עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 3396/09

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

השופטת ע' ארבל:

 

           ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת נאוה בן-אור) בת"פ 142/08 מיום 8.3.09. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של זיוף, שימוש במסמך מזויף, יצור נשק וסחר בו, ניסיון לקשירת קשר לפשע והחזקת נשק. דינו נגזר לעונש של 7 שנות מאסר בפועל ו-18 חודשי מאסר על תנאי. הערעור מופנה נגד הכרעת הדין ונגד גזר הדין.

 

 

 

כתב האישום

 

1.        נגד המערער הוגש כתב אישום מתוקן לבית המשפט המחוזי בירושלים, המחזיק ארבעה אישומים. על פי עובדות האישום הראשון, פנה המערער למקור משטרתי המכונה "022/08" (להלן: המקור) ויידע אותו כי הוא נוהג לייצר מטעני חבלה ותר אחר לקוחות שירכשו ממנו מטענים אלה. לצורך רכישת הרכיבים הדרושים להרכבת מטען החבלה אותו ביקש לייצר, הכין המערער מסמך כוזב, הנחזה להיות אישור מטעם משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה, לפיו הוכשר והוסמך כמפעיל זיקוקין. באמצעות המסמך הכוזב רכש המערער 500 ראשי גפרורים. ביום 13.2.08 נפגשו המערער והמקור בקרבת אצטדיון טדי בירושלים. במעמד זה מכר המערער למקור מטען חבלה מאולתר שייצר בביתו, המורכב מצינור, ראשי גפרורים ופתיל השהייה, המכיל חומר פעיל מסוג דינמיט ונפץ. בעבור המטען שילם המקור סך של 1,500 ש"ח במזומן. בגין מעשים אלה הואשם המערער בעבירות של ייצור נשק לפי סעיף 144(ב2) ו-(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), סחר בנשק לפי סעיף 144(ב2) ו-(ג) לחוק, זיוף לפי סעיף 418 לחוק ושימוש במסמך מזויף לפי סעיף 420 לחוק.

 

           על-פי עובדות האישום השני, הציע המקור למערער למכור מטעני חבלה לעבריין בדואי מאזור הדרום. בהמשך, מסר המקור למערער את מספר הטלפון של סוכן משטרתי המכונה "מומי" ו/או "164/05" (להלן: הסוכן). בעקבות זאת, יצר המערער קשר עם הסוכן ביום 19.2.08 והציע לו לרכוש ממנו מטעני חבלה. באחת משיחות הטלפון בין השניים, יידע הסוכן את המערער כי הוא עבריין ממוצא ערבי וסיפר לו כי הוא "מחסל אנשים" וכי בדעתו למכור לאחרים חלק מהמטענים שירכוש מהמערער. בהמשך אותו היום (19.2.08), נפגשו הסוכן והמערער בקרבת אצטדיון טדי בירושלים (להלן: מקום המפגש) וסיכמו ביניהם את פרטי העסקה. המערער הנחה את הסוכן, כי לכשתתנהל ביניהם שיחת טלפון על אודות המטענים, יכונה המטען בכינוי "בגט". ביום 21.2.08 נפגש המערער עם הסוכן במקום המפגש ומכר לו שלושה מטעני חבלה מאולתרים שייצר מבעוד-מועד בביתו, מהסוג שמכר למקור במסגרת האישום הראשון, בעבורם שילם הסוכן למערער 7,500 ש"ח במזומן. אישום זה מייחס למערער שלוש עבירות של ייצור נשק ושלוש עבירות של סחר בנשק, לפי הסעיפים המוזכרים לעיל.

 

           האישום השלישי מגולל עסקה נוספת בין המערער לבין הסוכן, במסגרתה מכר המערער לסוכן ביום 28.2.08 חמישה מטעני חבלה מאולתרים שייצר בביתו, דוגמת אלו שכבר סופקו לו, בעבורם שילם הסוכן למערער סכום של 12,500 ש"ח במזומן. המערער הסביר לסוכן כיצד להפעיל את המטענים, צייד אותו בשני כבלים לצורך הפעלתם מרחוק, והזהירו כי מדובר במטענים בעלי עוצמה רבה, כך שעל מנת להפעילם מבלי להיפגע יש להתרחק מהם מרחק של 40 מטרים. במהלך המפגש, שאל המערער את הסוכן האם יש לו "אנשים שיכולים לחסל מישהו". לאחר שהסוכן השיב לו בחיוב, ציין המערער כי הוא מעוניין שהסוכן יסייע בידו לחסל את אבי גרושתו (להלן: החם), עימו הוא מסוכסך עקב אי-תשלום מזונות לגרושתו. הסוכן הציע עצמו לביצוע המשימה והמערער יידעו כי חמיו יוצא לבית הכנסת מדי יום בשעה מסוימת וביקש ממנו להשליך מטען חבלה לעבר ביתו. מיד לאחר מכן, נמלך המערער בדעתו בעניין השלכת המטען, בציינו כי חמיו יודע כי הוא עוסק במטעני חבלה, ולכן ביקש מהסוכן להורגו "במכות רצח". הסוכן הציע כי ידרוס אותו ברכבו והמערער ביקש שיעשה כן רק לאחר שהמערער יכלא בגין אי תשלום המזונות לגרושתו, זאת, כדי להסיר את החשד ממנו כמבצע העבירה. השניים סיכמו שהמערער יראה לסוכן את חמיו במטרה להוציא את הקשר מן הכוח אל הפועל. אישום זה מייחס למערער חמש עבירות של ייצור נשק, חמש עבירות של סחר בנשק ועבירה של ניסיון לקשור קשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1) בצירוף סעיף 25 לחוק וסעיף 329(א)(1) לחוק.

 

           האישום הרביעי מייחס למערער עבירה של ייצור נשק ועבירה של החזקת נשק לפי סעיף 144(א) לחוק. לפי אישום זה, במשך שנה וחצי ועד ליום 28.2.08, החזיק המערער בביתו רכיבים של מטעני חבלה, שכללו חומרי נפץ מסוגים שונים, חומרים פירוטכניים, פתילי השהייה וכיוצא באלה, כמו-גם כלי עבודה חשמליים וחומר ספרותי רב בנושא הפעלת מטעני נפץ ואמל"ח. בנוסף, במועד שאינו ידוע במדויק, ייצר המערער מטען חבלה מאולתר וביום 28.2.08 החזיקו במקום מסתור ביער למרגלות שכונת מלחה בירושלים, בתוך חבית פח. במעשיו אלה, כך על פי האישום, ייצר המערער נשק והחזיקו בלא רשות על פי דין להחזקתו. 

 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

 

2.        המערער הודה בבית המשפט המחוזי ברוב עובדות כתב האישום, על ארבעה אישומיו, ובכלל זה במכירת המטענים למקור ולסוכן. בגדרו של האישום הראשון, הודה המערער כי מכר למקור מטען שאותו ייצר בביתו. עם זאת, לגרסתו, אף שאמר למקור כי הוא אוהב להתעסק בחומרי חבלה וכי הוא עושה ניסויים בחומרים כימיים, לא אמר לו כי הוא מחפש קונים שירכשו ממנו מטענים. לטענתו, המקור הוא שהפציר בו למכור לו את המטען והמערער נענה לבקשתו, מאחר שבתקופה הרלוונטית היה נתון במשבר כלכלי ונפשי קשה עקב גירושיו מאשתו וחובותיו ההולכים ותופחים. בגדר האישום השני, הודה המערער כי הכין שלושה מטענים ומכרם לסוכן, אולם סבר כי הסוכן מעוניין במטענים לצורך חתונה או אירוע דומה ולא עלה בדעתו כי מדובר בעבריין או כי המטענים נמכרים לצרכים פליליים. המערער הבין כי הסוכן מתכוון למכור חלק מהמטענים לאחרים, אולם סבר שהכל לאותן מטרות, אחרת לא היה מבצע את העסקאות עימו, כך לגרסתו. גם במסגרת האישום השלישי, הודה המערער כי מכר לסוכן חמישה מטענים נוספים והסביר לו כיצד להפעילם, תוך שציידו בכבלים מתאימים והזהירו שמדובר במטענים רבי עוצמה. לצד זאת, בכל הנוגע לעובדות המתייחסות לניסיון קשירת הקשר לפגוע בחמיו לשעבר, טען המערער כי דבריו היו בגדר "הוצאת קיטור" בלבד, מבלי שהתכוון להוציא הדברים לפועל, ולכן אין מדובר בניסיון לקשור קשר. בעובדות האישום הרביעי הודה המערער כמות שהן.

 

3.        אם כן, יריעת המחלוקת התפרסה בבית המשפט המחוזי על הסוגיות הבאות: האם הודח המערער על ידי המקור או הסוכן לייצר את המטענים ולמוכרם; האם ידע המערער כי הסוכן הוא עבריין וכי המטענים נמכרים לצרכים פליליים; וגמירות דעתו של המערער לקשור קשר לפגוע בחמיו. בתום פרשת התביעה התברר כי המערער חולק גם על ההנחה, כי המטענים נשוא כתב האישום הם בבחינת "נשק" במשמעות החוק, ועל כך עוד יפורט בהמשך.

