עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 3132/10

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

 

השופטת ע' ארבל:

 

1.        ביום 14.8.08 בשעה 07:30 בבוקר, יצא חסן נששיבי (להלן: המנוח), תושב העיר העתיקה בירושלים, כמנהגו מידי יום, מפתח ביתו כשפניו לכיוון חנותו. בסמטה שבפתח ביתו נדקר המנוח שש דקירות סכין שגרמו במקום למותו. דרך האינטרקום שמעה אשתו את צעקותיו "יא ראדיר, יא פארג', דם", ירדה לפתח הבית ומצאה את גופתו כשהיא דקורה. בסמטה המובילה אל בית המנוח נמצאו כתמי דם. ליד אחד מכתמי הדם נמצא צמיד. במרחק כ-9-8 מטרים מהצמיד, ברחוב עקבת א-סראייה, נמצא מגש עץ ועליו כעכים. בקרבת מקום נמצאה ממחטת נייר מוכתמת בדם ו-70 מטרים מעיקול הרחוב לכיוון מערב, בין ערמות אשפה, נמצאה סכין בעלת להב באורך כ-9 ס"מ ועל הלהב והידית כתמי דם.

 

           המערערים שלפנינו הורשעו ברצח המנוח, עבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בבית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגן הנשיא י' צבן, השופטים ח' בן עמי ור' כרמל) בתפ"ח 550/08 ביום 18.3.10 ונדונו למאסר עולם. בפנינו מערערים שניהם על הרשעתם.

 

כתב האישום

 

2.        לפי הנטען בכתב האישום, במהלך שנת 2008 התפתח סכסוך בין המערער בע"פ 3154/10 (להלן: סיורי) ואחיו, לבין המנוח ואחותו בנוגע לגובה שכר הדירה שמשלמים סיורי ואחיו למנוח ואחותו בגין יחידות דיור ששכרו מהם בעיר העתיקה. סיורי ואחיו נדרשו גם לתשלום בגין תוספת בנייה במושכרים, בניה לה התנגדו המנוח ואחותו. בעקבות האמור, הגישה אחותו של המנוח תביעה לסילוק יד ו/או פינוי נגד סיורי ורעייתו. על רקע זה, כחודש לפני הרצח, איימו סיורי ואחיו על המנוח בביתו כי ישחטו אותו.

 

           על פי המתואר בכתב האישום, סיורי שידל את המערער בע"פ 3132/10 (להלן: שעלאן) לרצוח את המנוח ושעלאן הסכים לבצע את הרצח. המערערים פעלו במסגרת תכנון הרצח ולשם קידומו כמפורט להלן. ביום 13.8.08 הגיע שעלאן לעיר העתיקה בירושלים, נפגש עם סיורי, שהובילו דרך גגות העיר לדירת חדר בה החזיק סיורי ובה התגוררו ארבעה דיירים בני משפחה אחת, תושבי איזור חברון, אשר שהו בישראל שלא כדין – סמיר, מחמד, עלי ואיהאב חרוב (להלן: בני משפחת חרוב או הדיירים). סיורי הודיע לסמיר שהוא מלין אורח בחדר ולפיכך מחמד פינה את מקומו בדירה. שעלאן הציג עצמו בפני בני משפחת חרוב בשם "אחמד". במהלך הערב שלח סיורי לשעלאן באמצעות איהאב שקית ובה בגדים, שקית נוספת עם כעכים גדולים ושני כרטיסי "טוקמן" – האחד של חברת אורנג' והאחר של חברת סלקום. עוד קודם לכן זימן סיורי את איהאב לבוא למחסן שלו, שם פירק סיורי מיתקן עץ המכונה "טרחה" לשני משטחים, ומסר אחד מהם (להלן: הטרחה) לאיהאב על מנת שייקח אותו לדירה, בה שהו בני משפחת חרוב והאורח, יחד עם יתר החפצים ששלח לאורח. חציה השני של הטרחה נותר במחסן של סיורי. סיורי צייד את שעלאן בשני סכינים בעלי להב באורך של 12 ס"מ לפחות. באחד מסכינים אלה השתמש שעלאן לביצוע הרצח.

