עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 4072/12

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

 

השופט צ' זילברטל:

 

רקע

 

1.        פרשה עגומה וכאובה הנמשכת למעלה מתריסר שנים, ואשר עניינה סירובו של המבקש ליתן למשיבה 3 (להלן: המשיבה) גט פיטורין, היא העומדת ברקע הבקשה דנא, בקשה שהוגשה בגדר הוראת סעיף 7א(ב) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956 (להלן: חוק כפיית ציות). במקורה הוגשה הבקשה לנשיאו של בית משפט זה, אשר הורה, ביום 5.7.2012, על העברתה לדיון בפני מותב תלתא.

 

2.        המבקש והמשיבה נישאו זה לזו לראשונה בשנת 1973 בנישואין אזרחיים שנערכו בברית-המועצות. נישואין אלה לא צלחו והשניים התגרשו בגירושין אזרחיים בשנת 1987. כשנתיים לאחר מכן, עלה המבקש לישראל וחזר בתשובה. בשנת 1990 התגיירה המשיבה באוקראינה ולאחר מכן עלתה אף היא ארצה. בשנת 1991 נישאו השניים מחדש בארץ, כדת משה וישראל. בשנת 1993 או בסמוך לכך נפתח הליך גירושין בבית הדין הרבני האזורי בירושלים.

 

הליכים קודמים

 

3.        בהחלטתו מיום 20.6.2000, קבע בית-הדין הרבני האזורי בירושלים (בתיק 306044470-25-2), כי יש לכוף את המבקש ליתן גט למשיבה, וכי יש אף לאוסרו עד לסידור הגט.

 

4.        כעולה מפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מיום 27.11.2011 (תיק 809968/2), המבקש התמיד בסירובו ליתן גט למשיבה. נוכח סירובו, נאסר המבקש בחודש יוני 2001, מכוח הוראת סעיף 3 לחוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), תשנ"ה-1995 (להלן: חוק הקיום). מעת לעת נערכו דיונים בעניינו של המבקש, במהלכם פנה אליו בית הדין והפציר בו ליתן גט למשיבה. המבקש עמד בסירובו לעשות כן, ותקופת מאסרו הוארכה מפעם לפעם עד לכדי תקופה מצטברת של עשר שנים, שהיא תקופת המאסר המרבית המותרת לפי חוק הקיום. בנוסף, במהלך מאסרו של המבקש, הורה בית הדין על נקיטת אמצעים שונים במטרה לכוף עליו ליתן למשיבה גט, בהם, בין היתר, מניעת הצטרפותו לתפילה במניין, מניעת קבלת מזון בכשרות מהודרת, השמתו בצינוק ואמצעי אכיפה נוספים. המבקש ערער כנגד נקיטת אמצעי כפיה אלה ואולם בית הדין הרבני הגדול, בפסק דינו מיום 17.9.2008 (בתיק 303648455-64-1; להלן: פסק 2008) דחה את ערעורו. על כך עתר המבקש לבית משפט זה. בפסק הדין בבג"ץ 1677/09 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול (לא פורסם, 9.9.2009; להלן: בג"ץ 1677/09), דחה בית משפט זה את העתירה אך הדגיש, כי כל אמצעי הכפייה עליהם הורה בית הדין הרבני ואשר אינם מבוססים על הוראות חוק הקיום, הם אך בגדר המלצה כלפי שלטונות בית הסוהר.

5.        משעמדה להגיע לקיצה תקופת עשר השנים בה היה המבקש נתון במאסר מכוח הוראות חוק הקיום, פנתה המשיבה לבית הדין הרבני האזורי בירושלים בבקשה שעם תום המועד הקבוע בחוק זה, ייאסר המבקש מכוח הוראות חוק כפיית ציות. המשיבה טענה, כי בית הדין מוסמך לנקוט באמצעים נגד המבקש מכוח חוק כפיית ציות, שכן סעיף 7 לחוק הקיום כולל הוראת "שמירת דינים", ולפיכך הוראות הכלולות בדברי חקיקה קודמים עומדות בתוקפן. מנגד, טען המבקש, כי חוק הקיום, שהוא ספציפי ומאוחר לחוק כפיית ציות, כולל הסדר מלא וממצה של סוגיית התקופה המרבית בה ניתן לאסור סרבן גט, וכי משמוצו ההליכים לפי חוק הקיום, שוב לא ניתן להטיל עליו סנקציות נוספות הכוללות מאסר מכוח דבר חקיקה אחר. עוד טען המבקש, כי היה על בית הדין להשתמש בסמכות הנתונה לו ולהורות, מיוזמתו, על קיום בדיקה שתעמוד על מצבו הנפשי ועל כשרותו המשפטית. לבסוף טען המבקש, כי יש בהארכה נוספת של מאסרו משום פגיעה בלתי מידתית בזכותו לכבוד ולחירות.     

 

6.        בהחלטתו מיום 31.5.2011 (בתיק 622918/19; להלן: החלטה 2011), קיבל בית הדין הרבני האזורי בירושלים את בקשת המשיבה וקבע, כי עם תום תקופת עשר השנים בהן ישב המבקש בכלא מכוח הוראות חוק הקיום, הוא ייאסר לתקופה בלתי קצובה מכוח הוראת סעיף 7א(א) לחוק כפיית ציות. בית הדין הדגיש, תוך שהוא נסמך בהחלטתו על פסק 2008, כי צו מאסר עקב סרבנות גט יכול שיינתן מכוח חוק הקיום, מכוח חוק כפיית ציות או מכוח סעיף 6 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 (להלן: חוק השיפוט). בית הדין הדגיש, כי שלוש אפשרויות אלה אינן מוציאות האחת את השניה, וכי חקיקת חוק הקיום נועדה להרחיב את סמכויות הפעולה של בתי הדין הרבניים נגד סרבני גט, ולפתוח להם אפיקי פעולה נוספים. באשר לטענת המבקש לפיה לא נערכה בדיקה שתעמוד על מצבו הנפשי, נאמר כי פתוחה הדרך בפניו ליזום כל בדיקה בדרך הקבועה לכך בנהלי שירות בתי הסוהר, וכי בית הדין לא התרשם שקיימת בעיה כלשהי עם המבקש. באשר לפגיעה הנטענת בכבודו של המבקש ובחירותו, נאמר כי באיזונה של זו מול הפגיעה בזכויות היסוד של המשיבה, הרי שהאחרונות גוברות. הודעה על דבר הטלת עונש המאסר הועברה לידי נשיאת בית המשפט העליון דאז, השופטת ד' ביניש, במצוות סעיף 7א(ב) לחוק כפיית ציות, אשר בהחלטתה בתיק בש"א 4309/11 פלונית נ' פלוני (לא פורסם, 9.6.2011; להלן: בש"א 4309/11), קבעה כי לא ראתה לשנות מהחלטת בית הדין הרבני האזורי בירושלים.

 

7.        המבקש ערער על החלטת בית הדין הרבני האזורי בירושלים בפני בית הדין הרבני הגדול, אשר ביום 27.11.2011 (תיק 809968/2) דחה את הערעור. בית הדין הגדול חזר על דברי בית הדין האזורי, והדגיש כי אפשרויות הפעולה לפי החוקים השונים עומדות כולן בפני בית הדין במקביל, וכי המיצוי של האחת אין משמעו מיצוין של האחרות. מכאן הבקשה שלפנינו.  