 

4.        בסוגיה הראשונה שבמחלוקת, קבע בית המשפט המחוזי כי המערער לא שודל ולא הופעל עליו לחץ על ידי המקור להכין את המטענים ולמוכרם, אלא הוא זה שיזם את הפעילות נשוא כתב האישום. מסקנה זו הושתתה, בין היתר, על כך שהמערער העלה לראשונה את הטענה כי שודל רק בעת המענה לאישום ולא בחקירתו במשטרה. ההסברים שמסר בעדותו להתנהלותו בחקירה לא עוררו את אמונו של בית המשפט, שהדגיש כי בחקירה הנגדית המערער אף הודה כי המקור לא שידל אותו. מנגד, עדותו של המקור, לפיה לא שידל כלל את המערער ובתחילה אף לא התייחס אליו ברצינות, נמצאה מהימנה, חרף העובדה שהמקור הודה כי גרף לכיסו סכום כסף שקיבל מהמערער עבור העסקה הראשונה שהתבצעה עם הסוכן, מבלי שדיווח על כך למפעיליו, מעשה שבגינו נחקר באזהרה. בית המשפט התרשם כי המקור דובר אמת ועדותו לא התאפיינה בעוינות כלפי המערער. בנוסף, עדותו נתמכה בראיות חיצוניות, ובכלל זה בעובדה שהמערער הוא שיזם את שיחות הטלפון עם המקור ועם הסוכן, אותה אישר המערער; ובמסמכים שנתפסו במחשבו של המערער, המשקפים עיסוק שגרתי ועסקי של סחר במטעני חבלה, ואשר אינם מתיישבים עם התנהלות של כניעה ל"ניג'וס" של המקור, במילותיו של המערער.

 

5.        עוד נפסק, כי המערער מכר לסוכן את מטעני החבלה בידיעה שהללו ישרתו צרכים עבריינים ופגיעה בבני אדם. בית המשפט קיבל את עדותו של הסוכן, לפיה ידוע לו שהמקור אמר למערער שהסוכן הוא עבריין מבאר שבע וכי גם הוא עצמו אמר לו שהוא מחסל אנשים ושהוא עבריין. הסוכן הוסיף כי לאחר העסקה הראשונה שביצע עם המערער, אמר לו כי הוא מעוניין במטען משוכלל יותר, שיוכל להפעיל מרחוק, כדי שיוכל להניח אותו לאדם שמציק לו בתוך הכפר. בית המשפט קבע כי גרסת הסוכן התאשרה בגרסתו של המערער כבר בעת מעצרו ולאחר מכן בהודעתו במשטרה, בעוד שמעדותו בבית המשפט כלל לא ניתן היה לחלץ גרסה. תימוכין לגרסת הסוכן מצא בית המשפט, בין היתר, גם בגרסת המקור; בעדותו של מפעילם של המקור ושל הסוכן; ובשיחות המוקלטות שניהלו הסוכן והמערער, בהן נשמע המערער מזהיר את הסוכן, כי מדובר במטען רב עוצמה שעלול להתפוצץ עליו, וכיוצא באלה אמירות שאינן מתיישבות עם רכישת מטענים לצורכי חתונות.

 

6.        בית המשפט הוסיף וקבע, כי הוכח שהמערער ביקש לפגוע בחמיו ופנייתו לסוכן בעניין זה עולה כדי ניסיון לקשירת קשר לפשע. בית המשפט התרשם כי השיחה שהוקלטה בין המערער לבין הסוכן בנוגע לאפשרות הפגיעה בחם, התנהלה בקור רוח, מתוך שימת לב לפרטים דוגמת גובה המחיר, סוג הפגיעה, יצירת אליבי למערער ועוד. גם בהקשר זה, העדיף בית המשפט את גרסתו של הסוכן, שטען כי אופי השיחה היה רציני, על פני גרסתו של המערער, שטען כי דובר אך ב"הוצאת קיטור", כאמור.

 

7.        המחלוקת בדבר היות המטענים "נשק" במובן החוק. כפי שצוין, המערער הודה בעובדות כתב האישום מבלי שהסתייג מהפירוט העובדתי הנוגע לייצור הנשק. כך, גם לא הביע כל הסתייגות מחוות-דעתו הראשונית של מומחה המשיבה, לפיה המטענים הם בעלי כוח להזיק ואף להמית. מהתנהלות זאת, הסיק בית המשפט כי המערער מודה בייצור נשק "שבכוחו להמית אדם או להזיק לו", כדרישת סעיף 144(ג)(3) לחוק.

 

           אלא, שבמהלך המשפט הביע בא-כוחו של המערער הסתייגות מטענת המשיבה, כי מדובר במטענים בעלי פוטנציאל קטלני, ורק בתום פרשת התביעה התברר כי בכוונתו להגיש חוות-דעת חולקת מטעם ההגנה. לנוכח חילוקי הדעות שהתגלעו בעניין, בית המשפט לא ראה מנוס מבירור השאלה האם ייצר המערער "נשק" כמשמעותו בחוק. לשם כך, התיר למשיבה להחזיר לדוכן העדים את המומחה מטעמה, שערך ניסוי במטענים דוגמת מטעניו של המערער, באמצעותו ביקשה להזים את הנטען בחוות-דעתה של ההגנה (להלן: עדות ההזמה וניסוי ההזמה, בהתאמה). בית המשפט נימק את היעתרותו לבקשת המשיבה להציג את עדות ההזמה מכוח סעיף 165 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), בכך שרק בתום פרשת התביעה התברר כי ההגנה חולקת על התקיימות יסוד ה"נשק". כמו כן, סבר כי חוות-הדעת מטעם ההגנה צריכה הייתה להיות מוצגת בפני המשיבה עוד בטרם הסתיימה פרשת התביעה.

 

           לגופו של עניין, בחר בית המשפט לאמץ את חוות-דעתו של מומחה המשיבה, שנכח בנטרול המבוקר של המטענים שייצר המערער והתרשם מעוצמתם באופן בלתי-אמצעי. לפי חוות-דעת זו, בכוחם של המטענים לגרום לפציעה גופנית עד מוות. בית המשפט התקשה לתת אמון בדברי מומחה ההגנה, לפיהם רק הצמדת המטען לגוף עשויה לגרום לנזק רציני. לפיכך קבע כי לא עלה בידי ההגנה לערער את מסקנותיו של מומחה המשיבה, וזאת גם אלמלא נערך ניסוי ההזמה מטעם המשיבה, שבפועל לא חידש דבר. בית המשפט קבע, על כן, כי המטענים הם בבחינת "נשק" בהתאם לסעיף 144(ג)(3) לחוק.

 

           עוד קבע בית המשפט כי גם בלא להיזקק לחוות-הדעת שהוגשו, קיימות ראיות נסיבתיות שמובילות למסקנה כי מדובר ב"נשק" במשמעות החוק, וביניהן היות המערער בעל ידע נרחב ויכולת בתחום של ייצור מטעני חבלה; התבטאויותיו בפני המקור והסוכן לגבי טיב המטענים ועוצמתם; והדברים שמסר במשטרה בנוגע לניסויים שביצע במטענים שייצר. ראיות אלה נתמכות גם ב"מחירון" שהכין המערער ונתפס במחשבו, שבו ציין, בין השאר, גם את היקף הפגיעה האפשרי של המטענים שמכר (להלן: המחירון); ובסרטון שנתפס בביתו, המתעד ניסוי שביצע במטען שהכין, הדומה למטענים שמכר (להלן: הסרטון).

 

8.        בית המשפט הרשיע אפוא את המערער בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

 

גזר הדין

 

9.        בגזר הדין, ציין בית המשפט כי שיקולי הענישה בעניינו של המערער קיצוניים המה מבחינת הניגודים שבהם. מחד גיסא, מדובר בעבירות חמורות במיוחד, אשר הפוטנציאל שבהן לסיכון חיי אדם הוא רב, נתון שהמערער גילה כלפיו אדישות מוחלטת. מאידך גיסא, לא מדובר ב"עבריין טיפוסי, אשר קופת שרצים תלויה מאחוריו", לשון בית המשפט, ונמצא שיש יסוד לטענה, כי המשבר הנפשי שחווה עקב גירושיו תרם להסתבכותו. משקל של ממש יוחס גם לשיקול השיקומי. בה-בעת, דחה בית המשפט את טענת ההגנה, לפיה המשטרה הדיחה את המערער או דרדרה אותו לבצע מעשי עבירה רבים יותר ועל כן לריבוי המעשים יש ליתן משקל מועט בגזר הדין. הוטעם כי המערער החל לעסוק בייצור וסחר במטעני חבלה בלא שאיש דחף אותו לכך או לחץ עליו להוסיף ולהתקשר בעסקאות עם הסוכן. בנסיבות אלה, ראוי היה כי המשטרה תבקש לחשוף את עומק מעורבותו העבריינית באמצעות ביצוע עסקאות נוספות. על רקע האמור, נגזר דינו של המערער לעונש של 7 שנות מאסר בפועל ול-18 חודשי מאסר על תנאי, שלא יעבור בתוך 3 שנים כל עבירת נשק.

 

טענות המערער

 

10.      המערער יוצא נגד הרשעתו ולחילופין נגד חומרת העונש שנגזר עליו. לטענתו, מעולם לא אמר למקור כי הוא תר אחר קונים למטעניו. המקור הוא שהפציר בו חזור ושוב לבצע עימו את העסקה נשוא האישום הראשון, והוא התפתה לכך על רקע המשבר שבו היה נתון בעקבות גירושיו. המערער סבור כי לא היה מקום ליתן אמון בעדותו של המקור, שכן הוכח כי הלה "חצה גבולות" לשם הפקת רווח כספי, בנטלו "דמי תיווך" מן המערער בעבור העסקה הראשונה שבוצעה עם הסוכן, מבלי לדווח למפעיליו. הלהט של המקור להפיק רווח מפעילותו נלמדת, לשיטת המערער, גם משיחה שהוקלטה בין השניים, שבה נשמע המקור אומר למערער כי הם עתידים להרוויח כסף רב מסחר במטענים. עוד נטען, כי אין ממש בחיזוקים שמצא בית המשפט קמא לגרסת המקור. כך, למשל, היוזמה שגילה המערער במהלך ביצוע העסקאות בהתקשרו למקור ולסוכן באה לעולם לאחר שכבר גמר בדעתו לסחור במטעני חבלה בעקבות הלחץ שהפעיל עליו המקור. לבסוף, לעניין כבישת טענת ההדחה, גרס המערער כי לא העלה הטענה בחקירתו במשטרה מאחר שהיה באותה עת בלחץ נפשי כבד וסבר כי חוקריו מבקשים לסבכו. לדבריו, אין בכבישת הטענה כדי לקעקע את מסקנת ההדחה, שעולה מהראיות כאפשרות סבירה.