           ביום 14.8.08, בשעה 6:30, לבש שעלאן את הבגדים ששלח לו סיורי, הניח את הכעכים על הטרחה, יצא מהדירה כשהטרחה על ראשו וכך הסתיר את פניו מעין המצלמות המוצבות בעיר העתיקה. שעלאן הלך לעבר ביתו של המנוח, שיצא אותה עת מפתח ביתו לחנותו, ובסמטה בפתח הבית דקר אותו שעלאן בגבו שש דקירות באמצעות הסכין שקיבל מסיורי, אשר הביאו למותו של המנוח. גופתו של המנוח נמצאה דקורה בכניסה לבניין שבו הוא מתגורר.

 

3.        בתחילה הואשמו שני המערערים בעבירת הרצח, כאשר סיורי הואשם גם בשידול לרצח. אולם על פי החלטת בית המשפט המחוזי נמחקה עבירת השידול מכתב האישום. המערערים כפרו בעובדות כתב האישום. שעלאן הבהיר כי לא היה בעת הרצח בירושלים כי אם בביתו בענתא, כי לא ביקר בירושלים זמן רב לפני הרצח, כי אינו מכיר את סיורי וממילא לא התארח אצלו ואין לו כל מניע לביצוע הרצח. סיורי טען בעדותו כי בליל הרצח הלין אורח בדירה שבחזקתו – טייח שנשכר לביצוע עבודות טיח בדירה השייכת לו, אולם אין המדובר בשעלאן, אלא באדם אחר.

 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

 

4.        בית המשפט המחוזי הרשיע את שעלאן על בסיס תשתית ראייתית ענפה המתבססת על שלושה נדבכים: ממצאים אובייקטיביים בזירה, עדויות ומסדרי זיהוי, ונתוני תקשורת ואיכונים שבוצעו למכשירים הסלולאריים של המערערים. בית המשפט קבע כי בזירה נמצאו שתי ראיות כבדות משקל הקושרות את שעלאן לרצח: דמו שלו ודמו של המנוח שנמצאו על הסכין שהתגלתה כמה עשרות מטרים מזירת הרצח, וטביעת אצבעו של שעלאן שהוטבעה על הטרחה, אשר נמצאה אף היא בקרבת זירת הרצח. השפשוף או הפצע השטחי שנמצא בחלוף שבוע מיום הרצח על אצבעו של שעלאן, סיפק תמיכה מסוימת לדם שנמצא על הסכין ואשר שייך לשעלאן.

 

5.        בית המשפט דחה את הסבריו של שעלאן להימצאות דמו וטביעת אצבעו בזירה. שעלאן טען כי יתכן שדמו הגיע לסכין כתוצאה מתרומות דם שנתן ברמאללה וכי טביעת אצבעו הוטבעה בטרחה כאשר נגע בה באורח מקרי בעת חקירתו במשטרה. בית המשפט מצא הסברים אלו בלתי סבירים וקבע כי הוכח ששעלאן הוא האורח שהובא ללינת לילה בחדרם של בני משפחת חרוב. שעלאן זוהה על ידי שלושה מבני משפחת חרוב, ששהו במחיצתו במהלך ערב שלם, ראו היטב את תווי פניו וצורתו. בית המשפט התרשם כי עדויות בני משפחת חרוב ענייניות ומפורטות, כי גרעין סיפורם דומה וכי סיורי עצמו אישר את רוב העובדות שעליהן סיפרו. עלי וסמיר זיהו כל אחד לחוד במסדרי זיהוי את שעלאן כאורח שבא ללון בבית משפחת חרוב. פרטים קטנים שמסרו מצאו חיזוק בראיות אובייקטיביות כגון נתוני תקשורת, ואף חציה השני של הטרחה המקולפת שהונחה בסמוך לזירת הרצח נמצאה במחסן של סיורי, כפי שעלה מעדותו של איהאב. שלושת בני משפחת חרוב העידו כי לאורח הייתה שקית עם כעכים שלדבריו ייעד לחלוקה בבוקר למחרת לזכר סבתו. בבוקר האורח עזב ועלי ובנו איהאב נוכחו כי הכעכים והטרחה אינם עוד בחדר הקטן בו ישנו כולם. בזירת האירוע נמצאה כאמור הטרחה ועליה כעכים. במצלמות המוצבות בעיר העתיקה נלכדה דמות נושאת הטרחה והכעכים בסמוך לזמן הרצח, כאשר מייד לאחר הרצח היא תועדה עוזבת את העיר העתיקה דרך שער שכם ללא הטרחה. מהאיכונים שנערכו למכשיר הסלולארי אשר נקבע שהיה בבעלות שעלאן, עלה כי ערב קודם ליום הרצח הוא עזב את ענתא, הגיע לעיר העתיקה, ועזב אותה בשעות הבוקר סמוך לאחר שבוצע הרצח.

