עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 4315/12

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

 

                                          

תאריך הישיבה:                     כ"ב בסיון תשע"ב (12.6.12)

 

בשם העורר:                          עו"ד ד' יפתח

בשם המשיבה:                       עו"ד ש' כהן

 

 

 

           לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט ע' עיילבוני) מיום 20.5.2012 במ.ת. 27433-02-12 במסגרתה התקבלה בקשתו של העורר להקלה מסוימת בתנאי חלופת המעצר שנקבעו לו כך שיתאפשר לו לצאת לעבוד בין השעות 08:00 ל-14:00, אך יתר התנאים המגבילים במסגרת חלופת המעצר יוותרו בעינם.

 

העובדות לפי כתב האישום

1.        כנגד העורר וכנגד עשרה נאשמים נוספים, בהם זיד וזיאד גדיר (להלן: הנאשמים 2-1) ושמונה חברות שבשליטתם או בבעלותם (להלן:  הנאשמים 11-4 או החברות), הוגש ביום 15.2.2012 כתב אישום, במסגרתו מיוחסות להם עבירות רבות, ובין היתר: קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); זיוף בנסיבות מחמירות לפי סעיף 418 + 29 לחוק; שימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות לפי סעיף 420 +29 לחוק; קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 + 29 לחוק; ניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 + 29 + 25 לחוק; מרמה לפי סעיף 220(4)+(5) לפקודת מס הכנסה, התשכ"א-1961.

 

           על פי כתב האישום, הנאשם 1 (זיד) שימש כמנהל בפועל של החברות והיה המחליט היחיד בכל הנושאים הקשורים לחברות, כמו גם מיופה כוח בחלק מחשבונות הבנק של החברות. הנאשם 2 (זיאד) הינו בעליהן של חלק מהחברות. העורר (הנאשם 3) הינו יועץ מס במקצועו ושימש בתקופה הרלוונטית כיועץ מס של הנאשמים 2-1. על פי כתב האישום, במהלך השנים 2011-2009 קשרו הנאשמים 2-1 והעורר קשר להונות את רשויות המס, את המוסד לביטוח לאומי ואת רשם החברות, באמצעות דיווחים על עובדים פיקטיביים שעובדים כביכול בחברות השונות. לשם קידום הקשר ומימושו, העבירו הנאשמים 2-1 דיווחים כוזבים לעורר, בהם רשימות עובדים שכביכול עבדו בחברות הללו, על מנת שהעורר יכין עבורם תלושי שכר פיקטיביים וידווח דיווחים כוזבים בגינם לביטוח הלאומי ולמס הכנסה. הנאשמים העבירו את הבעלות בחברות בין בעלי מניות שונים, אשר בחלקם כלל לא ידעו שהחברות נרשמו על שמם וכי הם רשומים כדירקטורים בהן. הנאשמים העבירו בין החברות עובדים פיקטיביים במסווה של קבלן משנה והוציאו חשבוניות פיקטיביות בין חברה אחת לשנייה, על מנת להונות את רשויות המס ולהסתיר את הכספים שקיבלו במרמה.

 

הליכי המעצר

2.        בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר ואת הנאשמים האחרים עד תום ההליכים. בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי ביום 23.2.2012 הסכימו באי כוחם של הנאשמים, ובהם בא כוחו של העורר, לקיומו של "ניצוץ ראייתי" והוסכם כי שירות המבחן יערוך תסקירי מעצר וכי הנאשמים יישארו במעצר עד להחלטה אחרת.

 

3.        בדיון שהתקיים ביום 11.3.2012 הוסכם כי העורר ישוחרר למעצר בית עד לקבלת תסקיר משלים, בכפוף להתחייבות עצמית בסך 40,000 ש"ח; שני ערבים שיחתמו כל אחד על ערבות בסך 25,000 ש"ח והפקדה במזומן בסך 15,000 ש"ח. בית המשפט קבע כי מעצר הבית יהיה מעצר בית מלא בביתו שבכפר טמרה וכי הוא יהיה נתון לפיקוח צמוד של רעייתו ודודו. עוד נקבע כי יותקן לעורר איזוק אלקטרוני תוך שבעה ימים ממועד ההחלטה. בנקודה זו ציין בית המשפט כי בא כוחו של העורר הצהיר כי בכוונתו להגיש בתום 30 יום ממועד התקנת האיזוק האלקטרוני בקשה לביטולו של האיזוק לאחר שיוכח כי העורר ראוי לאמון בית המשפט.