 

11.      המערער סבור כי הדחתו על ידי המקור, שהוא בבחינת "ידה הארוכה" של המשטרה, מקימה לו "הגנה מן הצדק" בגין מעורבותה הפסולה של הרשות במעשה העבירה, המצדיקה את ביטולם של האישומים הנובעים ממעשה ההדחה. לחילופין, גם אם לא הודח על ידי המקור, הוא סבור כי לא היתה הצדקה להמשיך ולהפעיל מולו סוכן, בנוסף להפעלת המקור, ובוודאי שלא היה מקום להנחותו לבצע עם המערער יותר מעסקה אחת. לתפיסתו של המערער, התנהלות הרשויות בעניינו הביאה ל"העמקת" הבור שהוא כרה לעצמו. לדידו, האופן שבו התנהלה המשטרה הביא ל"גרירתו" של אדם נורמטיבי לביצוע עבירות של סחר בנשק. מטעם זה, סבור הוא כי קמה לו "הגנה מן הצדק" מפני האישומים שבהם היה מעורב הסוכן, ולכל-הפחות ביחס לאישום השלישי, שעניינו העסקה השניה שבוצעה עם הסוכן.

 

12.      עוד טוען המערער כי לא ידע שרכישת המטענים על ידי הסוכן נועדה למטרות פליליות. המערער מציין כי גרסתו במשטרה היתה מבולבלת וסותרת בעניין זה, אולם, לטענתו, הוא עמד על כך שלא היה מוכר את המטענים לו היה יודע שהדבר יוביל לפגיעה בבני אדם. המערער מצביע על כך, שהסוכן מסר בהודעה מוקדמת במשטרה כי המערער לא ידע לשם מה נקנים המטענים, וכי לא ציין בפניו שהוא מסוכסך עם מישהו בכפר או כי הוא עבריין. בהודעה מאוחרת יותר, שינה הסוכן את גרסתו וטען כי המערער ידע שהוא עבריין ומחסל. לטעמו, הסוכן לא סיפק בעדותו מענה מניח את הדעת ביחס לסתירה זו, ולמרות זאת נתן בית המשפט אמון בעדותו.

 

13.      המערער חולק גם על קביעת בית המשפט קמא כי המטענים נשוא כתב האישום הינם בבחינת "נשק" במובן החוק. בהתייחס לחוות-דעת המומחים שהוגשו לבית המשפט, מעלה המערער שלוש טענות עיקריות. ראשית, כי לא היה מקום לקבל את חוות-דעתו של מומחה המשיבה על פני חוות-דעתו של מומחה ההגנה. מומחה ההגנה מצביע על כך שמעטפת צינורות המטענים נקרעה לפלחים בעת שפוצצו המטענים על ידי מז"פ, נתון המלמד, לשיטתו, על כך שמדובר במעטפת דקה וחלשה הנוטה להיקרע בטרם עת ולכן אפקט הפיצוץ הוא חלש. מומחה ההגנה הוסיף כי מאחר שמדובר במטעני חבלה מאולתרים, להבדיל ממטענים שיוצרו על-פי תקן, לא ניתן לדעת בוודאות מה היקף הפגיעה שעלולה להיגרם לאדם כתוצאה מהפעלתם, ולצורך כך יש לבצע ניסוי. המערער סבור כי חוות-הדעת מטעם מומחה ההגנה היא מעמיקה ויסודית, ובהצטרפה לעדותו של המומחה, היא יוצרת תשתית ראייתית מוצקה המכרסמת באפשרות לקבוע מהו פוטנציאל הנזק של המטענים והאם נכנס הוא תחת סעיף 144 (ג)(3) לחוק.

 

           שנית, טוען המערער כי טעה בית המשפט בהתירו למשיבה לזמן את המומחה מטעמה למתן עדות הזמה, במטרה לסתור את ראיות ההגנה. נטען, כי כלל לא מדובר בעדות הזמה, שכן הניסוי שביצע מומחה המשיבה רק מחזק את עמדת ההגנה, כי לא ניתן לקבוע את עוצמת המטענים בלא לבצע ניסוי. המערער מדגיש, שאף אם מקבלים את טענת המשיבה, כי לא היה צורך בניסוי כדי לקבוע את פוטנציאל הנזק, ומטרת עדות ההזמה היתה לסתור את הטענה שעלתה מחוות-דעת ההגנה ולפיה מעטפת המטענים חלשה, הרי שאין זו "טענה שלא ניתן היה לצפות מראש" כדרישת סעיף 165 לחוק סדר הדין הפלילי. זאת, היות שהמומחה מטעם המשיבה נחשף מראש לכל המוצגים שאליהם נחשף המומחה מטעם ההגנה. לפיכך לא היה מקום להתיר הבאת ראיה נוספת מטעם המשיבה. 

 

           שלישית, גורס המערער כי בית המשפט קמא סיכל את זכותו לפי סעיף 166 לחוק סדר הדין הפלילי, להציג ראיה סותרת לראיות ההזמה מטעמה של המשיבה. הראיה הסותרת הינה ניסוי מטעמו של מומחה ההגנה, שיש בו, על-פי הטענה, כדי לסתור את ראיות המשיבה. המערער מציין כי בית המשפט קמא התיר לו להציג את הראיה בשני מועדים שקבע בהתאם ליומנו, אך לאחר שביקש את דחייתם, נענה בשלילה, ומכאן הפגיעה בהגנתו. המערער מבקש את תיקון טעותו של בית המשפט באמצעות קביעה ראייתית פוזיטיבית, לפיה לו היתה מוגשת הראיה, היה בה כדי להפריך את טענות המשיבה. לחילופין, ביקש לתקן הטעות על ידי החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי, שיאפשר את הבאת הראיה וידון בה.

 

14.      המערער מוסיף וטוען, כי לא היה מקום לקביעה כי גם במנותק מחוות-הדעת, די בהתבטאויותיו בנוגע למטענים שייצר ובראיות נסיבתיות נוספות המצטרפות אליהן, כדי להביא למסקנה שמדובר ב"נשק" במובן החוק. את התבטאויותיו יש להבין, כך לגישתו, על רקע ניסיונו לשווק למקור ולסוכן את "מרכולתו" ובתוך כך לייחס למטענים אפקט רב יותר מזה שניחנו בו בפועל. בנוגע לסרטון המתעד ניסוי שערך במטען שהכין, נטען כי מדובר במטען שונה מהמטענים שנמכרו בפועל.

 

15.      גם ביחס לגזר הדין מעלה המערער את הטענה, כי התנהלות הרשויות בעניינו צריכה להפחית ממידת האחריות שבה הוא נושא ולהוות שיקול להקלה בעונשו. חוסר המידתיות שבהתנהלות הרשויות צריך להשליך במישור ההרשעה, כנטען לעיל, וביתר-שאת במישור העונש, כך לדידו של המערער. בנוסף, נטען כי השיקולים לקולא שנמנו בגזר הדין, וביניהם היות המערער בחור צעיר ונורמטיבי ביסודו, שביצע את העבירות על רקע המצוקה הרבה בה היה שרוי באותה העת, צריכים היו לקבל משקל משמעותי יותר מזה שהעניק להם בית המשפט קמא במלאכת איזון הענישה. כמו כן, נטען כי העונש שהושת עליו גודע את אפשרות שיקומו.

 

 

 

 

 

טענות המשיבה

 

16.      עמדת המשיבה היא כי יש לדחות את הערעור על הכרעת הדין באשר הוא מכוון בעיקרו נגד ממצאי מהימנות ועובדה, שאין הצדקה להתערב בהם. כך, בהתייחס לטענת ההדחה, בית המשפט בחן את גרסתו של המקור בצורה יסודית ומעמיקה אל מול גרסתו של המערער, והתרשם באופן חד-משמעי שהמקור דובר אמת, חרף העובדה שמעל באמון מפעיליו. הודגש, כי גרסתו של המקור זכתה לתימוכין בשורת ראיות כגון השיחות הטלפוניות שיזם המערער למקור ולסוכן, העובדה שהעלה את טענת ההדחה רק בשלב המענה לאישום ומסמכים שנמצאו במחשבו.

 

17.      עוד טוענת המשיבה, כי אין יסוד לטענה לפיה התנהלות הרשויות בעניינו של המערער מצדיקה את זיכויו מחמת דוקטרינת ה"הגנה מן הצדק". בעניין זה, הטעימה המשיבה כי בית המשפט קמא קבע, שהמערער סחר במטענים מבלי שאיש דחפו לכך או הפעיל עליו לחצים. בנסיבות אלה, כך המשיבה, לא היה כל פסול בניסיונה של המשטרה לחשוף את עומק מעורבותו העבריינית ובדרך שבה בחרה לפעול בעניין זה.

 

18.      המשיבה מוסיפה וטוענת כי גם השאלה אם המערער ידע שהמטענים ישמשו לצורך עברייני נבחנה על ידי בית המשפט באריכות ולעומק ונדחתה מטעמים הנעוצים בממצאי עובדה ומהימנות, בין היתר, על סמך עדותו של הסוכן, דברי המערער בחקירתו וראיות נוספות.

 

19.      באשר לסוגיית הנשק, נטען כי קיים מכלול של ראיות, התומך במסקנה כי המטענים שמכר המערער הינם בבחינת "נשק" במשמעות החוק, ובכלל זה התבטאויותיו של המערער בפני המקור והסוכן, הודאתו כי הזהיר את הסוכן מפני עוצמת המטענים והיותו בעל ידע ויכולות בתחום ייצור מטעני חבלה. אף שדי בראיות אלה בכדי לבסס את המסקנה כי עסקינן ב"נשק", הוטעם כי בית משפט ביסס את קביעתו בסוגיה גם על סמך חוות-הדעת מטעם מומחה המשיבה, תוך שדחה את חוות-דעתו של מומחה ההגנה, שבדבריו התקשה ליתן אמון.