 

הבקשה

 

8.        המבקש טוען שלוש אלו: ראשית, כי משעה שנחקק חוק הקיום, שוב אין קנויה לבית הדין הרבני סמכות להשתמש בחוק כפיית ציות לשם אכיפת מתן גט. טענתו העיקרית של המבקש בהקשר זה היא, כי בהיות חוק הקיום דבר חקיקה העוסק ספציפית בנושא של אכיפת מתן גט, ובהיותו מאוחר לחוק כפיית ציות ולחוק השיפוט, הוא הכלי היחיד העומד כיום לרשות בתי הדין בבואם לכפות מתן גט, כך שההוראות המצויות בחוקים שקדמו לחקיקתו והעוסקות במאטריה זו של כפיית ציות שוב אינן עומדות בתוקפן. שנית, המבקש טוען כי הוצאת צו מאסר נגדו מכוח חוק כפיית ציות מנוגדת לזכויות היסוד הקנויות לו על-פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בהקשר זה עיקר טענתו של המבקש היא, כי האמצעי שהופעל נגדו אינו מידתי ואינו סביר. נטען, שהמחוקק נתן דעתו שהתקופה המרבית הראויה להגבלת חירותו של אדם בדרך של מאסר כדי לכוף אותו ליתן גט היא עשר שנים לכל היותר. עוד נטען, כי חוק כפיית ציות הוא במהותו חוק שתכליתו אכיפה ואולם במקרה דנא הוא מופעל כאמצעי ענישה, שהרי נסיונות האכיפה התבררו כלא אפקטיביים. לבסוף נטען, כי בית הדין צריך היה לנסות ולהשתמש באמצעים אחרים העומדים לרשותו שפגיעתם פחותה, כגון הגבלת חשבון בנק ושלילת קצבאות. שלישית, טוען המבקש כי הימנעותם של המשיבים 1 ו-2 (להלן: בתי הדין הרבניים) מלהשתמש בסמכותם להורות על בדיקה פסיכיאטרית שתעמוד על מצבו הנפשי ועל כשרותו המשפטית, לוקה בחוסר סבירות מובהק הנוגד את כללי הצדק הטבעי, וכמוהו כחריגה מסמכות של בית הדין. המבקש טוען, כי התנהגותו שלו – הנכונות לישב במאסר תקופה כה ארוכה, והסירוב למתן גט ללא נימוק סביר לבד מעקשנות ונקמנות – מהווה אינדיקציה לחוסר כשרות משפטית. משכך, נטען, היה על בתי הדין הרבניים להורות מיוזמתם על ביצוע בדיקה פסיכיאטרית למבקש.

 

9.        המשיבה טוענת מנגד, כי טענתו הראשונה של המבקש לפיה משחוקק חוק הקיום שוב לא ניתן להשתמש גם בהוראות החוקים האחרים לצרכי כפיית מתן גט חסרת בסיס. נטען שסעיף 7 לחוק הקיום, שעניינו שמירת דינים, קובע מפורשות כי החוק בא להוסיף על סמכויות בית הדין, ולא לגרוע מהן. הוסף, כי בד בבד עם חקיקת חוק הקיום תוקן אף סעיף 6 לחוק השיפוט – כחלק ממגמה כוללת של הרחבת סמכויות בתי הדין, מהלך שיש בו להוכיח את כוונת המחוקק לפיה החוק החדש יתווסף על החוקים הישנים, ולא יחליפם או יגרע מהם. הודגש, כי עמדת היועץ המשפטי לממשלה, שנמסרה במסגרת בג"ץ 1677/09, תומכת אף היא בגישה זו. ביחס לטענתו השניה של המבקש לפיה המשך מאסרו מנוגד לזכותו לכבוד ולחירות, נטען כי המבקש הוא הוא אשר פוגע בכבודה של המשיבה ובחירותה, ועל כן יש בהעלאת טענה זו מפיו משום לעג לרש. הודגש, כי לו היה מדובר בכפיה לצרכים כגון מימוש פסק דין רכושי, אזי ייתכן שהיה ממש בטענות המבקש, ואולם שעה שהסנקציה האמורה נועדה לתכלית של כפיית גט, כי אז מדובר באמצעי מידתי וראוי. הודגש, כי דווקא גדיעת "קרן התקווה" שעמדה למבקש בדמות שחרור מקץ תקופה קצובה, עשויה לשמש כאמצעי יעיל לכוף עליו ליתן גט, ועל כן תכלית המשך מאסרו היא תכלית ראויה ההולמת את ערכיה של מדינת ישראל. באשר לטענה השלישית אודות הצורך בבדיקה פסיכיאטרית נטען, כי טענה זו לא הועלתה משך כל השנים בהם התנהלו ההליכים בעניינו של המבקש; כי המבקש מתנהל באופן רגיל לחלוטין ואף ייצג עצמו בחלק מההליכים שניהל, ומעולם לא נתן לבית הדין טעם לחשוש כי כשרותו הנפשית או המשפטית לקויות; וכי המבקש מקיים קשר מעקבי עם גורמי הטיפול בכלא, שחזקה עליהם שלו היו רואים סיבה לכך, היו שולחים אותו לאבחון. הוסף, כי סרבנות גט, הגם שאינה מתיישבת עם ההגיון הבריא, אינה כשלעצמה סממן לחוסר כשירות נפשי.

 

10.      בדיונים בפנינו חזרו המבקש והמשיבה על עיקרי טענותיהם לעיל. בנוסף, הדגיש היועץ המשפטי לשיפוט הרבני, עו"ד הרב ש' יעקובי, כי כפי שציין בית הדין הרבני הגדול בפסק 2008, התשתית המשפטית וההיסטוריה החקיקתית מוליכים למסקנה לפיה חוק הקיום בא להוסיף על החוקים הקיימים ולא לגרוע מהם. עוד הדגיש עו"ד יעקובי, כי אין מדובר בשלושה חוקי אכיפה המהווים שלוש "חלופות" שונות, אלא בשלושה מנגנונים העומדים האחד לצד השני. באת-כוח המשיב 4 (להלן: היועץ המשפטי לממשלה), עוה"ד ד"ר חיה זנדברג הדגישה בדבריה, שאכן במקרה דנא ניתן לפרש את חוק הקיום הן באופן בו הוראותיו מתווספות להוראות החוקים הקודמים לו ואין אינו גורע מהן, והן כחוק מאוחר וספציפי הגובר על ההסדרים החוקיים הקודמים בסוגיות אותן הוא מסדיר. במקרה כגון דא, כך לדבריה, יש להתחקות אחר כוונת המחוקק אשר היתה להעניק סמכויות נוספות לכפיית גט, ולפיכך יש לסבור כטענת המשיבה. עוד הוסיפה באת-כוח היועץ המשפטי לממשלה, כי העובדה שהמבקש מנהל מאבק על-מנת להשתחרר ממאסרו מדברת בעד עצמה, ועומדת בסתירה לטענה לפיה המשך מאסרו של המבקש אינו יעיל ובהכרח לא יוביל למתן גט.

 

           בנוסף, הונחה לפנינו בקשת הצטרפות להליך, כידיד בית המשפט, של שש מבקשות, שכולן פועלות לקידום השוויון בין המינים בישראל ולהגנה על זכויותיהן של נשים, לרבות הגנה על מסורבות גט (אמונה - תנועת האישה הדתית לאומית, נעמת - תנועת נשים עובדות ומתנדבות, ויצו - הסתדרות עולמית לנשים ציוניות, המרכז לקידום מעמד האישה ע"ש רקמן בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, ארגון "מבוי סתום" ו-יד לאשה ממוסדות אור תורה סטון). בבקשה נכלל טיעון גם לגופו של עניין, במטרה לשכנע את בית המשפט בצדקת החלטותיהם של בתי הדין. מבלי שניתנה החלטה פורמאלית בבקשת ההצטרפות עיינו בבקשה ובמכלול הטיעונים שנכללו בה ושמענו את באי כוחן של המבקשות להצטרף.

 

דיון והכרעה

 

11.      שלוש סוגיות ניצבות בפנינו להכרעה, והן: ראשית, האם משנחקק חוק הקיום בא הוא להוסיף על המסגרות הנורמטיביות הקיימות לעניין אכיפת פסקי דין של גירושין, או שמא הוא בא במקומן. שנית, האם מאסר אכיפתי של המבקש ללא הגבלת זמן מכוח חוק כפיית ציות עומד בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ושלישית, סבירותה של אי שליחת המבקש לבדיקה פסיכיאטרית שתעמוד על מצבו הנפשי וכשרותו המשפטית. אקדים ואומר, כי לדידי חוק הקיום אינו מחליף את הוראות החוקים שקדמו לו בכל הנוגע לסוגיה הנדונה, והוראותיו מתקיימות במקביל להן; כי בנסיבות המקרה מאסר המבקש מידתי; וכי אי שליחת המבקש לבדיקה פסיכיאטרית בנסיבות דנא היא סבירה. להלן אבאר את מסקנותיי אלה.

