עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 4275/10

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

השופטת א' חיות:

 

          ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט נ' סולברג), בו נדחתה על הסף מחמת התיישנות תביעה שהגיש המערער לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לו בשל כך שהמשיבה נמנעה מליידעו על הסיכון המוגבר ללקות בגידולים סרטניים בעקבות הקרנות שעבר נגד מחלת הגזזת.

                            

רקע עובדתי

 

1.       המערער עלה לישראל מתימן יחד עם בני משפחתו בשנת 1950 ולטענתו עבר בילדותו טיפולים בהקרנות נגד מחלת הגזזת. כתוצאה מטיפולים אלה נגרמו לו, כך לטענתו, גידולים בראש ובבלוטת התריס. התסמינים האופייניים למחלה הופיעו אצל המערער החל משנת 1994, ובשנת 1995 עבר המערער ניתוח בראשו להסרת גידול מסוג מנינגיומה (לדבריו נתגלה בראשו גידול נוסף שטרם הוסר). ביום 2.10.1995 הגיש המערער תביעה על-פי החוק לפיצוי נפגעי גזזת, תשנ"ד-1994 (להלן: חוק הגזזת), אך תביעתו זו נדחתה באופן סופי בשנת 2004 על-ידי ועדת המומחים הפועלת מכוח החוק, שקבעה כי המערער לא קיבל "טיפול כנגד מחלת הגזזת כמשמעותו בחוק" (להלן: התביעה על-פי חוק הגזזת).

 

2.       ביום 19.1.2006 הגיש המערער לבית משפט קמא את התביעה נשוא ערעור זה, על-פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין או הפקודה) ובה טען כי המשיבה הפרה את חובתה ליידעו אודות הסיכון המוגבר שבו היה נתון ללקות בגידולים סרטניים כתוצאה מן ההקרנות שעבר. בהתרשלות זו, כך הטענה, מנעה המשיבה מן המערער את האפשרות לגלות את המחלה כבר בשלביה המוקדמים ולקבל טיפולים רפואיים אשר היו מונעים או מקטינים את נזקיו. טענה זו נסמכה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א (מחוזי י-ם) 6347/05 ראובן נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות (לא פורסם, 12.1.2006) (להלן: עניין ראובן), אשר ניתן ימים ספורים לפני הגשת התביעה דנן. בעניין ראובן נקבע, בין היתר, כי "עם היוודע למשיבה [המדינה] דבר קיומו של קשר סטטיסטי בין ההקרנות שביצעה [לחולי גזזת] לבין הופעתם של גידולים, ברמת וודאות גבוהה כזו שהתקיימה החל משנות ה-80, חלה עליה החובה ליידע את האנשים שהוקרנו על ידה בדבר היותם בקבוצת סיכון גבוה לתחלואה בגידולים". באותו עניין קבע בית המשפט המחוזי כי המשיבה לא עמדה בחובה זו ומשכך התרשלה כלפי התובעת. להשלמת התמונה יצוין כי קביעותיו אלה של בית המשפט המחוזי בעניין ראובן אושרו בפסק דינו של בית משפט זה מיום 20.7.2010 (רע"א 5500/09, כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין וכב' השופטים ס' ג'ובראן וי' דנציגר). עוד יצוין כי תביעת המערער הוגשה תחילה כתובענה ייצוגית יחד עם תובעת נוספת, אך בהחלטתו מיום 5.6.2006 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לאשרה כתובענה ייצוגית ובהמשך אוחד הדיון בתביעתם של המערער ושל התובעת הנוספת עם תביעה שהגיש תובע שלישי באותו עניין.

 

בפסק דינו מיום 6.9.2007 נעתר בית המשפט המחוזי בירושלים לבקשת המדינה ודחה את התביעות הללו על הסף, בקובעו כי משבחרו התובעים לתבוע את נזקיהם בגין ההקרנות על-פי חוק הגזזת, הרי שבהתאם להוראת סעיף 11 לחוק הם מנועים מלהגיש תביעה בגין אותם הנזקים על-פי פקודת הנזיקין. ערעור לבית משפט זה שהגישו התובעים על אותו פסק דין התקבל בפסק דין מיום 6.1.2009, ובו נקבע כי עילת התביעה "שעניינה בהפרת חובתה של המדינה ליידע את [התובעים] על היותם חשופים לסיכון מוגבר בעקבות ההקרנות שעברו לטיפול במחלת הגזזת", אינה באה בגדר "העילות המנויות" בחוק הגזזת ולפיכך, סעיף 11 לחוק אינו מונע הגשת תביעה חדשה המבוססת על עילה זו (ע"א 9106/07, כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין וכב' השופטים ע' ארבל וס' ג'ובראן). משכך, הוחזר הדיון בתביעות לבית המשפט המחוזי, אך ביום 19.11.2009 הגישה המשיבה בקשה נוספת לדחיית תביעתו של המערער על הסף מחמת התיישנות.

