עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 3370/09

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ 3370/09

בפני:

כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין

כבוד השופט א' רובינשטיין

כבוד השופט ח' מלצר

המערער:

עליאן אלעמור

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערעור על הכרעת הדין (מיום 6.7.08) וגזר הדין (מיום 25.2.09) שניתנו בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בתיק תפ"ח 1122/06 שניתן על ידי השופטים יפה-כ"ץ, מרוז וואגו

תאריך הישיבה: ה' בתשרי התשע"ב (3.10.2011)

בשם המערער: עו"ד סאלח מחאמיד

בשם המשיבה: עו"ד זיו אריאלי

פסק-דין

השופט א' רובינשטיין:

א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטת (כתארה אז) יפה-כ"ץ; השופטת מרוז; השופט ואגו) בתיק פ"ח 1122/06 מיום 25.2.09. המערער (יליד 1979) הורשע בשלושה אישומים שעניינם פעילות נגד בטחון ישראל, בגינם הושתו עליו 19 שנות מאסר בפועל (ביום 25.2.09). בפנינו הוא מערער על הכרעת הדין ועל גזר הדין.

רקע והליכים

ב. כמתואר בכתב האישום, המערער הצטרף לארגון הטרור גדודי חללי אל-אקצה בשנת 2001, בעקבות הצעתו של פעיל הארגון מחמד אלעמור (להלן מחמד), אך עזב בתום חודש ימים. לאחר חודש נוסף, הצטרף המערער לזרוע הצבאית של הארגון, בעקבות הצעתו של פעיל אחר, ערפאת אלעמור (להלן ערפאת), אשר פירט בפניו את הפעילויות הצפויות לו, כגון הנחת מטענים וכתיבת סיסמאות. ביום 28.11.02 הוכר הארגון כ"התאחדות בלתי מותרת". נוכח המעשים המתוארים, הואשם המערער במגע עם סוכן חוץ, לפי סעיף 114(א) לחוק העונשין התשל"ז-1977, ובשתי עבירות של חברות בהתאחדות בלתי מותרת לפי תקנה 85(א) לתקנות הגנה (שעת חירום), 1945. כנטען באישום השני, במהלך שנת 2002 הטמינו המערער ושני אחרים בציר תנועה צבאי, מטען חבלה, שמטרתו לפגוע בטנקים של צה"ל. בפועל, יורט המטען על ידי כלי טיס. כנטען באישום השלישי, במהלך שנת 2003 הניחו המערער ושני האחרים מטען בציר המיועד לטנקים של צה"ל, אולם לאחר שעתיים, משלא הגיעו טנקים, נטלו השניים האחרים את המטען. ביחס לכל אחד משני אירועים אלה, הואשם המערער בקשירת קשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק; בנשיאת נשק לפי סעיף 144(ב) רישא לחוק; ובניסיון לרצח לפי סעיף 305(1) לחוק.

ג. בבית המשפט המחוזי כפר המערער בעובדות כתב האישום. לאחר שהחלו להישמע הראיות בתיק, טען סניגורו דאז, כי הודיות המערער במשטרה אינן קבילות משום שנגבו בכוח. בהמשך, הושג הסדר טיעון; תוקן כתב האישום; והמערער הורשע בהתאם. ואולם לאחר מכן מונה הסניגור הנוכחי, אשר ביקש לאפשר למערער לחזור בו מן ההסדר. בית המשפט נעתר לבקשה. כן, ביקש הסנגור לחזור מטענת אי-קבילות ההודיות, אך טען כי תוכנן אינו דברי אמת. לשיטתו, המערער הפך חבר בארגון אך משום שרצה להשיג באמצעותו עבודה בביטחון המסכל של הרשות הפלסטינאית. הוא טען כי דברים שאמר למדובבים – להם סיפר על החברות בארגון ועל הנחת המטענים – אינם אלא סיפורים שבדה כדי להתרברב בפניהם. נוכח גרסה זו, טען כי אין ליחס כל משקל להודייתו, אשר היתה הראיה המרכזית להפללתו.