 

הסוגיה הראשונה – האם חוק הקיום בא להחליף את המסגרות הנורמטיביות שהיו קיימות ערב חקיקתו בקשר עם אכיפת פסקי דין של גירושין?

 

12.      בטרם נידרש לסוגיית היחסים שבין חוק הקיום לבין החקיקה הנוספת לאכיפת פסקי דין של גירושין, יפורט הרקע לדברי החקיקה והאמור בהם.

 

           עובר לחקיקת חוק כפיית פסקי דין, היה סעיף 6 לחוק השיפוט "מכשיר בלעדי" אשר עמד לרשות בתי הדין לצורך כפיית מתן גט, ולא ניתן היה להפעיל אמצעי כפיה אחרים (בג"צ 54/55 רוזנצוויג נ' יו"ר ההוצל"פ, ירושלים פ"ד ט 1542 (1955)). כפי שנראה להלן, על-פי החוק הנ"ל לא היתה לבתי הדין הרבניים סמכות לכוף בעצמם ציות באמצעות הפעלת סנקציה, סמכות שהיתה מסורה לבתי המשפט המחוזיים על-פי בקשת היועץ המשפטי לממשלה. חוק כפיית ציות, שנחקק בשנת 1956, תוקן בשנת 1981, כשהוסף לו סעיף 7א אשר, כפי שיפורט להלן, העניק לבתי הדין הרבניים סמכויות אכיפה מכוח פקודת בזיון בית המשפט (להלן: פקודת הבזיון), סמכויות אלה התקיימו במקביל לסמכויות מכוח חוק השפיטה, אך הן כפופות לביקורת שיפוטית של נשיא בית המשפט העליון.

 

13.      קודם לחקיקת חוק הקיום, בבואם לכפות גט, עמדו לרשות בתי הדין שני אפיקי פעולה בלבד: הטלת קנס או מאסר על הסרבן. המקורות הנורמטיביים לכך היו סעיף 7א לחוק כפיית ציות וסעיף 6 לחוק השיפוט. לשם הנוחות יובאו להלן הוראות סעיפי החוק הרלבנטיים:

 

           סעיף 7א לחוק כפיית ציות, מורה כדלקמן:

 

(א) לבית דין, כשהוא דן בענין שבשיפוטו, יהיו כל הסמכויות על פי סעיפים 6 ו-7 לפקודת בזיון בית המשפט, בשינויים המחויבים.

 

(ב)   הודעה בכתב על קנס או מאסר שהוטלו מכוח סעיף קטן (א) תינתן מיד לנשיא בית המשפט העליון; הנשיא, או שופט אחר של בית המשפט העליון שהנשיא קבע לכך, רשאי, לאחר שזימן את הנידון אם ביקש זאת, לבטל את הקנס או המאסר או לשנותם לקולה.

 

           סעיף 6(1) לפקודת הבזיון, קובע:

 

בית המשפט העליון, בית משפט מיוחד שנתכונן עפ"י סעיף 55 של דבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922, בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום, תהא להם הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצווה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה.  

 

           סעיף 6 לחוק השיפוט, כנוסחו אז, קבע: 

 

ציווה בית דין רבני בפסק-דין סופי לכפות איש לתת גט פיטורין לאשתו או לכפות אישה לקבל גט פיטורין מאישה, רשאי בית משפט מחוזי, כתום ששה חודשים מיום מתן הצו, לפי בקשת היועץ המשפטי לממשלה, לכפות במאסר לציית לצו.

 

           יוער, ולכך נידרש בהמשך, כי עם חקיקת חוק הקיום שונה משך זמן ההמתנה הנדרש על-פי הסעיף הנ"ל, שבין הציווי על מתן גט לבין האפשרות להורות על מאסר, לששים יום.

 

14.      הנה כי כן, בפני בית הדין הבא לכוף סרבן ליתן גט עמדו שתי אלו: 1) הטלת מאסר מכוח סעיף 7א לחוק כפיית ציות, השואב מסעיפים 6 ו-7 לפקודת הבזיון, כשעל סנקציה כזו נקבעה ביקורת שיפוטית של נשיא בית המשפט העליון; או מכוח סעיף 6 לחוק השיפוט, כשלמעשה לא היה זה בית הדין אשר הטיל את המאסר אלא בית המשפט המחוזי, וגם זאת לפי בקשת היועץ המשפטי לממשלה. 2) הטלת קנס גם היא מכוח סעיף 7א לחוק כפיית ציות, ואשר גם היא נתונה לפיקוח נשיא בית המשפט העליון.

 

15.      חוק הקיום חולל שינוי משמעותי ביחס לאמצעים הנתונים בידי בתי הדין הרבניים לכוף אדם ליתן גט, בשני מישורים: ראשית, החוק נתן בידי בית הדין מגוון חדש ורחב של אמצעי אכיפה. לא עוד שתי ברירות בדמות מאסר או קנס, אלא קשת רחבה של סנקציות שונות שבכוחן לכוף סרבן ליתן גט. שנית, לראשונה ניתנה לבית הדין הסמכות לאסור סרבן גט מבלי להיזקק לבית משפט מחוזי ומבלי להיות נתון לביקורת שיפוטית של נשיא בית המשפט העליון. סמכות מאסר זו, שמכוחה הושם המבקש במאסר משך עשר השנים הראשונות למאסרו, מצויה בסעיף 1(א) לחוק הקיום, אשר משמיענו כדלקמן:

 

קבע בית דין רבני, בפסק דין או בהחלטה (בחוק זה – פסק דין), שאיש ייתן גט לאשתו, והאיש לא קיים את פסק הדין, רשאי בית הדין, במטרה להביא לקיום פסק הדין, ליתן נגדו ... צו הגבלה בדרך של מאסר כפיה כמשמעותו בסעיף 3 או צו הגבלה בדרך של בידוד בהתאם להוראות סעיף 3א (להלן - צו הגבלה).

 

וזו לשונו של סעיף 3 לחוק הקיום:

 

(א)  ציווה בית דין רבני בצו הגבלה לכוף אדם במאסר לציית לפסק הדין (להלן - מאסר כפיה), יחולו הוראות סעיף 6(3) עד (5) לפקודת בזיון בית המשפט, אלא שבמקום "בית משפט שהטיל את המאסר" יראו לצורך חוק זה כאילו נאמר "בית הדין הרבני שנתן את הצו" ויחולו השינויים הנובעים מכך.

 

(ב)   תקופת מאסר הכפיה לא תעלה על חמש שנים; אולם רשאי בית הדין, אם ראה שהדבר דרוש לקיום פסק הדין, להאריכה מפעם לפעם ובלבד שתקופת מאסר הכפיה הכוללת לא תעלה על עשר שנים.

 

           יוער, כי שוני נוסף בין חוק הקיום לבין חוק כפיית ציות, הוא, כי חוק כפיית ציות עוסק במצב בו בית הדין הורה על כפיית גט (שהיא דרגת החיוב בגט ה"חמורה" ביותר), ואילו חוק הקיום מאפשר הטלת סנקציות גם במקרים פחותים, בהם בית הדין הורה כי חובה על אדם ליתן גט, או כי מִצווה עליו לעשות כן. עוד יצוין, כי תחילה היה החוק הוראת שעה, ואילו במועד מאוחר יותר הפך לדבר חקיקה של קבע. משעמדנו על הרקע הנורמטיבי של הדברים נשוב ונידרש לטענת המבקש.