 

פסק דינו של בית משפט קמא

 

3.       בפסק דינו מיום 26.5.2010 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המשיבה ודחה את תביעת המערער על הסף מחמת התיישנות, בציינו כי עילת התביעה של המערער היא הנזק שנגרם לו, לטענתו, כתוצאה ממחדליה של המדינה. על כן, ובהסתמך על הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, קבע בית המשפט כי יש צורך לבחון האם חלפו עשר שנים מיום אירוע הנזק ובהקשר זה ציין בית המשפט כי על-פי גרסת המערער עצמו התסמינים למחלתו התגלו עוד בשנת 1994; כי בשנת 1995 הוא נותח; וכי ביום 2.10.1995 הוגשה תביעתו לפי חוק הגזזת, בה פירט את נזקיו באופן המצביע על ידיעה ממשית לגביהם. מטעמים אלה קבע בית המשפט כי "[...] לכל המאוחר בחודשיה המאוחרים של שנת 1995, ידע [המערער] על נזקיו, ולא זו בלבד אלא שקשר אותם עם מעשיה ומחדליה של המדינה", בציינו כי מאז מועד זה ועד ליום הגשת התביעה (19.1.2006) חלפו למעלה מעשר שנים.

 

בית המשפט דחה את טענת המערער לפיה יש למנות את מירוץ ההתיישנות בעניינו מן המועד שבו ניתן פסק הדין בעניין ראובן (12.1.2006), בהיותו המועד הראשון שבו נודע לו כי המשיבה נמנעה מליידעו על היותו חשוף לסיכון מוגבר לחלות בעקבות ההקרנות שעבר. בהפנותו אל סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) ציין בית המשפט כי סעיף זה משעה אומנם את תחילת מירוץ ההתיישנות מקום שבו נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, אך קבע כי בענייננו העובדות כולן היו ידועות למערער וכי פסק הדין בעניין ראובן אינו "בגדר עובדות אלא בגדר דין", בהיותו הכרעה משפטית מאוחרת המכירה בקשר הסיבתי שבין הנזק לבין מעשי המדינה ומטילה עליה אחריות. לתמיכה במסקנה שאליה הגיע ציין בית המשפט כי "[...] גברת סימה ראובן הנ"ל עצמה, []יכולה הייתה להגיש את תביעתה ואף לזכות בה, למרות שלא היה ידוע לה הדין, שנוצר למעשה רק בזכות תביעתה".

בית המשפט הוסיף ודחה את טענת המערער לפיה המשיבה מושתקת מלהעלות את טענת ההתיישנות הואיל וטענה זו נדחתה בעניין ראובן. בהקשר זה קבע בית המשפט כי בעניין ראובן נדחתה טענת ההתיישנות ביחס לעוולת התקיפה ולא ביחס לעוולת הרשלנות הנדונה בענייננו, וכן ציין כי באותו מקרה חלפו שלוש שנים בלבד מן המועד שבו נודע לתובעת על מחלתה ועד להגשת תביעתה. לבסוף דחה בית המשפט את טענת המערער לפיה בהתאם להנחיות היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה המשיבה מנועה מלהעלות את טענת ההתיישנות בלא אישור מתאים להעלותה, וכן דחה את טענתו כי המשיבה לא העלתה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה. נוכח כל האמור דחה בית המשפט את התביעה וחייב את המערער בהוצאות המשיבה ובשכ"ט עו"ד בסך כולל של 3,000 ש"ח.

 

מכאן הערעור שבפנינו.

 

טענות הצדדים

 

4.       המערער טוען כי בית משפט קמא שגה בכך שדחה את טענתו בדבר השעיית תחילתו של מירוץ ההתיישנות, בהדגישו כי השאלה הרלוונטית לעניין תחולתו של סעיף 8 לחוק במקרה דנן אינה מתי נודע לו על נזקיו ועל הקשר שבינם ובין מעשי המשיבה - כי אם מתי גילה שהמשיבה הפרה את חובתה ליידע את נפגעי ההקרנות בדבר הסיכון המוגבר לחלות לו הם חשופים. לטענת המערער, העובדות המקימות את התרשלותה זו של המשיבה הובאו לידיעתו רק בעקבות מתן פסק הדין בעניין ראובן, ודי בכך על-מנת להוביל למסקנה לפיה עילת תביעתו לא התיישנה. המערער מוסיף וטוען כי מן הראוי היה לקבוע שהמשיבה מנועה לטעון התיישנות וזאת מחמת מעשה בית דין ולאחר שבתביעות דומות (לרבות בעניין ראובן), נדחתה טענה זו אף שהייתה מבוססת על אותם נימוקים. לחלופין טוען המערער כי ההליכים בעניינו שהתנהלו בתביעה לפי חוק הגזזת ונמשכו כאמור עד שנת 2004, היה בהם כדי להשעות את תחילתו של מירוץ ההתיישנות בהתאם לסעיף 15 לחוק ההתיישנות, ולבסוף הוא שב וטוען כי המשיבה לא העלתה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה שהייתה יכולה לעשות כן.

 

5.       המשיבה, מצידה, טוענת כי התביעה דנן נעדרת עילה, וזאת משוועדת המומחים שדנה בתביעתו של המערער לפי חוק הגזזת קבעה כי הוא לא קיבל "טיפול בהקרנה" כמשמעותו בחוק זה. כמו כן טוענת המשיבה כי במועד שבו הגיש המערער את התביעה לפי חוק הגזזת (2.10.1995) הוא היה מודע לנזקיו הנטענים ולקשר הסיבתי בינם ובין ההקרנות. על כן טוענת המשיבה כי לא נגרם למערער כל נזק כתוצאה מהימנעותה ליידעו על הסיכון המוגבר שבו היה נתון וממילא אין תחולה לסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. לחלופין טוענת המשיבה כי תקופת ההתיישנות בכל הנוגע לעילת התביעה של המערער, ככל שזו קיימת, חלפה, הואיל וחלפו למעלה מעשר שנים מן המועד שבו אירעו נזקיו הנטענים של המערער ועד ליום הגשת התביעה. אשר לטענה כי יש לראות את מועד מתן פסק הדין בעניין ראובן כמועד שבו החל מירוץ ההתיישנות על-פי הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, טוענת המדינה כי המערער היה מודע לכל העובדות עליהן מבוססת עילת התביעה כבר בשנת 1995 ועל כן, אין מנוס מן המסקנה כי תביעתו התיישנה. המשיבה שבה ומפנה בהקשר זה להלכה לפיה שינוי במצב המשפטי אין בו כדי לדחות את תחילתו של מירוץ ההתיישנות.