הכרעת הדין של בית משפט קמא

ד. בהכרעת דין מפורטת הורשע המערער בשלושת האישומים. בית המשפט העדיף את אמרות המערער במשטרה - אשר נגבו בערבית אך לא נרשמו בה, נוהל ששונה מ-2007 - על פני גרסתו החדשה; הוא ייחס להן משקל רב, וזאת נוכח התרשמותו ממהימנות עדותו של החוקר באשר לאופן גבית האמרות, ומסתירות והתחמקות דברי המערער. בית המשפט בחן את הודיית החוץ של המערער בשני המבחנים שנקבעו בפסיקה. על פי המבחן הפנימי, בו נבחנו קוהרנטיות והגיון ההודיה, מצא כי היתה סדורה ועשירה בפרטים. הודגש, כי בלט במיוחד הדיוק באשר לפרטי האירועים המיוחסים להנחת המטען באישום השלישי, כגון הסיבה לאי-הנחתו על הכביש אלא בצידו; האופן בו נוטרל; מקום העמידה בתצפית על ערימת החצץ; פירוט חברי החוליה ועוד. בית המשפט הטעים, כי הדיוק והפירוט יצרו פסיפס עובדתי ברור, המעיד על אמיתות דברי המערער, ולכן יש להעדיף את הודייתו על-פני גרסתו החדשה. כן, בחן בית המשפט את הודיית המערער לפי המבחן החיצוני, המחייב דבר מה נוסף, כדי לאמת את תוכן ההודיה ולשלול פגם ברצונו הפנימי של המערער. בבחינתו, התייחס בית המשפט לכך שהעבירות היו למסכת עובדתית אחת, שתחילתה בהצטרפויותיו של המערער לארגון והמשכה בנסיונותיו להפעלת המטענים כנגד חיילי צה"ל. לפיכך, ונוכח המשקל הרב שיחס להודיה, קבע בית המשפט כי די ב"דבר מה נוסף" קל משקל כדי לאמת את ההודיה באשר לכל שלושת האישומים.

ה. בנסיבות, מצא בית המשפט "דבר מה נוסף" במספר ראיות שונות. תוספת ראייתית אחת נמצאה בשמות הפעילים בארגון שמסר העד אחמד אלעמור (להלן אחמד), חבר בארגון שהיה גם קרוב משפחה של המערער, ואינו שותפו לעבירות שבאישומים. רבים מן השמות נמצאו זהים לשמות שציין המערער בהודייתו. עוד תוספת ראייתית נמצאה בדבריו של אחמד, לפיהם המערער מוכר כפעיל בארגון. בנוסף, זיהה אחמד את המערער במסדר תמונות. תוספת נמצאה גם בכך שהמערער ושלושה עדים נוספים מסרו פרטים דומים בדבר ראש הארגון, חסאן אלקסאס, ופעלו בארגון. נוכח כל אלה, שלל בית המשפט את החשש, כי המערער נהג כ"נאשם מתאבד" הנוטל על עצמו בהודייתו אחריות לפעולות שלא ביצע. בנוסף, שלל בית המשפט את הטענה לפיה לא הוכחה מעבר לספק סביר אשמתו של המערער בכך שלא הופרכה גרסתו החלופית. הוטעם, כי אין בהעלאת גרסה חלופית בעלמא כדי לערער את מהימנות ההודיה, אם הגרסה החלופית אינה מעוגנת במציאות.

ו. אשר לטענה כי אין ליחס למערער ניסיון לרצח משום שכל חלקו היה לוודא כי עוברי אורח לא יפעילו את המטען, נקבע, כי מהודייתו עולה שהצטרף לארגון כדי לבצע פעולות טרור כגון אלה; כי היה שותף לביצוע; וכי לכל אחד מן המשתתפים בפעולות יוחד תפקיד משלו, והכל על מנת שהתכנית תצא לפועל. כשלון התכניות בפועל יוחס לא לחרטת המבצעים, כי אם לנסיבות האירועים. לפיכך, נקבע כי המערער היה מבצע בצוותא, שכן פעל הן כדי לאפשר את ביצוע העבירה, הן כדי לאבטחו.

