עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 4200/12

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

בשם המבקש:                        עו"ד מחמד ענאבסה

בשם המשיבה:                       עו"ד זיו אריאלי

 

 

1.        המבקש הורשע בעבירת החזקת סכין לפי סעיף 186 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). על פי המתואר בכתב האישום, ביום 12.2.2007, החזיק המבקש סכין בחגורתו. במסגרת הסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים, הודה המבקש במיוחס לו בכתב האישום. שירות המבחן הגיש תסקיר בעניינו של המבקש בו ניתנה המלצה להימנע מהרשעתו של המבקש.

 

2.        בטיעוניה לעונש עתרה המדינה להרשיע את המבקש ולהטיל עליו עונש על תנאי. נטען כי על העונש שיוטל על המערער להלום את חומרת העבירה בה הורשע. בא כוח המבקש טען כי על בית המשפט לאמץ את המלצת שירות המבחן ולהימנע מהרשעתו. טענתו הייתה כי נסיבותיו של המבקש, שהינו אדם ללא רקע פלילי, שביצע את העבירה ללא כוונה פלילית של ממש, מצדיקות לקבל את בקשתו להימנע מהרשעה.

 

3.        בפסק דין מיום (ת"פ 3829-07 מפי השופטת ר' שלו-גרטל) 16.1.2012, אימץ בית משפט השלום את המלצת שירות המבחן, וקבע כי במקרה זה אכן ראוי להימנע מהרשעתו של המבקש. בית המשפט קבע כי הכלל הוא שיש להרשיע נאשמים לגביהם הוכח ביצוע עבירה שיוחסה להם. יחד עם זאת, בנסיבות יוצאות דופן, בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מההרשעה לבין חומרת העבירה, יבחר בית המשפט בחלופה  אחרת, כגון הטלת צו מבחן ללא הרשעה. בית המשפט קבע כי נסיבותיו של המבקש מצדיקות הימנעות מהרשעתו. את קביעתו זו ביסס בית המשפט בגילו הצעיר של המבקש, עברו הנקי, הודאתו באשמה, הבעת החרטה וכן על המלצת שירות המבחן בעניינו. עוד נקבע כי נסיבות החזקת הסכין, שהייתה חלק מאבזם חגורתו של המבקש, יכולות להתפרש כהעדר כוונה פלילית. אשר על כן, הטיל בית משפט השלום על המבקש לבצע עבודות שירות לתועלת הציבור, בהיקף של 180 שעות.

 

4.        המשיבה ערערה על פסק דינו של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי קיים חמש ישיבות בערעור, ואפשר לצדדים להגיש מספר כתבי טענות. בערעור נטען, בתמצית, כי עבירת החזקת סכין הינה עבורה חמורה. עמדת המשיבה היתה כי אין לסטות מהכלל הרגיל לפיו יש להרשיע את מי שאשמתו בביצוע העבירה הוכחה. באופן דומה, ציינה המשיבה כי במקרים בהם נמנע בית משפט השלום להרשיע נאשמים לגביהם הוכח ביצוע עבירה מסוגן של העבירות בהן נאשם המבקש, מדיניותה היא להגיש ערעור מטעמה.

 

5.        בא כוח המבקש טען כי יש לדחות את הערעור, בין היתר, מכיוון שהעונש הוטל במסגרת הסדר טיעון. ערעור על עונש שהוטל בבית המשפט, מהווה פגיעה באינטרס ההסתמכות של המבקש. עוד טען בא כוח המבקש כי המשיבה מנועה מלהשמיע טענות נגד פסק דינו של בית המשפט, היות והוא מצוי בטווח הענישה עליו הסכימו הצדדים. כן הגיש בא כוח המבקש לבית המשפט שלושה פסקי דין, בהם נמנעו בתי משפט שלום מהרשעת נאשמים שהחזיקו סכין דומה לזאת שבה החזיק המבקש, ובכל זאת נמנעו בתי המשפט מלהרשיעם בדין.

 

           לפני מתן פסק הדין בערעור, הגיש בא כוח המבקש אסופת פסיקה ממנה ניסה ללמוד על כך שבדומה למקרים הנכללים באסופה, גם בעניינו של המבקש היה מקום להימנע מהרשעה. המשיבה טענה כי האסופה שהגיש בא כוח המבקש הינה מגמתית, והתבוננות אמיתית על פסיקות בתי המשפט מלמדת דווקא כי רק במקרים חריגם שבחריגים נמנעים בתי המשפט מלהרשיע בעבירות מסוגן של העבירות בהן הואשם המבקש.

 

6.        בית המשפט המחוזי (ע"פ 25206-02-11 מיום 27.3.2012, מפי השופטים צ' סגל, מ' י' הכהן ו-ב' גרינברגר) קיבל את ערעורה של המדינה והרשיע את המבקש בעבירת נשיאת סכין. בית משפט התייחס לארבע סוגיות מרכזיות שעלו בפניו: ראשית, האם ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים הינו "הסדר טווח"; שנית, בהנחה שאכן מדובר בהסדר טווח, האם נסיבות העניין מצדיקות התערבות מצד ערכאת הערעור; שלישית, האם ערעורה של המשיבה עולה לכדי אכיפה בררנית, בהתחשב בכך שישנם מקרים דומים בהם לא הוגשו ערעורים מצד המשיבה. השאלה הרביעית התייחסה למידת הפירוט בה מחויבת המשיבה במענה לטענות אכיפה בררנית המסתמכות על מקרים דומים בהם לא הוגש ערעור.