 

אשר לטענת המערער כי היא מנועה מלהעלות את טענת ההתיישנות מחמת מעשה בית דין, מדגישה המשיבה, בין היתר, כי בעניין ראובן לא הועלתה טענה זו ביחס לעוולת הרשלנות אלא ביחס לעוולת התקיפה שבעצם ביצוע ההקרנות, עוולה שיסוד הנזק אינו אחד מיסודותיה. עוד טוענת המשיבה כי בשונה מנסיבות המקרה דנן, בעניין ראובן הוגשה התביעה כשלוש שנים לאחר גילוי הנזקים על-ידי התובעת וכן, כך נטען, לא מתקיימים התנאים שנקבעו בפסיקה לצורך קיומו של השתק פלוגתא. המשיבה מוסיפה וטוענת כי בניגוד לטענת המערער, טענת ההתיישנות הועלתה על-ידה בהזדמנות הראשונה שבה נטענו על-ידו טענות לגופו של עניין ולבסוף היא טוענת כי הליכי התביעה על-פי חוק הגזזת לא היה בהם כדי להפסיק את מירוץ ההתיישנות בהתאם לסעיף 15 לחוק ההתיישנות, שכן סעיף זה חל רק במקרה שבו נדחתה התובענה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בגין אותה עילה, ואילו במקרה דנן המערער עצמו מציין כי העילות בשתי התביעות שהגיש שונות הן.

 

דיון והכרעה

 

6.       השאלה העומדת לדיון בפנינו היא האם בדין דחה בית משפט קמא את תביעתו של המערער על הסף מחמת התיישנות. כבר עתה יובהר כי הדיון שלהלן יתמקד בשאלה זו בלבד ואילו סוגיות אחרות המתעוררות בתביעת המערער, אשר לא נתבררו בבית משפט קמא ובהן השאלה האם עבר המערער הקרנות ומהי נפקותה של קביעת ועדת המומחים בעניין זה בתביעתו על-פי חוק הגזזת, וכן השאלה האם קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות המיוחסת למשיבה ובין נזקיו הנטענים של המערער - כל אלה לא תתבררנה בערעור זה.

 

התיישנות ודיני הנזיקין

 

7.       על התיישנות בנזיקין חל ההסדר הכללי הקבוע בחוק ההתיישנות וכן חל לגביה ההסדר המיוחד הקבוע לעניין זה בפקודת הנזיקין. סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות קובע כי התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה, בשאינו מקרקעין, היא שבע שנים, וסעיף 6 לאותו החוק מוסיף ומורה כי מניין תקופת ההתיישנות מתחיל "ביום שבו נולדה עילת התובענה". בהקשר אחרון זה נפסק כי "'עילת התובענה' היא מסכת העובדות המהותיות המזכות את הנושה (התובע) בקיום החיוב של החייב (הנתבע)" (ד"נ 32/84 עיזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ' Israel British Bank (London) (in liquidation), פ"ד מד(2) 265, 271 (1990)). ככל שעסקינן ב"תובענות על עוולות" יש ליתן את הדעת גם להוראת סעיף 89(2) רישה לפקודת הנזיקין, הקובעת כי "'היום שנולדה עילת התובענה' ... מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - [יהא] היום שבו אירע אותו נזק". מסעיף זה עולה כי בעוולה שהנזק מהווה אחד מיסודותיה לא צומחת עילת התביעה כל עוד לא נגרם הנזק, וממילא לא מתחיל טרם אותו מועד מירוץ ההתיישנות לגביה. הוראת סעיף 89(2) רישה לפקודה עולה אפוא בקנה אחד עם ההסדר הכללי הקבוע בסעיף 6 לחוק ההתיישנות במובן זה שבעוולות אשר בהן רכיב הנזק הוא יסוד מיסודות העוולה, אין לומר כי עילת התובענה נולדה טרם שאירע הנזק (ראו רע"א 901/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, פסקה 33 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית (טרם פורסם, 19.9.2010) (להלן: עניין הוועדה לאנרגיה אטומית)).

 

בענייננו, עילת התביעה של המערער עניינה בנזקים שנגרמו לו, לטענתו, בשל התרשלות המשיבה והפרת חובתה ליידע אותו אודות הסיכון המוגבר שבו היה מצוי ללקות בגידולים סרטניים, כתוצאה מן ההקרנות שעבר. נזקים אלה התגבשו באופן סופי לכל המאוחר במהלך השנים 1995-1994, עם גילוי דבר מחלתו וביצוע הניתוח בראשו. יישום הכללים שנדונו עד כה מוביל, אפוא, למסקנה כי מאז המועד שבו באו לעולם כל העובדות הצריכות לביסוס עילת תביעתו של המערער ועד למועד הגשת התביעה (19.1.2006), חלפה תקופה העולה על שבע שנים.

