עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 3453/11

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

בש"פ 3453/11

בפני:

כבוד השופט י' דנציגר

העורר:

לורנס סת' ווין

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 17.4.2011 במ"ת 40302-02-11 שניתנה על ידי כבוד השופט י' שפירא

תאריך הישיבה: ה' באייר תשע"א (9.5.2011)

בשם העורר: עו"ד עו"ד א' הרמן; א' בוקטמן

בשם המשיבה: עו"ד ע' מידן; עו"ד ג' גרינברג

החלטה

לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט י' שפירא) במ"ת 40302-02-11 שניתנה ביום 17.4.2011, במסגרתה התקבלה בקשת המשיבה להורות על מעצרו של העורר לפי סעיף 5 לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה), וזאת עד למתן החלטה בעתירה להכריז על העורר בר הסגרה.

רקע עובדתי

1. לפי העובדות המצוינות בבקשת ההסגרה שהגישה ממשלת ארצות הברית עולה כי ביום 20.2.1998 בשעה 2:15 לפנות בוקר נהג העורר ברכבו ממסעדה בפאלם-ביץ', פלורידה לכיוון ביתו. העורר פגע ברכבו של מר דונלד קאנטוול וכתוצאה מהפגיעה התהפך הרכב ומר קאנטוול, שלא היה חגור, מצא את מותו. עד ראיה שהיה במקום הבחין בעורר יוצא מרכבו, סוגר את מכסה המנוע, ועוזב את המקום מבלי להגיש עזרה למנוח. כן נצפה העורר מנסה להסתיר את רכבו בשיחים בקרבת מקום. עד הראיה הזעיק את המשטרה וזו עצרה את העורר. לאחר שנעצר, נלקח העורר לתחנת משטרה ושם עבר בדיקות שכרות בהן נכשל.

2. ביום 20.3.1998 הוגש נגד העורר כתב אישום לבית המשפט של מחוז פאלם-ביץ', פלורידה, וביום 20.11.1998 הורשע העורר בעבירה של נהיגה תחת השפעת אלכוהול, הריגה והפקרה לאחר פגיעה, שהינה עבירה מדרגה ראשונה. ביום 18.2.1999 גזר בית המשפט על העורר עונש של 19 שנים מאסר בפועל.

העורר ערער על פסק הדין לבית המשפט לערעורים של המחוז הרביעי, ובינתיים, שוחרר בערבות של 50,000$. ביום 26.5.2000 נדחה הערעור ותיקו של העורר הוחזר לבית המשפט של מחוז פאלם-ביץ' לצורך ריצוי העונש. ביום 16.6.2000, המועד שנקבע להתייצבות העורר לריצוי העונש, לא התייצב העורר, וגם לאחר שהוצאו צווי מעצר כנגדו, לא התייצב העורר.

3. העורר נמלט לישראל ונכנס אליה ביום 18.6.2000 בזהות בדויה, תוך שימוש בדרכון מזויף על שם ג'ייסון אדם ויין. העורר אותר בישראל על ידי סוכן FBI לאחר מאמצי חיפוש ארוכים שנמשכו שנים רבות. ביום 7.2.2011 הגיע מכתב מהרשויות בארצות הברית המתאר את הימלטות העורר תוך הפרת תנאי השחרור שהוטלו עליו, לרבות הסרת האזיק האלקטרוני שהוצמד לו.

4. ביום 21.2.2011 נעצר העורר לפי סעיף 6 לחוק ההסגרה, הוגשה עתירה להכרזתו כבר-הסגרה ובד בבד הוגשה גם בקשה לעצרו עד למתן החלטה בעתירה.

