עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 3400/11

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

           לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו (השופט צ' קאפח) שניתנה ביום 1.5.2011 במ"ת 49498-03-11, בה נקבע בין היתר כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות לעורר במסגרת כתב האישום שהוגש כנגדו.

 

רקע עובדתי

1.             לפי העובדות המפורטות בכתב האישום שהוגש כנגד העורר, ביום 17.3.2011 הגיע העורר לדירתה של המתלוננת, ילידת 1943, אמה של בת זוגתו, לכאורה כדי לתקן את מנעול דלת דירתה. העורר תקף את המתלוננת עד אשר התמוטטה אל הארץ, ושדד תיק שהכיל 96,000 ש"ח, 7,000 דולר ומסמכים אישיים. כתוצאה ממעשים אלה נגרמו למתלוננת חבלות והיא אושפזה לצורך מתן טיפול רפואי.

 

הליכי המעצר

2.             בד בבד עם הגשת כתב האישום שהוגש כנגד העורר ביום 27.3.2011 הוגשה גם בקשה לעוצרו עד תום ההליכים נגדו, בה נטען כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות לעורר בכתב האישום, ובהן: הודעת המתלוננת אשר מיד עם שובה להכרה ומרגע שעלה בידיה למסור פרטים על שאירע לה, טענה כי העורר הוא שעומד מאחורי האירוע האלים; הודעות בני משפחתה של המתלוננת, המתארים את מצבה של המתלוננת כאשר נמצאה מוטלת על הארץ בביתה וכן את מערכת היחסים העכורה בינה לבין העורר; גיליון רפואי של המתלוננת המתאר את מצבה הרפואי בעקבות השוד האלים ותיעוד החבלות; וכן הודעת העורר עצמו ממנה עולה כי הוא הגיע לביתה של המתלוננת ביום האירוע בשעה הרלוונטית. לטענת העורר בהודעה שמסר, הוא פעל כדי להתקין מנעול בדירתה ומשלא עלה בידו לעשות כן, עלבה בו המתלוננת והוא עזב את דירתה. ואולם, המשיבה טענה כי הודעת העורר חסרה בפרטים, רצופה תהיות ומעלה שאלות רבות עליהן אין בידי העורר לענות.

 

3.             בבקשה נטען כי מהמעשים המפורטים בכתב האישום עולה מסוכנותו של העורר, ומשכך קמה עילת המעצר הסטטוטורית הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). עוד צויין בבקשה כי לחובת העורר עבר פלילי הכולל הרשעה משנת 2009 בגין החזקת סכין או אגרופן, וכן הושתו על העורר 10 חודשי מאסר בפועל ושנת מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, בגין עבירות רכוש או אלימות.

 

4.             העורר טען בבית המשפט המחוזי כי המתלוננת טפלה עליו האשמות שווא בשל העובדה כי הוא בן מיעוטים וקשריו עם בתה היו לצנינים בעיניה.

 

החלטת בית המשפט המחוזי

5.             בית המשפט המחוזי קבע כי המתלוננת מסרה גירסה המפלילה לכאורה את העורר באופן ישיר, וכי גירסתה הייתה רהוטה וסדורה ונמצאו לה חיזוקים בדמות הודעתו של בנה של המתלוננת אשר שמע מפיה דברים דומים.

 

6.             בית המשפט המחוזי עמד על כך שלמרות מצבה הרפואי של המתלוננת בעקבות התקיפה הייתה לה היכולת לספר את אשר אירע לה. כן ציין בית המשפט המחוזי כי בשלב זה לא מצא תמיכה של ממש לטענת העלילה של העורר לפיה המתלוננת ובני משפחתה חרשו את רעתו אך משום היותו בן מיעוטים.

 

7.             בית המשפט המחוזי לא התעלם מהקושי הטמון לכאורה בגביית העדות מן המתלוננת בתיווכו של בנה, אשר תירגם את שאלות חוקר המשטרה למתלוננת ותירגם את תשובותיה עבור החוקר. בית המשפט המחוזי קבע כי בנסיבות אלה הודעת המתלוננת לכאורה אינה קבילה, אולם ניתן לתקן את הפגם על ידי תיקון כתב התביעה והוספת הבן כעד תביעה. באשר לטענתו של העורר כי אין זה הגיוני שיפגע במתלוננת שכן זו תזהה באותו בנקל, קבע בית המשפט המחוזי כי הדבר אינו מקים קושי שכן ייתכן כי לאחר שהעורר חנק את המתלוננת הוא סבר כי היא מתה ומשכך לא תוכל להפלילו.  