 

8.       אולם, המערער טוען כי יש להחיל בעניינו את "כלל הגילוי המאוחר" (או "כלל ההתגלות"), לפיו מקום שבו יסוד מיסודותיה של עילת התביעה נודע לתובע במועד המאוחר ליום התרחשותו, מושעה תחילתו של מירוץ ההתיישנות עד למועד הגילוי. כלל זה נועד להושיט עזרה לתובע באותם המקרים שבהם אין בידו לממש את עילת התביעה בתוך תקופת ההתיישנות, בשל כך שהעובדות העומדות בבסיסה נעלמו מידיעתו מסיבות כאלה ואחרות (ראו: ע"א 74/60 נמר נ' שירותי נמל מאוחדים, פ"ד טו(1) 255, 260 (1961); ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554, 557 (1984) (להלן: עניין בוכריס); ע"א 2728/06 פלונית נ' מרכז רפואי סורוקה, פסקה ז' (טרם פורסם, 24.3.2008) (להלן: עניין פלונית)). בהסדר ההתיישנות הכללי בא כלל הגילוי המאוחר לידי ביטוי בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, שכותרתו "התיישנות שלא מדעת", הקובע כך:

 

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

 

          כמו כן, וככל שהדבר נוגע להתיישנות בנזיקין, הסיפה של הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין משעה אף היא את תחילתו של מירוץ ההתיישנות עד למועד גילויו של הנזק וקובעת כי:

 

"לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות - 'היום שנולדה עילת התובענה' הוא אחד מאלה:

...

(2)     מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק" (ההדגשה הוספה).

 

עינינו הרואות כי סעיף 89(2) לפקודה - בניגוד להוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות - מציב "מחסום זמן" של עשר שנים מיום אירוע הנזק ועד להגשת התביעה. תחילתו של מירוץ ההתיישנות תידחה אם כן לפי סעיף זה כל עוד לא התגלה הנזק, אלא שבמקרה זה "תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק". במילים אחרות, "שתי ההוראות מחילות את כלל הגילוי המאוחר, אולם הוראת סעיף 89(2), והיא לבדה, קובעת מחסום להגשת התביעה כעבור עשר שנים מיום אירוע הנזק" (עניין פלונית, פיסקה י(1)).

 

בשים לב להבדל משמעותי זה שבין הסדר ההתיישנות הכללי ובין ההסדר המיוחד הקבוע בפקודת הנזיקין, נקבעה בפסיקה "חלוקת תפקידים" בין שני הסעיפים האמורים ונקבע כי תחולתו של ההסדר הקבוע בסעיף 89(2) לפקודה מצמטמצת ליסוד הנזק בלבד, בעוד שההסדר הקבוע בסעיף 8 לחוק מתפרש על כל יתר רכיביה של עילת התובענה. דהיינו, מחסום עשר השנים הקבוע בסעיף 89(2) סיפה לפקודה חל רק מקום שבו יסוד הנזק הוא הרכיב העוולתי שנתגלה באיחור, ואילו גילויין המאוחר של העובדות המהוות את עילת התובענה שעניינו למשל ביסוד ההתרשלות או ביסוד הקשר הסיבתי, לא יבוא בגדר סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין ותחול לגביו הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות. בהתאם לכך, כל עוד נעלמו מן התובע העובדות הצריכות לביסוס יסודות אלה "מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן" (כמאמר סעיף 8 לחוק), יידחה מירוץ ההתיישנות בלא מגבלת עשר השנים (לעניין היחס בין סעיף 8 לחוק ההתיישנות לסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין ראו: ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב - חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2) 535, 547-545 (2000) (להלן: עניין המאירי השני); עניין הוועדה לאנרגיה אטומית, פסקה 36 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית; על הבעייתיות העולה בשל תחולתם המקבילה של שני ההסדרים האמורים ראו למשל: עניין המאירי השני, 547, 555-554; עניין פלונית, פסקה י(4); כן ראו בהקשר זה דברי ההסבר להצעת חוק ההתיישנות, תשס"ד-2004, ה"ח 611, 616, 625-624).

 

9.       במקרה שלפנינו קבע בית משפט קמא כי עילת התביעה של המערער היא הנזק שנגרם לו לטענתו כתוצאה ממחדלה של המדינה, ומשכך סבר כי השאלה שיש לבחון הינה "אם חלפו עשר שנים מיום אירוע הנזק". אולם, טענת הגילוי המאוחר עליה נסמך המערער אינה מתייחסת לרכיב הנזק, כי אם לרכיב ההתרשלות. וכפי שציין המערער בסעיף 1(ד) לכתב התשובה מטעמו בבית משפט קמא, על-מנת להגיש את התביעה דנן היה עליו לדעת לא רק על נזקיו או "על הקשר שבין ההקרנות למחלה, אלא על התרשלות המדינה באי יידוע על סיכוני המחלה, המעקב הנדרש והטיפול בה". בנסיבות אלו, כמוסבר לעיל, אין תחולה למחסום עשר השנים הקבוע בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, והסעיף הרלוונטי לבחינת תחולתו של כלל הגילוי המאוחר הוא סעיף 8 לחוק ההתיישנות (לתחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות גם על רכיב ההתרשלות ראו למשל: ע"א 2387/06 פלונית נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ, פסקאות 17-16 (טרם פורסם, 31.8.2008) (להלן: עניין טבע); עניין פלונית, פסקאות י"א-י"ב; ע"א 9788/07 עיזבון המנוחה הדיל מרמש נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, פסקה 38 לפסק דינו של כב' השופט ס' ג'ובראן ופסקה 2 לפסק דינו של כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין (טרם פורסם, 30.5.2010) (להלן: עניין מרמש)). קביעתו של בית משפט קמא לפיה מאז המועד שבו למד המערער על נזקיו ועד ליום הגשת התביעה חלפו למעלה מעשר שנים, אין בה אפוא כשלעצמה כדי להוביל למסקנה כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות. וכבר נפסק כי "... גם אם התיישנה עילת התביעה ככל שהדבר נוגע ליסוד הנזק, די בכך שאחד מהיסודות האחרים של העילה התגלה באיחור על ידי התובע על מנת שיושעה מירוץ ההתיישנות" (עניין הוועדה לאנרגיה אטומית, פסקה 36 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית). השאלה שיש לשאול במקרה דנן עניינה, אם כן, במועד הגילוי של העובדות המקימות את רכיב ההתרשלות שבמעשיה הנטענים של המשיבה.