 

16.      טוען המבקש, כי חוק הקיום, שהוא חוק ספציפי שמטרתו אכיפת פסקי דין של גירושין, המאוחר לחוק השיפוט ולחוק כפיית ציות, בא להחליף את הוראותיהם העוסקות במכשירים שנועדו לכפות מתן גט. משכך, שוב לא ניתן להפעיל הוראות אלה לצורך אכיפת פסקי דין של גירושין. כתוצאה מכך, מאסרו מכוח חוק כפיית ציות אין לו על מה שיסמוך. אין להלום טענה זו. חוק קיום פסקי מהווה נדבך אכיפתי נוסף, והוא אינו בא במקום, אלא לצד, החוקים האחרים. עניין זה נלמד מן ההיסטוריה החקיקתית של חוק הקיום; מההיסטוריה הפרלמנטארית של חוק הקיום, דהיינו, מדיוני מליאת הכנסת; מפרשנות דבר החקיקה על רקע הקשרו; וכן מטבעם הנורמטיבי השונה של דברי החקיקה השונים שעניינם אכיפת פסקי דין של גירושין.

 

17.      תכליתו של חוק וכוונת מחוקקו נלמדים, בין היתר, מהשוואה בין נוסח הצעות החוק שהוגשו, לבין התיקונים שהוכנסו בהן לבסוף (א' ברק פרשנות במשפט, כרך שני - פרשנות החקיקה, 1993 עמ' 370-372; להלן: פרשנות במשפט). עיון בגלגוליה של הצעת חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ד-1994 (הצעות חוק 2281 15.6.1994, עמ' 495; להלן: הצעת החוק), מוביל באופן ברור למסקנה, לפיה תכליתו של החוק היא מתן אפיקי פעולה נוספים לבתי הדין הרבניים, וכי זו היתה כוונת המחוקק בחקקו את חוק הקיום. בראשית הדרך, בסעיף 9 להצעת החוק, הוצע לבטל את הסעיפים 6 עד 8 לחוק השיפוט. סעיף 6 לחוק השיפוט הורה באותה עת, כי כתום שישה חודשים מיום שציווה בית דין רבני בפסק דין על מתן גט רשאי בית משפט מחוזי, לפי בקשת היועץ המשפטי לממשלה, לכפות במאסר ציות לצו. בד בבד הוצע "לייבא" כלשונו את אותו סעיף 6 לחוק השיפוט לתוך חוק הקיום (בשינוי אחד: צמצום משך הזמן, שבין הציווי על מתן גט לבין האפשרות להורות על מאסר, לכדי חודש אחד). ואולם בהמשך, בהצעת חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) (תיקון) (קיצור המועד לכפות מתן גט במאסר), התשנ"ה-1994 (הצעות חוק 2322 7.11.1994, עמ' 116), הוצע דווקא להותיר את הסעיף על מכונו בחוק השיפוט ולא "לייבאו" לחוק הקיום (אף במקרה זה הוצע לקצר את תקופת ההמתנה לכדי חודש אחד). לבסוף, הסעיף אכן הושאר על מכונו בחוק השיפוט ולא "יובא" לחוק הקיום (ופרק הזמן צומצם לבסוף לשישים יום). במקביל, חוקק בחוק הקיום סעיף 3 – מכוחו נאסר המבקש משך עשר השנים הראשונות – המאפשר לבית הדין לאסור סרבן גט לתקופת מאסר מצטברת של עד עשר שנים. שקלא וטריא זו של המחוקק בכל הנוגע לסעיף 6 בחוק השיפוט, והתוצאה אליה הגיע לבסוף, מלמדות, כי אילו סבר המחוקק שחוק הקיום בא להחליף את חוק השיפוט, הרי שאכן היה – ככוונתו הראשונית – מבטל את סעיף 6 לחוק השיפוט. משבחר לא רק שלא לבטלו, אלא ליצור בחוק הקיום סעיף המקנה לבית הדין סמכויות לאסור במאסר כפיה סרבן גט ובמקביל להותיר את סעיף 6 בחוק השיפוט על מכונו (תוך צמצום את משך ההמתנה הנדרשת בין מתן הציווי על מתן גט למועד בו ניתן להורות על מאסר), גילה המחוקק דעתו כי הוראות שני חוקים אלה העוסקות בכפיית מתן גט ממשיכות להתקיים בד בבד, ואין האחת מוציאה את זולתה.

 

18.      תכליתה של הוראת חוק מתפרשׁת אף על רקע הקשר הדברים בו מופיעה אותה הוראה. אין לקרוא סעיף מסוים בנפרד משאר הוראות החוק, אלא יש לקרוא את כלל הוראות החוק כמכלול אחד (ע"א 26/54 אלונזו נ' בן-דרור, פ"ד י 97, 104 (1956); פרשנות במשפט, בעמ' 306 והאסמכתאות דשם). מתוך אותו מכלול נלמדת תכלית החקיקה. עמד על כך השופט ברנזון באומרו:

 

"כלל יסודי בפירוש חוקים הוא שכדי לעמוד על משמעותה האמיתית של הוראה מסוימת יש לקראה בהקשר הדברים שבו היא מופיעה וכן יחד עם ולאור הוראות החוק בכללותו, ויש לתת לה פירוש כזה שיביא להתאמה והרמוניה בינה לבין שאר הוראות החוק" (בג"צ 215/62 מויאל נ' עירית תל-אביב-יפו, פ"ד ט"ז 2384, 2387 (1962)).

 

קריאת מכלול ההוראות והסעיפים בחוק הקיום מעלה, כי הרעיון העומד בבסיס החוק הוא מתן כלים נוספים לבית הדין כדי לכפות ציות לציווי ליתן גט. יוזכר, כי טרם חקיקת חוק הקיום עמדו לרשות בתי הדין שתי אפשרויות לכפיה בלבד: האחת, מאסר מכוח חוק השיפוט או מכוח חוק כפיית ציות, והשניה, הטלת קנס מכוח חוק כפיית ציות. טבעו וטיבו של חוק הקיום הוא בפתיחת אפיקי פעולה חדשים בפני בית הדין. לא עוד מאסר או קנס, הא ותו לא, אלא מגוון רחב של סנקציות ואמצעי אכיפה. אלו מפורטים בסעיף 2 לחוק הקיום, ובהם: עיכוב יציאה מהארץ, הגבלת קבלת מסמכי נסיעה, הגבלת קבלת רשיון נהיגה, פתיחת חשבון בנק ועוד. עם הזמן ונוכח ההצלחה שנחל חוק הקיום בהבאת סרבנים למתן גט (כמצוין בדברי ההסבר להצעת חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) (תיקון מס' 4) (צווי הגבלה נגד אסירים ועצורים), התשנ"ט-1999; (הצעות חוק 2796, 18.1.1999, עמ' 354)), נוספו הגבלות נוספות, שעיקרן סנקציות שניתן להטיל על אסירים ועצורים בתוככי מתקני הכליאה. קריאת סעיף 3 לחוק הקיום (הוא הסעיף מכוחו הושם המבקש במאסר משך עשר השנים הראשונות) על רקע הוראות סעיפים 2 ו-2א לחוק, מעידה כי גם הוא נתכוון להיות אחד מאמצעי הכפייה הנוספים שביקש חוק הקיום לתת בידי בית-הדין.

 

           זאת ועוד, סעיף 2(א) וסעיף 2א(ג) לחוק הקיום, מציינים מפורשות כי אין בסמכות שניתנה לבית הדין להטיל הגבלות נוספות, כדי לגרוע מסמכותו לפי סעיף 7א לחוק כפיית ציות (סעיף זה, כזכור, מפנה לפקודת ביזיון בית המשפט ומעניק לבית הדין סמכות מאסר ו/או קנס כלפי סרבן הגט). בנוסף, סעיף 7 בחוק הקיום שעניינו "שמירת דינים" מורה כדלקמן: "חוק זה אינו בא לגרוע מן הסמכויות של בית דין רבני או של בית משפט על פי כל דין". קריאת סעיף 3 לחוק הקיום על רקע סעיפים אלה, מחזקת אף היא את המסקנה לפיה חקיקת חוק הקיום לא באה לגרוע מתוקף האמור בחוקים האחרים, אלא להוסיף עליו (אף כי בסעיף 3 עצמו לא נכללה הוראה מפורשת בעניין זה, במובחן מסעיפים 2(א) ו-2א(ג) לחוק הקיום, כמפורט לעיל, ולגביו יש לפנות להוראת שמירת הדינים הכללית שבסעיף 7).

