עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 3582/11

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

 

 

 

השופט ס' ג'ובראן:

 

          לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 27.3.2011 (תפ"ח 46290-08-10, כבוד סגן הנשיאה י' צבן והשופטים מ' מזרחי ו-ר' כרמל).

 

          המערער הורשע, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של התעללות על ידי אחראי, תקיפת קטין על ידי אחראי וגרימת חבלה של ממש (מספר רב של עבירות) וכליאת שווא (מספר רב של עבירות). על פי עובדות כתב האישום, שאינן שנויות במחלוקת, בשנת 2003 נישא המערער ל-י' לה היו ארבעה ילדים מנישואים קודמים. במסגרת שנות נישואיהם, בין השנים 2010-2003, נהג המערער להפעיל אלימות קשה כנגד א' ו-ח', ילדיה של י', אשר היו קטינים באותה העת. כך, היה מצליף בתדירות ב-א' באמצעות חגורה ובידיו. אף את ח' נהג המערער להכות בידיו ובאמצעות חגורה. כמו כן, כלא אותה המערער לתקופות ארוכות של שבועות וחודשים בחדר הכביסה ומנע ממנה מזון למעט לחם ומים. באחד המקרים הורה המערער ל-ח' לעמוד בפינת חדר השירות על כיסא לזמן ארוך עד שאיבדה את הכרתה.

 

          במסגרת גזירת הדין, שמע בית המשפט שורה ארוכה של עדים מטעם המערער שהעידו לטובתו. לצד זאת, עמד בית המשפט כנסיבה לקולה על הודאתו ונטילת האחריות על ידו, את נסיבות האישיות והיותו הורה לילדים, חלקם צעירים, ואת פעילותו החברתית וסיועו לעולים חדשים ולחיילים בודדים. מנגד, עמד בית המשפט על החומרה הרבה של המעשים, הגיל הרך של הקורבנות, כמות האירועים ופרק הזמן הארוך במסגרתו נעשו. בהמשך לכך, בחן בית המשפט את הענישה המקובלת בנסיבות דומות. בית המשפט קבע כי אף שעל פי חומרת המעשים העונש המתאים היה צריך להיות בטווח המחמיר של בין שש לתשע שנים, בשל הנסיבות לקולה ונוכח העובדה שלא הוגשו תסקירי נפגע, יושת על המערער עונש מאסר של חמש שנים החל מיום המעצר,  ועונש מאסר על תנאי של 12 חודשים.

 

          מכאן הערעור שלפנינו, במסגרתו טוען המערער כי בית המשפט המחוזי נתן משקל חסר לשיקולים לקולה בעניינו. ראשית, טוען המערער כי לא ניתן די משקל להודאתו ולחיסכון הזמן השיפוטי בעניינו וכן כי בית המשפט חרג מרמת הענישה המקובלת בעבירות מסוג זה. שנית, טוען הוא כי בית המשפט לא נתן משקל לרקע התרבותי בו גדל והתחנך. המערער גדל בברית המועצות, ולטענתו, אמצעי הענישה בהם נקט נתפסו על ידו ועל ידי סביבתו כאמצעי ענישה ראויים. שלישית, טוען המערער כי לא ניתן די משקל לתהליך אותו עבר למן מעצרו, במסגרתו הפנים את חומרת מעשיו. לבסוף טוען המערער כי לא ניתן משקל די לנסיבותיו האישיות. במסגרת זאת, לגישתו, יש להתחשב בעובדה שאין לו כל עבר פלילי, במעורבותו החברתית, ובהיותו אדם נורמטיבי ש"כשל". יצוין כי לצד הודעת הערעור הגיש המערער לבית המשפט מכתב אישי בו הוא טוען שבשל גירושיו מ-י' אינו מהווה עוד סיכון לילדיה.

 

          במענה, טענה המדינה לפנינו כי אין מקום להקל בעונש שנגזר על המערער נוכח החומרה הרבה של המעשים המיוחסים לו. במסגרת זאת, עמדה המדינה על כך שבנסיבות המקרה אין צורך בתסקיר קורבן בשביל להבין את עצמת הפגיעה שנגרמה לקורבנות. לעניין טווח הענישה טענה ביקשה המדינה לסמוך את ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

 

          לאחר עיון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, בכתב האישום המתוקן, בהודעת הערעור על צרופותיה ובמכתבו האישי של המערער, ולאחר ששמענו את טענות הצדדים בעל פה, מצאנו כי דין הערעור להידחות.

 

           כידוע, ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 29.1.2009, בפסקה 11)). במקרה הנדון לא מצאנו סטייה ברורה שכזו לחומרה. כפי שיוסבר להלן, בית המשפט המחוזי איזן כראוי בין כלל השיקולים הרלוונטיים והעונש שהוטל על המערער הינו עונש ההולם את המעשים שביצע ואת נסיבות העניין.