ההליכים בפני בית המשפט המחוזי

5. בבקשת המעצר טענה המשיבה כי המעשים בהם הורשע העורר בארצות הברית הנם חמורים ביותר, והוא צפוי לרצות עונש מאסר משמעותי. עוד טענה המשיבה כי השיקולים המנחים במעצר לפי חוק ההסגרה שונים מהשיקולים הרגילים, וההלכה המנחה מורה כי יש להביא בהקשר זה בכלל חשבון גם את התחייבותה של מדינת ישראל להעביר את העורר לארצות הברית כשהוא נתון במשמורת. כן, טענה המשיבה, כי שחרור ממעצר של מבוקש הסגרה נעשה אך במקרים חריגים בהם אין שמץ של חשש כי המבוקש יימלט, וברי כי המקרה שבנדון אינו נכנס לגדר אותם מקרים נוכח ניסיון העבר של העורר בהימלטות מפני אימת הדין.

6. לטענת העורר אין מחלוקת שהוא הורשע בארצות הברית, אולם לצורך שחרורו בערבות, יש לראותו, לפי סעיף 22 לחוק ההסגרה, כמי שטרם הוגש נגדו כתב אישום. עוד טען העורר כי בבקשת ההסגרה נפלו פגמים משלא צורפו אליה מלוא המסמכים, ועל כן אין בידו לדעת האם יש לו טענות כנגד ההרשעה. העורר הוסיף וטען כי במכתב שנשלח מארצות הברית נכתב כי יש כוונה להעמידו לדין גם בגין עבירות אחרות מאלה הרשומות בבקשת ההסגרה, דבר שנוגד את חוק ההסגרה ואת האמנה עליה חתומה ישראל, וכן העלה טענות הנוגעות לכשרות ההליך בארצות הברית.

7. העורר אף טען כי פסקי הדין שעליהם הסתמכה המשיבה משקפים אך זרם אחד בפסיקה, בעוד שקיימת גישה נוספת לפיה הכלל הוא שחרור והחריג הוא מעצר עד לתום הליכי ההסגרה. העורר מציין כי העבירה בעניינו נעשתה לפני 13 שנה וכי בזמן שעבר מאז למד מקצוע, עבד לפרנסתו ולפרנסת משפחתו, ומשפחתו חשובה לו, כך שבעניינו אין מדובר באדם נטול רסן.

8. העורר ביקש לדחות את הבקשה ולהורות על שחרורו למעצר בית בפיקוח מלא של אשתו, ולהבטחת התנאים הציע להפקיד ערובה של 100,000 ש"ח, להמציא ערבויות צד ג', להפקיד את דרכונו ודרכון אשתו, להטיל עיקול על בית המשפחה ועל דירה נוספת הנמצאת בבעלות המשפחה, להתחייב באיזוק אלקטרוני, להתייצב בכל יום בתחנת משטרה ולעכב את יציאתו ויציאת אשתו מן הארץ. לגישת העורר הערבויות הגבוהות שהוא מציע להעמיד מקהות את חשש ההימלטות האינהרנטי עליו מצביעה המשיבה. כן ביקש העורר כי יערך תסקיר בעניינו.

החלטת בית המשפט המחוזי

9. בית המשפט המחוזי קבע כי העורר אכן שינה את אורחות חייו, אולם יש להעמיד את מצבו הנוכחי, כשהוא נשוי וחובק שתי בנות, אל מול המסוכנות וחשש ההימלטות, אשר בעניינו אינו חשש של מה בכך נוכח ההימלטות הנועזת והמורכבת, שעה שהיה נתון באיזוק אלקטרוני.

10. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי האפשרות הקיימת בדבר הכרזה על העורר כבר- הסגרה מגבירה את החשש להימלטותו מפני אימת הדין, וחשש זה מתעצם עוד יותר נוכח חומרת העונש התלוי ועומד נגדו בארצות הברית ונוכח עבירות השימוש בדרכון מזויף והתחזות שיתכן כי ביצע בארצות הברית לצורך הימלטותו.

11. נוכח מעשי העורר המלמדים על נחישותו להימלט מן הדין, כאשר אף איזוק אלקטרוני לא עמד בדרכו, מצא בית המשפט המחוזי כי אין מקום להורות על חלופת מעצר בעניינו ולכן התייתר הצורך בעריכת תסקיר מעצר. לפיכך, קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה והורה על מעצרו של העורר עד לתום הליכי ההסגרה.