 

           עוד גורסת המשיבה, כי בדין התיר לה בית המשפט לזמן את המומחה מטעמה למתן עדות הזמה, שכן לא ניתנה לו אפשרות להתייחס מבעוד-מועד לתזה של ההגנה, שהוצגה למשיבה רק בתום פרשת התביעה. המשיבה סבורה כי החלטתו של בית המשפט להגביל את משך הזמן להבאת ראיית ההזמה מטעם ההגנה, היא שקולה ומאוזנת, לנוכח העובדה שהיעתרות ללוח הזמנים שהוצע על ידי ההגנה היתה מביאה לעיכוב משמעותי בהליך, בשעה שהמערער עצור עד תום ההליכים נגדו. כך או כך, גם אם היתה מוצגת ראיית ההזמה מטעם ההגנה, לא היה בה כדי לשלול את ממצאיו וקביעותיו של בית המשפט בשאלת הנשק.

 

20.      לבסוף, סבורה המשיבה כי אין כל הצדקה להתערבות בעונש שהושת על המערער, אשר נתן ביטוי למכלול השיקולים הצריכים לעניין ואיזן ביניהם באופן מדוד וראוי. בנוסף, טוענת המשיבה, כי כשם שנדחתה טענת ההדחה לעניין ההרשעה, כך יש לדחותה בכל הנוגע למידת העונש. המשיבה מוסיפה, כי אין לומר שהמערער הוא "אדם שלא היה מצוי בעולם הפשע" וש"אין לו יד ורגל בעולם העברייני" כטענת ההגנה, מאחר שעסקינן במי שהורשע בעבר בעבירות שונות, לרבות היזק לרכוש במזיד ואיומים, ואף ריצה עונשי מאסר עקב כך.

 

דיון והכרעה

 

הערעור על הכרעת הדין

 

21.      עיקר הטענות שבפי המערער בדבר הרשעתו נוגע לממצאי העובדה והמהימנות של בית המשפט המחוזי. הלכה מושרשת היא כי ערכאת הערעור לא תטה להתערב בממצאים כגון דא (ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, 696 (1993); ע"פ 37/07 פרג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.03.08)). ההיגיון הטמון בהלכה זו נעוץ ביתרון העומד לערכאה הדיונית בכל הקשור בתחום הקביעות העובדתיות, שהרי ביכולתה להתרשם מהעדים בצורה בלתי-אמצעית, בעוד שהכלים העומדים לרשות ערכאת הערעור בתחום זה מוגבלים הם (ראו למשל: ע"פ 2649/00 ישראל נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (לא פורסם, 16.08.01)). ואולם, גם להלכה זו ישנם חריגים, שבהתקיימם אין מניעה כי ערכאת הערעור תידרש להערכת הראיות, למשל כאשר מתגלות סתירות היורדות לשורש העניין, להן לא נתנה הערכאה הדיונית את דעתה, או כאשר מתגלה טעות מהותית ויסודית בהערכת מהימנות הראיות (ע"פ 5266/05 זלנצקי נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (לא פורסם, 22.2.07)). בשים לב לאמות-מידה אלה, אפנה לבחון את טענותיו המרכזיות של המערער.

 

טענת ההדחה על ידי המקור

 

22.      אומר כבר בפתח הדיון, כי לא מצאתי הצדקה להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי, לפיה המערער לא הודח או פותה על ידי המקור לבצע את העסקה נשוא האישום הראשון. מכלול הראיות במקרה שלפנינו מלמד כי ההיפך הוא הנכון: הרצון לסחור במטעני חבלה קינן במערער באופן עצמאי והוא שהובילו ליזום את המגע הראשוני עם המקור בנושא זה ולהוציא את תוכניתו מהכוח אל הפועל.

 

23.      כך, למשל, העיד המקור, שבזמן הרלוונטי עבד לצד המערער במסעדה, כי הלה שיתף אותו בחיבתו לחומרי חבלה ובניסוי שערך בהם. בהכירו את עברו הפלילי של המקור, פנה אליו המערער מיוזמתו מספר פעמים בבקשה שיאתר עבורו קונים אפשריים למטעניו. בתחילה ראה המקור בפניותיו של המערער אקט של "ליצנות", שכן לא תפס אותו כעבריין. אולם בהמשך התחוור לו כי כוונותיו רציניות ולכן דיווח על כך למפעיליו. מקובלת עליי התרשמותו של בית המשפט קמא כי המקור לא עוין את המערער וכי דבריו אמת המה. בבואו לבחון את מהימנות המקור, נהג בית המשפט בזהירות המתחייבת מן העובדה שהמקור חרג מהנחיות מפעיליו, בנטלו כסף מן המערער באחת העסקאות, תוך שהסתיר זאת מהם עד שלבסוף הודה בכך בחקירתו במשטרה. משנה-הזהירות שבו נקט בית המשפט בא לידי ביטוי בכך שלא הסתפק בעדותו של המקור לקביעה ביחס לשאלת השידול, כי אם מצא לה בסיס מוצק בחומר הראיות.

 

24.      טלו לדוגמה את העובדה שלטענת ההדחה אין זכר בהודעתו הראשונה והמפורטת עד-מאד של המערער במשטרה. בהודעה נוספת שנגבתה ממנו בהמשך, כאשר נשאל בצורה מפורשת האם שודל על ידי המקור, בחר שלא להשיב עניינית לשאלה. טענת ההדחה הועלתה לראשונה רק בשלב המענה לאישום. הלכה היא כי משקלה הראייתי של עדות כבושה הוא מועט, אך ניתן להתחשב בה אם הוצג הסבר מניח את הדעת ל"כבישת" העדות (ע"פ 6992/08 כץ נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (לא פורסם, 12.10.09) והאסמכתאות שם). ההסבר שהוצע על ידי המערער לכבישת טענת ההדחה, ולפיו הוא היה תחת לחץ נפשי כבד בעת החקירה, אינו מניח את הדעת ובדין נדחה על ידי בית המשפט. צפייה בחקירתו של המערער (ת/7) מעלה כי זו התנהלה ברוגע, תוך שניתנה למערער הזדמנות לשטוח את מלוא גרסתו. יתרה מזאת, המערער עצמו מסר בעדותו כי החוקרים "התייחסו [אל המערער, ע.א] בסדר דווקא" (עמ' 250 לפרוטוקול בבית המשפט המחוזי. להלן: הפרוטוקול). למעלה מן הצורך, יצוין כי ניתן להניח כי אם אכן היה המערער נתון ללחץ, כטענתו, היה מנסה דווקא לגלגל את האחריות למעשיו לפתחו של אחר ולא נמנע מלהעלות את טענת ההדחה.

 

25.      זאת ועוד. בחקירתו הנגדית בבית המשפט, עומת המערער עם אמירתו בחקירה כי לא שוחח עם המקור על מטעני חבלה. בניסיון "ליישר קו" עם הדברים שמסר בחקירה, טען המערער כי אינו זוכר אם דיבר עם המקור על הנושא. לשאלה כיצד מתיישבת טענתו זו עם הטענה ששודל על ידי המקור למכור מטענים, השיב המערער "לא יודע שהוא שידל לי" (עמ' 275 לפרוטוקול). ב"פליטת פה" זו אישר המערער אפוא, כי המקור לא שידלו.

 

26.      אם בכך לא די, הרי שגם היוזמה שבאה לידי ביטוי בהתנהלותו של המערער מול המקור והסוכן מלמדת כי הלה לא "נדחף" לבצע את העסקאות אלא ביצען מיוזמתו ומרצונו החופשי. מעדויותיהם של המקור, הסוכן ומפעילם של השניים עולה כי על-פי רוב, היה המערער מתקשר למקור ולסוכן במטרה לקדם את העסקאות, ולאלה לא היתה לרוב דרך ליצור עימו קשר. המערער אינו מכחיש הדבר, אך לטענתו, גילה יוזמה רק לאחר שגמלה בלבו ההחלטה לסחור במטענים, שמקורה בלחץ שהפעיל עליו המקור. המערער מבקש, אם כן, לנתק בין התנהגותו במהלך ביצוע העסקאות לבין אופן יצירת הקשר הראשוני שלו עם המקור. ניתוק זה נראה לי בלתי-סביר בנסיבות העניין. האקטיביות והמוטיבציה שגילה המערער במהלך ביצוע העסקאות אינן מתיישבות עם התנהלותו של אדם מהוסס, שרק בעקבות הפצרות חוזרות ונשנות משך חודש ימים מצד חברו לעבודה, החליט להיכנס לעולם הסחר בנשק. התנהלותו של המערער מסגירה גמירות-דעת לסחור במטענים, הבאה לידי ביטוי, למשל, ב"מחירון חומרי נפץ ומטענים" שהכין (ת/13). מדובר במחירון סדור ומפורט, המשקף התנהלות עסקית ושיטתית בייצור מטעני חבלה וסחר בהם. המחירון מבטא גם הנחה בדבר קיומו של ציבור לקוחות עתידי פוטנציאלי, באופן שאינו מתיישב עם שיתוף פעולה רנדומאלי עם מאן דהוא. ביטוי נוסף לכך נעוץ בעובדה שלאחר ביצוע העסקה עם המקור, הוסיף המערער וביצע מיוזמתו שתי עסקאות עם הסוכן. ביחס לעסקאות אלה לא טען כי הופעל עליו כל לחץ או כי הוא שודל לבצען. נראה לי בלתי-סביר כי המערער "נדחף" באמצעות הפצרות חוזרות ונשנות מצד המקור לבצע את העסקה הראשונה, אך המשיך לסחור במטענים מיוזמתו, ללא כל שידול או לחץ נוספים, כשהוא מקדם מכירת מטענים משוכללים יותר בהיקפים גדולים יותר. התרשמותי היא, אפוא, כי היוזמה שגילה המערער במהלך ביצוע העסקאות מחזקת את המסקנה כי לא שודל לביצוע העסקה הראשונה.