טענות המערער

ז. טענתו הראשונה של המערער עניינה הסדר הטיעון שממנו חזר. לטענתו הסכמתו להסדר מקורה לחץ שהפעיל סניגורו הקודם, ומשאישר בית המשפט את החזרה מן ההסדר – היה עליו להעביר את הדיון למותב חדש. שנית טוען המערער, כי התביעה לא הוכיחה את אשמתו באישומים השני והשלישי (המקרים בהם יוחסה לו השתתפות בהנחת המטענים) מעבר לספק סביר, הן משום שגרסתו החלופית לא נסתרה; הן משום שתוכנה הפנימי של הודייתו לא אומת כנדרש על ידי "דבר מה נוסף" באשר לאותם אישומים; והן משום שטעה בית משפט קמא שהעניק משקל רב לתוכנה הפנימי של הודייתו, בין היתר, משלא נרשמה בשפתו. שלישית טוען המערער, כי זכאי הוא להגנה מן הצדק, נוכח מחדלי החקירה ומגמתיותה אשר סטו מחקר האמת. הוא סבור, כי היה על החוקרים לבחון פרטים מוכמנים, כגון גודל מטענים שנטען כי השתתף בהנחתם, משקלם, הארכת נפחם, תיאור המקומות בהם הונחו וכדומה. רביעית טוען המערער, כי יסודות עבירת הניסיון לא התקיימו לגבי האישומים השני והשלישי ומעשיו נשארו בגדר קשירת קשר; ולחלופין, כי אין הראיות מגבשות עילה של שותף או מבצע בצוותא, אלא של מסייע. חמישית טוען, כי טעה בית משפט קמא שהרשיעו באישום הראשון, כיוון שארגון חללי אל-אקצה לא הוכרז כהתאחדות בלתי מותרת בעת שהיה חבר בו, אלא רק לאחר מכן. לבסוף, לעניין גזר הדין טוען המערער, כי העונש שהושת עליו חמור מדי ביחס לחלקו במעשים שיוחסו לו.

דיון באולם

ח. בא כוח המערער שב וביקש כי התיק יוחזר לבית משפט קמא שיכריע בו במותב חדש. לטענתו, נסיבות החזרה מן ההודיה גרמו לבית המשפט לאתר ביתר קלות פרטים המאמתים את הודיית החוץ של המערער. בנוסף טען, כי נדרש היה שהרשות החוקרת תאמת פרטים מוכמנים ומהותיים בהודיה, כגון האם אכן ירט כלי טיס את המטען. הסניגור שב וטען איפוא כי מחדלי חקירה אלו מבססים את טענת ההגנה מן הצדק. לעניין העונש חזר המערער וטען, כי עליו להיות תואם לחלקו באירועים. בא כוח המדינה השיב לעניין החלפת המותב, כי הטענה לא עלתה בערכאה הקודמת. אשר לדרישה לאימות פרטי ההודיה נטען, כי נוכח חוסר הבהירות סביב מועד האירוע שלגביו ההודיה, אימות כאמור הוא בלתי אפשרי, אך גם אינו הכרחי, וכי אין בכך כדי לפגום בתוספות הראייתיות שמצא בית משפט קמא, שהשלימו את תוכנה הפנימי של הודיית המערער. לעניין העונש השיב הפרקליט, כי נוכח חומרת המעשים מדובר בעונש מאוזן ומידתי.

הכרעה

ט. טענתו הראשונה של המערער היתה, כאמור, כי היה על בית המשפט להעביר את הדיון למותב חדש, לאחר שאישר את החזרה מהסדר הטיעון. דומה כי אין לטענת המערער על מה שתסמוך משני טעמים שונים. במישור המהותי, אין בחשיפת בית המשפט להודאת המערער ולחזרתו כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים המצריך את העברת הדיון (ע"פ 2755/09 מנביץ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). במישור הדיוני, היה על המערער להעלות טענה זו בהזדמנות הראשונה; אולם בבית המשפט המחוזי לא זו בלבד שלא עלתה, אלא שכאשר ביקש בא כוח המערער לחזור בו מהסדר הטיעון, עמד על כך שאינו מבקש את שמיעת הראיות מהתחלה, אלא כי המערער יעיד וימשך הדיון (עמוד 30 לפרוטוקול).