מכאן הערר שלפני.

טענות העורר

12. העורר טוען – באמצעות באי כוחו, עו"ד אריאל הרמן ועו"ד אריק בוקטמן – כי שגה בית המשפט המחוזי משהחליט לעצור את העורר על אף שבקשת ההסגרה אינה ממלאת את התנאים המתחייבים על פי אמנת ההסגרה הדו-צדדית בין מדינת ישראל לארצות הברית. לטענת העורר, לפי פיסקה 2(ג) לסעיף VI לפרוטוקול בין ממשלת ישראל לממשלת ארצות הברית, הבקשה צריכה הייתה לכלול פירוט של כל מגבלת זמן בנוגע לאכיפת העונש. לטענת העורר, בבקשה להסגרתו עובדות אלה חשובות במיוחד נוכח חלוף הזמן הרב מעת ביצוע העבירה ומעת שהורשע, ומשלא כלולה כל התייחסות לעניין זה בבקשה להסגרתו, לא ניתן להכריז עליו בר-הסגרה. לטענת העורר, רק בשל טעם זה היה מקום לדחות את בקשת המעצר.

13. עוד טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי שלא נתן משקל לשינוי שחל באיזון בדיני המעצרים בכל הנוגע להליכי הסגרה. לגישת העורר, בית המשפט המחוזי גם לא נתן משקל לעובדות התומכות בשחרורו של העורר לחלופת מעצר, ובהן עובדת הזמן הרב שחלף מעת ביצוע העבירות והישגיו של העורר בתקופה זו, שכוללים רכישת מקצוע ובניית משפחה, היוצרים נתק של ממש בין העורר כיום לבין מי שהיה לפני 13 שנים, ומחלישים את החשש להימלטותו. עוד טוען העורר כי היה על בית המשפט המחוזי להביא בחשבון את העובדה כי העבירה בה הורשע היא ביסודה עבירת תנועה, ולא עבירה מתוכננת המלמדת על אדם נועז לגביו קמה סכנת הימלטות מוגברת. בנוסף לכך, טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי משלא הביא בחשבון את הנזק שעלול להיגרם לבנותיו מנתק כה חד מאביהן.

14. כן טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא הורה על עריכת תסקיר מעצר בעניינו, אשר בלעדיו לא ניתן לקבוע כי אין אפשרות אחרת להבטיח את ההסגרה, ככל שהעורר יוכרז בר-הסגרה, מלבד מעצר.

טענות המשיבה

15. בפתח דבריה טענה המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד עילית מידן – כי הפגמים כביכול עליהם הצביע העורר בבקשת ההסגרה הינם פגמים פרוצדוראליים שאינם מגיעים לכדי פגם המחייב את שחרורו של העורר. לגופם של דברים טענה המשיבה כי כלל לא ידוע לה על סעיף חוק אמריקני הקובע מגבלת זמן לאכיפת עונש שהושת בעקבות הרשעה.

16. לטענת המשיבה שקילת השיקולים הרלוונטיים לעניין המעצר עד לתום הליכי ההסגרה מצביעה כי צדק בית המשפט המחוזי בהחלטתו. לטענת המשיבה, העורר הוכיח בעבר כי הוא אינו ראוי לאמון עת נמלט מאימת הדין, על אף האיזוק האלקטרוני והערבויות הבלתי מבוטלות שהעמיד, זאת תוך זיוף דרכון. לטענת המשיבה, בנסיבות אלה, ונוכח תקופת המאסר הממושכת הצפויה לעורר אם יוסגר, קיים חשש ממשי להימלטותו. לטענת המשיבה, בהליכי מעצר לפי חוק ההסגרה ניתן לשיקול זה משקל מכריע כדי למנוע אפשרות שמדינת ישראל תמצא מפרה את התחייבויותיה הבינלאומיות. לגישת המשיבה, נקודת האיזון בין אינטרס העצור לאינטרס הציבור בהליכי מעצר עד תום ההליכים לפי חוק ההסגרה שונה באופן משמעותי מנקודת האיזון בהליכי מעצר עד תום ההליכים לפי חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשס"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), נוכח ההכרח לדאוג לקיום התחייבויותיה הבינלאומיות של ישראל, ומשכך הכלל הוא מעצר ואילו שחרור לחלופת מעצר הוא החריג.

