עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 3562/11

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

בש"פ 3562/11

בפני:

כבוד השופט י' דנציגר

העורר:

איאד יתים

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו במ"ת 59467-03-11 שניתנה על ידי כב' השופט צ' קאפח ביום 6.5.2011

בשם העורר: עו"ד א' און

בשם המבקשת: עו"ד ז' אריאלי

תאריך הישיבה: י"ב באייר התשע"א (16.05.11)

החלטה

לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט צ' קאפח) במ"ת 59467-03-11 שניתנה ביום 6.5.2011, במסגרתה נקבע כי המשיבה עמדה בנטל להוכיח כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמת העורר ברמה הנדרשת לצורך מעצר עד תום ההליכים.

רקע עובדתי לפי כתב האישום

1. כתב האישום הוגש נגד העורר ונגד שישה נאשמים אחרים והוא כולל שלושה עשר אישומים. על פי האישום השניים עשר ביום 25.11.2010 בסביבות הצהריים הגיע עד מדינה (להלן: עד המדינה) מלווה בחברו (להלן: החבר) למפגש עם נאשם 1 באיזור ביתו. במעמד זה ביקש נאשם 1 מעד המדינה להסיע ברכבו את העורר על מנת שהלה יביא עבורו "דבר מה". העורר הכווין את עד המדינה לנקודה מסוימת בשדרות ירושלים ביפו, שם ביקש ממנו להמתין לו עד שובו. העורר ניגש למקום מחבוא בשיחים בקרבת מקום, נטל משם אקדח ושב לרכב. לאחר איסוף האקדח שבו העורר ועד המדינה לאיזור ביתו של נאשם 1, שם מסר העורר את האקדח לידי נאשם 1. בגין המתואר לעיל הואשם העורר בעבירה בנשק לפי סעיף 144(א) רישא ו-144(ב) רישא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

הליכים קודמים

2. בד בבד להגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרם של העורר ויתר הנאשמים בכתב האישום עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). במסגרת הבקשה טענה המשיבה כי בידיה די ראיות המבוססות על עדותם של שני עדי מדינה וראיות עצמאיות ומסייעות המוכיחות למעלה מלכאורה את אשמת העורר ויתר הנאשמים במיוחס להם בכתב האישום. עוד נטען בבקשה כי בית משפט זה קבע כי עבירת הנשק המיוחסת לעורר מקימה הן את עילת המעצר מסוג מסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים והן את חזקת המסוכנות מעצם היותה עבירת ביטחון לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(2) לחוק המעצרים. כמו כן טענה המשיבה בבקשתה כי לעורר הרשעה קודמת בגין ניסיון לפריצה לבניין שאינו בניין מגורים או בית תפילה.

3. בהחלטת בית המשפט המחוזי נקבע כי בא כוח העורר טען לחולשת הראיות, שכן לדבריו הראיה המרכזית נגד העורר הינה הודעתו של עד המדינה אשר לוקה בסתירות פנימיות ובהעדר סיוע כנדרש על פי חוק. בית המשפט המחוזי עיין בחומר הראיות ומצא כי בין עד המדינה לבין נאשם 1 קיימת היכרות והשניים אף מכנים זה את זה בתואר "אח שלי". עוד צויין כי בהודעתו של עד המדינה מיום 10.3.2011 סיפר האחרון כי הוא נזכר שנשלח על ידי נאשם 1 יחד עם אדם נוסף להביא נשק ולהעבירו אליו. עוד צויין כי עד המדינה סיפר על הנסיעה תוך כדי שהוא מתאר את המסלול בו נסעה המכונית וכן זיהה את העורר כאדם הנוסף שהיה עמו ברכב, אשר ירד להביא את הנשק. כמו כן, סיפר עד המדינה כי ראה "שהאזור של הביצים שלו (של העורר – י.ד.) נפוח" וכי האקדח שהובא היה בצבע כהה אבל עטוף במשהו "חפיף" כמו בד. עוד סיפר עד המדינה כי לאחר מכן כאשר הגיע לביתו של נאשם 1 הוריד את העורר, נסע עוד "טיפה" וראה את האחרון נפגש עם נאשם 1, תוך שהוא מוציא את הנשק מאיזור החלציים. בית המשפט המחוזי קבע כי עד המדינה תיאר כל זאת מבלי שידע מה יש באמתחת החוקרים. בנוסף, צויין כי בהודעת עד המדינה מיום 20.3.2011 הוא התייחס בין השאר לכך שאינו משקר, שהרי הוא לא משרבב את העורר לפרשיות הסחיטה השונות.