 

8.             לבסוף קבע בית המשפט המחוזי כי מסוכנותו של העורר נלמדת ממעשיו וכי נוכח ההרשעות הקודמות של העורר ניכר כי האלימות כדרך לביצוע עבירות רכוש אינה זרה לו. בית המשפט המחוזי ציין אף את תסקיר שירות המבחן השלילי שהוגש במסגרת תיק בו הורשע העורר, אשר קבע כי העורר מנהל אורח חיים הכולל מאפיינים אלימים ותפיסות לא נורמטיביות, והמליץ על קביעת גבולות ברורים וחד משמעיים. בית המשפט המחוזי קבע כי העורר לא שינה מאז הרשעתו הקודמת את אורחות חייו, ואולם נוכח גילו הצעיר הורה על קבלת תסקיר מעצר בעניינו.

 

9.             בהחלטתו קבע בית המשפט המחוזי כי ניתן לרפא את הפגם שבהודעת המתלוננת על ידי הגשת בקשה להוספת הבן שתירגם את שאלות החוקר ואת תשובות אמו כעד תביעה, ואם בקשת התיקון לא תוגש תוך 14 יום מיום מתן ההחלטה, יהיה רשאי העורר לפנות בבקשה לעיון חוזר. בית המשפט המחוזי אף הורה לגבות בשנית את הודעת המתלוננת, כאשר הפעם המתורגמן יהיה איש משטרה.

 

           הערר שלפני מכוון כנגד קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר.

 

נימוקי הערר

10.          העורר טוען – באמצעות בא כוחו, עו"ד פאדי חמדאן – כי שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי קיימות ראיות לכאורה כנגדו, חרף העובדה כי הודעת המתלוננת הינה הראיה היחידה הקושרת אותו למעשים המיוחסים לו, והודעה זו בעייתית מבחינה ראייתית נוכח העובדה שנגבתה בסיועו של בנה של המתלוננת ששימש כמתורגמן, אשר לא נרשם כעד תביעה בכתב האישום. בהקשר זה ציין העורר בדיון לפני כי בדיון שנערך ביום 4.5.2011 לא ביקשה התביעה לתקן את כתב האישום ולהוסיף את בנה של המתלוננת כעד תביעה, כפי שבית המשפט המחוזי הציע בהחלטתו לצורך תיקון הפגם שנפל בגביית עדותה. בנסיבות אלה, לטענת העורר, לא ניתן לעשות שימוש בהודעתה של המתלוננת כ"ראיה לכאורה" לצורך מעצרו עד תום ההליכים.

 

11.          עוד טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי משלא קיבל את גירסתו לפיה בני משפחתה של המתלוננת לא אהבו את הקשר הזוגי בינו לבין בתה של המתלוננת. כן טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי שלא נתן משקל ראוי לעובדה כי בניה של המתלוננת מסרו לחוקרי המשטרה כי הם חושדים בעורר עוד בטרם נגבתה מהמתלוננת הודעתה.

 

12.          טענה נוספת בפי העורר כי שגה בית המשפט כשקבע כי אותה תמיהה כיצד הוא תקף את המתלוננת ביודעו כי היא יכולה לזהותו נפתרת נוכח האפשרות שסבר כי היא מתה, וזאת מהטעם שהעורר ידע את מצבה של המתלוננת, קרי שהיא לא מתה, והוא עצמו היה זה שהודיע לבתה של המתלוננת על מצבה.

 

13.          לבסוף טוען העורר כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל ראוי לעובדה כי לא נמצאו ברשותו הדברים שנשדדו לכאורה מהמתלוננת, ואין כל ראיה הקושרת אותו למיוחס לו, מלבד אותה עדות בעייתית, כאמור.

 

13.      לאור כל האמור, מבקש העורר לקבוע כי לא קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת אשמתו ולהורות על שחררו. 

 

תגובת המשיבה

המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד ענת חולתא – טוענת בפתח דבריה כי המדובר בערר מוקדם, בטרם מוצה הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, וזאת נוכח העובדה כי ליום 19.5.2011 נקבע דיון בו ידון תסקיר המעצר עליו הורה בית המשפט המחוזי בהחלטתו דנן ורק לאחריו תתקבל החלטה האם להותיר את העורר במעצר עד תום ההליכים. המשיבה מסתמכת לעניין זה על החלטה בבש"פ 2379/11 אלקיעאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.3.2011) (להלן: עניין אלקיעאן).

 

14.          המשיבה טוענת כי ישנן די "ראיות לכאורה" הקושרות את העורר לביצוע המעשים המיוחסים לו, ובהן: הודעתו של העורר במשטרה בה הוא קושר את עצמו לזירת האירוע בשעה בה בוצעו התקיפה והשוד; העובדה כי לא הצליח לספק אליבי מדויק למעשיו בזמן ביצוע השוד ומה עשה לאחריו כאשר טען כי היה עם חבר, אך לא הצליח לנקוב בשמו וכאשר טען כי לאחר הביקור אצל אותו חבר לן בביתה של מכרה אחרת, אך שוב סירב לנקוב בשמה; הודעת בנה של המתלוננת שהיה ליד מיטתה בבית החולים ומיד כאשר הצליחה לחזור לדבר, דובב אותה וכבר אז עלה כי שמו של העורר כמי שביצע את המעשים; והודעה של בתה של המתלוננת, חברתו של העורר, לפיה העורר שתמיד היה זקוק ממנה לכספים החל אחר האירוע לנהוג בבזבזנות שאינה אופיינית לו.