 

6.        לאחר שמצא בית המשפט כי האורח הוא הרוצח וכי הרוצח הוא שעלאן, פנה לבחון את מעורבותו של סיורי בפרשה. בית המשפט דחה את גרסתו של סיורי לאירועים לפיה הוא הזמין בתמימות טייח לביצוע עבודה בבית שאותו הוא משכיר לאחר ולא הזמין אדם על מנת לרצוח את המנוח. נקבע כי גרסה זו אינה קוהרנטית ואינה מתיישבת עם העובדות. בהכרעת הדין נקבע, בין היתר, כי התכחשות המערערים להיכרות ביניהם; הקשר הטלפוני שהתקיים ביניהם סמוך למועד הרצח; העובדה שהטרחה והכעכים נשלחו לאורח; והעובדה שסיורי הטעין את כרטיס הטלפון של שעלאן וסיפק לו בגדים, מלמדים כי גרסת סיורי אינה הגיונית. על סמך האמור, קבע בית המשפט שסיורי הזמין את שעלאן לבצע את הרצח ואף היה בעל מניע לרצוח את המנוח על רקע סכסוך אזרחי שהתגלע ביניהם.

 

           על בסיס האמור, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערערים ברצח וגזר את דינם למאסר עולם.

 

טענות הצדדים

 

7.        בא כוחו של שעלאן אינו חולק על כך שאכן היה אורח בדירה ושהוא הרוצח. המחלוקת לדבריו היא בשאלה אם מרשו הוא האורח או הרוצח. הסנגור מחלק דבריו לשלושה מישורים. המישור הראשון נוגע לקשיים בעדויות של בני משפחת חרוב לגבי זיהויו של שעלאן כאורח. לטענתו, בין עדויות בני משפחת חרוב התגלו סתירות משמעותיות אשר מאיינות את מהימנותן. כמו כן, מלין הסנגור גם נגד תקינות מסדרי הזיהוי שנערכו לסמיר ולעלי, ואף מציין כי לסמיר ישנן בעיות זיכרון ונטיות אובדניות הפוגמות באמינות דבריו.

 

           המישור השני נוגע למשקל הראיות שנמצאו בזירה, אשר הביאו את בית המשפט לקבוע כי שעלאן הוא הרוצח. באשר לראיית הדנ"א, טוען בא כוחו של שעלאן כי לא ברור כיצד הגיע דמו של שעלאן לסכין, כאשר לא נמצאו על גופו כל חבלות טריות לאחר מעצרו. הסנגור גורס כי לא ניתן לשלול שדמו של שעלאן הגיע לסכין לפני ביצוע הרצח ולא במהלך ביצוע הרצח. בנוסף, מציין הסנגור כי העובדה שנמצא על ידית הסכין דנ"א שמקורו באדם אלמוני אחר שאינו שעלאן מעמידה ספק שמא אדם אחר רצח את המנוח ולא שעלאן. באשר לטביעת האצבע שנמצאה על הטרחה טוען בו כוחו של שעלאן כי העובדה שאותרה טביעת אצבע אחת בלבד – ובייחוד זו של הזרת, מעלה ספק באשר למעורבותו של שעלאן ברצח. שכן, אם הוא עטה כפפות אזי לא היו נמצאות כל טביעת אצבע, ואם לא עטה כפפות, הרי שסביר היה שיימצאו טביעות אצבע נוספות.