 

          אין צורך להרחיב מילים על חומרת מעשיו של המערער, הניכרת מעצם תיאורם שפורט לעיל. התעללות ארוכת שנים בילדים חסרי ישע פוגעת לא רק בגופם אלא גם מצלקת את נפשם. אף מבלי שהוגשו תסקירי קורבן, ניתן להניח במידה גבוהה של וודאות, כי מסכת של כליאות, הרעבה, השפלה ואלימות פיזית לאורך כשבע שנים פגעה פגיעה קשה בילדים אלו, פגיעה אותה ודאי יישאו עוד שנים רבות. משכך, ולאחר שעיינו בפסיקה אליה הפנה המערער ובית המשפט המחוזי, לא מצאנו שנפל פגם בקביעת טווח הענישה על ידי בית המשפט.

 

          בהקשר זה, כל טענות המערער המפנות, בעקיפין, אצבע מאשימה אל עבר הילדים עצמם על מנת לצמצם את מידת אחריותו שלו למעשים (דוגמת הפסקה השנייה למכתבו וראו גם פסקה 7 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי), טוב היה לו לא היו נטענות כלל. ילדים הם ילדים. יש ילדים רגועים יותר ויש רגועים פחות. בכולם יש לנהוג באחריות, מתוך דאגה לכבודם ולשלומם. בהמשך לאמור, אף טענתו "התרבותית" של המערער, על פיה מעשים מהסוג שביצע היו בבחינת ענישה לגיטימית בארץ הולדתו, יש לדחות. זאת, לא רק על בסיס העיקרון כי אלימות פיזית כנגד ילדים הינה בבחינת פסול שאין לקבלו (ראו: ע"פ 4596/98 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 145 (2000)), אלא מאחר שאת מסכת ההתעללות שקיים המערער לא ניתן לראות אלא כמה שהן – התעללויות. ספק אם בכל תרבות שהיא מעשים כה אלימים וקיצוניים היו נתפשים כ"חינוך ראוי", ובודאי שאין הם יכולים להיכנס לגדר המונח "חינוך" כפי שזה נתפש בחברה הישראלית. בדומה, אין כל שחר לטענתו כי ניתן למצוא תימוכין למעשיו במקורות ישראל ובמסורת החינוכית מבית מדרשו של יאנוש קורצ'ק. 

 

          בהמשך לאמור, מצאנו לנכון לדחות את הטענה כי לא ניתן די משקל לתהליך ההפנמה שעבר המערער. דווקא התעקשותו של המערער, בעצמו ועל ידי בא כוחו, להדגיש את הלגיטימיות של מעשיו, להצדיקם על ידי הסברים תרבותיים וחברתיים שונים, ולהפניית אצבע מאשימה אל עבר הקורבנות, ממחישה היטב כי גם אם הוא מצוי בתחילתו של תהליך הפנמה, תהליך זה רחוק מאוד מסיומו. זאת ועוד, אמנם, יש לתת משקל לכך שלמערער ילדים קטנים וכי מאסרו יפגע בקשר בינו לבינם. יחד עם זאת, בקשתו להיתמך בילדיו הקטנים בכדי להקל בעונשו, מקום בו הורשע בביצוע עבירות חמורות ביותר ביחס לקטינים שהיו תחת חסותו, יש בה אף משום שיקול לחומרה. בהקשר זה, לא מקובלת עלינו הטענה כי מדובר ב"אדם נורמטיבי" ככלל, שכשל באופן חד פעמי. אף אם המערער התנדב וסייע לעולים חדשים בהסתגלותם לארץ, ואף אם הוא חבר חיובי בקהילתו, מדובר באדם שביצע שורה ארוכה ביותר של מעשי התעללות מסוגים שונים כנגד שניים מבני חסותו ולאורך זמן. אדם שעושה מעשים כאלו אינו יכול לטעון כי הוא אדם נורמטיבי, ואינו יכול להיתלות במעשיו מחוץ לביתו, טובים ויפים ככל שיהיו, בכדי להצדיק את מעשיו בתוך ביתו פנימה.

 

          נוכח כל האמור, מצאנו כי העונש שגזר בית המשפט המחוזי על המערער משקף את כלל השיקולים לחומרה ולקולה, ויתכן שאף מקל יתר על המידה עם המערער. בנסיבות אלו, אין כל הצדקה להתערבותה של ערכאת הערעור בגזר הדין, והוא יוותר על כנו.

 

          סוף דבר, הערעור נדחה.

           

           ניתן היום, ב' בניסן התשע"ב (25.3.2012).

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11035820_H02.doc   שצ

מרכז מידע, טל' 077-2703333  ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il