4. בית המשפט המחוזי קבע כי למסלול הנסיעה כפי שתואר על ידי עד המדינה חשיבות רבה. זאת, מאחר שהובהר כי באותה עת ממש היה עד המדינה נתון למעקב סמוי ובדו"חות המעקב תיארו הבלשים, מבלי שהם ערים למשמעות הדברים אותה עת, את מסלול הנסיעה, את הימצאות העורר באותו הרכב עם עד המדינה ואת העובדה כי העורר יצא מהמכונית, ניגש לשיח והוציא דבר מה. כמו כן, נקבע כי העורר שתק בחקירתו, אולם בעימות שנערך בינו לבין עד המדינה, כשל בלשונו והרחיק עצמו לא רק מהאירוע אלא גם מעד המדינה.

5. באשר לטענת בא כוח העורר כי ייתכן שהאקדח האמור הינו אקדח צעצוע תמה בית המשפט המחוזי מדוע לא ציין זאת העורר בעצמו ועל שום מה נדרשת אופרציה שלמה לשם נטילת אקדח צעצוע. נוכח זאת נקבע כי האפשרות שמדובר באקדח צעצוע כלל אינה סבירה וההסבר ההגיוני היחיד הוא כי מדובר בנשק חם. באשר ליתר תהיות בא כוח העורר קבע כי בית המשפט המחוזי כי יש לזכור כי עד המדינה נחקר בקשר לאירוע האמור אשר התרחש לכאורה ביום 25.11.2010 רק ביום 10.3.2011.

6. כמו כן, קבע בית המשפט המחוזי כי הוא ער לכך שלעד המפליל העיקרי ניתן מעמד של עד מדינה, אולם יש לזכור את שני הדברים הבאים: ראשית, בשלב זה אין בית המשפט בודק את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר אלא בודק האם קיימת תשתית ראייתית לכאורה להוכחת האשמה, וזאת על ידי בחינת הראיות שהינן עוד גולמיות. ושנית, כי קיימת מחלוקת בפסיקה באשר לשאלה האם יש להידרש כבר בשלב המעצר לבחינת קיומן של תוספות ראייתיות. לעניין זה צויין כי מכל מקום קבע בית משפט זה כי הסיוע הנדרש בשלב המעצר אינו חייב להיות ברמת הסיוע הנדרש לצורך הרשעה ודי אם תוצג ראיה מסייעת לכאורית. נוכח זאת קבע בית המשפט המחוזי כי דו"חות המעקב יכולים להוות ראיה מסייעת בשלב זה.

7. נוכח כל האמור לעיל נקבע כי נמצאו ראיות לכאורה ברמה הנדרשת לצורך מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

טיעוני העורר

8. העורר טוען – באמצעות בא כוחו, עו"ד איתן און – כי המשיבה לא עמדה בנטל הנדרש להוכיח כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לו. לטענתו, בית המשפט המחוזי שגה במספר נקודות עובדתיות אשר השפיעו על החלטתו. עוד טוען העורר כי בית המשפט המחוזי התעלם מסתירות רבות, בולטות ומהותיות בהודעותיו של עד המדינה לעניין התרחשות האירוע ומטיעונו אודות חובת הוכחת חפץ כנשק בהתאם לסעיף 144(ג) לחוק העונשין.

