עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 4120/11

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

בש"פ 4120/11

בפני:

כבוד השופט י' דנציגר

העורר:

גיא דדוש

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז מיום 26.5.2011 במ"ת 36128-02-11 שניתנה על ידי כבוד השופטת מ' ברנט

תאריך הישיבה ג' בסיון תשע"א (5.6.11)

בשם העורר: עו"ד ג'קי-הנרי סגרון

בשם המשיבה: עו"ד עדי מנחם

החלטה

לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (השופטת מ' ברנט) שניתנה ביום 26.5.2011 במ"ת 36128-02-11, במסגרתה הוארך מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו.

רקע עובדתי

1. נגד העורר ושבעה אחרים הוגש ביום 20.2.2011 כתב אישום הכולל שישה אישומים ומייחס להם ביצוע של עבירות שונות. לעורר שהינו הנאשם השישי מיוחסת מעורבות בשלושה אישומים מתוך השישה.

2. לפי עובדות כתב האישום, עולה כי העורר פעל יחד עם אחרים במתן הלוואות חוץ בנקאיות ובגבייתן. במסגרת החזרי ההלוואות נדרשו הלווים לשלם ריבית יומית, שבועית או חודשית, וכאשר התעכבו בתשלום, קנסו אותם בסכומים גבוהים, הטילו עליהם אימה, הטרידו אותם ובחלק מהמקרים הפעילו כלפיהם אלימות פיזית.

3. מהאישום הראשון עולה כי במהלך שנת 2009 נטל א' מהעורר הלוואה, ומשלא הצליח לעמוד בהחזריה החל להיות מוטרד ומאוים על ידי נאשם 5, ששימש כגובה החוב מטעם העורר. בהמשך לאותם איומים, ומשלא שולמו החוב והריביות הנוספות שהוטלו עליו, הובא א' בכוח על ידי אנשים שנשלחו מטעם העורר ונאשמים אחרים, למשרד שנמצא בתחנת דלק בנתניה בו נכח העורר, ובנוכחותו איימו על חייו של א' והיכו אותו.

מהאישום השלישי עולה כי נ' לווה מהעורר ומנאשם אחר סך של 60,000 ש"ח. במעמד ההלוואה סוכם כי נ' ישלם ריבית שבועית של 3,000 ש"ח, ועד שתוחזר ההלוואה במלואה ימשיך לשלם את הריבית. בהתאם לכך שילם נ' 3,000 ש"ח מדי שבוע במשך שנה ולאחר מכן, שלא יכול היה עוד לשלם, דרשו העורר ונאשמים אחרים את תשלום מלוא סכום ההלוואה, ובין היתר, הגיעו לביתו וסיפרו על ההלוואה לאשתו. אשתו של נ' פנתה לאמה וזו שילמה לעורר ולשותפיו את סכום ההלוואה בסך של 60,000 ש"ח. כשבוע לאחר מכן הגיע העורר יחד עם נאשמים אחרים לביתו של נ' בשעת לילה מאוחרת וללא כל הודעה מוקדמת, ודרשו בצורה מאיימת תשלום קנס בסך 7,000 ש"ח שהשיתו עליו בגין אי-החזרת ההלוואה במועד. מספר ימים לאחר מכן שילם נ' את הקנס.

מהאישום החמישי עולה כי בין בני הזוג, מ' ו-ד' (להלן: בני הזוג) לעורר נכרתה עסקה לפיה ישכרו בני הזוג מהעורר חנות. עוד סוכם כי בני הזוג ירכשו מהעורר את תכולת החנות תמורת סך של 30,000 ש"ח, שישולם בתשלומים יומיים של 400 ש"ח. במעמד החתימה על הסכם השכירות חתמו בני הזוג על שטר חוב פתוח, תוך שהעורר הבטיח כי ימלא בו את הסכום של 30,000 ש"ח. עם כניסתם לחנות הודיע העורר לבני הזוג כי התשלום היומי הוא ריבית בלבד, וכי יהיה עליהם להחזיר את ה-30,000 ש"ח בכל מקרה, וכי יהיו חייבים בתשלומים היומיים עד שיחזירו את הסכום במלואו. כאשר הבינו בני הזוג כי החנות אינה רווחית, החליטו לסגור אותה. בסמוך למועד סגירתה הגיע העורר מלווה בנאשם אחר לביתם של בני הזוג והשניים דרשו באיומים כי ימשיכו לשלם את התשלום היומי. כאשר אמרה מ' כי אין לה מאיפה לשלם את הכסף, שלף העורר את שטר החוב בו מילא מאן דהוא סכום של 350,000 ש"ח כשהוא שואל "את יכולה להתווכח על זה?". בהמשך לכך המשיכו נאשמים אחרים להלך אימים על בני הזוג. בחודש ספטמבר 2010 התקשר העורר למ' גידף אותה ואיים עליה. בהמשך לכך, פנה נאשם אחר למ', איים עליה והזהיר אותה מפני שיתוף פעולה עם המשטרה.

