עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 3523/12

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

 

השופט ס' ג'ובראן:

 

1.             לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי חיפה בת"פ 33469-08-11 (כבוד השופטת ד' סלע) מיום 21.4.2012.

 

2.             המערער הורשע ביום 15.12.2011 על פי הודאתו בעבירת שוד בנסיבות מחמירות, על פי סעיף 402(ב) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); בעבירה של גרימת חבלה חמורה, על פי סעיף 333 בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין ובשתי עבירות של ניסיון לקבל דבר במרמה במסיבות מחמירות, על פי סעיף 415 סיפא וסעיפים 25 ו-29 לחוק העונשין. על פי עובדות כתב האישום המתוקן, ביום 2.8.2011 הגיעו המערער ואחר בעזרת רכבם לרחוב מסוים בעיר כאשר אחד מהם ירד מהרכב ניגש אל מאחורי המתלוננת ילידת שנת 1936, תפס בעורפה, הפילה על הכביש ומשך ממנה את תיקה, אותו החזיקה בידה ואשר היו בו בין היתר ארבעה כרטיסי אשראי, 2,000 ש"ח במזומן, תעודות, טלפון נייד, מפתחות, שלושה פנקסי צ'קים ומסמכים שונים. נוטל התיק רץ חזרה לתוך הרכב שם המתין לו השני ויחד נמלטו מהמקום. כתוצאה מהמעשים נגרמו למתלוננת שבר בכתף ימין, שפשופים שטחיים בקדמת הברכיים ופצע בשפה העליונה. באותו היום, כאשר הגיעו לסניף בנק, ביצעו השניים שלושה ניסיונות משיכה מכרטיס ויזה של המתלוננת עד שהכרטיס נבלע. בהמשך הגיעו לסניף בנק אחר וביצעו שלושה ניסיונות משיכה מכרטיס אמריקן אקספרס של המתלוננת עד שהכרטיס נבלע.

 

3.             במסגרת גזר הדין, עמד בית המשפט על חומרת העבירה בה הורשע המערער ונסיבותיה הכוללות שוד בשעות ערב של קשישה תוך ניצול חולשתה הגופנית. בית המשפט קיבל את הטענה לפיה חוטף התיק לא הסתפק בכך, אלא וידא כי היא לא תפריע לו בביצוע השוד על ידי הפלתה לארץ. בית המשפט ציין כי מתסקיר נפגעת העבירה עולה כי משך שלושה שבועות ידה הימנית של המתלוננת הייתה חבושה ומקובעת וכי היא סבלה מכאבים חזקים, היא התקשתה בביצוע פעולות יומיומיות ונגרם לה סבל נפשי, כך שהאירוע הטראומטי מציף אותה שוב ושוב. בית המשפט קבע כי משהודו המערער והאחר בכתב האישום המתוקן, בו הואשמו בביצוע השוד בצוותא, אין נפקא מינה כי אחד חיכה לחברו ברכב. בית המשפט הדגיש את הצורך לשמש מגן לקשישים ולתרום תרומתו לביעור עבריינות כנגדם. כמו כן התייחס בית המשפט לעבירת החבלה החמורה ולניסיון לקבל דבר בנסיבות מחמירות, וקבע כי בנסיבות העניין ובשל חומרת המעשים ראוי לגזור על המערער והאחר עונש משמעותי. מבחינת שיקולים לקולה התייחס בית המשפט לגילו הצעיר של המערער, עברו הפלילי הנקי, נסיבותיו האישיות, הודאתו במיוחס לו והאמפטיה שהביע כלפי המתלוננת. יחד עם זאת, בית המשפט קבע כי במקרה זה נסוגות הנסיבות האישיות אל מול האינטרס הציבורי. באשר להמלצת שירות המבחן לפיה יש להטיל עליו מאסר שיבוצע בעבודות שירות, קבע בית המשפט כי יש להעביר מסר אף לצעירים שאינם בעלי עבר פלילי, כי הם אינם חסינים מפני ענישה וכי המערער יכול היה להשתכר ביושר מבלי להלך אימים על עוברת אורח מבוגרת. בית המשפט ציין כי המלצת שירות המבחן באה לידי ביטוי באורך תקופת המאסר שנגזרה על המערער. משכך, גזר בית המשפט על המערער 50 חודשי מאסר בפועל; 18 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים והתנאי הוא שלא יעבור עבירת אלימות שהעונש הקבוע בצידה הוא שלוש שנות מאסר ומעלה, ופיצוי למתלוננת בסכום של 30,000 ש"ח.

 

4.             מכאן הערעור שלפנינו. במסגרתו, טוען המערער כי בית המשפט לא נתן משקל מספק לתסקיר שירות המבחן וכי הפער בין המלצתו לבין העונש שהוטל עליו מחייב את התערבותו של בית משפט זה. עוד טוען כי שליחתו למאסר תגרום נזק ללא תקנה עבורו ועבור החברה, שכן מדובר ממעבר מחיים נורמטיביים למעגל עברייני. בהקשר זה מדגיש המערער את גילו הצעיר ואת העובדה כי הוא נעדר עבר פלילי וזהו מאסרו הראשון. כמו כן מדגיש הוא את החרטה שהביע וטוען כי הפיצוי הגבוה שהוטל עליו מצדיק את הפחתת עונש המאסר. לבסוף טוען כי העונש שהוטל עליו חורג ממדיניות הענישה הנהוגה. במהלך הדיון בערעור ביקש המערער כי יעוכב ביצוע תשלום הפיצוי למתלוננת.