 

           בית המשפט המחוזי קבע כי הסדר הטיעון שנערך בין הצדדים אכן מהווה הסדר טווח כפי שהוגדר בפסיקה. נקבע כי "מדובר בהסכם טווח רחב", וככזה, אין בו כדי למנוע מהמשיבה להגיש ערעור במידה והעונש חורג, לדעתה, מרף הענישה הסביר בנסיבות העניין. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי במקרים בהם נמנע בית המשפט הדיוני מהרשעת נאשם, תיבחן ערכאת הערעור את פסק דינה של הערכאה הדיונית ביתר קפידה. בית המשפט קבע כי במקרה זה נראה שלא היה מקום להימנע מהרשעתו של המבקש. נקבע כי בשל חומרת עבירת החזקת סכין והסכנה הנשקפת ממנה לציבור, הימנעות מהרשעה במקרה שביצועה הוכח, תהיה מוצדקת אך במקרים חריגים ביותר, אשר מקרהו של המבקש לא נמנה עימם.

          

           באשר לטענת האכיפה הבררנית, קבע בית המשפט כי עצם העובדה כי בעניינו של המבקש הוגש ערעור, בעוד שבעניינים דומים נמנעה המשיבה לערער על החלטה להימנע מהרשעה, אינה מצביעה, כשלעצמה, על אכיפה בררנית. הוא הדין גם ביחס לקיומה של מדיניות של התביעה ביחס להגשת ערעורים - כל עוד השיקולים שנשקלו בעת הגשת הערעור הם שיקולים לגיטימיים, לא מדובר באכיפה בררנית. ביחס לשאלת נטל ההנמקה והגילוי המוטל על המדינה במקרים של טענה לקיומה של אכיפה בררנית בערעורים, נקבע כי בעניינו של המבקש, הסטטיסטיקה שהציגה המדינה מצביעה מדיניות הגשת ערעורים עקבית של המדינה במקרים של היעדר הרשעה בעבירות החזקת סכין, ולעומת זאת המבקש לא הניח תשתית ראשונית לביסוס טענתו.

 

7.        על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור דנן. הבקשה מופנית כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי להרשיע את המבקש בעבירת החזקת סכין. הבקשה נתמכת במספר נימוקים ובכללם: נסיבותיו האישיות של המבקש ובכלל זה עברו הנורמטיבי וגילו הצעיר; נסיבות החזקת הסכין; המלצת שירות המבחן בעניינו; הודאתו באשמה, נטילת אחריות והבעת חרטה; חלוף הזמן מאז ביצוע העבירה; הנזק שעשוי להיגרם למבקש באם יורשע; העובדה כי המבקש מילא את מכסת שעות השל"צ שהוטלו עליו במסגרת גזר דינו של בית משפט השלום.

 

           עיקר טענתו של בא כוח המבקש מופנית כלפי מה שהוגדר על ידו כ-"מדיניות ענישה מכאנית". על פי טענה זו הן הפרקליטות, הן מותב בית המשפט שדן בעניינו של המבקש אימצו מדיניות ענישה שאינה בוחנת את עניינו הספציפי של הנאשם שבפניהם. בא כוח המבקש טוען כי הפרקליטות אימצה מדיניות לפיה במקרים בהם מסתיימים תיקים העוסקים בעבירות החזקת סכין או אגרופן ללא הרשעה, מוגש "ערעור אוטומטי" מבלי להתחשב בנסיבות הספציפיות המתקיימות בכל מקרה ומקרה. לטענת בא כוח המבקש, גם מותב השופטים שדן בעניינו של המבקש בבית המשפט המחוזי בירושלים פיתח מדיניות ענישה קשיחה שכזו, ומקבל את כל הערעורים האמורים. לדידו של בא כוח המבקש, מדיניות ענישה זו, סותרת את עקרון הענישה האינדיבידואלית, מנוגדת להוראות היועץ המשפטי לממשלה בנושא זה, ומצדיקה מתן רשות ערעור. בהקשר זה נטען כי המדיניות המתוארת בבית המשפט המחוזי בירושלים מפלה נאשמים שעניינם נדון בפני המותב המדובר ביחס לנאשמים אחרים, ובכך סותרת גם את עקרון השוויון.

 

 

8.        בתגובתה לבקשת רשות הערעור, טענה המדינה כי טענות המשיב מתמקדות בשיקולים ששקל בית המשפט המחוזי, אשר קיבל את ערעורה המשיבה והרשיע את המבקש. לפיכך, טוענת המשיבה, בקשת רשות הערעור עוסקת אך ורק בעניינו הפרטי של המבקש ובאופן הפעלת שיקול הדעת של בית המשפט המחוזי, ואינה נושאת מימד ציבורי כפי שמנסה בא כוח המבקש לשוות לה.