י. טענתו השניה של המערער היתה, כי אשמתו לא הוכחה מעל לספק סביר, בין היתר, משום שגרסתו החלופית לא נסתרה. בצדק קבע בית משפט קמא כי אין בגרסתו של המערער בלבד כדי להפריך את ראיות התביעה. אמנם נטל ההוכחה אינו מוטל על המערער, אך הוא נדרש להציג ראיות המאששות את גרסתו החלופית (ע"פ 4297/98 הרשטיק נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 673, 686). משלא הביא כל ראיה לגרסתו, אין בטענותיו כדי לסתור את הראיות שעומדות נגדו, הנסמכות בעיקרן על הודיית החוץ שלו במשטרה, שנמצאה מהימנה ובעלת משקל רב; קל וחומר, מקום שהמערער מבקש לסתור את הודייתו באמצעות גרסה כבושה, אשר בבסיסה עומד החשש כי הותאמה לראיות התביעה (ע"פ 5730/96 גרציאני נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה ה'). אשר לשפה בה נרשמו הודעות המערער, משאין חולק כי נחקר בערבית ומשנמצא כי החוקר (השוטר אלשאמי) שולט בערבית ובעברית כשפת אם, הרישום בעברית אינו עילת פסילה (ראו ע"פ 5225/03 חבאס נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 25, 31 כי ראוי שההודאה תירשם בשפת גבייתה, וכן ע"פ 6613/99 סמריק נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 529. אכן, כפי שציין בית המשפט המחוזי אל נכון, ראוי הדבר שהנוהג במשטרה לרשום בעברית בלבד שונה (מינואר 2007), וכל המקפיד עליו הרי זה משובח ונוהג כדין, אך עילת פסילה אין כאן בנסיבות האמורות.

י"א. עוד לעניין נטל ההוכחה נטען, כי פרטים חיצוניים שהוזכרו בהודיית המערער באשר לאישומים השני והשלישי, לא אומתו על ידי "דבר מה נוסף". לטענת המערער, לא ניתן לאמת את הודייתו אך באמצעות ראיות המתייחסות לאישום הראשון, אלא נדרש "דבר מה נוסף" לכל אישום בנפרד. אין להלום טענה זו. "דבר מה נוסף" הוא דרישה ראייתית שתפקידה מתמצה בהפרכת החשש כי בדה הנאשם את גרסתו, מסיבותיו שלו (ראו למשל ע"פ 9275/06 אבו מוך נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 8; רע"פ 4142/04 מילשטיין נ' התובע הצבאי (לא פורסם), פסקה 13);וכדברי הרמב"ם, בגדרי המשפט העברי, "שמא מן העמלין מרי נפש הוא המחכים למוות שתוקעין החרבות בבטנם ... שמא כך זה יבוא ויאמר דבר שלא עשה כדי שייהרג". באחת הפרשות הבעתי את הדעה לפיה:

"מטרתו של המבחן החיצוני בהידרשות להודאה היא להסיר את החשש שמא אף שהודאה נמצאה מהימנה, המודה בביצועה של עבירה נטל על עצמו אחריות למעשה שלא עשאו. המבחן החיצוני דורש קיומה של ראיה הקרויה 'דבר מה נוסף', שתכליתה להציג כי הנאשם לא בדה את הסיפור מליבו. הפסיקה קבעה כי מדובר בתוספת ראייתית מאמתת, 'שדי שתאשר במידת מה את תוכן ההודאה' (עניין סטקלר, פס' 20), ולא בתוספת מסבכת בדמותו וברמתו של סיוע" (ע"פ 1094/07 יצחק דדון נ' מדינת ישראל (לא פורסם) – פסקה כ"ו).