9. לטענת העורר, עד המדינה לא מסר באף אחת מהודעותיו כי הוא ראה אותו מוציא דבר מה מאיזור החלציים, קל וחומר נשק, ומוסר אותו לנאשם 1, כפי שנקבע בהחלטת בית המשפט המחוזי. כמו כן טוען העורר כי בדו"חות המעקב לא צויין כי הוא הוציא דבר מה מהשיחים אלא כי הוא רכן לעברם. לטענת העורר, אילו ביקש להוציא נשק ממקום מחבוא, אז לכל הפחות היה מצויין פרט כזה או אחר המתאר זאת בדו"חות המעקב. עוד טוען העורר כי לא יעלה על הדעת שהוא ביצע את המיוחס לו תחת מעקב בלתי פוסק של בלשים מיומנים ואין כל אינדיקציה להתרחשות פלילית בדו"חות המעקב. לעניין זה גם נטען כי בדו"חות מצויין כי ביום האירוע בשעה 11:30 הזעיק אחד הבלשים מצוות המעקב שוטרים על מנת לעכבו, וזאת מפאת מפגש סתמי שלו עם אדם אחר באופן שהעלה את חשדו. משכך, סביר כי אילו היה רואה אחד הבלשים את העורר מוציא דבר מה מהשיחים או מבצע כל פעולה חשודה אחרת, הוא היה מזעיק שוטרים כדי לעכבו או לכל הפחות מציין זאת בדו"חות המעקב.

10. כמו כן טוען בא כוח העורר כי החבר מספר גרסה שונה בתכלית מהגרסה שמסר עד המדינה, כי יש סתירות בין שתי הגרסאות וכי החבר יכול להצביע על כך שעד המדינה בודה חלק מגרסתו. זאת ועוד, לטעת בא כוח העורר מרשו אמר "ראיתי אקדח כמו של שוטרים" אבל לא מסר כיצד ובאלה נסיבות ראה את האקדח ולדבריו בכלל ראה את החפץ עטוף בבד. עוד נטען כי ככל הנראה אמר עד המדינה את האמירה לעיל עקב הסקת מסקנות מכך שראה את נאשם 1 אוחז בנשק.

11. בנוסף, מציין העורר מספר נקודות בעלות משקל מהן עולה לטענתו כי בית המשפט המחוזי שגה במבחן העובדתי: בהחלטת בית המשפט המחוזי צויין כי דו"ח המעקב מצביע על מסלול נסיעה כפי שתואר על ידי עד המדינה, אך לא כך הם פני הדברים; בהחלטה נקבע כי עד המדינה היה מצוי תחת מעקב סמוי שעה שהעורר הוא אשר היה תחת מעקב; בהחלטה צויין כי דו"ח המעקב מצביע על הימצאות העורר עם עד המדינה ברכב, אולם כל שמצביע עליו הדו"ח הוא על זיהוי העורר ברכב בחברת אדם אחר, כאשר שמו של עד המדינה אינו מוזכר.

12. עוד טוען העורר כי עד המדינה סיפר כי ראה אקדח בידיו של נאשם 1 ולא בידיו. כמו כן, בא כוח העורר טען לפני בית המשפט המחוזי כי המסקנה הסבירה ביותר מחומר הראיות היא כי האקדח האמור הוא האקדח צעצוע הנחזה לאקדח אמיתי אשר נתפס בביתו של נאשם 1 ביום 22.1.2011. אי לכך נטען כי אין כל משקל לקביעותיו של בית המשפט המחוזי לעניין האופרציה אשר התבקשה כביכול והן לעניין אי ציון הימצאותו של אקדח הצעצוע אצל העורר. בא כוח העורר טוען כי על סמך טעות בהבנת דבריו ביסס בית המשפט המחוזי את המסקנה כי ההסבר היחיד ההגיוני הוא שמדובר בנשק חם.

13. עוד לטענת העורר, הוא עצור מזה תקופה ארוכה מבלי שיש למשיבה כל אפשרות לעמוד בנטל המוטל עליה להוכחת נשק כהגדרתו בסעיף 144(ג) לחוק העונשין, אם באמצעות תעודה חתומה על ידי קצין משטרה בדרגת מפקח ומעלה ואם בראיות אחרות. בא כוח העורר מציין כי בית משפט זה קבע כי לעניין עבירות נשק, מקום בו הנשק לא נתפס, יש לראות מכלל הראיות מסקנה אחת ויחידה כי מדובר בנשק כהגדרתו בסעיף האמור, אולם ממכלול הראיות בתיק לא ניתן להסיק מסקנה זו.