17. המשיבה מוסיפה כי עניין חלוף הזמן מעת ביצוע העבירה לא מהווה שיקול שיש להביאו בחשבון. כך גם טענתו של העורר לעניין הנזק שעלול להיגרם לבנותיו אינו שיקול רלוונטי בבחינת האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר נוכח תכלית המעצר בהליכי הסגרה.

דיון והכרעה

18. לאחר שעיינתי בערר על נספחיו, בהחלטת בית המשפט המחוזי, ושמעתי את טענות הצדדים בדיון שנערך לפני הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

19. הלכה היא כי במסגרת בקשת מעצר עד תום הליכי הסגרה על בית המשפט לבחון שיקולים דומים לאלו החלים בבקשות מעצר עד תום ההליכים הפליליים המתנהלים בישראל על פי סעיף 21 לחוק המעצרים [ראו: בש"פ 4044/09 ריין נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 1, 4 (1990); בש"פ 1496/09 אברג'יל נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 10.3.2009) (להלן: עניין אברג'יל), סעיף 12; בש"פ 5589/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.8.2010), סעיף 4]. במקרה שלפנינו, נוכח העובדה שאינה שנויה במחלוקת, כי העורר הורשע בארצות הברית בעבירה של נהיגה תחת השפעה אלכוהול, הריגה והפקרה, ונמלט לאחר שערעורו נדחה, לא עולה צורך לדון בשאלת קיומן של "ראיות לכאורה" להוכחת המיוחס לעורר, והשאלה המרכזית העומדת לפנינו היא שאלת קיומן של עילות מעצר.

20. על אף שכאמור השיקולים לבחינת מעצר פלילי עד תום ההליכים הם אותם השיקולים הנשקלים בבחינת מעצר עד לתום הליכי הסגרה, הרי שנוכח טיבו המיוחד של הליך ההסגרה ונוכח מחויבותה של מדינת ישראל כלפי המדינה המבקשת, ניתן משקל משמעותי יותר, אפשר לומר גם מכריע, לחשש ההימלטות במסגרת המעצר עד להכרעה בהליך ההסגרה [ראו, למשל: ב"ש 500/86 פרידמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מ(2) 797 (1986); בש"פ 3204/90 מדינת ישראל נ' ריין, פ"ד מד(3) 109 (1990); בש"פ 5704/95 ליבקינד נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 5.10.1995)]. ברי כי מתן משקל משמעותי לחשש ההימלטות האינהרנטי בהליכי הסגרה מניע את נקודת האיזון בין הערכים השונים ומקשה על הוכחת קיומה של חלופת מעצר הולמת בהשוואה לזו החלה בדיון בקיומה של חלופת מעצר למעצר עד תום ההליכים [ראו: בש"פ 725/09 היועץ המשפטי לממשלה נ' אברג'יל (לא פורסם, 30.1.2009), סעיף 26]. אין לומר כי בכל מקרה לא יתכן שחרור לחלופת מעצר של מי שנפתחו נגדו הליכי הסגרה, שכן כל מקרה צריך להיבחן על פי נסיבותיו ובאופן קונקרטי כמצוות חוק המעצרים המחייב בחינה של חלופת מעצר ברוח חוקי היסוד [ראו, למשל: בש"פ 3974/07 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 20.5.2007), סעיפים 11-9]. ודוק, במקרה דנן אין מדובר רק בחשש האינהרנטי שצויין לעיל אלא חשש קונקרטי המבוסס על ניסיון העבר ביחס לעורר המלמד על מוכנותו להסתכן ולנקוט באמצעים נועזים לשם הימלטות מאימת הדין.