דרישת "דבר מה נוסף" באה במסגרת מבחן חיצוני להודיית נאשם (ובענייננו המערער), ועל כן היא אף אינה נבחנת לבדה, אלא ביחס למשקל שניתן לתוכן ההודיה (ע"פ 2109/96 אל עביד נ' מדינת ישראל פ"ד נא(1) 673, 715). מקום שהגיונה הפנימי של ההודיה רב וניתן לו משקל גדול, קטן כובד משקלה הנדרש של דרישת "דבר מה נוסף". בענייננו, נוכח המשקל הרב שיחס בית המשפט להודיית המערער, וקביעתו כי העבירות אינן אלא מסכת עובדתית אחת, מצא כי יש במשקלן המצטבר של התוספות הראייתיות שנסקרו, כדי לתמוך בשלושת פרטי האישום. נראה כי צדק בכך בית משפט קמא וכי אין מקום לטענת המערער לפיה נדרש לאמת פרטים מכל אחד מן האישומים. יפים לענין זה דבריו של המלומד יעקב קדמי (על הראיות חלק ראשון 170 (2009)):

"הכלל שרווח בשעתו אמר: כאשר הנאשם מודה בהודייתו בביצוען של מספר עבירות, צריך שימצא "דבר מה נוסף" לגבי כל עבירה בנפרד, ואין די בקיומו של דבר מה בעבירה אחת כדי לתמוך לגבי העבירות כולן. ברם נראה כי השתנתה הגישה, והכלל הנוהג עתה, הוא דוגמת דרישת הסיוע: מקום שמדובר בסדרת עבירות הקשורות אחת ברעותה עד כדי היותן "מסכת אחת", די בדבר מה לאחת מן העבירות; והכל בהתאם לטיבו של הדבר מה ובהתחשב בנסיבות העניין".

כידוע אין ערכאת הערעור מתערבת על נקלה בממצאים העובדתיים של ערכאת הדיון (ע"פ 7003/09 אבו עמרה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) פסקה 4); כאמור, בית המשפט המחוזי קבע כממצא שבעובדה, כי האישומים היו למסכת עובדתית אחת. קביעה זו נראית לנו נכונה ואינה מצריכה התערבות. בצדק קבע בית משפט קמא כי נוכח משקלה הפנימי של ההודיה, די בתוספות שמצא כדי לבסס את הכרעתו.

י"ב. שלישית טען המערער, כי זכאי הוא להגנה מן הצדק עקב מחדלי החקירה הנטענים ומגמתיותה. לא מצאנו מקום להיעתר אף לטענה זו. תכליתה של טענת ההגנה מן הצדק להבטיח הליך פלילי ראוי, צודק והוגן. היא חלה מקום בו ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות. במישור הדיוני, מקומה של הטענה הוא בשלב הטענות המקדמיות בפתיחת המשפט, אף לעיתים תישמע גם בשלבים מתקדמים של הדיון (סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982; ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' ד"ר איתמר בורוביץ, פ"ד נט(6) 776, 809). בענייננו לא הועלתה הטענה אף לא באחד מן השלבים, אלא בערעור בלבד. לגופם של דברים, בית משפט קמא התייחס לטכניקות החקירה, לאופיה ובפרט לכך שדברי המערער נרשמו שלא בשפתו. נקבע כי עדויות החוקרים מהימנות. לא התרשמנו כי נפל פגם בחקירת המערער, המחייב התערבות בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא. יתרה מכך, מהתנהלות המערער עולה כי לא זו בלבד שלא נפגע מן ההליך הפלילי, אלא עשה בו - כזכותו - שימוש עד תום. בתחילה כפר המערער בעובדות כתב האישום. משנפתח המשפט, ורק לאחר תחילת שמיעת הראיות טען כנגד קבילות הודיותיו. בהמשך, חזר בו מטענת הקבילות והסכים להסדר טיעון. לאחר החלפת הסנגור בקש לחזור בו מן ההסדר ובית המשפט נעתר לבקשתו. לבסוף, טען כנגד תוכן ההודיות. לפיכך, אין להיעתר לטענה בדבר הגנה מן הצדק; עוול לא נגרם.