תגובת המשיבה

14. תחילה טוענת המשיבה – באמצעות בא כוחה, עו"ד זיו אריאלי – טענה מקדמית לפיה יש להמתין להגשת תסקיר שירות המבחן בעניינו של העורר לבית המשפט המחוזי ואין מקום כי בית משפט זה יכריע בשאלת קיומן של ראיות לכאורה בשלב זה. זאת, בהסתמך על החלטתה של השופטת א' חיות בבש"פ 2379/11 אבו אלקיעאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.3.2011) ועל החלטתו של השופט ע' פוגלמן בבש"פ 3161/10 מדינת ישראל נ' מהרבנד (2.5.2010). לטענת המשיבה, לשון סעיף 53 לחוק המעצרים מאוד רחבה, אולם בנסיבות העניין שפורטו לעיל לבית משפט זה שיקול דעת האם לדון בערר.

15. לגופו של הערר טוען בא כוח המשיבה כי הראיות נגד העורר מבוססות על הודעותיו של עד המדינה, אשר מציין כי לעורר היה משהו באיזור חלציו, "אקדח כמו של שוטרים". עוד לטענת המשיבה, כאשר נשאל עד המדינה באיזה צבע היה הנשק, הוא השיב בהודעתו מיום 10.3.2011: "צבע כהה. אבל הוא היה עטוף במשהו 'חפיף' כמו בד, אבל ראיתי אקדח בוודאות" (בגיליון 7, שורות 197-196). המשיבה מדגישה כי עד המדינה מוסר את הודעותיו כאשר הוא לא יודע על דו"חות המעקב אשר מאמתים פרטים שונים בהודעותיו. כמו כן, לכך יש להוסיף את שתיקת העורר בחקירה ובעימות שנערך עם עד המדינה, בו טען העורר כי אין הוא מכיר את עד המדינה.

16. בנוסף, בא כוח המשיבה טוען כי במקרה דנן קיימת תוספת ראייתית שעונה על דרישת הסיוע כפי שנקבעה בבש"פ 2571/11 שמאילוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.4.2011), שכן בעניין זה נפסק כי ראיות הסיוע לכאורה יכולות להיות שקריו של נאשם בחקירה ביחס להיכרותו עם חלק מהמעורבים בפרשה בה הוא מואשם.

דיון והכרעה

17. לאחר שעיינתי בערר, בהחלטת בית המשפט המחוזי ובחומר הראיות שהוצג לפני ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שנערך לפני הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות, שכן לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי להותיר את העורר במעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

18. תחילה, אציין כי הנני מודע לאמור בהחלטות שצויינו על ידי המשיבה בסעיף 14 לעיל. אולם, לגישתי יש לדון בעררים בענייני מעצר בסמוך למועד הגשתם, גם אם ההחלטה שתינתן במסגרתם עשויה להיות בעלת משמעות שאינה אופרטיבית מיידית לעניין מעצרו או שחרורו של עציר, וזאת בשל סיבות אחרות כגון הצורך בקבלת תסקיר שירות מבחן. הטעם לכך הוא שהנני סבור כי יש להחלטות מסוג זה משמעות משפטית חשובה ביותר מבחינת זכותו של העציר לתקוף החלטה בדבר קיומן של ראיות לכאורה המצדיקות לטענת המשיבה את מעצרו ורצוי שהן תינתנה בהקדם, כאשר יש לזכור כי עבור העציר כל יום בו הוא שוהה במעצר הינו קשה וודאי נדמה כנצח.