 

27.      טוען המערער כי משיחה שהוקלטה בינו לבין המקור (ת/37), במהלכה הביע המקור את רצונו להמשיך ולסחור במטענים על מנת להרוויח כסף, ניתן ללמוד כי המקור היה היוזם והדוחף לביצוע העסקאות. דומה כי בטענה זו מנסה המערער להחזיק את המקל משני קצותיו. מחד גיסא, טוען המערער כי ביוזמה שהוא עצמו גילה במהלך ביצוע העסקאות אין כדי להשליך על השאלה אם המקור הדיחו מלכתחילה (התנהלותו האקטיבית של המערער אינה מעידה על כך שלא הודח). מאידך גיסא, טוען הוא כי ביוזמה שגילה המקור במהלך ביצוע העסקה הראשונה יש כדי להשליך אחורנית על שאלת ההדחה (התנהלותו האקטיבית של המקור מעידה כי ניסה להדיח את המערער). טענות אלה אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. היוזמה שגילה המקור התרחשה כביכול לאחר שבלבו של המערער כבר גמלה ההחלטה לסחור במטענים (השיחה המדוברת התרחשה ביום ביצוע העסקה, ומטרתה היתה לקבוע את שעת ומקום המפגש). לפיכך הניסיון ללמוד ממנה על שאלת ההדחה שקול לניסיון ללמוד מהתנהלותו האקטיבית של המערער על שאלת ההדחה, והרי המערער מבקש לנתק בין השניים. בין כך ובין כך, לא התרשמתי כי בהתבטאויותיו של המקור בשיחה הנזכרת יש כדי לשקף את אופן יצירת המגע הראשוני בינו לבין המערער בעניין הסחר במטענים. זאת, בשים לב לאמור בפסקה 24 לעיל ולנוכח התנהלותו של המערער עצמו במהלך העסקאות, כאמור.

 

28.      סיכומו של עניין, מסקנת בית המשפט המחוזי כי המערער לא הודח לביצוע העסקה הראשונה שבכתב האישום מקובלת עלי ואיני רואה יסוד להתערב בה לנוכח שורת הראיות התומכות בה.

 

התנהלות הרשויות בעניינו של המערער

 

29.      היות שמקובלת עליי מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי המערער לא הודח לדבר עבירה על ידי המקור, אין צורך לדון בשאלת ביטול האישום הראשון כפועל יוצא מן ההדחה, מכוח דוקטרינת ה"הגנה מן הצדק". ביחס לסוכן לא נטענה טענת הדחה ולכן ממילא לא עולה בענייננו השאלה האם גם הוא בבחינת 'סוכן מדיח'. מכל-מקום, מוצאת אני להעיר כי על-פי ההלכה הנוהגת, אף אם היו פעולותיו של המקור מגיעות כדי הדחה פסולה, לא היתה במעורבותה של הרשות במעשה העבירה כדי לפטור על דרך הכלל את המערער מאחריותו הפלילית בגין מעשיו, אלא לכל-היותר, עשויה היתה מעורבות זו להביא להקלה בעונש (ע"פ 360/80 מדינת ישראל נ' אפנג'ר, פ"ד לה(1) 228, 232 (1980). להלן: עניין אפנג'ר; ע"פ 6097/98 דיין נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (לא פורסם, 24.6.99); ישגב נקדימון הגנה מן הצדק 223 (מהדורה שניה, 2009). להלן: נקדימון). כשלעצמי, סבורני כי "תתכנה נסיבות חריגות, שבהן תרומתו של סוכן מדיח מטעם הרשות לביצוע עבירה פלילית תהיה כה מהותית, עד כי יהיה בה כדי להקים לנאשם טענת "הגנה מן הצדק" אשר בהתקבלה, עשויה היא להביא לביטול האישום נגדו" (ע"פ 1224/07 בלדב נ' מדינת ישראל, פסקה 72 (לא פורסם, 10.2.10)). ואולם, ברי כי לא זה המקרה שלפנינו.

 

30.      אין לקבל גם את טענתו החלופית של המערער, לפיה גם אם לא היה שידול מצד רשויות אכיפת החוק בעניינו, לא היתה הצדקה להפעיל מולו סוכן בנוסף על הפעלת המקור, לא כל שכן בהיקף שבו הופעל. בידי המשטרה היה מידע מודיעיני שהתקבל מן המקור ואשר החשיד את המערער בייצור וסחר בנשק. חשד זה אומת במסגרת העסקה הראשונה שבוצעה עם המקור, שתכליתה המקורית היתה 'מודיעינית', היינו בחינת רצינותו לסחור בנשק (ראו עדותו של המפעיל, עמ' 153, 155 לפרוטוקול. ממנה עולה, בין היתר, כי 'העסקה המודיעינית' לא יועדה להיכלל בכתב האישום. רק לאחר שנודע למשטרה על אודות "דמי התיווך" שקיבל המקור לידיו – מידע שנחשף לאחר מעצרו של המערער – הוחלט על חשיפת זהותו של המקור, העדתו כעד תביעה והכללת העסקה עימו בכתב האישום). העסקה המודיעינית אישרה את יכולותיו של המערער בתחום חומרי החבלה והיא ביטוי למימוש רצונו לסחור במטענים שייצר. לכך יש להוסיף, כי אף שאין למערער רישום פלילי הכולל עבירות סחר בנשק, המערער הורשע בעבר בעבירות של היזק לרכוש במזיד, איומים והוצאת רכוש מרשות הצבא. אם כן, המידע המודיעיני שהתקבל מן המקור בשילוב עם עברו הפלילי של המערער ונכונותו לבצע את העסקה המודיעינית, ביססו היטב את החשד שיוחס לו בטרם "נשלח" הסוכן המשטרתי לביצוע העסקאות עימו. 

 

31.      בנסיבות אלה, לא היה כל פסול בהפעלת סוכן משטרתי במטרה לרכוש מן המערער מטעני חבלה נוספים וזאת לצורכי איסוף ראיות וגיבוש כתב אישום. כפי שעולה מן הראיות, הפעלת הסוכן במקרה דנן לא היתה בבחינת ניסיון להכשיל אזרח תמים, שאין לו יד ורגל בעולם העברייני, ולהביאו לידי ביצוע עבירות, כפי שמנסה המערער לצייר זאת. יותר מכך, בנסיבות בהן מתעורר חשד לביצוע עבירות של סחר בנשק (כמו-גם במקרה של סחר בסמים), כמו במקרה שלפנינו, קיים אינטרס חברתי וציבורי לברר את עומק מעורבותו הפלילית של החשוד ולעמוד על היקף פעילותו. אכן, ראויים כאן הדברים הבאים:

 

"פעמים רבות לא יימצא בעבירות אלה [עבירות ייצור, הספקה והפצה של סמים מסוכנים, ע.א] מי אשר יתלונן בפני הרשות על ביצוען. לא אחת מצליחים העבריינים הפועלים בתחום זה להסוות את מעשיהם באופן המקשה על גילוים. במקרים כאלה ובאחרים נדרשות רשויות אכיפת החוק לעשות שימוש בשיטות חקירה מקוריות ומתוחכמות. אחת השיטות הנפוצות בהקשר זה היא הפעלת סוכנים סמויים מטעם הרשות, אשר משתלבים בארגון העברייני ושתפקידם לחשוף את מעשי העבירה ולאסוף ראיות על ביצועם לשם הבאתם של האחראים להם לדין." [נקדימון, בעמ' 209. לעניין זה, עבירות סחר בסמים מסוכנים כמוהן כעבירות סחר בנשק, ולכן יפים הדברים גם לענייננו]

 

           זאת ועוד:

 

"החדרה של סוכני משטרה לתוך קבוצות עברייניות או הפעלת אנשי משטרה מוסווים כדי שישמשו פיתיון לאנשים החשודים בעיסוק קבע בתחום פלילי מוגדר ... הם הכרח בל-יגונה ומהווים אחת משיטות הפעולה החיוניות של הלחימה בפשע" [ע"פ 15/78 ביבס נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(3) 64, 71 (1978); ראו גם עניין אפנג'ר, בעמ' 232]

 

           לעיתים ביצוע עסקה אחת עם החשוד לא ישקף באופן מלא את היקף ואופי הפעילות העבריינית שבה מדובר או את מידת נגישותו של החשוד לכלי-נשק, אשר זמינים בשוק הסחר הבלתי-חוקי בנשק, ועלולים לסכן את שלום הציבור בהיותם נעדרי בקרה. בנסיבות אלה, בהחלט יתכן כי תידרשנה מספר הפעלות של הסוכן המשטרתי על מנת לחשוף את התמונה במלואה. התנהלות זאת, כל-אימת שנעשית מהטעמים הנזכרים, אין בה כל פסול אלא מתחייבת היא מהאינטרס הציבורי של מיגור הפשע ושמירה על ביטחון הציבור, כמו-גם אינטרס חשיפת האמת. ודוק: כמובן שעל בית המשפט – וקודם לו, המשטרה – להישמר ממצב בו ניתן הכשר להכשלת אדם תמים או לפיתויו לדבר עבירה. אולם, כאמור, אין זה המצב בענייננו.

 

32.      אכן, יש להדגיש כי על המערער לא הופעל שום לחץ או אמצעי פיתוי להתקשר עם הסוכן בשתי העסקאות שבוצעו עימו, וזאת גם על-פי גרסתו שלו. אין מחלוקת כי המערער בחר מרצונו החופשי להמשיך את הסחר במטענים. הוא זה שיזם מגע עם הסוכן לאחר שקיבל את מספר הטלפון שלו מהמקור. כתוצאה מכך, ביצע עימו את העסקה הראשונה ובהמשך הוסיף וביצע את העסקה השניה; כל זאת מיוזמתו, על דעת עצמו, וללא שהופעל עליו כל לחץ או שידול. משאלה הם פני הדברים, אין לומר כי עצם הפעלת הסוכן או היקף הפעלתו היו פסולים. כך, גם אין לקבל את טענת המערער כי המשטרה "העמיקה" את הבור שהוא כרה לעצמו או כי בעטיה דורדר לבצע מספר מעשי עבירה.