 

15.          המשיבה אינה חולקת על כך שיחסיו של העורר עם בתה של המתלוננת לא היו לרוחה של המתלוננת נוכח היותו בן מיעוטים, אולם מביעה ספק בדבר האפשרות כי המתלוננת תעליל עליו עלילת שווא בעודה מאושפזת בבית חולים וטרם התאוששה כליל.

 

 

דיון והכרעה

16.          לאחר שעיינתי בהודעת הערר על נספחיה ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בעל פה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

 

17.          סבורני כי דין טענתה של המשיבה כי היה על העורר להמתין עד לאחר שיוגש תסקיר המעצר לבית המשפט המחוזי, להידחות. לא ניתן למנוע מן העורר את הגשת הערר אם סבור הוא כי שגתה הערכאה הדיונית בקביעתה בדבר קיומן של "ראיות לכאורה", שכן אם ייקבע כי הערר מוצדק כי אז אין עילה שבדין להמשיך ולהחזיק את העורר במעצר. עניין אלקיעאן אותו הביאה המשיבה, על אף שעוסק הוא במיצוי הליכי מעצר עד תום ההליכים, לא תומך בטענתה זו.

 

18.          כאמור, טענתו המרכזית של העורר היא כי לא ניתן לעשות שימוש בהודעה שנגבתה מהמתלוננת נוכח העובדה כי היא נגבתה באמצעות בנה, ומבלי שכתב האישום תוקן. איני סבור כי עסקינן בסוגיה של קבילות כי אם במשקל שיש לייחס להודעתה של המתלוננת בשים לב לאופן מסירתה. כידוע, המשקל שיש לייחס לראיה היא עניין שעתיד להיקבע בהליך העיקרי ולא בשלב המעצר עד תום ההליכים [ראו, למשל: בש"פ 4306/09 אבו ואסל נ' מדינת ישראל, סעיף 18 (לא פורסם, 4.11.2010)]. לא זו אף זו, אלא שלכאורה, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, ניתן לתקן את הפגם אם על ידי תיקון כתב האישום והוספת בנה של המתלוננת כעד תביעה או אם על ידי גביית עדותה של המתלוננת מחדש.

 

19.          ודוק, לעת הזו סבורני כי גם ללא הודעתה של המתלוננת יש די והותר ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר נוכח הראיות שלהלן: הודעתו של העורר הקושרת אותו לזירת האירוע בסמוך לזמן ביצוע התקיפה והשוד; אי יכולתו לספק אליבי מוצק והסבר למעשיו לאחר האירוע, על אף טענותיו כי היה עם חבר ולאחר מכן אצל מכרה אחרת; הודעת בנה של המתלוננת, אשר דובב אותה ברגע שיכולה הייתה לדבר, ולפיה עלה שמו של העורר כמי שביצע את המעשים; והודעה של בתה של המתלוננת, לעניין חסרון הכיס התמידי של העורר טרם השוד ובזבוז הכספים על ידו לאחריו.

 

20.          באשר לטענתו של העורר כי הודעות בני משפחתה של המתלוננת אינן ראיות מהימנות נוכח יחסה העוין של משפחת המתלוננת כלפיו, לרבות המתלוננת עצמה, בשל קשריו עם בת המשפחה ובשל היותו בן מיעוטים, הרי שטענה זו שהיא "טענת עלילה" צריכה להתברר בהליך העיקרי. ייתכן כי הטענה תמצא בסופו של יום כנכונה, אולם בשלב זה אין בה כדי לכרסם בכוחן של הראיות לכאורה המפורטות לעיל.

 

21.          גם השגתו של העורר על דחיית טענתו בבית המשפט המחוזי לפיה אין כל היגיון כי יבצע שוד חמור שכזה ביודעו כי הקורבן יכולה לזהותו, אינה מכרסמת בקיומן של "ראיות לכאורה" בעניינו. מבלי לקבוע מסמרות לעניין המקרה שלפני, לצערנו בתי המשפט נתקלים חדשות לבקרים במקרים בהם עבריינים מבצעים עבירות כלפי קורבנות המכירים אותם, זאת גם בהעדר הסבר רציונאלי מצד מבצעי העבירות לסיכון שהם נוטלים כי יזוהו בנקל על ידי נפגע העבירה.

 

22.          אשר על כן, הערר נדחה.

 

 

 

           ניתנה היום, ז' באייר התשע"א (11.5.2011).

ש ו פ ט

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11034000_W01.docעכב

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il