19. לגופו של הערר, על פי ההלכה בשלב המעצר עד תום ההליכים לא נדרשת המשיבה להראות כי קיימות ראיות לפיהן ניתן לקבוע כי יהיה אפשרי להוכיח את אשמת העורר ברמת ודאות של מעבר לכל ספק סביר, אלא על פי הוראת סעיף 21(ב) לחוק המעצרים טיב ההוכחה הנדרש בשלב זה הוא "ראיות לכאורה להוכחת האשמה". בית משפט זה פירש את טיב ההוכחה האמור בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 149-148 (1996) (להלן: עניין זאדה) בקובעו כי:

"אין בית המשפט בוחן אך את השאלה אם קיימת ראיה גולמית העשויה להתפתח כעניין שבדדוקציה לוגית לראיה מרשיעה. בית המשפט בוחן את השאלה אם מתוך מכלול חומר החקירה ניתן יהיה לשלוף בסוף ההליך השיפוטי תשתית עובדתית מרשיעה. בית המשפט בוחן אפוא את הגיונם הפנימי של הדברים, את מידת הפירוט או ההכללה בהן, את נקודות האחיזה שבהם, את השתלבותם של הדברים אלה באלה. מכל אלה יוצר לעצמו בית המשפט תמונה כוללת באשר לפוטנציאל הראייתי הטמון בחומר החקירה, כלומר, אם קיים סיכוי סביר שמחומר חקירה זה תצמחנה בסוף המשפט ראיות אשר תבססנה את אשמת הנאשם".

דברים אלו מוליכים למסקנה כי יש לאבחן בין בחינת הראיות לכאורה בשלב המעצר עד תום ההליכים לבין בחינת הראיות בהליך העיקרי במסגרתו נקבעת חפותו או אשמתו של אדם. השלב בו אנו מצויים במקרה דנן הינו שלב ביניים בו מוצג חומר ראייתי גולמי שטרם עבר את כור ההיתוך של ההליך הפלילי והחקירה הנגדית. בהתאם לכך, בחינת הראיות בשלב זה אינה בחינה פרטנית של קבילותן ושל מהימנות העדים, אלא אם מדובר בפירכות מהותיות וגלויות לעין, שכן אחרת יתייתר קיומו של ההליך העיקרי [ראו: עניין זאדה בעמוד 148; בש"פ 8476/07 דואהדה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.10.2007) בפסקה 7; בש"פ 8303/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.10.2007) בפסקה 5; בש"פ 7908/08 אבו סאלח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.9.2008) בפסקה 6].

20. לאחר שעיינתי בחומר הראיות שהוצג לפני הגעתי לכלל מסקנה כי אכן מתגבשת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת המיוחס לעורר, וזאת מהטעמים שיפורטו להלן.

21. ראשית, אתייחס להודעתו של עד המדינה מיום 10.3.2011 באשר לאירוע המתואר באישום השניים עשר לכתב האישום.

עד המדינה סיפר כי הוא היה עם נאשם 1 ליד ביתו של נאשם 2, כאשר העורר הגיע למקום. אז פנה אליו נאשם 1 וביקש ממנו לנסוע עם העורר להביא משהו. עוד סיפר עד המדינה כי הוא נענה לבקשת הנאשם 1 והסיע את העורר בהכוונתו לשדרות ירושלים ביפו, עד סמוך לבניין בן שמונה קומות, שם ביקש ממנו העורר לעצור את הרכב. על פי הודעת עד המדינה מיום 10.3.2011 העורר ירד מהרכב ונכנס בין הבניינים. עד המדינה סיפר כי כאשר חזר העורר:

"ראיתי שיש לו משהו בביצים, אקדח כמו של השוטרים, לא זוכר בדיוק את הצבע. הוא נכנס לאוטו ואני סגרתי את הנעילה החשמלית של האוטו כדי שלא יוכלו לפתוח והתחלתי לנסוע מהר אבל לא בפראות לכיוון הבית של עיזאת (נאשם 1 – י.ד.) ואמרתי לו שאם יבואו משטרה שיעיף את זה" (בגיליון 6, שורות 145-142).