 

19.      הדברים הנאמרים בדיון במליאת הכנסת בעת שהצעת חוק מונחת בפני המחוקק יכולים לשמש אף הם כאינדיקציה מסוימת, במקרה המתאים, לפירוש תכליתו של דבר חקיקה (פרשנות במשפט, 371). עיון בנאמר בדיון שהתקיים בכנסת בעת שעמדה הצעת חוק הקיום לקריאה הראשונה ולקריאות השניה והשלישית מלמד, כי המחוקק התכוון ליתן בידי בתי הדין הרבניים סמכויות נוספות על הסמכויות שהיו מצויות עד אז בידיהם. כך למשל, בהצגת החוק בקריאה הראשונה הסביר שר המשפטים דאז פרופ' ד' ליבאי כי תכליתו של החוק היא להשלים את חוק השיפוט, לתת בידי בתי הדין סמכויות רבות יותר לפעולה נגד סרבני גט, ולפתוח בפניהם אפיקי פעולה נוספים לבד מהללו שהיו קיימים (דברי הכנסת חוברת מ', ישיבה רמ"ז, 26.7.1994, עמ' 9964). דברים דומים נשמעו גם מפיו של יושב ראש ועדת חוקה חוק ומשפט דאז חה"כ ד' צוקר בהצגת החוק לקריאה שניה ושלישית (דברי הכנסת חוברת כ"א, ישיבה שט"ו, 21.2.1995, עמ' 6772). דברים אלו מחזקים את המסקנה לפיה הוראות חוק הקיום לעניין כפיית מתן גט נועדו לבוא בנוסף להוראות החוקים הקיימים, ולתת בידי בתי הדין כלים נוספים לפעולה, ולא לבוא תחת החוקים וההסדרים הקיימים.

 

20.      עיון במקור הנורמטיבי מכוחו מוטל המאסר בשלושת החוקים מעלה אף הוא, כי שלושת החוקים פועלים במישורים נורמטיביים שונים וכי טבעם שונה. גם בכך יש כדי לחזק את המסקנה לפיה שלושת דברי החקיקה פועלים במקביל, וכי אין חוק הקיום בא להוציא את חוק השיפוט ואת חוק כפיית ציות. כאמור, הסמכות להורות על מאסר לצורך ציות לפסק דין של גירושין מצויה בסעיף 1 לחוק הקיום. סמכות זו היא עצמאית, היא אינה יונקת את כוחה מדבר חקיקה אחר, ואינה כפופה למקור נורמטיבי אחר. היא נתונה ישירות לבית הדין כסנקציה אחת מני רבות שהחוק מסמיכו להפעיל כלפי הסרבן. בנוסף, היא אינה מותנית בפניה לבית משפט אחר ואינה נתונה באופן אינהרנטי להליך חובה של ביקורת שיפוטית מצד גוף חיצוני לבית הדין. לעומת זאת הסמכות להורות על מאסר הקיימת בחוק כפיית ציות מצויה בסעיף 7א שלו, הקובע כי לבית הדין, כשהוא דן בעניין שבשיפוטו, יהיו הסמכויות המצויות בסעיפים 6 ו-7 לפקודת הבזיון. דהיינו, הסמכות להורות על מאסר נובעת מדיני הבזיון, וכפופה להם. זאת ועוד, סמכות זו נתונה, אינהרנטית, לחובת קיומה של ביקורת שיפוטית של נשיא בית המשפט העליון. בחוק השיפוט סמכות המאסר אינה נתונה כלל לבית הדין. בית המשפט המחוזי הוא המוסמך להטילה, לפי בקשת היועץ המשפטי לממשלה. נמצא אם כן שאחד ההבדלים המרכזיים, שבין חוק הקיום לבין חוק כפיית ציות, הוא מקור הסמכות להורות על המאסר. בראשון הסמכות נובעת מן החוק עצמו ובשני היא שואבת מדיני הבזיון. דיני הבזיון נועדו לשמש "מוצא אחרון" שיורי, וככאלה, מעצם טבעם, הם חלים רק שעה שמוצו שאר אפשרויות האכיפה. כך גם במקרה דנא, והדברים יפורטו בהמשך.

 

21.      בניתוח יחסי הגומלין שבין דרכי האכיפה השונות העומדות לרשותה של הערכאה השיפוטית שומה עלינו לזכור, כי בסופו של יום מטרת השימוש באמצעי האכיפה היא לכפות ציות לציוויה של הערכאה השיפוטית (ראו: סטיבן גולדשטיין "יחסי הגומלין בין דרכי אכיפת הוראות לא-כספיות של בתי משפט – עקרון הדרך החמורה פחות" משפטים ט"ז (תשמ"ו) 176, 183; להלן: גולדשטיין), ובפרט אמורים הדברים ביחס להוראת סעיף 6 לפקודת הבזיון (ע"א 24/78 ויטקו כימיקלים נ' סלמאן פ"ד לג(3) 101, 106 (1979); ע"א 88/71 דסקלה נ' מדינת ישראל פ"ד כו(1) 350, 354 (1972)). כל עוד לא מוצה הפתרון האכיפתי החלופי, החריף פחות, יועדף הלה, ואולם אם אין פתרון חלופי או שהלה לא השיג את יעדו – לכפות ציות, אזי תופעל פקודת הבזיון, כדברי השופטת ארבל ברע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט פ"ד נט(4) 49, 58:

 

"מקובל לראות ב[הליך הבזיון] הליך שיורי, לאחר שההליכים האחרים האפשריים נבחנו או מוצו. פסיקתו של בית-משפט זה חזרה והדגישה כי השימוש בכלי אכיפתי זה שפגיעתו עשויה להיות קשה צריך להיות מוגבל רק למקרים מתאימים, וכי אין להיזקק להליכי ביזיון בית-המשפט כאשר קיימת דרך אחרת לביצוע ההוראה השיפוטית".

 

           (ראו גם: ע"פ 519/82 גרינברג נ' מדינת ישראל פ"ד לז(2) 187, 192 (להלן: פרשת גרינברג); ע"א 228/63 עזוז נ' עזר פ"ד יז(4) 2541, 2550; כן ראו: משה קשת ביזיון בית-משפט (2002), 223; וכן גולדשטיין, בעמ' 187). נמצאנו למדים, שהוראות חוק כפיית ציות הן בגדר הליך שיורי לחוק הקיום, בהקשר הספציפי של כפיית גט. משמוצו האפשרויות להשתמש בכלים שמעמיד חוק הקיום – כמקרה דנא – ניתן לפנות לרעהו השיורי, הלא הוא חוק כפיית ציות.

 

22.      מן האמור עולה, כי חוק הקיום נועד להוות נדבך חקיקתי נוסף בגדר המסגרות הנורמטיביות המשמשות לאכיפת פסקי דין של גירושין. הוא לא נועד להחליף  החוקים שקדמו לו, בכל הנוגע לכפיית מתן גט, אלא להיווסף עליהם. על כן, כאמור, אין לקבל את טענת המבקש לפיה משנעשה שימוש נגדו בחוק הקיום, שוב אין להפעיל נגדו אמצעי אכיפה מכוחם של מקורות נורמטיביים חלופיים.  