4. בגין מעשים אלו הואשם העורר בביצוע שלוש עבירות של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 רישא בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ועבירה של כליאת שווא לפי סעיף 377 רישא בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין.

הליכי המעצר והחלטת בית המשפט המחוזי

5. בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה לעצור את העורר ואת כל שבעת הנאשמים האחרים עד תום ההליכים נגדם. בבקשה טענה המשיבה כי כנגד העורר ושותפיו קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס להם בכתב האישום וכי המסוכנות הגלומה במעשיהם של העורר ושותפיו מקימה נגדם את עילת המעצר הסטטוטורית הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). עוד נטען בבקשה כי קיים חשש שהעורר ושותפיו, אם ישוחררו, ישפיעו על עדים וכי חשש זה מצדיק אף הוא מעצר עד תום ההליכים לפי סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים. כן צויין בבקשה כי לעורר עבר פלילי בעבירות של גניבה והסגת גבול.

6. בנוגע לחלופת מעצר, הובהר כבר במסגרת הבקשה למעצר עד תום ההליכים כי שיטתיות הפעולה של העורר ושותפיו, האלימות שהפגינו כלפי המתלוננים, החשש מפני השפעה על עדים והעובדה כי פעלו בלא מורא מפני המשטרה, מלמדים כי אין די בחלופת מעצר כדי לענות על תכליות המעצר.

7. ביום 5.4.2011 קבע בית המשפט המחוזי כי כנגד העורר קיימות ראיות לכאורה לביצוע המעשים המיוחסים לו, וביום 7.4.2011 הורה בית המשפט המחוזי על הזמנת תסקיר מעצר בעניינו.

8. ביום 5.5.2011 הוגש תסקיר מעצר מטעם שירות המבחן במסגרתו ציין קצין המבחן כי התרשם מדפוסי חשיבה עברייניים אצל העורר והעריך כי קיים סיכון להישנותם של מעשים פליליים מצדו. עם זאת, צויין בתסקיר כי משפחתו של העורר מהווה גורם מרתיע עבורו והומלץ על שחרורו למעצר בית בבית הורי חברתו, בפיקוחם ובפיקוח אחותו.

9. ביום 26.5.2011 נתן בית המשפט המחוזי החלטתו בבקשה למעצר עד תום ההליכים (להלן: ההחלטה). במסגרת ההחלטה דחה בית המשפט את טענת בא כוחו של העורר לפיה המעשים המיוחסים לעורר שוליים. עוד דחה בית המשפט את המלצת שירות המבחן לשחרר את העורר למעצר בית בקובעו כי בשלב זה אין בחלופת המעצר שהוצעה כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מהעורר. בית המשפט המחוזי הסביר כי המעשים המיוחסים לעורר מלמדים כי אין מדובר במעידה חד פעמית אלא בדפוס התנהגות מסוכן הנמשך לאורך זמן. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי המתלוננים טרם העידו, וקבע כי לא ניתן להפיג את החשש מפני שיבוש הליכי משפט הטבוע בסוג זה של עבירות באמצעות חלופת מעצר. יוער כי בהחלטתו ציין בית המשפט המחוזי כי נטען לפניו שהעורר ריצה בעבר עונש מאסר בפועל.

מכאן הערר שלפני.