מכאן, שעד המדינה סיפר כי העורר נשא אקדח וגם מהתנהלותו המתוארת לעיל נראה כי הדבר גרם לו לבהלה ועל כן נעל את דלתות הרכב מתוכו והורה לעורר להיפטר מהאקדח במקרה שיתפסו על ידי שוטרים. זאת ועוד, אם עוד נותר ספק כי עד המדינה ראה את האקדח, הרי שנוכח הדברים הבאים מתחזקת המסקנה כי הוא אכן ראה אותו. בהמשך הודעתו כאשר נשאל עד המדינה במפורש: "כאשר הוא (העורר – י.ד.) חזר לרכב איך ראית את האקדח?", ענה עד המדינה: "ראיתי שהאזור של הביצים נפוח. שאלתי אותו אם הבאת את 'זה' (הערת חוקר: עד המדינה (במקור צויין שמו הפרטי של עד המדינה – י.ד.) מסמן עם היד תנועה של אקדח ומצביע על החלק העליון של המכנס ומרים מעט את חולצתו) והוא השיב שהכל בסדר ושאני אסע מהר" (בגיליון 7, שורות 195-192). בהמשך, גם סיפר עד המדינה כי צבע האקדח היה כהה, "אבל הוא היה עטוף במשהו 'חפיף' כמו בד, אבל ראיתי את האקדח בוודאות" (גיליון 7, שורה 197). סבורני כי גם בכך יש חיזוק למסקנה שעד המדינה ראה את האקדח במו עיניו, שכן לדבריו האקדח היה עטוף במשהו "חפיף" ומכאן ניתן להסיק שהכוונה היא שהאקדח לא היה עטוף ומכוסה לגמרי בבד, נוכח זאת התאפשר לעד המדינה לראותו כאשר הוא חשוף לכל הפחות בחלקו. יתרה מכך, לאחר מכן סיפר עד המדינה כי הוריד את העורר באיזור הבית של נאשמים 2-1 וכי כשהגיע למקום מספר שניות לאחר שהחנה את הרכב הראה לו נאשם 1 את הנשק, אותו זיהה עד המדינה כנשק שהיה בידי העורר קודם לכן. יצויין, כי בהודעתו מיום 20.3.2011 מספר עד המדינה כי לאחר שהעורר הביא את האקדח והם חזרו לאיזור ביתו של נאשם 1, "הוא (העורר – י.ד.) נתן לו (לנאשם 1 – י.ד.) את זה בטוח אבל לא ראיתי את זה בעיניים" (בגיליון 1, שורות 9-8). מכאן, שבשלב מסירת האקדח מהעורר לנאשם 1 לא ראה אותו עד המדינה במו עיניו על פי האמור בהודעתו, אולם אין בכך כדי לשלול את המסקנה האמורה כי ראה אותו קודם לכן בשלב הבאתו של האקדח.

כמו כן, עד המדינה טען שהוא יכול בוודאות לזהות את העורר וכאשר הוצגה לו תמונה של העורר הוא מסר כי הוא מזהה אותו באופן חד משמעי כבחור שנסע עימו בהוראת נאשם 1 להביא את הנשק וכמי שהעביר לו אותו לאחר מכן.

בנוסף, יצויין כי עד המדינה סיפר כי אינו זוכר מה לבש העורר (בגיליון 7, שורות 185-183) וגם לאחר מכן כאשר נשאל "האם יכול להיות שהבחור לבש מכנסיים קצרות?" ענה עד המדינה: "לא יודע מה הוא לבש" (בגיליון 9, שורות 246-245). סבורני כי יש בכך כדי להעיד דווקא על מהימנותו של עד המדינה, שכן הוא דבק בגרסתו וגם לאחר שנרמז לו על ידי החוקר מה לבש העורר באותו יום הוא אינו מתפתה "לרצות" את החוקר בתשובותיו.

22. שנית, מדו"חות המעקב עולה כי עד המדינה ואחר נראו נוסעים ברכב מסוג מזדה ביפו ועוצרים בשדרות ירושלים. יצויין, כי עד המדינה סיפר בהודעתו כי הרכב האחרון שהיה לו הוא רכב מסוג מזדה ולכן לדבריו ייתכן שזה הרכב בו נסע במהלך האירוע. עוד מצויין בדו"חות המעקב כי עד המדינה נותר להמתין לאחר, אשר יצא מהמכונית, הלך למעבר בין בניינים, עצר סמוך לבניין מס' 5 ו"נראה רוכן לעבר השיחים המצויים בחלקו הקדמי של הבניין". לאחר מכן, מתואר בדו"חות המעקב כי האחר עזב את המקום עם עד המדינה ברכב האמור והשניים נסעו בשדרות ירושלים ו"פנו סהרון (ברמזור אדום) ברחוב יפת". לעניין יש לציין כי כאשר נשאל עד המדינה בהודעתו מיום 10.3.2011 אם לאחר שהעורר הביא את הנשק הם נסעו ברמזורים אדומים הוא ענה: "כן, אבל בקצת כי לא היו הרבה בדרך הרבה רמזורים" (בגיליון 8, שורות 210-209). מכל האמור לעילה עולה שגם דו"חות המעקב תואמים את גרסת עד המדינה באשר לקרות האירוע.