          

הסוגיה השניה – האם השמת המבקש במאסר מכוח חוק כפיית ציות מנוגדת לזכויות היסוד שלו

          

23.      עוד טען המבקש, כי יש בהשמתו במאסר לתקופה בלתי מוגבלת מכוח חוק כפיית ציות משום פגיעה בזכויות היסוד המוקנות לו מכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן: חוק היסוד). עיקר הטענה בהקשר זה היא, כי חוק הקיום מאזן בצורה נכונה ומידתית בין הצורך בכפיית גט ובין זכויותיו וחירותו של סרבן הגט, ואילו חוק כפיית ציות, שנחקק קודם לחקיקת חוק היסוד, מטיל סנקציה בלתי מידתית על הסרבן. נטען, כי אין מדובר בענישה אלא בכפיית ציות, ואולם, כך נטען, בית הדין לא בחן את התוחלת שבהשמתו של המבקש במאסר בלתי קצוב, ושאילו היה עושה כן היה מגיע למסקנה לפיה תכלית המאסר לא תושג על-ידי מאסר בלתי-קצוב. משמוצתה תקופת המאסר שהמחוקק קבע בסעיף 3 לחוק הקיום מבלי שהושגה המטרה של כפיית המבקש ליתן גט למשיבה, משמעות הדבר שאמצעי האכיפה נכשל והמשך מאסרו של המבקש אינו אלא עונש - במובחן מאמצעי כפייה - בלתי מידתי, העומד בניגוד להוראות חוק היסוד. כן נטען, שניתן היה לנקוט באמצעים שפגיעתם פחותה כגון הטלת הגבלות שונות שחוק הקיום מאפשר, כדי להביא לציות.

 

           וביתר פירוט: המבקש טוען, כי מאסרו מכוח חוק כפיית ציות אינו מידתי, שכן אין הוא משיג את התכלית של כפייתו ליתן גט למשיבה; הוא אינו מידתי משום שניתן לנקוט נגדו באמצעים חליפיים שפגיעתם בו פחותה; וכי הנזק שנגרם לו אינו מצדיק את התועלת שבבסיס המאסר. אף דינה של טענתו זו להידחות, כמפורט להלן.

          

24.      זכותו של אדם לחירותו האישית הוכרה במשפט הישראלי כ"יסוד היסודות ואבי כל החירויות למיניהן" (ב"ש 1/87 דננאשוילי נ' מדינת ישראל פ"ד מא(2) 281, 288), לא כל שכן לאחר חקיקת חוק היסוד, אשר סעיף 5 שלו מורנו לאמור: "אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת". הגבלתה של הזכות לחירות תתאפשר, אך ורק בכפוף לתנאים המנויים בפסקת ההגבלה (סעיף 8 לחוק היסוד). אמנם, במקרה דנא הגבלת החירות נעשית מכוחו של חוק כפיית ציות, אשר הסעיף הרלבנטי בו, סעיף 7א, נחקק טרם חקיקתו של חוק היסוד, ואולם הלכה היא, כי חוק היסוד "מקרין עצמו לכל חלקיו של המשפט הישראלי" (דנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 589, 653 (1995); להלן: עניין גנימאת) הקרנה זו אינה פוסחת על הדין הישן וחקיקה שהיתה קיימת ערב חקיקת חוק היסוד תתפרש נוכח הקבוע בחוק היסוד (עניין גנימאת, בעמ' 652-654; ע"א 8622/07 רוטמן נ' מע"צ - החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (לא פורסם, 14.5.2012); דנ"א 3993/07 פקיד שומה ירושלים 3 נ' איקאפוד בע"מ (לא פורסם, 14.7.2011)) הוא הדין גם במקרה של פקודת הבזיון – ולענייננו חוק כפיית ציות המפנה לסעיף 6 שבה – שאף אותה יש לבחון באספקלריית הוראות חוק היסוד (קשת, בעמ' 320).

          

25.      כאמור, הליך בזיון לפי סעיף 6 לפקודת הבזיון מתאפיין בכך שהוא אינו סנקציה עונשית, אלא מטרתו להביא בעל דין סרבן לקיים ציווי שיפוטי (פרשת גרינברג, בעמ' 191; ע"פ 2199/09 כלימי נ' בורה (לא פורסם, 25.3.2009); רע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק פ"ד נג(3) 337, 346 (1999)), לכך משמעות רבה לצורך בחינת השאלה האם נקיטה בהליך במקרה של סרבנות גט היא אכן מידתית וראויה. בטרם ניגש לבחון, בקצרה, את מידתיות המאסר מכוח חוק כפיית ציות, נקדים ונזכיר כי מאסר בהתאם לסעיף 6 לפקודת הבזיון מעצם טבעו עשוי להיות מאסר לתקופה בלתי קצובה, שכן מטרתו, כאמור, להביא לידי ציות לציווי שיפוטי (אליהו הרנון בזיון בית משפט על ידי אי-ציות 108 (1965)), המאסר נמשך עד לרגע שבו המצווה פועל בהתאם לצו השיפוטי. לא המאסר הוא העיקר, אלא הציות. המאסר אינו בעל ערך בפני עצמו, כמאסר עונשי לכל דבר, אלא משמש אמצעי להשגת מטרה ראויה.

 

26.      לשאלה, האם בנסיבות המקרה דנא מאסר המבקש בהתאם לסעיף 7א לחוק כפיית ציות על מנת להביאו ליתן גט למשיבה, הוא מידתי, יש, לדידי, להשיב בחיוב. לשם מענה על השאלה, ניתן להיעזר במבחני המידתיות המוכרים במשפט הישראלי: מבחן הקשר הרציונאלי, מבחן הפגיעה הפחותה, ומבחן המידתיות במובן ה"צר" – בחינת התועלת שמושגת מול הנזק שנגרם (אהרן ברק מידתיות במשפט: הפגיעה בזכות החוקתית והגבלותיה 225 (2010)). והדברים יפורטו אפוא, בקצרה:

 

             (א) מבחן הקשר הרציונאלי – האם האמצעי של מאסר המבקש לתקופה בלתי מוגבלת מכוח חוק כפיית ציות מגשים את התכלית לשמה הוא נועד? דהיינו, האם לאחר עשר שנים בהם ישב המבקש בבית הסוהר מכוח חוק הקיום, המשך מאסרו ללא הגבלת זמן מכוח חוק כפיית ציות, אכן יביא לכך שהמבקש ייתן גט למשיבה?  בהקשר זה טוען המבקש, כי נכונותו לישב עשר שנים במאסר עד כה מעידה, כי המשך השמתו במאסר היא חסרת תוחלת, שכן כבר הוכיח, כי "לא יישבר" ולא ייתן למשיבה גט, גם נוכח תקופת מאסר ארוכה מאוד. טענה זו יש לדחות משום שהידיעה כי המאסר אינו מוגבל בזמן, וכי אין לו למבקש פתח תקווה עד אם ייתן למשיבה גט, דווקא היא זו אשר עשויה לדרבנו ליתן לה גט. אכן, לא מיד ינקוט בית הדין בסנקציה זו של מאסר לתקופה בלתי מוגבלת, אלא בתחילה יעשה שימוש בסמכויותיו שעל-פי חוק הקיום, בבחינת מיצוי החובה לנקוט בתחילה באמצעי האכיפה החמור פחות. אלא כשמתברר שהאמצעי החמור פחות לא השיג את מטרתו, אין פירוש הדבר שהסרבן יוצא וידו על העליונה. אפשרות זו מנוגדת לעקרונות יסוד של שלטון החוק. עד כה, סבור היה המבקש, כי עם תום עשר שנות מאסרו יוכל הוא לצאת לחופשי, בעוד שהמשיבה תישאר "שבויה" בקשר הנישואין עימו. המבקש עצמו התבטא ברוח זו בפני בית הדין: "אחרי יחיא יעיש [הכוונה לפסד הדין בעניין יחיא המוזכר להלן, צ.ז.] חוקק חוק של הסנקציות ומקבלים לכל היותר ל-10 שנים" (שורה 20, פרוטוקול הדיון בבית הדין הרבני האזורי בירושלים מיום 10.4.2011 בתיק 622918/19; ההדגשה הוספה). הידיעה, כי מאסרו לא יפקע עם תום עשר השנים עשויה להביאו לשנות מקשי עורפו ולתת גט למשיבה. היטיב לבטא זאת הנשיא ש' אגרנט, בע"א 164/67 היועץ המשפטי לממשלה נ' יחיא אברהם פ"מ כב(1) 29 (1968); (להלן פרשת יחיא):

 

"לא מן הנמנע שיבוא יום ובו יעשה לחץ המאסר את שלו ובהשפעתו ישתחרר מאותם היצרים ויאמר: 'רוצה אני'. על-כן, כל עוד קיים בעיני בית-המשפט סיכוי שכזה, מן הנמנע לוותר עליו, חרף העובדה שהמאסר הארוך, בו נתון האיש, טרם נתן אותותיו בשינוי דעתו העיקשת. אמת, שהמשכת שלילת חפשו האישי פירושה להחריף עוד יותר את השימוש בסנקציה הנושאת בלאו הכי אופי חריף" (שם, בעמ' 52).