נימוקי הערר

10. העורר טוען – באמצעות בא כוחו, עו"ד ג'קי-הנרי סגרון – כי שגה בית המשפט המחוזי שלא הורה על שחרור העורר לחלופת מעצר, כאשר הוא היחיד מבין כל שמונת הנאשמים שזכה לתסקיר מעצר חיובי. עוד טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי שקבע כי העורר סיים לרצות עונש מאסר בפועל, כאשר למעשה העורר מעולם לא היה במאסר ובעברו הרשעה אחת בלבד בגינה הושת עליו עונש מאסר על תנאי ו-250 שעות לתועלת הציבור. בנוסף טוען העורר, כי שגה בית המשפט המחוזי שדחה את הטענה כי לעורר חלק שולי בביצוע העבירות. בהקשר זה, מפרט העורר את המיוחס לו בכל אחד מהאישומים כנגדו וטוען כי לא היה מקום לייחס לו מעורבות, ולו לכאורית, במעשים המתוארים בכתב האישום, וממילא, אף אם תוכח מעורבותו במיוחס לו באישומים אלו, הרי שהיא שולית ביחס לנאשמים האחרים. טענה נוספת בפי העורר כי הרציונאל שקבע בית המשפט המחוזי בהחלטתו, לפיו אין מקום לשחרר נאשם לחלופת מעצר בטרם יעידו המתלוננים, נכון לכל תיק פלילי ועל כן לא יכול להוות נימוק מתאים לשלילתה של חלופת המעצר. בהקשר זה, טוען העורר כי בית המשפט המחוזי שגה גם בהתעלמו מכך שמעת שבוצעו העבירות לכאורה, לא פנה העורר לאותם מתלוננים. עוד מוסיף וטוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי שציטט בהרחבה מחלקיו הלא מחמיאים של התסקיר בזמן שהתעלם מהסיפא של תסקיר המעצר שדווקא ממליצה על שחרורו של העורר לחלופת מעצר. בדיון לפני הוסיף בא כוח העורר, כי שגיאת בית המשפט המחוזי בהחלטתו שלא לשחרר את העורר בולטת במיוחד נוכח החלטתו שניתנה בינתיים לשחרר נאשם אחר, נאשם 8, באותו כתב אישום בתנאים מגבילים. עוד הובהר בדיון כי ניתן להוסיף למגבלות חלופת המעצר איזוק אלקטרוני וכן להוסיף מפקחים נוספים מבני משפחתו של העורר.

נימוקי התשובה

11. המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד עדי מנחם – מבהירה בראשית דבריה כי אין מחלוקת על כך שהעורר לא ריצה בעבר עונש של מאסר בפועל. יחד עם זאת מציינת המשיבה כי אין בכך כדי להקים עילה להתערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי.

לטענת המשיבה יש לראות את התמונה בכללותה, לפיה העורר הוא חלק מחבורה שעובדת בשיתוף פעולה, כאשר כל פעם אחד הוא בעל החוב והאיומים נעשים על ידי כמה מבני החבורה. המשיבה הפנתה להודעותיה של המתלוננת מ' מהימים 4.1.2011 ו-6.2.2011, במסגרתן סיפרה מ' על הדומיננטיות של העורר באיומים כלפיה ועל איומי נאשמים אחרים כלפיה לפיהם אם תביא לכך שהעורר ייכנס לכלא יפגעו בבני משפחתה. עוד הפנתה המשיבה להודעתו של המתלונן נ' מיום 2.2.2011 שסיפר כי הוא "מפחד ולא רוצה בלאגן" (עמוד 1 שורה 2 להודעה). המשיבה טוענת, כי במצב דברים זה כאשר החבורה בה היה חבר העורר הטילה מורא על המתלוננים ופעלה בדרכים של איומים ושל שימוש באלימות, קיים חשש ברור לשיבוש הליכי משפט. עוד טוענת המשיבה כי הכלל הוא שבעבירות איומים מסוג זה יש להורות על מעצר עד תום ההליכים, ובענייננו לא הצביע העורר על נסיבות מיוחדות המצדיקות לסטות מכלל זה. בנוגע לנאשם 8 ששוחרר למעצר בית טוענת המשיבה כי הנימוק העיקרי לשחרורו לחלופת מעצר היה שחלקו באירועים היה קטן יחסית. הוא היה מעורב באירוע מושא האישום החמישי, וגם בו חלקו היה פחות משמעותי מחלקם של שותפיו. בהסכמת בא כוח העורר פורטו לפני במעמד צד אחד נימוקים נוספים הנוגעים לנאשם 8 אשר הובאו לפני בית המשפט המחוזי בדיון שנגע להארכת מעצרו עד לתום ההליכים שהתקיים בדלתיים סגורות. לבסוף, עומדת המשיבה על כך שהתסקיר בעניינו של העורר, על אף ההמלצה בסופו, אינו חיובי כלל ועיקר ומצביע על דפוסי התנהגות שליליים.

