעניין הטענה כי ראוי לשחררו לחלופת מעצר.

ראיות לכאורה

9. מושכלות יסוד הן כי לשם בחינת קיומן של ראיות לכאורה במסגרת דיון במעצר עד תום ההליכים, נדרש בית המשפט לבחון האם חומר הראיות המצוי בידי התביעה מקים סיכוי סביר להרשעת הנאשם בעבירות המיוחסות לו [ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 149-148 (1996) (להלן: עניין זאדה)]. על פי ההלכה האמורה, בשים לב לכך שהחומר הראייתי עודנו גולמי בשלב זה של ההליך, על בית משפט הדן במעצר עד תום ההליכים לבחון האם קיים בחומר הראייתי – כמכלול – פוטנציאל חזק דיו לשם הרשעה עתידית של הנאשם.

10. במקרה דנא התמקד העורר בטענותיו בשאלת זיהויו על ידי השוטרים. לשיטתו, הליך הזיהוי היה פגום, ועל כן "הכתים" את הראיות שהופקו במסגרתו, דהיינו: את עדויות השוטרים שזיהו לכאורה את העורר. משכך, אין לשיטתו לזקוף את החומר הראייתי שנאסף לחובתו. דינה של טענה זו להידחות. אף מבלי להידרש לשאלת הליך הזיהוי כלל ועיקר, חומר החקירה כנגד העורר כולל ראיות נסיבתיות כה רבות ומגוונות, אשר די בהן כדי ללמד על סיכוי סביר להרשעת העורר, כנדרש לשם מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. על כן איני סבור כי נפל כל פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי ואיני מוצא מקום להתערב בה.

11. עדויות רבות קושרות בין הרכב לבין העורר: העורר חתם על דו"ח שכירות הרכב בכל המקומות המיועדים לכך ומילא בו את מספר הטלפון שלו; במסגרת הודעתה סיפרה האם לחוקרים כי העורר נהג לקחת את הרכב ולנהוג בו על אף שרישיונו נשלל, ואף מסרה כי יומיים לפני האירוע נהג ברכב; עוד מסרה האם בהודעתה במשטרה כי היה זה העורר שהפציר בה להתלונן במשטרה על אותה "פריצה" שאירעה כביכול באותו יום ממש בו בוצעו המעשים שיוחסו לעורר; סירובה של האם לאפשר לחוקרי מז"פ לערוך בדיקה בביתה בעקבות התלונה שהגישה למשטרה בדבר הפריצה לביתה; העובדה כי העורר בחקירתו מסר שאינו מכיר רכב מסוג "שברולט קרוז", אך כאשר נשאל מה יאמר באם תימצאנה טביעות אצבעותיו ברכב ענה: "אם תמצאו טביעות אצבעות [במקור: ט.א. – י.ד.] אולי הרכב של המשפחה שלי" [שורה 71 להודעתו של העורר במשטרה מיום 29.3.2012]; שתיקתו המאוחרת של העורר במהלך חקירתו במשטרה, כאשר כבר נפסק כי שתיקתו של נאשם מקום בו היה מתבקש הסבר מצידו, מחזקת את עמדת התביעה לצורך שלב המעצר לעניין קיומן של ראיות לכאורה [ראו, למשל: בש"פ 1748/11 יחזקאל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 10.3.2011); בש"פ 7216/05 אגבריה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 23.8.2005)] כמו גם העובדה כי ביום שנעצר ברח העורר מן השוטר שקרא לו לעצור (בשים לב לכך שהעבירות המיוחסות לעורר בכתב האישום מתארות אף הן מרדף משטרתי אחריו). צירופן של ראיות נסיבתיות אלה מצביע לכאורה על תרחיש אפשרי אחד, שלא נסתר על ידי העורר, לפיו העורר הוא שנהג ברכב וביצע את המעשים כפי שיוחסו לו בכתב האישום.

12. ודוקו: שאלת המשקל אשר ראוי לייחס לכל ראיה וראיה תידון לפני בית המשפט במסגרת בחינת אשמתו של העורר. לשם השלב הדיוני בו מצוי ההליך עתה די לי לקבוע כי הראיות כפי שפורטו מקימות פוטנציאל שהעורר אכן יורשע בסופו של ההליך במעשים המיוחסים לו. נכון לשלב זה של ההליך התקשה העורר להציג גרסה חלופית כלשהי שיש בה כדי לכרסם בתשתית הראייתית האיתנה שהציגה המשיבה [ראו, למשל: בש"פ 2607/10 פיניאן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 18.4.2010), בפסקה 14 להחלטתי]. טענת העורר לפיה באותו יום שבו בוצעו העבירות מושא כתב האישום, נפרץ ביתה של אימו, והפורץ הוא שגנב את הרכב, ונהג בו כמתואר בכתב האישום, אינה נתמכת בדבר למעט הודעתה של האם, שהודתה כי העורר נהג לנהוג ברכב ללא רישיון וכי העורר הוא שאמר לה להתלונן במשטרה על אותה "פריצה". על כל פנים איני סבור כי די בהסברים אלו כדי לסייע לעורר אל נוכח החומר הראייתי הגולמי המרשיע שנצטבר בעניינו.