21. אמנם העורר הקים משפחה בישראל, רכש לעצמו מקצוע והתמסד, אך בכך אין די כדי להבטיח כי לא ימלט שוב. העובדה כי כנגד העורר עומד גזר דין חלוט בארצות הברית, להבדיל ממקרים בהם המבוקשים אך חשודים בביצוען של עבירות וכלל לא בטוח כי יורשעו, מעצימה את ה"סיכון" העומד בפני העורר ומשכך אף את החשש מפני הימלטותו.

22. טענתו של העורר כי העבירה בה הורשע אינה מבין העבירות הנועזות המקימות חשש הימלטות אינהרנטי אינה יכולה להועיל לו, זאת נוכח קיומן של נסיבות ספציפיות המעידות על נחישותו המוכחת להימלט מאימת הדין ונוכח עונש המאסר הכבד התלוי ועומד נגדו בארצות הברית.

23. למעלה מן הצורך, לעניין חלופת המעצר שמציע העורר הרי שלא ניתן להתעלם מכך שהעורר נמלט מריצוי עונשו עת היה משוחרר בתנאים מגבילים. אף שהתנאים המוצעים עתה על ידי העורר משמעותיים הרי שבבסיסם אין הם שונים מהתנאים שחלו עליו עת נמלט מארצות הברית, ושכללו אף הם רכיב של ערובה כספית, הגבלת היציאה ואיזוק אלקטרוני. העורר הוכיח בעבר כי הוא מסוגל להתגבר על "מכשולים" מסוג זה וכי אין הוא חושש לעשות כן.

עוד יצויין כי הנזק שעלול להיגרם לבנותיו של העורר אינו מקהה את החשש מפני הימלטותו מאימת הדין, ומשכך אין בטיעון זה כשלעצמו כדי להטות את הכף.

בנסיבות אלה, משקיים חשש הימלטות ברור בעניינו של העורר, ומשנקבע כי אין אפשרות להסתפק במעצר בית עם כל המגבלות האמורות, הרי שממילא אין מקום להורות על עריכת תסקיר מעצר.

24. באשר לטענת העורר, לפיה בקשת ההסגרה בעניינו לא ממלאת את דרישת הפירוט של מגבלת הזמן לאכיפת העונש שהושת עליו, הרי שהיא אינה יכולה להועיל לו בשלב זה. ככלל מקומן של טענות לעניין התקיימותם של התנאים בהם נדרשת לעמוד בקשת ההסגרה הוא במסגרת הדיון בעתירת ההסגרה ולא במסגרת דיון במעצרו של המבוקש. חריג לכלל זה יימצא אך ורק באותם המקרים בהם על פניו לא מתמלאים יסודות הליבה הנדרשים על פי חוק ההסגרה לשם הכרזתו של המבוקש בר-הסגרה [ראו למשל: ב"ש 67/80 אורנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 500, 502 (1980); עניין אברג'יל, סעיפים 13-12]. נוכח כל האמור לעיל, ברי כי המקרה הנדון אינו נכנס בגדר החריג הנ"ל. מה גם שבענייננו, נראה כי החסר עליו מצביע העורר הינו פרוצדוראלי וניתן לתיקון, ואינו עולה כדי חסר שיש בו על פניו כדי לאיין את בקשת ההסגרה. בנסיבות כגון דא נקבע כי אף אם הוכח כי נפלו פגמים בבקשה, אין בכך בהכרח כדי להביא לשחרור המבוקש [ראו, למשל: בש"פ 9991/08 אברג'יל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.12.2008), סעיף 5]. הואיל וכך, אף טענת העורר בעניין זה אינה מצדיקה את שחרורו.