דיון והכרעה

12. לאחר שעיינתי בהודעת הערר על נספחיה ובמסמכים שהוצגו בפני במהלך הדיון ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בעל פה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

13. השאלה העיקרית שמתעוררת במקרה דנן היא האם במעשיו של העורר גלומה אותה מסוכנות וקיים אותו חשש מפני שיבוש הליכי משפט הדוחים אפשרות של חלופת מעצר? לשאלה זו סבורני כי יש להשיב בחיוב, אך בטרם אבהיר מסקנתי זו אציין כי לא ראיתי מקום להידרש להשגותיו של העורר לעניין מעורבותו הלכאורית בביצוע העבירות מושא האישומים. זאת נוכח העובדה כי הוא אינו משיג על החלטת בית המשפט המחוזי לעניין קיומן של ראיות לכאורה כנגדו ונוכח העובדה כי ממילא טענות מסוג זה מקומן להתברר במסגרת ההליך העיקרי.

14. העבירות מושא הערר הן בעיקרן עבירות של סחיטה באיומים, לגביהן נפסק לא אחת כי הן מלמדות על מסוכנות הנאשם ואינן מתאימות בדרך כלל לחלופת מעצר [ראו, למשל: בש"פ 7283/98 גמלט נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.12.1998); בש"פ 7683/99 חנניב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.11.1999); בש"פ 5435/03 קייסי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.6.2003)]. זאת ועוד, נפסק גם לא אחת, כי בעבירות מסוג זה קיים חשש אינהרנטי לשיבוש הליכי משפט בדרך של הטלת מורא ופחד על המתלוננים [ראו, למשל: בש"פ 7415/03 מדינת ישראל נ' אבו מוך, פ"ד נז(6) 77, 81 (2003); בש"פ 1416/02 זינב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.2.2002); בש"פ 7322/03 עמר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.8.2003)].

15. במקרה דנן לא הראה העורר סיבות מדוע יש לסטות בעניינו מהכלל האמור ולשחררו לחלופת מעצר. נהפוך הוא, נסיבות המקרה והחשדות כנגד העורר דווקא מחזקים את המסקנה כי אין די בחלופת מעצר כדי לאיין את המסוכנות ואת החשש לשיבוש הליכי משפט הנשקפים ממנו.

תחילה אציין כי אין בידי לקבל את טענת העורר כי חלקו במעשים המתוארים קטן יחסית. צודקת באת כוח המשיבה בטענתה כי יש לראות את המעשים בכללותם. אפילו אם המעשים אינם כולם בבחינת "שותפות" פלילית, היינו לא בוצעו כולם בצוותא חדא, הם עשויים ללמדנו על אופן התנהלותם של הנאשמים, על אורחותיו של העורר ועל המסוכנות והחשש מפני השפעה על עדים הנשקפים ממנו. העורר היה לכאורה פעיל מרכזי בחבורה אשר הילכה אימים על מספר חייבים. העורר לפי המיוחס לו איים במספר הזדמנויות על מי שהיו חייבים לו כספים והיה נוכח כאשר חטפו, איימו והיכו את אחד החייבים. עוד עולה מכתב האישום כי החבורה בה פעל העורר לא הסתפקה בתשלום החובות, אלא חייבה את החייבים בתשלום ריבית מופקעת ובתשלום קנסות על כל פיגור, תוך שהיא מאיימת כי אם לא יפרעו החובות לרבות הריביות יאונה רע למתלוננים ואף לבני משפחתם. בהקשר זה יצויין כי טענת העורר כי לא פנה אל המתלוננים זה זמן מה אין בה כדי ללמדנו על כך שהמסוכנות או חשש השיבוש פחתו. כעת, כאשר חרב ההרשעה הפלילית ניצבת מעל ראשו קם ועולה החשש כי העורר ינסה להניא אותם מלהעיד במשפטו. זאת ועוד, מקריאת ההודעות של המתלוננים אליהן הפנתה המשיבה ניתן להתרשם מהאימה שאוחזת בהם מפני העורר ושותפיו. במצב דברים זה ספק אם שחרור העורר לחלופת מעצר, אף עם כל המגבלות האפשריות המוצעות על ידו, יהיה בו כדי להפיג את החשש מפני שיבוש הליכי משפט בדרך של השפעה על עדים.