 

33.      באשר על כן, סבורני כי לא היה בניהול ההליך נגד המערער משום סתירה לעקרונות של צדק והגינות, המצדיק את החלתה של דוקטרינת ה"הגנה מן הצדק".

 

 

רכישת המטענים על ידי הסוכן

 

34.      המערער טוען כי הוא מכר את המטענים לסוכן מבלי שידע שהלה עבריין וכי הם נועדו לשמשו למטרות פליליות. גם טענה זו דינה להידחות. מסקנתו של בית המשפט המחוזי, לפיה המערער ידע כי הסוכן מעוניין במטענים למטרות בלתי כשרות, שעלולות להוביל לפגיעה בבני אדם, מבוססת היטב בחומר הראיות. די בהתבטאויות שונות של המערער במשטרה ובבית המשפט בשביל להיווכח בדבר. כך, למשל, במשטרה טען המערער כי הסוכן אמר לו שהמטענים (במסגרת העסקה נשוא האישום השני) נרכשו לצורך אירוע חגיגי, חתונת אחותו, שעתידה להתרחש בכפר שבו הוא מתגורר. עם זאת, המערער הוסיף בהמשך החקירה ואמר כי אינו יודע "אם הוא [הסוכן, ע.א] חירטט לי" (ראו ת/1), אמירה החותרת כשלעצמה תחת הנחתו התמימה כביכול כי המטענים נרכשו לכבוד אירוע. יש לציין כי הסוכן, שגרסתו נמצאה מהימנה על ידי בית המשפט, שלל מכל וכל את האפשרות שהמערער הבין ממנו שהמטען נרכש לצורך אירוע בכפר. זאת ועוד, בחקירתו מסר המערער, שכאשר נתבקש על ידי הסוכן להכין מטען שפועל באמצעות שלט רחוק (במסגרת העסקה נשוא האישום השלישי), הבין כי הוא מבקש לפגוע במישהו. בעדותו חזר על דברים אלה, באומרו כי מטען הפועל על שלט רחוק מיועד למטרת חיסולים ו"ידעתי שלזה הוא חותר", "הבנתי ישר שלזה הוא זמם" (עמ' 236 לפרוטוקול). אף על פי שהמערער, כך לטענתו, הבהיר לסוכן שאינו מכין מטענים למטרות חיסול, הרי שבחר למכור לו מטענים המצוידים בשלט רחוק, ואף יידע אותו כי הוא "עובד עכשיו על משהו יותר חזק" (ראו ת/38).

 

           תמך נוסף למסקנה שלעיל נעוץ בשיחות המוקלטות בין המערער לבין הסוכן (ת/36; ת/38), שבגדרן נשמע המערער מנחה את הסוכן להתרחק מהמטען בעת הפעלתו ומזהירו כי אם לא יחברו כראוי, הוא עלול להתפוצץ עליו. כמו כן, הדגיש בפניו את עוצמת המטענים וכאמור, עדכן אותו כי בכוונתו להכין מטען בעל עוצמה רבה יותר. כפי שהצביע בית המשפט קמא, דברים אלה אינם עולים בקנה אחד עם רכישת מטענים לצורכי חתונות.

 

           גם פנייתו של המערער לסוכן בבקשה שיחסל את חמיו לשעבר, או לכל-הפחות יכה אותו "מכות רצח", כפי שתועדה בת/38, מעידה על כך שהמערער תפס את הסוכן כעבריין המסוגל "לחסל" אנשים. אדגיש, כי גמירות-דעתו של המערער לפגוע בחמיו לשעבר אינה שנויה עוד במחלוקת, משסוגיה זו לא נתקפה בערעור דנן.

 

35.      מקבץ הראיות שצוין, המהווה רק חלק מהתשתית הראייתית עליה נסמך בית המשפט המחוזי בקביעתו לעיל, מסגיר בבירור כי המערער הבין שהסוכן מבצע פעילות עבריינית, ועל רקע זה ולמטרות אלה, רכש את מטעני החבלה. משכך, אין מקום להתערב גם בסוגיה זאת. 

 

האם מדובר ב"נשק" כמשמעות מונח זה בחוק

 

(א) המחלוקת בין המומחים

 

36.      תנאי להרשעת המערער בעבירה לפי סעיף 144(ב2) לחוק הוא כי מטעני החבלה שייצר מהווים "נשק", כהגדרתו בסעיף 144(ג) לחוק. מבין החלופות שבסעיף זה, רלוונטית לענייננו החלופה הקבועה בסעיף 144(ג)(3), אשר זו לשונה:

 

 

37.      השאלה שבמחלוקת היא האם המטענים שייצר המערער בכוחם להמית אדם או להזיק לו, כדרישת החוק. מומחה המשיבה נכח בפיצוץ המבוקר של חלק מהמטענים שייצר המערער (שניים מבין המטענים פורקו מבלי שהתפוצצו), והסביר בעדותו, כמו-גם בחוות-דעתו, כי בכוחם לגרום פציעה גופנית עד מוות, ככל שהאדם מתקרב למוקד הפיצוץ. לטענתו, המטענים שייצר המערער מורכבים ממעטפת קשיחה, שרסיסיה עפים לטווחים שונים בעת הפיצוץ והם שגורמים לפגיעה העשויה להיות קטלנית. הוא סבור כי עצם התפוצצות המטענים בזירה מלמד כי היה בהם כמות מספקת של חומר נפץ וכי הם בעלי פוטנציאל קטלני. לפיכך, אין צורך בעריכת ניסוי במטעני חבלה מאולתרים דומים או בבדיקת משקל חומר הנפץ או המשקל הסגולי של הצינור, שממנו הורכבו מטעני המערער, כדי ללמוד על פוטנציאל הנזק שלהם, כטענת ההגנה. ממילא לא ניתן היה לשקול את כמות חומר הנפץ שנמצא בצינור מאחר שהדבר כרוך בסיכון בטיחותי.

 

           מומחה ההגנה הסכים כי קיים סיכוי לחבלה חמורה כתוצאה מהחזקת המטען בצמידות לגוף, אולם חלק על כך שמדובר בפוטנציאל קטלני וסרב להתייחס להשלכות האפשריות של פיצוץ המטען שלא בצמידות לגוף. הוא הוסיף כי המעטפת ממנה היו עשויים המטענים היא רכה ולכן יוצרת אפקט פיצוץ חלש, במהלכו מתפזרים רסיסים גדולים במהירות נמוכה יחסית. את האפקט שנגרם בעת פיצוץ מטעניו של המערער בשטח, הסביר מומחה ההגנה בטענה, שמטענים אלה הותקפו באופן יזום ולא התפוצצו באמצעות מנגנון ההפעלה "הטבעי" שהותקן בהם, דבר שיש בו כדי להעצים את אפקט הפיצוץ, לסברתו.

 

38.      בית המשפט קמא ביכר את חוות-דעתו של מומחה המשיבה על פני עמדת מומחה ההגנה, וקבע כי המטענים מעשה ידי המערער הינם בגדר "נשק" במובן החוק. בעניין זה דעתי כדעת בית המשפט קמא, ואולם לא ראיתי הכרח במקרה זה בהעדפת חוות-דעת אחת על פני האחרת, היות שלשיטתי, בממצאים שלגביהם מסכימים המומחים יש כדי להוביל למסקנה כי עסקינן ב"נשק". תחילה יובהר, כי החוק אינו דורש שהנשק שבו מדובר יגרום למוות דווקא. כאמור, סעיף 144(ג)(3) מגדיר נשק כפצצה, רימון או חפץ נפיץ אחר שבכוחו להמית או להזיק לאדם. בהגדירו את המונח "נשק", ביקש המחוקק למנוע נשיאה, ייצור וסחר בלתי-מורשים בנשק, אשר טמונה בו סכנה לשלום הציבור, בין בצורה של המתה ובין בצורה של פציעה. לפיכך השאלה אם מטעני המערער טומנים בחובם פוטנציאל קטלני, כלומר כזה שיוביל בהכרח לתוצאה סופית של מוות, אינה מהותית בעיני.

 

           וזה העיקר: המומחים מסכימים כי הפעלת המטענים שייצר המערער בצמידות לגוף, למשל תוך החזקת המטען ביד, תסב לאדם חבלה חמורה. הויכוח ביניהם ניטש למעשה רק "מטווח הגוף והלאה" (ראו עמ' 332 לפרוטוקול). כלומר דעתם נחלקת רק ביחס להשלכות האפשריות של פיצוץ המטען, כאשר אינו מוחזק בצמידות לגוף. אני סבורה כי די בנזק הפוטנציאלי הטמון במטען בהתפוצצו בצמוד לגוף, נזק שאינו שנוי במחלוקת כאמור, כדי להוכיח שמדובר ב"נשק" במשמעות החוק. מספר טעמים לכך:

 

           ראשית, מרגע שקבענו כי בכוחו של המטען לגרום לנזק גוף, הרי שאין נפקות לשאלה באיזה מרחק מהמטען תתרחש הפגיעה באדם. לכל מטען חבלה או פצצה יש טווח פגיעה מסוים ומגודר, שהימצאות מחוצה לו תמנע את הפגיעה (ואין זה משנה אם הטווח ידוע מראש אם לאו). לא יעלה על הדעת כי מאחר שניתן להימצא מחוץ לטווח הפגיעה, אזי לא מדובר בנשק. לטעמי, די בכך שהמטענים אצרו בתוכם פוטנציאל נזק פיסי וודאי בטווח מסוים, גם אם הוא מצומצם ביותר, בשביל לקבוע כי הם בבחינת "נשק". אדגיש, שאין בכוונתי להכריע במסגרת זאת מהי חומרת הנזק הפיסי הנדרשת. במקרה שלפנינו הוסכם על ידי המומחים כי עלול להיגרם נזק חמור ואף מוות, ויש בכך כדי לענות על דרישת הסעיף בהיבט זה.