 

4.        בדיון שהתקיים ביום 4.4.2012, לאחר שהוגש תסקיר מעצר בעניינו של העורר, הושגה הסכמה נוספת בדבר הקלה בתנאים המגבילים אשר ניתן לה תוקף של החלטה, לפיה יתאפשר לעורר לעבוד, ובלבד שיבצע עבודתו בין כותלי ביתו בו הוא שוהה במעצר בית מלא.

 

5.        בדיון שהתקיים ביום 20.5.2012 נדונה בקשתו של העורר לאפשר לו לצאת מביתו למקום עבודתו, בשים לב לחלוף הזמן ולהתדרדרות במצבו הכלכלי. בית המשפט קבע כי יש מקום להקל בתנאי מעצר הבית ולאפשר לעורר לצאת לעבודה בכל יום בין השעות 08:00 ל-14:00, בליווי אחד המפקחים. בית המשפט קבע כי יתר תנאי השחרור לחלופת מעצר יוותרו בעינם, דהיינו מעצר בית מלא בליווי מפקחים בכל שעות היממה ואיזוק אלקטרוני.

 

נימוקי הערר

6.        העורר טוען – באמצעות בא כוחו, עו"ד דוד יפתח – כי בית המשפט שגה כשהותיר על כנם את התנאים המגבילים השונים שהוטלו עליו במסגרת חלופת המעצר (למעט האישור לצאת לעבודה). נטען כי החלופה של מעצר בית מלא הפכה לתחליף כמעט אוטומטי למעצר בפועל וכי הגיעה העת שבית משפט זה יבהיר כי בתי המשפט שדנים בשינוי התנאים המגבילים נדרשים לבחון בכל פעם מחדש את התנאים ואת נחיצותם. לטענת העורר, בנסיבות העניין יש להסיר את המגבלות שהוטלו עליו ולהסתפק בערובות שהעמיד כדי להבטיח את תכליות המעצר. נטען כי יש לתת את הדעת לכך שהעורר הינו בן 45 (יליד 1967), נעדר עבר פלילי וניהל עד למועד מעצרו אורח חיים נורמטיבי לחלוטין. בנוסף נטען שיש לשים לב לכך שהעבירות בהן מואשם העורר הן בעלות אופי כלכלי, שחלקו של העורר ב"פירמידת המבצעים" נמוך ביחס ליתר הנאשמים ושהעורר לא "גלגל" לכיסו סכומי כסף רבים או פעל בתחכום או בתכנון.

 

           לטענת העורר, הוא מילא עד עתה בקפדנות אחר כל התנאים המגבילים ולא יצר ממועד מעצרו ועד עתה קשר עם מי מהמעורבים בתיק. נטען כי העורר אמנם הסכים לתנאי מעצר הבית, אך עם הזמן הבין שההשלכות על פרנסתו הן כבדות ושפרנסתו סופגת פגיעה אנושה. בנקודה זו נטען שיש להתייחס להסכמתו של העורר בזהירות ובערבון מוגבל מכיוון שזו הסכמה "עם אקדח לרקה", בשים לב לכך שמדובר בנאשם נטול עבר פלילי שהעדיף להסכים לחלופת מעצר של מעצר בית מלא על פני מעצר "רגיל" מאחורי סורג ובריח, שאם לא כן היה הדיון בעניין אפשרות שחרורו לחלופת מעצר נדחה עד לאחר שהיה עולה בידי בא כוחו ללמוד "ארגזים של תיקים", כשבינתיים מצוי העורר במעצר "רגיל". עוד נטען כי מדובר בכתב אישום רחב היקף וסבוך שבירורו טרם החל והוא עתיד להימשך תקופה ארוכה, כאשר התביעה לא הציגה במקרה זה שום טיעון המצדיק להמשיך להחזיק את העורר במעצר בית.

 

           לבסוף צויין כי בהתאם להקלות שאושרו על ידי בית המשפט המחוזי, העורר יוצא בכל יום לעבודתו ומקבל אישור להיפגש עם לקוחות ועם רשויות המס. לפיכך נטען כי לא ברור מהי התכלית שמשרתים מעצר הבית והאיזוק האלקטרוני וכי המשיבה אינה מספקת תשובה משכנעת בנקודה זו.