י"ג. טענתו הרביעית של המערער היתה, כי חלקו במעשים הנטענים זעום ולכן יש לראותו כמסייע ולא כמבצע בצוותא. בית המשפט קמא, בהתייחסו לטענה זו, קבע כי המערער נטל חלק בכל הפעילות שקדמה לביצוע העבירות – ממעשי ההכנה ועד סיומה, ככל שהדבר היה תלוי בו. מטבע הדברים, ביצוע העבירה התחלק בין בעלי התפקידים, אך אין משמעות הדבר שיש לראות את המערער כמי שהזהיר עוברים ושבים, הא ותו לא. תפקידו היה חלק ממכלול, במסגרתו הגיע ברכב יחד עם האחרים למקום המתוכנן; סייע בנשיאת חומרי הנפץ; ולאחר שהונח המטען, תפקידו היה לתצפת, על מנת שלא יופעל בטעות על ידי עוברי אורח שאינם המטרה. במעשיו אלה של המערער נטל בפעילות העבריינית חלק המגבש כדבעי עילה של מבצע בצוותא. בנוסף טען המערער, כי המעשים לא עלו כדי ניסיון לרצח אלא קשירת קשר בלבד. אין לקבל טענה זו. בית המשפט קמא קבע כי אמנם פעולותיהם של המבצעים לא עלו כדי עבירה מושלמת, אולם לא בשל חרטת המבצעים. במקרה הראשון יורט המטען על ידי כלי טיס צה"לי, ובמקרה השני לא עברו חיילים במקום כפי שציפו המבצעים. בצדק נקבע, כי המעשים שבוצעו עולים כדי עבירת ניסיון לרצח.

י"ד. חמישית טען המערער, כי אין להרשיעו בעבירת החברות ב"התאחדות בלתי מותרת" משום שלא הוכרזה ככזו בעת חברותו הראשונה. טענה זו אין בה ממש. על פי תקנה 84 קיימות שתי דרכים להכרה בארגון כ"התאחדות בלתי מותרת". הכרזת שר הביטחון היא דרך אפשרית אחת מבין שתיים הקבועות בסעיף 84(ב), אך אינה הדרך היחידה. על פי סעיף 84(א) קובע מספר חלופות שבכוחה של כל אחת מהן להפוך חבר בני אדם להתאחדות בלתי מותרת. וזו לשון הסעיף:

84. (1) בחלק זה פירושו של הביטוי "התאחדות בלתי-מותרת" הוא כל חבר בני אדם, בין שהוא מאוגד ובין שאינו מאוגד, ויהיה לו כל שם שהוא (אם יש לו שם) מזמן לזמן, אשר –

(א) ממליץ מסית, או מעודד בחוקתו או בתעמולתו אחת מן הפעולות הבלתי-מותרות הבאות, היינו –

(I) מיגור חוקתה של ישראל או ממשלת ישראל בכוח-הזרוע או באלימות;

(II) גרימת שואה או בוז, או הסתה לאיבה, כלפי ממשלת ישראל או שר משריה בתפקידו הרשמי;

(III) השמדת רכושה של ממשלת ישראל, או פגיעה בו;

(IV) מעשי טרור המכוונים כנגד ממשלת ישראל או כנגד עובדיה;

או שעשה איזה מעשים כאלה הנזכרים בפסקת-משנה (II), (III) או (IV) של הפסקה הזאת, או התיימר שהיה אחראי להם, או מעורב בהם; או

(ב) הכריז עליו שר הבטחון שהוא התאחדות בלתי-מותרת, וכולל, כל סניף, מרכז, ועד, קבוצה, סיעה או מוסד של כל חבר כזה.