13. כמו כן, לא מצאתי כי טענותיו של העורר ביחס למחדלי חקירה – הן ביחס להליך הזיהוי והן ביחס להיעדרן של ראיות פורנזיות דוגמת איכון טלפוני ודגימת DNA מן הכובע שלכאורה חבש נהג הרכב – מכרסמות ב"יש" הראייתי העומד לחובתו של העורר, מה גם שמקומן של טענותיו אלה להתברר במסגרת ההליך העיקרי [ראו למשל: בש"פ 4211/09 עליה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 24.5.2009), בפסקה 17 להחלטתי]. אוסיף כי מעיון בתיק החקירה ובטענות המשיבה, נראה שהגורמים המתאימים שוקדים בימים אלה על הפקתן של ראיות אלה. בבחינת למעלה מן הצורך אעיר כי טוב הייתה עושה המשיבה לו הייתה פועלת להשגת ראיות אלה בשלב מוקדם יותר של ההליך. ואולם כפי שכבר ציינתי, אין בכך כדי לגרוע ממסקנתי בדבר קיומן של די ראיות לצורך מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

חלופת מעצר

14. אין חולק בדבר קיומה של עילת מעצר בעניינו של העורר – הן בשל הסיכון הנובע מן המיוחס לעורר לשלום הציבור ולביטחונו והן בשל החשש מפני שיבוש מהלכי משפט נוכח המתואר בכתב האישום בדבר בריחתו לכאורה של העורר מפני השוטרים בשתי הזדמנויות שונות. באשר לאפשרות להורות על שחרור לחלופת מעצר במקרה כגון דא, המדיניות השיפוטית שהתגבשה בפסיקה היא שכאשר מדובר בנאשם שנמלט מכוחות המשטרה תוך נהיגה פראית ומופקרת יש להורות על מעצרו עד תום ההליכים [ראו, למשל: בש"פ 10978/07 מדינת ישראל נ' אבו ואקד (טרם פורסם, 26.12.2007), פסקה ג' להחלטתו של השופט א' רובינשטיין; בש"פ 7701/10 שתיווי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 27.10.2010), פסקה 18 להחלטתי. כן ראו החלטתי שניתנה זה לא מכבר בבש"פ 4228/12 יגמור נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 3.6.2012), פסקה 9]. אכן, כל מקרה נבחן על סמך נסיבותיו הפרטניות, שהרי אף אם קמה עילת מעצר כנגד נאשם, תמיד יש לשאול שמא ניתן להפיג את החשש העולה מהמעשים באמצעות חלופת מעצר, כזו שתפגע באופן מידתי יותר בחירותו של הנאשם, אשר עודנו נהנה מחזקת החפות [ראו: סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים; בש"פ 10550/05 מדינת ישראל נ' מוחרב (טרם פורסם, 15.11.2005), פסקה 5 להחלטתה של השופטת ע' ארבל]. ואולם, סבורני כי במקרה הנוכחי אין מקום להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר. הנסיבות המתוארות בכתב האישום, לפיהן ברח העורר מן השוטרים כשהוא נוהג בפרעות – ללא רישיון נהיגה בתוקף – ואף ברח מן השוטר בשנית ביום מעצרו, הן חמורות וקשות. כפי שהודה בא כוח העורר בדיון שנערך לפני, עברו הפלילי של העורר הינו מכביד ביותר, ואף כולל עבירות דוגמת תקיפת שוטר, המעידות על כך שהעורר אינו נרתע כלל מעימות עם רשויות אכיפת החוק. על כך יש להוסיף כי כשלושה שבועות בלבד לפני ביצוע המעשים המיוחסים לעורר, הוא שוחרר מעונש מאסר שריצה. כידוע, שחרור נאשם לחלופת מעצר מחייב את בית המשפט המורה על כך ליתן בו אמון [ראו, למשל: בש"פ 9595/09 קורס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.12.2009), פסקה 8 להחלטתו של השופט ע' פוגלמן]. לצערי, הנסיבות המתוארות במקרה דנא אינן מאפשרות זאת.