 

           לאור כל האמור, נטען כי לא נשקף מהעורר סיכון מוחשי המצדיק הותרת התנאים המגבילים על כנם וניתן להסתפק בנסיבות העניין בערובות שסיפק העורר כדי להבטיח את תכליות המעצר.

 

תשובת המשיבה

7.        המשיבה טוענת – באמצעות בא כוחה, עו"ד שאול כהן – כי מדובר בערר מיותר, שמוטב היה אילולא הוגש, לאור העובדה שבית המשפט המחוזי קיבל את מרבית טענותיו של העורר והקל בתנאי חלופת המעצר כך שהעורר יכול לצאת בכל יום מביתו למשך שש שעות לצורכי עבודה. נטען שהחלטת בית המשפט המחוזי נותנת לעורר לשוב לאט לאט לשגרת יומו ופותחת פתח בעתיד למתן הקלות נוספות אך בצורה מדודה ולא בבת אחת, ולכן אין מקום להתערב בה בשלב זה. נטען כי מוטב היה אילו המתינה ההגנה שיחלוף פרק זמן נוסף, במהלכו ניתן יהיה להתרשם מעמידתו של העורר בתנאים החדשים, לפני הגשת בקשה נוספת לבית המשפט המחוזי.

 

           עוד נטען כי העורר הסכים בשתי הזדמנויות למעצר בית, מבלי שאיימה עליו "כפייה של מעצר" ולכן אין לקבל את טענת העורר כי מדובר בהסכמה "עם אקדח לרקה". לבסוף נטען כי קיים חשש שהעורר יבצע עבירות נוספות ככל שיבוטלו התנאים המגבילים, וכי הותרת התנאים המגבילים על כנם מרתיעה את העורר מביצוע עבירות נוספות.

 

 

 

דיון והכרעה

8.        לאחר שעיינתי בהודעת הערר על נספחיה ובהחלטותיו של בית המשפט המחוזי, ולאחר ששמעתי את טענות באי כוח הצדדים בדיון שהתקיים לפני אמש, 12.6.2012, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

 

9.        בית משפט זה הדגיש לא אחת בעבר כי אין להקל ראש במגבלה שמטיל מעצר בית מלא על חירות הפרט וכי העובדה שלא מדובר במעצר "רגיל" אלא "רק" במעצר בית מלא אינה פוטרת את בית המשפט ממלאכת האיזונים ההכרחית ומשקילה של התנאים המגבילים ונחיצותם מעת לעת. נקבע כי לעיתים קרובות מתגלה הגבלה זו כקשה מאד מבחינת תפקודו וחירותו של הנאשם עד שהיא אינה יכולה להתקיים ללא הקלות לאורך זמן [ראו והשוו: בש"פ 5564/11 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 1.8.2011) בסעיף 5 להחלטתו של השופט י' עמית (להלן: עניין פלוני); בש"פ 3791/92 אוטמזגין נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(4) 186, 190 (1992) (להלן: עניין אוטמזגין)].

 

           יחד עם זאת, צויין כי קיימת נטייה מצד נאשמים וסנגוריהם בשלב הראשוני של הדיון להפיג את חששותיו של בית המשפט בהצעה להגביל באופן מוחלט את תנועותיו של הנאשם שישוחרר בערובה למעצר בית מלא, רק על מנת לחזור ולטעון בהמשך לפני בית המשפט כי התנאים המגבילים הינם קשים מנשוא ולבקש הקלות שונות בתנאי מעצר הבית. היטיב להביע זאת השופט ד' לוין בעניין אוטמזגין בציינו:

 

"המציאות מלמדת, כי לא חולפים ימים רבים, ומי שקיבל ברצון ובסיפוק את ההחלטה של בית המשפט לשחררו בתנאי הגבלה קשים, נזעק לבית המשפט ומבקש הקלה, באשר תנאי השחרור הם בלתי נסבלים. תופעה זו מכרסמת בנכונות להתייחס בהבנה וברצינות לחלופות המוצעות על ידי הסנגוריה" (שם, בעמ' 190, מול האות ז').

 

          

           [ראו גם דברי השופט ג' בך בבש"פ 4672/92 בכר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.10.1992), אליו הפנה בא כוחו המלומד של העורר].