אכן, סעיף קטן (ב) קובע בנוסף, כי ארגון מסוים הוא התאחדות בלתי מותרת בעקבות הכרזת השר. אולם, אם לא הוכרזה התאחדות כאמור, שאלת היותה התאחדות בלתי מותרת טעונה הוכחה (אלכס אברבוך "המאבק במימון הטרור בישראל - היבטים משפטיים" משפט וצבא 17 (תשס"ד) 183, 207). בענייננו הודה המערער בחברות בארגון בתשובתו לכתב האישום. בנוסף, לאחר שמיעת הראיות, הודה בסיכומיו כי היה חבר ב"התאחדות בלתי מותרת". יצוין כי גם אילולא היה מודה בסיכומיו כאמור, בית המשפט קבע פוזיטיבית, בהסתמך על הראיות שהוצגו, כי הארגון בו היה המערער חבר הוא "התאחדות בלתי מותרת". לכן, הטענה לפיה הכרזת השר המאוחרת למועד החברות שוללת את השתכללות העבירה - אינה יכולה לעמוד.

גזר הדין

ט"ו. המערער הורשע בעבירות חמורות נגד בטחון מדינת ישראל. הצטרפותו לארגון נבעה משאיפות להוציא לפועל פיגועים כאמור. משלא צלח נסיון הפיגוע הראשון, המשיכו המערער ובשותפיו לניסיון נוסף. אי התגשמות התוצאה המיוחלת לא היתה תלויה במערער ובשותפיו, אלא בנסיבות חיצוניות. בית משפט קמא עמד על חומרת עבירותיו של המערער ובפרט הניסיונות לרצח. צוין בין היתר, כי יש חשיבות בהרתעה כלפי עבירות כאמור, ללא תלות בהצלחת המעשים בפועל. בית משפט קמא נתן גם דעתו לנסיבותיו של המערער - גילו הצעיר בעת העבירות; משך הזמן שחלף מאז, בו לא ביצע המערער עבירות; הבעת החרטה; ונסיבות חייו האישיות. בהתחשב בשיקולים השונים, הושתו על המערער 19 שנות מאסר בפועל, בניכוי ימי מאסרו.

ט"ז. בצדק קבע בית המשפט קמא, כי חומרת העבירות רבה וכי חשיבות ההרתעה גבוהה אף שלא הושגו התוצאות המבוקשות. על כן ראויה ענישה מחמירה; עם זאת - כנגד שיקולים אלו יש לבחון את חלקו היחסי של המערער בפעילות העבריינית לעניין העונש (ע"פ 6505/10 סמולניאצקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). במקרה הנדון, כפי שעולה מקביעותיו של בית משפט קמא, חלקו של המערער לא היה מרכזי. לפי הודיותיו, נודע לו בשיחת טלפון על הפיגוע נושא האישום השני רק בסמוך למועד ביצועו, ולא היה שותף לתכנונו בשלביו המוקדמים. המערער הצטרף לרכב עם שניים נוספים שבאו לקחתו, ותפקידו היה לבצע תצפית על המטען שמא יופעל בשוגג על ידי עוברי אורח. חלקו היחסי היה דומה גם באישום השלישי. בשני המקרים המערער הפך מעורב בסמוך לשלבי הביצוע, באופן המבסס כדבעי את אחריותו הפלילית ואת חומרת המעשים; ואולם, גם נוכח חלקו היחסי סברנו, כי יש לתת משקל גדול יותר לכך שהמערער חדל לכאורה מביצוע פעילות חבלנית כשלוש שנים וחצי בטרם מעצרו. חרף חומרתם של המעשים שאינה מוטלת בספק, החלטנו במכלול להקל במידת מה, בנסיבות שלפנינו, לעניין העונש; לפיכך יופחת עונש המאסר של המערער בשלוש שנים ויועמד על 16 שנות מאסר בפועל.

י"ז. איננו נעתרים איפוא לערעור על הכרעת הדין, ונעתרנו במידה מסוימת כאמור לערעור על העונש.

ש ו פ ט

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

אני מסכים.

המשנה לנשיאה

השופט ח' מלצר:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור, בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.

ניתן היום, ל' בכסלו התשע"ב (26.12.2011).

המשנה-לנשיאה

ש ו פ ט