 

סעיף 8 לחוק ההתיישנות ותחולתו במקרה דנן

 

10.     המערער טוען, כאמור, שרק לאחר מתן פסק הדין בעניין ראובן נודע לו כי המשיבה נמנעה מליידע את ציבור מוקרני הגזזת על היותו נתון בסיכון מוגבר לתחלואה בגידולים. על כן, כך לטענת המערער, יש לראות את מועד מתן פסק הדין בעניין ראובן כמועד תחילתו של מירוץ ההתיישנות בענייננו. בדחותו טענה זו קבע בית משפט קמא כך:

 

"סעיף 8 לחוק ההתיישנות... קובע את דחיית תחילת תקופת ההתיישנות במקום שבו 'נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה'. עובדות כתיב; ולא דין או הלכה. העובדות - כולן היו ידועות ל[מערער]. ...

המסקנה היא אפוא כי מרוץ ההתיישנות לא החל מיום מתן פסק הדין בעניין סימה ראובן, כי אם במועד שבו ידע [המערער] את העובדות; קרי, את דבר הנזק ואת דבר המעשה או המחדל שלטענתו גרמוהו".

 

          מקביעתו של בית משפט קמא כי "העובדות - כולן היו ידועות ל[מערער]", אין זה ברור די הצורך באילו עובדות מדובר ומאיזה מועד היו עובדות אלו בידיעתו. מהקשר הדברים נראה עם זאת כי קביעתו של בית המשפט לפיה החל מירוץ ההתיישנות במועד שבו ידע המערער "את דבר הנזק ואת דבר המעשה או המחדל שלטענתו גרמוהו", היא קביעה המתייחסת לעצם ביצוע ההקרנות ולנזק שסבל המערער בגינן - ולא להפרת חובתה של המדינה ליידע אותו אודות הסיכון המוגבר ללקות בגידולים סרטניים. על האבחנה שבין עילת התביעה הקמה מעצם ביצוע ההקרנות על-פי חוק הגזזת ובין עילת התביעה שיסודה בהתרשלות המדינה אשר שללה מן המערער את האפשרות לבצע בדיקות רפואיות למניעת הנזק או להקטנתו, עמד בית משפט זה בע"א 9106/07 הנ"ל, שאינו אלא ה"גלגול הקודם" של ההליך בעניינו של המערער (בו, כזכור, נדונה דחיית תביעתו על הסף בשל הוראת סעיף 11 לחוק הגזזת). השאלה הרלוונטית לעניין הגילוי המאוחר, ככל שהוא נוגע לעילת הרשלנות עליה נסמכת תביעת המערער היא, אפוא, זו - האם ידע המערער או היה עליו לדעת כי כבר בשנות השמונים היה בידי המשיבה מידע ברמת ודאות גבוהה על הקשר הסטטיסטי שבין ההקרנות לבין הסיכון המוגבר להופעתם של גידולים סרטניים, והיא נמנעה מליידע את מוקרני הגזזת על כך. עובדות אלו, הנוגעות להתנהלות המשיבה במהלך שנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת - להבדיל מן העובדות הצריכות לבירור נזקיו של המערער או לעצם הימנותו עם קבוצת המוקרנים - הן העובדות שאליהן מתייחסת טענת הגילוי המאוחר בענייננו.

 

על רקע זה, יש לבחון האם עלה בידי המערער להוכיח כי בכל הנוגע לעובדות אלה מתקיים כלל הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות (לקביעה לפיה הנטל להוכיח את תחולתו של החריג האמור לכלל ההתיישנות מוטל על התובע ראו: ע"א 97/77 זונדבנד נ' קלוגמן, פ"ד לא(3) 466, 471 (1977); ע"א 1349/05 שוב נ' בנק ירושלים, פסק דינו של כב' השופט ס' ג'ובראן (טרם פורסם, 18.3.2009)).