 

           המישור השלישי מתמקד בראיות אשר לדעת הסנגור מרחיקות את שעלאן מביצוע הרצח. בין ראיות אלו נמנית העובדה כי המנוח קרא לכאורה בשם "מועתז" מייד לאחר שנדקר, בעודו מדמם למוות. עובדה זו עלתה מעדותה של אשת המנוח, שמסרה כי שכנה הגרה בסמיכות אליהם שמעה את המנוח נוקב בשם זה לפני מותו. לשיטת הסנגור, נתון זה מעלה חשד כי אדם בשם מועתז המתגורר בשכנות למנוח, ואשר היה מצוי עימו בסכסוך קשה, קשור בביצוע הרצח. כמו כן מצביע הסנגור על מספר אי-התאמות בין הממצאים הנוגעים לדמות שנלכדה בעין המצלמות, לבין העובדות שנטענו בכתב האישום ואומצו על ידי בית המשפט המחוזי, באופן המטיל ספק בכך שדמות זו היא דמותו של הרוצח.

 

           סיכומו של דבר, בא כוחו של שעלאן סבור כי הראיות אינן מובילות למסקנה חד-משמעית לפיה שעלאן הוא הרוצח, כנדרש בתיק נסיבתי כמו התיק שלפנינו, ולפיכך יש לזכותו.

 

8.        בא כוחו של סיורי גורס כי גם אם ייקבע ששעלאן הוא הרוצח ואף האורח, הרי שאין די בראיות הנסיבתיות המצויות בתיק זה כדי להגיע למסקנה כי סיורי מעורב ברצח. לטענתו, בתיק זה התרחשו מחדלי חקירה חמורים. אם המשטרה הייתה חוקרת כיווני חקירה אלטרנטיביים, אשר נתמכו במספר ראיות, אזי מרשו לא היה מורשע ברצח המנוח. כך, למשל, טוען הסנגור, כי קיימת ידיעה מודיעינית שבכוחה להביא לזיכויו של סיורי מחמת הספק, בה נמסר שאדם אחר ביצע את הרצח ולא שעלאן. על הידיעה הוטל חיסיון ולכן נמנע מההגנה לזמן את מוסר הידיעה לעדות או לבדוק אם המשטרה אכן מיצתה את החקירה בכיוון זה. הסנגור מוסיף וטוען כי בית המשפט המחוזי נקלע לכלל טעות בקביעה כי סיורי הכחיש ששעלאן הוא האורח. בעדותו מסר סיורי כי קיים דמיון בין האורח לבין שעלאן אך התקשה לזהותו בוודאות בשל קשיי זיכרון. משכך, לשיטת בא כוחו של סיורי, לא היה מקום לקבוע שסיורי מתכחש לאפשרות ששעלאן הוא האורח באופן נחרץ. לדידו, בנפול קביעה זו, נופלת הרשעת מרשו כולה.