על רקע זה, איני סבור כי נפל פגם בדחיית המלצת שירות המבחן לשחרר את העורר לחלופת מעצר. כידוע, תסקיר שירות המבחן הוא כלי חשוב בידי בית המשפט בבואו להכריע באפשרות שחרורו של עצור לחלופת מעצר. עם זאת, התסקיר הינו בסופו של יום המלצה בלבד ואינו פוטר את בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו, זאת בייחוד נוכח העובדה שהשיקולים המנחים את שירות המבחן בהמלצתו אינם חופפים לשיקולים שעל בית המשפט לשקול לצורך החלטתו בבקשה למעצר עד תום ההליכים [ראו, למשל: בש"פ 5309/05 צמח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.6.2005), סעיף 6; בש"פ 7935/10 ‏אבו רומי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.11.2010), סעיף 17]. כמו כן יצויין שבמקרה דנן תסקיר שירות המבחן מציין כי קיימים בעורר דפוסי חשיבה עבריינים וכי "קיים סיכון להישנות מעורבות נוספת עם החוק".

16. בנוסף, טענתו של העורר לפיה בכמעט כל תיק פלילי קיים חשש להשפעה על עדים ולפיכך לא ניתן לנמק את מעצרו של העורר על בסיס חשש זה, אף היא אינה מקובלת עליי. לא לחינם נקבע כי בעבירות מסוג זה קיים חשש מובנה לשיבוש הליכי משפט. חשש זה נובע מכך שהמעשים המיוחסים לנאשם הם במהותם מעשים של הפעלת לחץ והטלת אימה, הדומים במאפייניהם למעשים שתכליתם שיבוש הליכי משפט באמצעות השפעה על עדים. משכך, קיים חשש מוגבר כי מי שהיה מעורב לכאורה במעשים מסוג זה לא יירתע אף מניסיון לשבש את ההליכים בעניינו בדרך של הטלת מורא על עדים. דברים אלו נכונים במיוחד במקרה דנן נוכח תסקיר שירות המבחן שהצביע על חשש להישנות מעשים פליליים מצד העורר, אשר בניגוד לטענת העורר איננו תסקיר חיובי כלל ועיקר.

17. אכן, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי צויין בטעות כי העורר ריצה בעבר עונש מאסר בפועל, אך לא היה זה הנימוק המרכזי להארכת מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. נוכח הנימוקים הנזכרים לעיל ואף בהתעלם מעברו הפלילי של העורר לא מצאתי כי יש מקום להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר.

18. לבסוף, לעניין שחרורו של נאשם 8, אשר מיוחסת לו מעורבות רק במסגרת האישום החמישי שאף היא אינה המרכזית באישום זה, השתכנעתי כי חלקו באירועים המיוחסים לנאשמים היה פחות מחלקו של העורר, מה גם שבאותו מקרה היו, כאמור לעיל, שיקולים נוספים שנדונו בשל רגישותם בדלתיים סגורות ושפורטו בפני במעמד צד אחד, בהסכמתו של בא כוח העורר. שיקולים אלו בהצטרפם לחלקו הקטן יחסית של הנאשם 8 בעבירות מושא כתב האישום מלמדים כי לא ניתן לגזור גזירה שווה מעניינו של נאשם 8 לענייננו של העורר, ולפיכך, אף טענה זו אין בה כדי לסייע בידי העורר.

19. אשר על כן, הערר נדחה.

ניתנה היום, ד' בסיון תשע"א (6.6.2011).