 

 גם לגופו של עניין סומכת המשיבה ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לדידה, אין כל בסיס בטענותיו של המבקש ומקרהו של המבקש אינו נמנה על אותם מקרים בהם ראוי להימנע מהרשעה. המשיבה טוענת כי הבהרותיה לגבי מדיניות הגשת הערעורים ניתנו בעקבות טענות המבקש לאכיפה בררנית בעניינו, ואין ללמוד מהן על מדיניות "ענישה אוטומטית". המשיבה טוענת כי מדיניות הגשת הערעורים נובעת ממדיניותה מחמירה לגבי עבירות החזקת סכין, וכפופה לקריטריונים שנקבעו לעניין אי הרשעה ב-ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל פ"ד נב(3) 337 (להלן: עניין כתב). המשיבה טוענת כי מדיניות ערעורים אחידה היא דבר רצוי לכל הצדדים. עוד מדגישה המשיבה כי לצד הפעלת מדיניות הערעורים האחידה, נבדק כל מקרה לגופו, ובהחלט ייתכנו מקרים בהם לא יוגש ערעור על החלטה שלא להרשיע נאשם בעבירת החזקת סכין. בהקשר זה, מפנה המשיבה מפנה לרשימת פסקי הדין שסקר בא כוח המבקש בבקשת רשות הערעור. לטענת המשיבה, המבקש עצמו מפנה לרשימת מקרים, שבכללם מקרים במחוז ירושלים, בהם לא הוגש ערעור על החלטה להימנע מהרשעה. בכך, טוענת המשיבה, נשמט הבסיס לטענתו של המבקש בדבר הערעור האוטומטי.

 

 

דיון והכרעה

 

 

9.        דין בקשת רשות הערעור להידחות.

 

10.      הלכה היא, כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי", תינתן אך במקרים חריגים. על אף הגוון העקרוני שמנסה בא כוח המבקש לשוות לבקשה, כל עניינה נסוב על מקרהו הפרטי של המבקש, ולא עולה בה כל שאלה משפטית או מוסרית, המצדיקה היעתרות לה. אציין כי רק לפני זמן קצר נדחתה על ידי בקשה דומה (ראו: רע"פ 2968/12 אלזיד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 6.5.2012) להלן: עניין אלזיד). גם העובדה שערכאות הדיוניות נחלקו בדעותיהם אינה מצדיקה רשות ערעור. 

 

11.      בבחינת למעלה מן הצורך אומר, כי גם לגופם של דברים לא ראיתי מקום לקבל את הבקשה. בא כוח המבקש הפליג בטיעוניו, והעלה מן הגורן ומן היקב אסמכתאות וציטוטים התומכים, לדעתו, בקבלת בקשת רשות הערעור. דא עקא, לא מצאתי ממש בטיעוניו של בא כוח המבקש. באשר לטענתו המרכזית, שעניינה במדיניות ה-"ענישה המכאנית" שהופעלה, כביכול, בעניינו, אומר בקצרה: מקובלים עליי דברי המשיבה כי אין בעצם התווית מדיניות ערעורים פסול בפני עצמו, זאת כל עוד בעצם המדיניות אין כדי לשלול הפעלת שיקול דעת פרטני בכל מקרה ומקרה. הוא הדין גם ביחס למדיניות ענישה. בתי משפט יכולים בהחלט לקבוע כי יש להחמיר, או להקל, בעבירות מסוג מסוים, וכמובן שמורה להם האפשרות לסטות ממדיניות זאת במקרים בהם הנסיבות מצדיקות זאת.

 

12.      במקרה דנן, בית המשפט המחוזי שדן בעניינו של המבקש שקל מערכת שיקולים רחבה. ניתנה לצדדים במה רחבה להציג את טיעוניהם במלואם. בסופו של יום, נקבע כי אין מקום להימנע מהרשעה בעניינו של המבקש. המבקש החזיק בסכין, ולא הצליח להוכיח כי החזיקו למטרה כשרה. מעשה זה מהווה עבירה על פי חוק העונשין. כלל נקוט הוא בידינו, כי משהוכח כי אדם ביצע מעשה עבירה, על בית המשפט להרשיעו, אלא אם מתקיימות בעניינו נסיבות מיוחדות. (ראו והשוו: עניין אלזיד המוזכר לעיל; רע"פ 1867/12 גולן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.3.2012)). כאמור, בית המשפט המחוזי קבע כי נסיבותיו של המבקש אינן כאלו המצדיקות הימנעות מהרשעתו. אין בפסק דינו של בית המשפט המחוזי כל משגה המצדיק התערבות בשיקול דעתו ובקביעותיו, ועל כן אין גם מקום לקבלת בקשת רשות הערעור.

 

13.      כללם של דברים: הבקשה נדחית.

 

           ניתנה היום, ז' תמוז, תשע"ב (27.6.2012).

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12042000_C02.doc   עע

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il