 

10.      הנה כי כן, בית המשפט נדרש לשקול בכל מקרה ומקרה בו ניצב לפניו נאשם המבקש הקלה בתנאי מעצר בית מלא:

 

 "האמנם ראוי וצודק יהיה להטיל הגבלה כה רחבה על חופש תנועותיו של הנאשם. אפשר גם אפשר שדי בהגבלה לשעות מסוימות או לאזור מסוים כדי להפיג חשש, ואפשר שדווקא במתן אפשרות מבוקרת לנאשם לחזור למקום עבודתו יהיה כדי להועיל" [השופט ד' לוין בעניין אוטמזגין, עמ' 190, מול האות ו'].

 

          

           זאת ועוד, על בית המשפט הדן בתנאי מעצר הבית לשוות לנגד עיניו את הפגיעה הפוטנציאלית שנגרמת בשל מעצר בית מלא לפרנסתו של הנאשם ושל בני ביתו התלויים בו למחייתו (ראו דברי השופט י' עמית בעניין פלוני בסעיף 5).

 

11.      סבורני כי החלטתו של בית המשפט המחוזי בנסיבות העניין הינה שקולה ומאוזנת ומיישמת כראוי את הפסיקה שצוטטה לעיל. לפיכך, איני רואה מקום להתערבותו של בית משפט זה בהחלטה. בית המשפט המחוזי קיבל את בקשתו העיקרית של העורר להקל על תנאי מעצר הבית ואיפשר לו לצאת מביתו שש שעות מדי יום לצורך עבודה, לרבות קיום פגישות עם לקוחות ועם רשויות המס. בית המשפט לא ראה לנכון, בשלב זה, לבטל את יתר התנאים המגבילים (מעצר בית מלא ביתר השעות, לרבות איזוק אלקטרוני וליווי מפקחים בכל שעות היממה). ההחלטה הינה סבירה ויוצרת איזון ראוי בין האינטרס האישי של העורר, לרבות השאיפה לפגיעה מינימאלית בחירותו ובפרנסתו בשלבי המשפט בהם עומדת לו חזקת החפות, לבין האינטרס הציבורי שבפיקוח על העורר, לרבות הטלת מגבלות על תנועתו וחירותו. ההחלטה האחרונה של בית המשפט המחוזי מהווה הקלה ניכרת ביחס לתנאים המגבילים שהוטלו על העורר בהחלטות הקודמות, אשר העורר הסכים להם. סבורני כי ההחלטה דנן נותנת מענה הולם לטענתו העיקרית של העורר, בדבר הפגיעה הקשה בפרנסתו בגין מעצר הבית המלא. מקובלת עליי טענת בא כוח המשיבה כי בשלב זה יש להשאיר את יתר התנאים המגבילים על כנם, וכי בית המשפט המחוזי יוכל לשקול בהמשך הדרך להורות בהדרגה על הקלות נוספות בתנאי מעצר הבית, בהתאם לנסיבות ולהימשכות הליכי המשפט.

 

           למעלה מן הצורך אעיר כי דעתי אינה נוחה מטענות בא כוח העורר במישור ההסכמה, לפיהן הסכמתו למעצר בית מלא נבעה בשלב ראשון מאילוץ (למידת החומר הרב שנצבר בחקירת המשטרה) ובשלב שני מכפייה מסוימת (בא כוח העורר השתמש בנקודה זו בביטוי "אקדח לרקה"). ספק אם ניתן לראות בהסכמת העורר, בשני השלבים בהם ניתנה, הסכמה שמוכתמת בפגמים כלשהם ברצון. הסכמתו של נאשם לקיומן של ראיות לכאורה ולחלופת מעצר הינה, מטבע הדברים לאור המָאטֶריה בה עסקינן, הסכמה שיש בה יסוד מסוים של אילוץ, באשר הנאשם היה מעדיף להכחיש באופן גורף ולהתנגד לכל מעצר או חלופת מעצר. אלא שההסכמה בכל זאת הסכמה היא, ולמעט מקרים נדירים בהם יוכח פגם ברור ברצון הנאשם אין להפוך אותה להסכמה "על תנאי" שניתן לכרסם בה אט אט ולטעון בדיעבד שניתנה בכפייה. 

          

           סוף דבר; הערר נדחה.

 

           ניתנה היום, כ"ג בסיון תשע"ב (13.6.2012).

 

 

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12043150_W01.doc   חכ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il