 

           נוסיף ונאמר, שלעיתים, כמאמר המימרה השגורה "מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן", חלוף הזמן, בצירוף הידיעה כי אין "תאריך תפוגה" למאסר, אלא ביום מתן הגט, יפעלו על המבקש את פעולתם ויביאוהו ליתן למשיבה את הגט המיוחל. הנה כי כן, קיים קשר רציונאלי בין המאסר ובין התכלית שמבקשים להשיג באמצעותו. אין המבקש יושב בבית הסוהר כעונש על סירובו ליתן למשיבה גט, אלא הוא אסור שם אך ורק במטרה אחת ויחידה – לכוף עליו לציית לפסק דינו של בית הדין וליתן למשיבה גט. התקווה, שלדאבון הלב אינה רבה אך עודנה קיימת, כי בשל התארכות המאסר והידיעה שעתה אין עוד מדובר במאסר לתקופה קצובה, ישוב המבקש מעקשנותו ויתגרש מהמשיבה, מקימה את הקשר שבין האמצעי לבין התכלית.

 

           (ב) מבחן הפגיעה הפחותה – האם ניתן לנקוט באמצעים אחרים, חריפים פחות, על מנת להביא את המבקש ליתן גט למשיבה? דומה שהעובדה שעשר שנים של שימוש באמצעי החריף ביותר לא הביאו עד כה, למרבה הצער, לתוצאות – מדברת בעד עצמה. אין להלום את טענת המבקש לפיה ניתן היה אולי "להפיק תועלת בשלילת קצבה, אחזקת רשיון נהיגה וחשבון בנק, מניעת השתתפות במניין" (פסקה 138 לבקשה), ובהמשך: "יש אפשרות סבירה, כי החיים בכלא אינם מהווים אמצעי כה יעיל ואף לא עונש מבחינת המבקש, ויכול ששלילת זכויות מחוץ לכלא, דווקא היא תביא לתוצאה טובה יותר" (פסקה 139). המבקש, בהיותו בכלא, ממילא היה, ועודנו, נתון למרבית המגבלות הללו, בכוח או בפועל. זאת ועוד, העובדה, כי המבקש עושה ככל אשר לאל ידו להשתחרר מן הכלא, מעידה כמאה עדים כי אין הישיבה בכלא בגדר 'מנעמים' עבורו, וכי היא פועלת את פעולתה. כאשר הסנקציה החריפה ביותר עדיין לא השיגה את פעולתה, קשה לראות כיצד סנקציות פחותות בהרבה ישיגוה.  כפי שכבר צוין, לא מיד הופעלה כלפי המבקש הסנקציה הנדונה, של מאסר לתקופה בלתי קצובה. בתחילה ננקטו אמצעים פחות קיצוניים, אף אם היו אלה אמצעים חריפים ביותר כמאסר. רק משאלו לא השיגו את המטרה הופעל האמצעי החמור ביותר, ובמצב זה אין לומר כי עדיין יש בידי בית הדין אמצעי חמור פחות שניתן להפעילו.

 

           (ג) מבחן המידתיות במובן ה"צר" – האם התועלת שמושגת מהיותו של המבקש אסור במאסר אכיפתי ללא הגבלת זמן רבה מן הנזק שנגרם כתוצאה מכך? התועלת המושגת ממאסרו של המבקש מכוח חוק כפיית ציות, היא כפי שציינו לעיל, הגברת האפשרות שהמבקש ייתן גט למשיבה. ואולם, יש להניח כי למבקש נגרם סבל רב כתוצאה ממאסר זה, שהרי מדובר בביטוי החמור מכל של הגבלת החירות. שומה עלינו לשאול כלום התועלת רבה מן הנזק. בדוננו בכך, ראוי כי נזכיר על מה ולמה נתון המבקש במאסר. הנזק הנגרם למבקש אינו נגרם לו אלא בעטיו שלו, בכל רגע נתון יכול נזק זה להיפסק. אין הדבר דורש ממנו אלא ליתן למשיבה גט פיטורין. הא ותו לא. המבקש פוגע פגיעה יסודית וקשה בזכויותיה הבסיסיות ביותר של המשיבה, הוא שולל ממנה בזדון ובקשי עורף את חירותה ואת כבודה. יפים לעניין דברי השופטת ארבל בבג"ץ  2123/08 פלוני נ' פלונית (לא פורסם, 6.7.2008):

 

תופעת סרבנות הגט היא קשה ומורכבת ולצערנו אינה חדשה לנו. היא כרוכה בפגיעה קשה וכואבת באישה הנותרת כבולה לנישואין שאין היא מעוניינת בהם עוד:  חירותה נפגעת, כבודה ורגשותיה נפגעים וזכותה לחיי משפחה נפגעת גם היא - זכויות אלו הוכרו בשיטתנו כולן כזכויות הנהנות ממעמד חוקתי וראשון במעלה (וראו: סעיפים 2, 4, ו-5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; בג"צ 7052/03 עדאלה-המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הפנים (טרם פורסם, 14.5.2006)). בתוך כך נפגעת גם זכותה של האישה לאוטונומיה, זכותה של האישה להגשים עצמה כאדם חופשי, זכותה לבחור את גורלה, לכתוב את סיפור חייה – להחליט, היא ורק היא, האם ומתי יבוא על סיומו קשר נישואין שאין היא רוצה בו עוד והאם ומתי תבחר לקשור עצמה בקשר כזה בשנית".

 

           על כן בבחננו את נזקו של המבקש נזכיר, כי אין "נזק" זה ניצב לעצמו, בחינת יש מאין. נזק זה עומד וניצב הן מול התועלת – האפשרות שישחררה מכבלי הנישואין אליו, והן מול הנזק המר שגורם המבקש למשיבה. ומשכך הוא מידתי ומאוזן. בנוסף, אל מול נזקו של המבקש יצוין אף האינטרס הציבורי שהמאסר אמור לשרת במובן של אכיפת הציות להחלטות שיפוטיות, שהיא ערך בפני עצמו שיש אינטרס מובהק להגשימו ובכך לחזק את שלטון החוק. ועל כל אלה, המבקש יכול, בכל רגע נתון, להפסיק נזק זה הנגרם לו ולמשיבה, ואין מפתחות תא מאסרו (כלשונו של בית המשפט בפרשת יחיא) נתונות אלא בידיו שלו.

 

27.      נשוב ונטעים, אין אמצעי אכיפה חלופי שביכולתו להביא את המבקש לציית וליתן למשיבה גט; המאסר בו נתון המבקש מהווה את פתח התקווה היחיד לשחרור המשיבה מעולו של המבקש; וחרף העובדה שנגרם למבקש נזק רב ממאסרו הרי שהתועלת האפשרית בצדו - הגשמת זכויותיה הבסיסיות ביותר של המשיבה, גוברת על נזק זה. ועוד נוסיף, סעיף 7א לחוק כפיית ציות מורה, כי שעה שמוטל מאסר מכוחו, תינתן מייד הודעה על כך לנשיא בית המשפט העליון, אשר בכוחו לבטל את המאסר או לשנותו לקולה. דבר זה מהווה מנגנון בקרה נוסף אשר בכוחו לוודא, כי האמצעים שננקטים נגד סרבן הם מידתיים ומאוזנים. כמו-כן, סעיף 6(4) לפקודת הבזיון מהווה אף הוא מנגנון בקרה נוסף, שבכוחו להבטיח את מידתיות המאסר, בדרך של קיום מעקב שיפוטי תקופתי על המאסר:

 

היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו יביא את ענינו של אסיר לפי סעיף קטן (1) לפני בית המשפט שהטיל עליו את המאסר, לשיקול נוסף, כשראה צורך בכך ולא פחות מאחת לששה חודשים מיום תחילת המאסר.