 

11.     לצורך הסתמכות על כלל הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 8 לחוק נדרש המערער להוכיח, ראשית, כי העובדות שלטענתו נעלמו מידיעתו נמנות עם "העובדות המהוות את עילת התובענה". בהקשר זה קבע בית משפט קמא כי פסק הדין שניתן בעניין ראובן אינו "בגדר עובדות אלא בגדר דין", ומשכך מירוץ ההתיישנות לא החל מיום הינתנו "כי אם במועד שבו ידע [המערער] את העובדות; קרי, את דבר הנזק ואת דבר המעשה או המחדל שלטענתו גרמוהו". אכן, סעיף 8 לחוק ההתיישנות אינו חל מקום שבו הניזוק אינו יודע כי העובדות שכבר נתבררו לו מקימות עילת תביעה:

 

"[...] אי-ידיעת הדין או הסתמכות על דין ישן (אשר שונה הלכתית או חקיקתית) אינן מצבים המשעים את תחילת מירוץ ההתיישנות על-פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות ... אין לראות באי-ידיעת הדין, אשר מקורה ביצירת דין חדש או בשינוי דין קיים, משום אי-ידיעה של 'העובדות המהוות את עילת התובענה'" (ע"א 531/89 להבי נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה - המרכז, פ"ד מו(4) 719, 723 (1992). כן ראו ישראל גלעד "התיישנות בנזיקין ומחלות סמויות" משפטים יד 500, 508 (1985)).

 

יחד עם זאת, העובדות העומדות בבסיס טענת הגילוי המאוחר במקרה דנן אינן נוגעות לעצם מתן פסק הדין בעניין ראובן, כי אם לממצאים העובדתיים שהתבררו ונקבעו בפרשה זו. אכן, אילו טען המערער כי יש להשעות את מירוץ ההתיישנות רק בשל כך שלא הבין כי מעשי המשיבה שכבר הובאו לידיעתו במהלך שנות התשעים של המאה הקודמת מובילים למסקנה משפטית כזו או אחרת, לא היה מנוס מדחיית טענתו. ואולם, הטענה שמעלה המערער מתמקדת באי ידיעתו את מכלול הנסיבות העובדתיות הצריכות לביסוס טענת ההתרשלות שבמעשיה של המשיבה, להבדיל מן המסקנה המשפטית הנגזרת מהם. לעתים עשוי להתעורר קושי במתיחת קו הגבול שבין "עובדה" ובין "משפט", ובכל זאת ראוי להבחין בין העובדות המסייעות לביסוס הטענה כי מעשיו של נתבע פלוני עולים כדי התרשלות, ובין המסקנה המשפטית כי מעשים אלה מקימים עילת תביעה (ראו והשוו: עניין פלונית, פסקה יא(2); עניין טבע, פסקה 17 לפסק דינו של כב' השופט ס' ג'ובראן). בענייננו, אי ידיעת המערער על כך שכבר בשנות השמונים היה בידי המשיבה המידע על דבר הקשר הסטטיסטי הגבוה הקיים בין ביצוע ההקרנות ובין תחלואה בגידולים, אותו נמנעה מלהביא לידיעת ציבור המוקרנים, אינה באה בגדר אי ידיעת הדין - כי אם בגדר אי ידיעת העובדות החיוניות הצריכות לביסוס עילת הרשלנות שביסוד תביעתו. זאת משום שבלעדיהן לא היה מתגבש בידי המערער "כוח תביעה" בעילה זו.

 

12.     השאלה השנייה שיש לברר לצורך בחינת תחולתו של כלל הגילוי המאוחר היא האם עלה בידי המערער להוכיח כי העובדות הנדונות נעלמו בפועל מידיעתו. לטענת המערער, המועד שבו נודעו לו עובדות אלה הינו מועד מתן פסק הדין בעניין ראובן (12.1.2006), ואילו המשיבה טוענת בסיכומיה כי "המערער היה מודע לכל העובדות המהוות את עילת התובענה, לכל המאוחר, בחודשיה האחרונים של שנת 1995". אולם, ככל שקביעתו של בית המשפט בהקשר זה מתייחסת למועד שבו גילה המערער את עובדות ההתרשלות הנטענת, נראה כי אין היא מבוססת די הצורך. גרסת המערער בעניין זה הועלתה בכתב התשובה מטעמו וכן בתשובתו לבקשת המדינה לדחיית התביעה על הסף (לעניין החובה החלה על המערער בהקשר זה ראו: ע"א 7261/97 שרבני נ' חברת האחים שבירו בע"מ, פ"ד נד(4) 464, 474 (2000); ע"א 2167/94 בנק למסחר בע"מ נ' שטרן, פ"ד נ(5) 216, 219 (1997)). גם בתצהירו מיום 16.11.2006, אשר צורף לתגובתו בבקשה הקודמת של המשיבה למחיקת התביעה על הסף, ציין המערער: "אני חוזר ומדגיש שרק מפרסום פסק הדין בעניין סימה ראובן ידעתי את העובדות לפיהן המדינה ידעה באופן וודאי כבר בשנות ה-80 על הקשר שבין ההקרנות למחלתי והיא העלימה את העובדות ממני כדי למנוע הגשת תביעת נזיקין נגדה". דברים אלה לא נסתרו בכל ראיה מטעם המשיבה, ובית משפט קמא אף לא ערך בירור עובדתי בשאלה זו. נוכח כל האמור, ניתן לקבוע כי עלה בידי המערער להוכיח בשלב זה וברמת ההוכחה הנדרשת לבירורה של טענת סף, את אי ידיעתו הסובייקטיבית לגבי העובדות המהוות את עילת התביעה.