 

           שנית, מומחה ההגנה הטעים בעדותו כי רק פעולה בלתי הגיונית במטען, "פעולה שלא התכוונו אליה", כמו הצמדת המטען לגוף, תגרום לנזק ואף להמתה (עמ' 300 לפרוטוקול). אם ירדתי לסוף דעתו, מבקש הוא לטעון כי רק פעולה המנוגדת לשימוש "הטבעי" במטען עלולה להזיק או להמית. לעניין טיב השימוש במטען, יפים דבריו של כב' השופט י' דנציגר בהתייחס לבלון גז:

 

"למקרא החלופות המופיעות בסעיף 144(ג) הנ"ל, נראה כי בלון גז יכול שייחשב ל"נשק" לפי החלופה שבסעיף 144(ג)(3) לחוק העונשין, הואיל ומדובר בחפץ נפיץ שבכוחו להמית אדם או להזיק לו. בהקשר זה, איני מקבל את טענת המערער לפיה הואיל וייעודו של בלון גז הוא חיובי אין מקום להכלילו בהגדרת "נשק" שמטרתה למנוע שימוש בחפצים או חומרים שייעודם קטלני; הגם שניתן לעשות שימוש בבלון גז למטרות חיוביות, כגון לצרכי בישול, הרי שניתן לעשות בו שימוש גם למטרות קטלניות, ואין בייעודו החיובי המקורי כדי להוציאו מתחולת ההגדרה על פי החלופה הקבועה בסעיף (3) הנ"ל..." [ההדגשות במקור. ע"פ 7085/07 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 38 (לא פורסם, 5.5.08)]

 

           הנה כי כן, גם אם היה למטען החבלה נשוא ענייננו שימוש חיובי או "טבעי" כלשהו, עדיין ניתן להשתמש בו למטרות של פגיעה באדם ובכך להופכו לנשק במובן החוק. ממילא הוכח שהמטענים נרכשו למטרות פליליות, ולכן לא ברור מהי "פעולה שלא התכוונו אליה" בהקשר זה. כך או כך, סעיף 144(ג)(3) אינו מתעניין בתכלית שלשמה יועד הנשק, אלא רק בכוח שלו – בפוטנציאל הטמון בו – להמית או להזיק (השוו להוראת סעיף 144(ג)(2) המגדירה נשק באופן הבא: "כלי שסוגל לפלוט חומר הנועד להזיק לאדם...". ההדגשה שלי, ע.א). מכאן, שכל-אימת שהוכח כי המטענים הם בעלי פוטנציאל להזיק, הרי שאין זה משנה מה היה ייעודם או תכליתם.

 

39.      למעלה מן הצורך אוסיף, כי ככל שהיה מתעורר הצורך להכריע בין חוות-הדעת שהוגשו, כי אז הייתי מאמצת את עמדתו של המומחה מטעם המשיבה. כבית המשפט קמא, אף אני התרשמתי כי לא עלה בידי המומחה מטעם ההגנה לקעקע את מסקנותיו של המומחה מטעם המשיבה, אשר התרשם בצורה ישירה מעוצמת המטענים שייצר המערער, משחזה בפיצוצים שהתרחשו אגב נטרול המטענים בשטח. המומחה שהובא על ידי ההגנה הסכים, כאמור, כי תיתכן פציעה קשה כתוצאה מהחזקת המטען בצמידות לגוף. טענתו לפיה לא ניתן לקבוע בוודאות האם עשויה להיגרם פגיעה מפיצוץ במרחק של חצי מטר מאדם (ואף במרחק של 10 ס"מ ממנו), הואיל ומדובר בשאלה היפותטית המצריכה ביצוע ניסוי, אינה משכנעת. זאת, במיוחד נוכח התבטאותו, הסותרת במידה מסוימת, לפיה מומחה המשיבה סיכן את חייו ואת חיי הסובבים לו בעת ביצוע ניסוי ההזמה, כשהכניס מאה גרם תערובת פירוטכנית לתוך צינור מתכת, בדומה למטענים שייצר המערער. יתרה מזאת, טענת המומחה מטעם ההגנה כי נטרול המטענים באופן יזום הגביר את עוצמת הפיצוץ, נדחתה בצדק על ידי בית המשפט, משלא נמצא לה תימוכין מספיק. במצב דברים זה, טענתו כי מעטפת המטענים רכה ולכן יוצרת אפקט חלש – לא היה לה על מה שתישען.

 

40.      אדגיש לבסוף, כי לא ראיתי להתערב גם בקביעה כי מטען החבלה המוזכר באישום הרביעי, שהוטמן על ידי המערער בתוך חבית פח ביער הסמוך לשכונת מלחה, הוא "נשק". בנסיבות העניין, די בכך שהוכח כי בכוחם של המטענים שמכר המערער להזיק ואף להמית, ובכך שמחומר הראיות עולה כי כל המטענים שייצר המערער בנויים באופן דומה, כדי לקבוע כי גם המטען נשוא האישום הרביעי, שבהחזקתו הודה המערער, הוא בבחינת "נשק". אשר לרכיבי המטענים המפורטים באישום הרביעי: משהוכח כי המטענים שייצר המערער הם "נשק", ממילא גם רכיביהם נכנסים לתחולת סעיף 144(ג)(3) (ראו ההגדרה לעיל – "לרבות חלק של אחד מאלה").

 

(ב) ראיות לסתור מטעם התביעה (סעיף 165 לחוק סדר הדין הפלילי)

 

41.      עתה לניסוי ההזמה שביצע מומחה המשיבה. אין לקבל את טענת המערער, כי לא מדובר בראיית הזמה. אין בעצם ביצוע הניסוי משום "הודאה" בטענת ההגנה, כי לא ניתן להוכיח או לשער את פוטנציאל הפגיעה של המטען בלא עריכת ניסוי. תכליתו של הניסוי היתה להדגים את עוצמתו הרבה של מטען המורכב ממעטפת מהסוג שבו השתמש המערער במטעניו, כאשר המטען מופעל באמצעות מנגנון ההפעלה המקורי שבו. זאת, בתגובה לטענת ההגנה כי מטעני המערער הורכבו ממעטפת דקה וחלשה, הנוטה להיקרע בטרם עת ובשל כך לייצר אפקט פיצוץ חלש בלבד.

          

42.      טענת ההגנה באשר לטיב מעטפת המטען והשלכותיה הועלתה לראשונה רק בסיום פרשת התביעה, במסגרת חוות-הדעת של מומחה ההגנה. משכך, לא היה באפשרותה של המשיבה להיערך אליה מבעוד-מועד, שעה שפרסה את ראיותיה בסוגיית הנשק. בנסיבות שנוצרו, סבורני כי ראוי היה להתיר למשיבה להציג את ראיית ההזמה ולהעיד בשנית את המומחה מטעמה, במטרה להתמודד עם טענה שלא היה באפשרותה של המשיבה לצפות מראש, כדרישת סעיף 165 לחוק סדר הדין הפלילי. ודוק: אין לקבל את טיעון המערער כי מאחר ששני המומחים נחשפו לאותם המוצגים, הטענה בדבר חולשת המעטפת היתה צפויה. מדובר בטענה קונקרטית בליבת תחום המומחיות הנדון. ברי, כי לא ניתן לצפות מהתביעה לחזות מראש כל תזה מקצועית חולקת, שמומחה הצד שכנגד עשוי להעלות. ראו לעניין זה את דבריו של כב' הנשיא מ' שמגר:

 

"חוות-דעת מקצועית - אשר הנושא בו היא דנה נתון במחלוקת כנה ועניינית בין המומחים - אינה יכולה להפוך לבלעדית רק בשל כך שהסניגוריה (או התביעה, הכול לפי העניין) גיבשה את קו הטיעון שלה בשלב כה מאוחר, עד שהיה בכך כדי למנוע היערכות מראש כלפיו על-ידי הצד האחר. המדיניות המשפטית הנכונה, כביטויה, למשל, בין היתר, בסעיף 83 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, באה להטיל חובת גילוי כדי לצמצם את אלמנט ההפתעה ולאפשר גם לתביעה היערכות נאותה מול תיזה מקצועת של ההגנה... " [ע"פ 842/85 הרנוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(4) 245, 260 (1988)]

 

           מקובלת עלי בהקשר זה פרשנותו של בית המשפט קמא להוראת סעיף 83 לחוק סדר הדין הפלילי, המתיישבת עם האמור לעיל:

 

"הוראת סעיף 83 לחוק סדר הדין הפלילי קובעת כי על נאשם לאפשר לתובע, לבקשתו, לעיין "בכל זמן סביר" בחוות דעת בכתב, שהנאשם מתכוון להביא כראיה. לטעמי, הביטוי "בכל זמן סביר" משמעותו עוד בטרם יעיד המומחה מטעם התביעה, אם יש מומחה כזה בין עדיה, ואשר חוות הדעת מטעם ההגנה מבקשת לסתור את עמדתו... הטעם העומד מאחורי ההוראה, להבנתי, הוא מתן אפשרות בידי מומחה התביעה להתייחס מבעוד מועד לעדות המומחה מטעם ההגנה, ולא רק מתן אפשרות בידי התביעה להתכונן לקראת חקירתו הנגדית של המומחה. מכל מקום, אם לא ניתנה אפשרות בידי מומחה התביעה להתייחס מבעוד מועד לתיזה של מומחה ההגנה, יהיה זה נכון לאפשר לתביעה להחזיר את המומחה מטעמה אל דוכן העדים במהלך פרשת ההגנה, על מנת שניתן יהיה להידרש לבירור הסוגיות שבמחלוקת... " [פסקה 8 להכרעת הדין]

 

           דעתי היא, אפוא, כי בדין אפשר בית המשפט קמא את הצגת ראיות ההזמה של המשיבה בהתאם לסעיף 165 לחוק סדר הדין הפלילי.