 

5.             במענה, טוענת המשיבה כי מדובר בעבירה חמורה ונסיבותיה, הכוללות גרם חבלה חמורה, הן קשות. עוד מדגישה את הצורך להגן על אוכלוסיית הקשישים. באשר לשיקומו של המערער במאסר טוענת המשיבה כי מדובר בתחילת הדרך.

 

6.             טרם הדיון בפנינו הוגש תסקיר מבחן משלים בעניינו של המערער. להתרשמות גורמי הטיפול הוא מתפקד בצורה טובה מאוד במאסר והוא שולב בתוכנית הכשרתית. באשר לפיצוי על אף נכונותו, הוא אינו מצליח לגייס את הסכום שעליו לשלם בעת שהותו במאסר.

 

7.             לאחר שעיינו בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, בהודעת הערעור על נספחיה ושמענו את טענות הצדדים בפנינו, מצאנו כי דין הערעור להדחות.

 

8.             כידוע, ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים שבהם ניכרת סטייה של ממש ממדיניות הענישה הראויה או מקום בו מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות זאת (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, בפסקה 11 (29.1.2009)). במקרה שלפנינו, לא מצאנו כי העונש שנגזר על המערער חורג ממדיניות ענישה זו. כך למשל הוטלו על מערער בע"פ 4594/11 עדס נ' מדינת ישראל (29.1.2013) 12 שנות מאסר בפועל לאחר שהורשע, בין היתר, בשני מקרי שוד של קשישות. כך גם בע"פ 4921/11 דלאשה נ' מדינת ישראל (9.7.2012) שם נגזר על אחד המערערים עונש של תשע שנות מאסר.

 

9.             החומרה הנובעת מתקיפת קשישים חסרי ישע זועקת מכל עבר. על הענישה בגין עבירות אלו נאמר ב ע"פ 1864/11 דוידוב נ' מדינת ישראל (7.11.2012)):

 

"שוד או גניבה מקשיש ומחסר ישע, נתפס כמעשה שיש בו כיעור מוסרי גדול יותר מעבירה "רגילה" של שוד או גניבה [...]ניסיון החיים מלמד כי איכות החיים של קשישים אחרי מעשה שוד או גניבה אינה כתמול שלשום. אף יש שאורחות חייהם השתנו והתהפכו בעקבות אירוע טראומטי של גניבה או שוד, לאחר שלהוותם נוכחו לדעת כי ביתם כבר אינו מבצרם. תופעות של חוסר אמון בבני אדם, בידוד והסתגרות נפשית לצד התבצרות פיזית (סורגים ומנעולים), חשש, אבדן ביטחון עצמי, נדודי שינה ועוד תופעות והשלכות המשפיעות על הקשיש ועל בני משפחתו. מכאן מידת הסלידה של החברה ביחס לשוד וגניבה מקשישים, ומכאן החומרה היתרה שבתי המשפט מייחסים לעבירה זו בהיבט של שיקולי גמול והלימה".

 

           על בית משפט זה מוטלת החובה להגן על ציבור הקשישים בכלל, ועל המתלוננת בפרט. זאת, נוכח העובדה כי היא נפגעה קשות מהאירוע, כפי שהדבר מתבטא בתסקיר נפגע העבירה.

 

10.          נתנו דעתנו לכך שהמערער הודה במיוחס לו, וכן לכך כי נדמה שהוא החל בהליך שיקומי בבית הסוהר והתנהגותו היא למופת. ואכן, שיקולי שיקום יהוו שיקול מרכזי בבואו של בית משפט זה לגזור את דינו של נאשם (רע"פ 5066/09 אוחיון נ' מדינת ישראל (22.4.2010)). זאת, בעיקר כאשר מדובר בחבר בקבוצה שכונתה בגירים צעירים ואינו בעל עבר פלילי (ע"פ 8480/12 בלצאו נ' מדינת ישראל (23.1.2013)). כמו כן נתנו דעתנו לשאר הנסיבות שצוינו בהודעת הערעור. יחד עם זאת, מצאנו כי בית המשפט המחוזי שקלל כראוי את כלל הנסיבות הללו ואיזן אותם אל מול חומרת העבירה שבוצעה.

 

11.          באשר לעיכוב ביצוע תשלום הפיצוי. כדי להלין בנושא זה היה על המערער לצרף את המתלוננת כצד להליך, שכן היא זכאית לומר את דברה בנידון. מאמצי המערער לשלם את הפיצוי ניכרים בתסקיר שירות המבחן וכדי להסדיר את התשלום פתוחים בפניו המנגנונים המוסדרים בסעיף 5ב(א) לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ה-1995 (ראו גם ע"פ 7890/03 סניור נ' מדינת ישראל (30.6.2004); ע"פ 5761/05 מג'דלאוי נ' מדינת ישראל (24.7.2006)).

 

12.          על כן, הערעור נדחה. אנו תקוה כי המערער ימשיך לפסוע בדרך החיובית עליה עלה, וישיב את חייו לפסים נורמטיביים, עבורו ולמען משפחתו.

 

           ניתן היום, ד' בתמוז התשע"ג (12.6.2013).

 

 

 

 

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12035230_H01.doc   שצ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il