 

          בהקשר זה יש להוסיף ולציין כי העובדות הצריכות להוכחת טענת ההתרשלות הנדונה אכן נקבעו כממצא עובדתי-שיפוטי לראשונה בפסק הדין בעניין ראובן (ראו שם, פסקה 9), ואושרו בפסק דינו של בית משפט זה ברע"א 5500/09 הנ"ל (לפסיקה נוספת של בתי המשפט המחוזיים בעניין זה ראו למשל: ת"א (מחוזי י-ם) 8402/06 פז נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות (טרם פורסם, 5.3.2009) ת"א (מחוזי י-ם) 8401/06 עמר נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות (טרם פורסם, 16.11.2008)). כפי שכבר צויין, פסק דין המעניק תוקף משפטי לממצא עובדתי כלשהו אינו יכול להיחשב בשל כך בלבד כגילוי מאוחר של עובדה חדשה שיש בה כדי להשעות את תחילתו של מירוץ ההתיישנות (ראו והשוו עניין הוועדה לאנרגיה אטומית, פסקה 75 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית). יחד עם זאת, בשים לב לאופיין של העובדות שנתבררו ונקבעו בעניין ראובן בכל הנוגע להימנעותה של המשיבה מליידע את ציבור מוקרני הגזזת לגבי הסיכון שבו הם היו נתונים, ונוכח העובדה שגרסת המערער בהקשר זה נתמכה כאמור בתצהיר מטעמו, איני סבורה כי היה מקום לדחות על הסף את גרסתו של המערער באשר למועד שבו הובאו לידיעתו הסובייקטיבית העובדות האמורות, ככל שלכך כיוון בית משפט קמא בהחלטתו.

 

13.     לבסוף יש לבחון האם העובדות הנדונות נעלמו מן המערער "מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן". המבחן שיש להחיל לבחינתו של תנאי זה הוא מבחן אובייקטיבי, לאמור: האם עריכת בירור שהיה בכוחו להוביל לגילוי העובדות הנדונות הייתה אפשרות סבירה בנסיבות המקרה (ראו ע"א 4381/08 קופת חולים כללית נ' מוסקוביץ, פסקה י"ז (טרם פורסם, 16.1.2012) (להלן: עניין מוסקוביץ')), וכבר נפסק לעניין זה כי "רק אי ידיעה אשר עומדת במבחני סבירות אובייקטיביים תפעיל את עילת ההשעיה. מדובר באמת מידה אובייקטיבית של האדם הסביר" (ע"א 393/08 שגיא נ' כפר ביאליק כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פסקה 24 (טרם פורסם, 23.2.2010); ראו גם עניין מרמש, פסקאות 13-7 לפסק דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה). הקריטריונים שנקבעו בפסיקה לבחינת סבירותו של הגילוי במקרה פלוני מתייחסים לאופיו של מושא הגילוי; למידע שכבר הצטבר אצל התובע; לגודל הנזק וסיכויי מניעתו; לסיכויי הצלחתה של התביעה הפוטנציאלית; וכן למידת המאמץ הכרוכה בגילוי העובדות (ראו למשל: ע"א 7707/01 צורף נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פסקה 12 (לא פורסם, 24.11.2005); עניין הוועדה לאנרגיה אטומית, פסקה 50 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית). לצד קריטריונים אלה נפסק כי "קביעת היקף החובה המוטלת על הניזוק על מנת לעמוד בסטנדרט [הגילוי האובייקטיבי] אינה פשוטה ונגזרת מתכליות דוקטרינת ההתיישנות. עלינו להיזהר ולקבוע את הגבול כך שלא יוטל נטל בלתי סביר על הניזוק" (עניין טבע, פסקה 18 לפסק דינו של כב' השופט ס' ג'ובראן).

 

14.     ככל שהדבר נוגע לעניין שבפנינו אני סבורה כי אי ידיעתו של המערער את העובדות המקימות את יסוד ההתרשלות, עומדת במבחן האובייקטיבי הנדרש. זאת, בייחוד בשים לב למעמדה של המשיבה כיוצרת הסיכון המקורי ובהקשר זה כבר קבע בית המשפט המחוזי בעניין ראובן כי:

 

"ראשית, זוהי החובה המוסרית המתבקשת מהגורם שיצר את הסיכון כלפי האדם שלגביו נוצר הסיכון (השווה: ע"א 3124/90 מאיר סבג נ' דוד אמסלם ו-4 אח', פ"ד מט(1), 102). במקרה שבפנינו המשיבה היא זו שיצרה את הסיכון הישיר בכך שהורתה, כהחלטה שבמדיניות, על עצם עריכת ההקרנות ועל אופן ביצוען. אכן, בעת יצירת הסיכון לא ניתן היה לחזות את הנזק, אך מעת שהתגלה כי להקרנות פוטנציאל מזיק, שומה היה על המשיבה ליידע את המוקרנים על כך. שנית, נראה כי הטלת חובה בענייננו מתבקשת מאופייה וממהותה של המשיבה כרשות ציבורית המופקדת בנאמנות על שלומם ובריאותם של אזרחיה (לעניין חובת הנאמנות של המינהל הציבורי לציבור, ראה: י' זמיר, הסמכות המנהלית, הוצאת נבו, תשנ"ו-1996, כרך א' בעמ' 35; כן ראה לעניין יחסי הקרבה שבין הגוף השלטוני לניזוק במעשה רשלני: ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' אהרון זוהר ו-4 אח', פ"ד לז(3), 757, 766). שלישית, חובה זו נגזרת מזכותו של הפרט לקבל מידע על מצבו הרפואי כביטוי לאוטונומיה ולחופש הבחירה שלו כאדם [...] קביעה זו בדבר חובת המשיבה לגלות את המידע שבידיה למוקרנים, בין במישרין ובין באמצעות רופאי המשפחה, מעוגנת גם בשיקולים של הגיון וצדק" (שם, פסקה 10).