(ג) ראיות לסתור מטעם ההגנה (סעיף 166 לחוק סדר הדין הפלילי)

 

43.      סעיף 166 לחוק סדר הדין הפלילי מאפשר לנאשם להביא ראיות נוספות במטרה לסתור את ראיות ההזמה של התביעה, ככל שהובאו מכוח סעיף 165 לאותו החוק. השוואה פשוטה בין לשון סעיף 166 לבין לשון סעיף 165 מעלה, כי בעוד שהבאת ראיות לסתור מטעם התביעה טעונה רשות מבית המשפט, הרי שהבאת ראיות לסתור מטעם ההגנה אינה מותנית בכך. לנאשם זכות להביא ראיות לסתור שאינה תלויה בשיקול-דעתו של בית המשפט. בענייננו, בא כוחו של המערער יידע את בית המשפט כי ברצונו להגיש ראיה לסתור בעקבות ניסוי ההזמה של המשיבה. בהתאם להוראת סעיף 166, הוצעו לו שלושה מועדים להגשת הראיה, אלא שהלה צפה כי לא יסתייע בידו לעמוד בלוח הזמנים המוצע. המועד הפנוי הבא ביומנו של בית המשפט צפוי היה להתקיים רק שלושה חודשים לאחר מכן.

 

           את "פרשת ההזמה" שהתרחשה בתיק שלפנינו יש להבין על רקע חוסר-הבהירות ששרר ביחס לשאלת הודאתו של המערער ביסוד ה"נשק". במהלך המשפט לא סיפקה ההגנה מענה ברור לשאלה אם כופרת היא ביסוד ה"נשק" והאם בכוונתה להגיש חוות-דעת מקצועית חולקת מטעמה בסוגיה זו. התנהלות זו היא שהולידה לבסוף את הצורך בראיית ההזמה של המשיבה ואת העיכוב שחל בהליך (ראו עמ' 294-297 לפרוטוקול; פסקאות 8, 40 להכרעת הדין). בשים לב לעובדת מעצרו הממושך של המערער ובהתחשב בכך שהצורך בניסוי ההזמה נבע מהתנהלות ההגנה, שהעלתה טענותיה בעניין זה בשלב מאוחר כאמור, לא מצאתי פסול בסירובו של בית המשפט לעכב את המשפט במספר חודשים נוספים לשם הבאת הראיה מטעם ההגנה. יוטעם, כי בית המשפט אפשר למערער לממש את זכותו בכפוף לעמידה בלוח-זמנים סביר. אשר על כן, שוכנעתי כי החלטת בית המשפט שלא לאפשר עיכוב נוסף בהליך היתה סבירה בנסיבות העניין. 

 

44.      למען הסר ספק אוסיף, כי אף אם הייתי מוצאת שנפל פגם בהליך ובית המשפט פגע בזכות המוקנית למערער בסעיף 166, איני סבורה כי הגנתו של המערער קופחה בשל כך או כי נגרם לו עיוות-דין. זאת, מאחר שכאמור, הממצאים שעליהם הסכימו המומחים הספיקו לקביעה כי המדובר ב"נשק", גם מבלי להיזקק לניסוי ההזמה של המשיבה, אותו ביקש המערער לסתור באמצעות ראיה נוספת. לא זו אף זו: את הקביעה כי מדובר בנשק ניתן היה לגבש על יסוד ראיות נסיבתיות, אף מבלי להיזקק לחוות-הדעת שהוגשו (כמפורט בסעיפים 43 – 57 להכרעת הדין). בין ראיות אלה, ניתן למנות את דברי המערער בחקירתו במשטרה, כי פיצוץ המטענים שהכין עלול להעיף רסיסים למרחק של 15-35 מטרים, נתון שבדק בעת שביצע ניסויים במטענים דומים, שאחד מהם היה חזק ותועד בסרטון שנתפס בביתו; כמו כן, אישר כי המטענים שהכין עלולים לגרום נזק חמור לאדם. דברים אלה נתמכים בהתבטאויותיו של המערער בפני המקור והסוכן באשר לעוצמת המטענים והזהירות הנדרשת בטיפול בהם. טענתו של המערער כי רק האדיר את המטענים בניסיון לשווק את "מרכולתו" אינה מתיישבת עם דבריו בחקירה, בגדרה לא היה לו כל אינטרס בהאדרתם. גם המחירון שנתפס במחשבו, ובו פירוט של היקף הפגיעה האפשרי של המטענים שנמכרו (בין 15 - 45 מטרים לגבי הקטנים שבהם), מאמת את הדברים שמסר בחקירה. ניסיונותיו המאוחרים של המערער "לגמד" את עוצמת המטענים בעדותו אינם משכנעים ובדין נדחו. המסקנה היא, אם כן, כי לנוכח התשתית הראייתית הענפה שהוצגה במקרה דנן, אפילו היתה מובאת ראיית ההזמה של ההגנה, ספק אם היה בה כדי לשנות מן התוצאה לעניין זה, ולכן סבורני כי לא נפגעה הגנתו של המערער. 

 

45.      סיכומו של עניין, אני סבורה כי יש לדחות את ערעורו של המערער על הכרעת הדין. 

 

הערעור על גזר הדין

 

46.      ככלל, לא תתערב ערכאת הערעור בגזר הדין, אלא אם כן תשתכנע כי שיקולים מוטעים או פסולים הנחו את הערכאה הדיונית בעת גזירת העונש, או כי העונש שנגזר הינו מופרז באורח קיצוני לקולא או לחומרא. רק סטייה מהותית מן העונש ההולם תצדיק התערבות כאמור (ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.1.2009); ע"פ 5764/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.12.07)). סבורני כי אין הצדקה להתערבות במקרה שלפנינו.

 

47.      בבואו לגזור את הדין, עמד בית המשפט על חומרתם הרבה של מעשי המערער. המערער החל בייצור וסחר במטעני חבלה מאולתרים מיוזמתו, במסגרתן של שלוש עסקאות, שבוצעו עם שני אנשים שונים, כשפניו מועדות לביצוע עסקה נוספת. לצורך הכנת המטענים אף "טרח" לזייף מסמך ממשלתי, שיקל עליו לרכוש את הרכיבים הדרושים לו. מעשיו בוצעו בידיעה שמטעניו ישרתו צרכים עבריינים וכי נשקפת מהם סכנה לחיי אדם, אולם הוא גילה אדישות לעובדה זו. כפי שציין בית המשפט קמא, התנהלותו מלמדת על כך שביקש להפוך את הסחר בנשק לענף משלים בפרנסתו. מסכימה אני כי בנסיבות אלה היה מקום להשית על המערער עונש מאסר משמעותי, שיהיה בו כדי לבטא כי את החומרה הרבה שבמעשיו, על הסכנה הכרוכה בהם לחיי אדם.

 

48.      לצד זאת, התחשב בית המשפט בשיקולים לקולא, ואף הדגיש כי אלה "כבדי משקל" במקרה הנדון. בין שיקולים אלה, ניתן למנות את העובדה שהמערער הוא אדם צעיר, בעל עבר פלילי קל יחסית, שהמשבר האישי והכלכלי בו היה נתון באותה עת תרם להסתבכותו הנוכחית בפלילים. עוד יש לציין את התרשמותו של שירות המבחן כי למערער שאיפה לניהול אורח חיים תקין ונורמטיבי וכי הוא נטל אחריות על מעשיו. על רקע זה, ציין בית המשפט כי לא מדובר בעבריין מועד וכי יש ליתן לשיקולי השיקום בעניינו משקל של ממש. ואכן, דומה כי לשיקולים לקולא ניתן משקל משמעותי בגזר הדין. העונש שנגזר על המערער – 7 שנות מאסר בפועל ו-18 חודשי מאסר על תנאי – הינו קל ביחס לתמונה המצטיירת מכתב האישום, של מי שעסק באופן שיטתי בייצור ובסחר של מטעני חבלה, ובהתחשב במספר העבירות שבהן הורשע.

 

49.      באשר לטענת המערער בדבר התנהלותן הנפסדת של הרשויות בעניינו. כאמור לעיל, לא עלה בידי המערער להוכיח כי הוא הודח על ידי המקור וממילא לא נטען כי הסוכן הפעיל עליו כל לחץ להתקשר עימו. משלא מצאתי פסול בעצם הפעלת הסוכן או בהיקף הפעלתו, דחיתי גם את טענת ההגנה כי המשטרה דרדרה את המערער לביצוע  עבירות נוספות. מסקנות אלה שרירות גם ביחס לגזר הדין, ולכן לא מצאתי כל הצדקה להקל בעונשו של המערער גם מטעמים אלה.     

 

50.      כללו של דבר, סבורני כי בית המשפט קמא נתן דעתו למכלול השיקולים הצריכים לעניין ואיזן ביניהם בצורה ראויה. לא מצאתי כי עונשו של המערער מופרז לחומרה ביחס למדיניות הענישה המקובלת במקרים דומים ולכן איני רואה הצדקה להתערבות בגזר הדין.

 

           סוף דבר, אם תשמע דעתי, היינו דוחים את ערעורו של המערער, הן לעניין הרשעתו והן לעניין חומרת העונש שהושת עליו.

 

                                                                                                          ש ו פ ט ת

 

 

 

השופט ח' מלצר:

 

           אני מסכים.

 

                                                                                                               ש ו פ ט

 

השופט י' עמית:

 

           אני מסכים.

 

                                                                                                               ש ו פ ט

 

           הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ארבל.

 

           ניתן היום, ו' באלול תשע"א (5.9.11).

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   09033960_B07.doc   עכ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il