23. שלישית, יש איכון של שיחת טלפון יוצאת ממכשירו הסלולארי של עד המדינה למכשירו הסלולארי של נאשם 1 ביום בו התרחש לכאורה האירוע לפי כתב האישום, 25.11.2010, בשעה 09:27, כאשר במהלך שיחה זו מוסר עד המדינה כי הוא בדרכו לנאשם 1. כמו כן, יש בין היתר איכון של שיחת טלפון יוצאת ממכשירו הסלולארי של נאשם 1 למכשירו הסלולארי של עד המדינה באותו היום בשעה 14:05 בו שואל הראשון את האחרון לאן הוא הלך, ועד המדינה משיב שהוא הלך להחזיר את הרכב. איכונים אלו מחזקים את טענת המשיבה באשר למועד האירוע ושעת התרחשותו ומאחר שהם עולים בקנה אחד עם גרסת עד המדינה יש בהם כדי לחזקה.

24. ורביעית, התשתית הראייתית הלכאורית מתחזקת גם נוכח העובדה כי העורר שתק בחקירתו, אולם בעימות שנערך בינו לבין עד המדינה, כשל בלשונו והרחיק עצמו הן מהאירוע והן מעד המדינה.

25. בנוסף, יצויין כי החבר מסר בהודעתו מיום 24.3.2011 כי כשלושה או כארבעה חודשים לפני מסירתה נסע יחד עם עד המדינה ברכב מסוג מזדה ליפו לביתו של נאשם 1, שם היו כחצי שעה. לאחר מכן, הלכו השלושה לביתו של נאשם 2 ושתו שם כוס קפה. אחרי כן ביקש נאשם 1 מעד המדינה לנסוע עם מישהו שאינו זוכר מיהו ועד המדינה נסע עימו וחזר לאחר כ-30-20 דקות. דברים אלו מתיישבים עם תיאור האירוע כפי שסופר על ידי עד המדינה. בא כוח העורר טוען כי משלב זה סיפוריהם של עד המדינה ושל החבר שונים. החבר מסר כי לאחר שעד המדינה והאחר חזרו לביתו של נאשם 2 רצה עד המדינה לחזור לביתו, והם החזירו את הנאשם 1 לביתו, היו אצלו זמן קצר ונסעו חזרה לביתם, כאשר מיד לאחר שהחלו בנסיעה עצרו אותם שוטרים. איני סבור כי קיימת סתירה מהותית בין גרסת עד המדינה לבין גרסת החבר, שכן עד המדינה מסר כי לאחר הבאת הנשק הוא הוריד את העורר באיזור הבית של נאשמים 2-1, המשיך לנסוע קצת לכיוון ביתו של נאשם 1 והחנה את הרכב ליד הבית, כאשר אחרי זמן קצר הגיע למקום נאשם 1. עוד מספר עד המדינה כי לאחר שנאשם 1 נכנס לביתו הוא נסע ונעצר על ידי המשטרה. מכאן, שהדמיון בין הגרסאות עולה על השוני וגם אם ישנם הבדלים דקים בין הגרסאות אין בהם כדי לכרסם בראיות לכאורה הקיימות נגד העורר.

26. נוכח האמור לעיל סבורני כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעורר וכן הסיוע הראייתי הנדרש לגרסת עד המדינה. משכך, דין הערר להידחות.

ניתנה היום, ‏ט"ו באייר התשע"א (19.5.2011).