 

יפים לעניין זה גם דבריו של בית משפט זה ברע"א 5500/09:

 

"מסקנותיו [של בית המשפט המחוזי] מקובלות עלינו וגם אנחנו סבורים כי המדינה התרשלה בבחירתה שלא ליידע את המשיבה ואחרים שספגו הקרנות כמותה. השיקולים שעמדו בבסיס בחירתה של המדינה שלא ליצור 'פאניקה' ולמנוע מן הנפגעים שבכוח בדיקות שהן מזיקות כשלעצמן - היא בחירה פטרנליסטית פסולה שמנעה מן הנפגעים את זכות הבחירה באשר להמשך הבדיקות והטיפולים שעמדו לרשות הציבור באותה עת - ולו גם על חשבונם הפרטי".

 

בנסיבות אלו, נראה לי כי אין להכביד את "נטל החקירה והדרישה" המוטל על המערער ואין מקום להניח לחובתו כי עם גילוי נזקיו היה עליו לחשוד שמא המשיבה נמנעה מלמסור לו ולאחרים דוגמתו מידע רלוונטי ולערוך בירורים בנדון. הטלת נטל כזה על המערער אין לו הצדקה בנסיבות הענין. אדרבא. ראוי להניח לטובתו כי לא היה עליו לדעת - עד שהדבר נחשף ברבים לראשונה בפסק הדין בעניין ראובן - כי היה בידי המשיבה מידע מהותי בדבר הקשר הסטטיסטי בין ההקרנות לגידולים שאותו בחרה שלא לגלות לציבור הרלוונטי. הרציונל שביסוד גישה זו הוא כי מותר לניזוק להניח שמידע מהותי המצוי בידי המדינה בנוגע לפעולות שביצעה, העשוי למנוע או להקטין את הנזקים הצפויים לו כתוצאה מאותן הפעולות, יובא על-ידה לידיעתו ללא עיכוב וללא דיחוי (ראו והשוו עניין מרמש, פסקה 2 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין; כן השוו: ע"א 675/87 מידל איסט אינווסטורס נ' בנק יפת בע"מ, פ"ד מג(4) 861, 871-869 (1989); ע"א 9800/01 שאוליאן נ' אפרמיאן, פ"ד נח(4) 389, 399 (2004)).

 

15.     המסקנה לפיה אין להכביד את הנטל המוטל על המערער לשם הוכחת עמידתו בסטנדרט הגילוי האובייקטיבי, עולה בקנה אחד גם עם התכליות העומדות בבסיס דיני ההתיישנות, החותרים לאיזון עדין והוגן כלפי כל הצדדים המעורבים (ראו: עניין בוכריס, 559-558; עניין מוסקוביץ, פסקה י"א; ע"א 3602/97 נציבות מס הכנסה ומס רכוש נ' שחר, פ"ד נו(2) 297, 325 (2001); ע"א 5964/03 עזבון המנוח אדאורד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח-תקוה, פ"ד ס(4) 437, 448 (2006). לפירוט נוסף על התכליות העומדות בבסיס דיני ההתיישנות ראו למשל: עניין הוועדה לאנרגיה אטומית, פסקה 30 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית). על רקע זה, ובשים לב לאופיה של ההתרשלות המיוחסת למשיבה, ניתן לומר כי בענייננו קטן המשקל שיש ליתן לטעמי ההגינות הפועלים ברגיל לזכותו של הנתבע, ומנגד גובר הצורך לנהוג בהגינות כלפי התובע.

 

          לבסוף יוער כי העובדה שהתביעה בעניין ראובן הוגשה במועד שבו הוגשה, אינה מובילה בהכרח למסקנה לפיה היה בכוחו של המערער לדעת את העובדות הרלוונטיות להתרשלות הנטענת כבר במועד זה, ומכל מקום המשיבה לא הניחה בפני בית משפט קמא כל תשתית ראייתית ולו לכאורית בהקשר זה. שנית, והוא עיקר, יש ליתן את הדעת לכך שהתביעה בעניין ראובן הוגשה בשנת 2001. על כן, גם אם נניח לחובת המערער כי במועד שבו הוגשה תביעה זו כבר יכול היה לגלות את העובדות הנדונות "בזהירות סבירה", אין בכך כדי להועיל למשיבה שכן מאז ועד להגשת התביעה דנן על-ידו ב-19.1.2006, לא חלפו בכל מקרה שבע השנים למניין תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 5(1) לחוק.

 

          נוכח המסקנה שאליה הגענו מתייתר הצורך להידרש ליתר הטענות שהעלה המערער בסוגיית ההתיישנות.

 

סוף דבר

 

16.     בשל כל הטעמים המפורטים לעיל אציע לקבל את הערעור ולהורות על ביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי ועל חידוש הדיון בתביעת המערער. כמו כן אציע לחייב את המשיבה בתשלום שכר טרחת עורך-דינו של המערער בסך של 25,000 ש"ח.

 

                                                                                                ש ו פ ט ת

השופט נ' הנדל:

 

           אני מסכים.

                                                                                      ש ו פ ט

השופט ע' פוגלמן:

 

           אני מסכים.

                                                                                                ש ו פ ט

           הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות.

 

           ניתן היום, ‏כט' בשבט התשע"ב (‏22.2.2012).

 

 

ש ו פ ט ת                         ש ו פ ט                                               ש ו פ ט

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   10086610_V11.doc   מו

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il