 

           אף כי מאסרו של המבקש מעוגן בהוראות חוק כפיית ציות, נראה כי יהא זה ראוי לאמץ את המנגנון האמור בסעיף הנ"ל, מה גם שלפי סעיף 7א לחוק כפיית ציות, לבית הדין ניתנו כל הסמכויות שעל פי סעיפים 6 ו-7 לפקודת הבזיון, וראוי שבצד סמכויות אלה תופעל הביקורת השיפוטית שבסעיף הנ"ל. נזכיר, כי במקרה דנא נשיאת בית משפט זה (כתארה אז) ד' ביניש אישרה, בבש"א 4309/11, את השתת המאסר.

 

הסוגיה השלישית – האם היה על בית הדין להורות על בדיקה פסיכיאטרית למבקש

          

28.      באשר לטענתו השלישית של המבקש לפיה היה על בתי הדין הרבניים להשתמש בסמכותם להורות על בדיקה פסיכיאטרית שתעמוד על מצבו הנפשי ועל כשרותו המשפטית, הרי שכבר בדיון בפנינו ציין בא כוחו כי "היום כשאנו כבר אחרי עשר שנים, זה פחות משמעותי" (פרוטוקול הדיון מיום 23.07.2012). ואולם, אף טענה זו תידון להלן בקצרה.

 

29.      לטענת המבקש "מתוקף חובתם [של בתי הדין] לברר את האמת" היה על בתי הדין להורות על הפסקת ההליכים נגדו, ולמצער, לשולחו לבדיקה פסיכיאטרית אשר תעמוד על כשרותו הנפשית והמשפטית, וזאת בהתאם לסעיף 170(א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982, ו/או סעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991. טוען המבקש, כי "רבו מספור הסימנים והאותות מכוחם נדרשו בתי הדין להשתמש בסמכותם ולמלא את חובתם, לדרוש בדבר מצבו הנפשי של המבקש". אותם סימנים, אליבא דמבקש, הם "תיאוריו המזועזעים של בית הדין בגין התנהגותו הבלתי הגיונית של המבקש" (פסקה 59 לבקשה). אותם תיאורים הם דברי בתי הדין, לפיהם אין זה מובן כיצד זה המבקש מוכן לשבת משך עשור בכלא, ולפעמים אף בצינוק, אך ורק בשל נקמנות וקשי עורף כלפי המשיבה.

 

30.      ביחס למצבו הנפשי של המבקש חיווה בית הדין הרבני האזורי את דעתו בהחלטה 2011 כי "לא התרשמנו כי קיימת בעיה כלשהי בקשר לכשירות [המבקש]. [המבקש] מתמצא היטב בכל פרטי ההליכים ובכל מוצאותיו, ומעבר לעקשנות נקמנית שהמאסר נועד להפיגה, לא ראינו סימן המעיד על בעיה נפשית שתצדיק אי-הפעלת הליכי אכיפה בקשר למתן הגט". המבקש הופיע פעמים רבות מספור בפני בית הדין הרבני האזורי, שהתרשם ממנו באופן ישיר ובלתי אמצעי בכל אותן פעמים. בית הדין לא התרשם, כי ישנה בעיה כלשהי המקימה איזה חשש שהוא לכשרותו הנפשית או המשפטית של המבקש. יוער עוד, כי המבקש, שהיה מיוצג במרבית ההליכים שנוהלו בהקשר למקרה זה, ובשאר המקרים ייצג את עצמו, מעודו לא העלה טענה לאי כשרות, אלא רק לאחרונה, בסמוך למועד סיום תקופת עשר שנות המאסר. בעקבות הבקשה הורה בית-הדין לעובדת הסוציאלית של שירות בתי הסוהר להגיש תסקיר אודות המבקש. בתסקיר שהוגש ביום 13.6.2011 נאמר, כי פקיד הסעד הוא הגורם הרלבנטי להמצאת תסקיר בעניין המבקש, עם זאת נמסר תיאור תמציתי אודות המבקש, בו צוין כי המבקש הוא הנדסאי בוגר 14 שנות לימוד, כי הוא שולל רקע התמכרותי או אבדני, וכי הוא מצוי בקשר מעקבי עם גורמי הטיפול סביב סוגיות הקשורות בהסתגלותו למאסר. בהחלטתו מיום 19.6.2011 (בתיק 622918/23) קבע בית הדין הרבני האזורי בירושלים, כי לאחר שעיין בדו"ח העובדת הסוציאלית של שירות בתי הסוהר, אינו "מוצא הצדקה ליזום בעצמו בדיקה נוספת באמצעות פקידת סעד לסדרי דין". קביעה זו מצטרפת לקביעותיו הקודמות של בית הדין בהן שלל חשש לאי כשרות נפשית או משפטית. יוזכר, כי בית הדין התרשם מן המבקש באופן ישיר ובלתי אמצעי פעמים רבות ביותר, ואין כל סיבה הנראית לעין המצדיקה כי נהרהר אחר התרשמותו זו. לערכאה הדיונית יתרון בכך שהיא מתרשמת ישירות מבעלי הדין, ונדרשת סטייה משמעותית מן ההגיון ומן השכל הישר על מנת שערכאה גבוהה יותר תתערב באשר קבעה ערכאה דיונית על סמך התרשמותה הבלתי אמצעית (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פד"י נד(4) 632 (2000); ע"פ 8002/99 בכר נ' מדינת ישראל, פד"י נו(1) 135 (2001)), מקרה זה במובהק אינו בא בגדר המקרים המצדיקים התערבות שכזו. לבסוף יוזכר, כי כאמור, בדיון בפנינו הושמעה טענה זו בקול ענות חלושה, וגם בכך יש כדי לחזק את הסברה לפיה אין מקום לגרוס, כי ישנה אי סבירות באי שליחת המבקש לאבחון.

 

סוף דבר

 

31.      תם פסק הדין אך לא נשלמה פרשה עגומה זו. שנים באות וכלות, המשיבה עודה שבויה בידי המבקש, והיא כאותן נשים "צְרֻרוֹת עַד-יוֹם מֻתָן, אַלְמְנוּת חַיּוּת" (שמואל ב' כ, ג). המבקש אסור אף הוא בשל קשי עורפו וקהות ליבו. בטרם נעילה, נזכיר דברים שאמר השופט (כתארו אז) מ' חשין בבג"ץ 1371/96 רפאלי נ' רפאלי פ"ד נא (1) 198, 213 (1997):

 

"אלה אמורים היו להיות ימיה הטובים. והנה הימים רעים וכלים כעשן. אך צער ומרירות הם מנת-חלקה. כל בקשתה אינה אלא כי תזכה לגט פיטורין, כי יותן לה לנסות ולשקם את חייה. ראויה היא אומללה זו כי יוסרו כבלים מעל ידיה, כי תשתחרר מאישהּ, כי תצא לחופש".

 

           והמבקש ייתן אל ליבו, יסיר את מוסרותיה של המשיבה, ובכך אף את מוסרותיו שלו ינתק. אם תשמע דעתי, נדחה את הבקשה.

 

 

 

 

 

הנשיא א' גרוניס:

 

         

           אני מסכים.

 

 

 

 

 

השופטת א' חיות:

 

 

           אני מסכימה.

 

 

 

 

 

 

 

           לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט צ' זילברטל.

 

           ניתן היום, ‏כ"ז בניסן התשע"ג (‏7.4.2013).

 

 

 

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12040720_L08.doc   סח+הג

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il