 

           עוד טוען הסנגור כי עובדות רבות שנקבעו בבית המשפט, המוכיחות קשר בין סיורי לשעלאן, מתיישבות היטב עם גרסתו, לפיה הוא הזמין טייח לביצוע עבודת בניין בדירה שבבעלותו ולא הזמין רצח. כמו כן, גרסת הטייח נמסרה על ידי סיורי בחקירתו במשטרה בניגוד להמלצת עורך דינו, שייעץ לו לשתוק, נתון שיש בו כדי להגביר את אמינותה. זאת ועוד, הסנגור מלין על הקביעות הנוגעות לטרחה ולשאלה למי סיורי שלח אותה ערב הרצח. לטענתו, הטרחה שנמצאה במחסן של סיורי אינה תואמת את הטרחה שנמצאה בזירת הרצח, וממילא לשם ביצוע הרצח לא היה כל צורך בטרחה – ניתן היה להשיג הסוואה על ידי שימוש בכובע בלבד. סנגורו של סיורי מצטרף לטענות בא כוחו של שעלאן נגד אמינות עדויותיהם של בני משפחת חרוב, ומוסיף כי גם עדויותיהם של בני משפחת המנוח אינן מהימנות. יתר טענותיו של בא כוחו של סיורי יפורטו להלן, ככל שיידרש, בפרק הדיון וההכרעה.

 

9.        מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וטוענת כי אין להתערב בקביעותיו העובדתיות או בממצאיו לגבי מהימנות העדים. להשקפתה, הראיות שהונחו לפני בית המשפט קמא היו מוצקות, נסמכו על מספר מקורות ולא הותירו כל מקום לספק בדבר אשמתם של המערערים. המשיבה אינה חולקת על בעיות כגון פגם באחד ממסדרי הזיהוי שנערכו לבני משפחת חרוב, אולם מדגישה שעניין זה מצא ביטויו בפסק הדין ושבית המשפט קמא קבע שאין בו כדי לקעקע את המסקנה המפלילה העולה מן הראיות. עדויות בני משפחת חרוב מפורטות וענייניות בעיקרן, גרעין סיפורם דומה וסיורי עצמו אישר חלק מהעובדות שעליהן סופר בעדותם. העדויות נתמכות בראיות אובייקטיביות כגון פלטי השיחות של מכשירי הטלפון של המעורבים בפרשה. אשר לכתם הדם של שעלאן שנמצא על הסכין, סבורה המשיבה כי לנוכח חוות הדעת ועדות המומחית מטעם המשטרה, לא ניתן לקבל את טענת ההגנה כי הדם נמצא על הסכין עוד לפני הרצח. כך או כך, שעלאן הכחיש שהיה בירושלים בשנה האחרונה, מה שמחליש עוד יותר את טענת הסנגור להימצאות אפשרית של הדם על הסכין עובר למועד הרצח. המשיבה אף סבורה שאין קושי בכך שהמומחה מטעמה, פרופ' היס, לא מצא חבלה טרייה על גופו של שעלאן, שכן מחוות הדעת המשלימה מטעמו של פרופ' היס עולה כי אין הכרח שתישאר עדות לפצע שטחי אשר ייתכן שהגליד עד למועד הבדיקה. משנמצא שהראיות האובייקטיביות מפלילות את שעלאן, ומשאין חולק על הזהות בין האורח למבצע הרצח – הרי ששוב אין טעם, לשיטת המשיבה, לדון בטענות ההגנה הנוגעות לספקות בקשר לדמות שנלכדה במצלמות הוידיאו ומידת מעורבותה ברצח. גם באשר להוכחת הקשר שבין סיורי לשעלאן, סומכת המשיבה את ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וסבורה שהקשר ביניהם הוכח מעבר לספק סביר ולפיכך אין מקום להתערבות גם בהרשעתו של סיורי.

 

דיון והכרעה

 

10.      הרשעתם של המערערים התבססה על ראיות נסיבתיות, שבחינתן נסמכת על ההיגיון, על השכל הישר ועל ניסיון החיים. כידוע, משקלן של ראיות מסוג זה אינו נופל מזה של ראיות ישירות, ובלבד שלא ניתן להסיק מהן אלא מסקנה הגיונית אחת המקימה יסוד להרשעה. אף לא נדרש כי כל אחת מן הראיות הנסיבתיות תבסס את ההרשעה בפני עצמה, ודי בכך ששילוב הראיות מעשה-פסיפס, יצביע על הנאשם, כמבצעה של העבירה מעבר לכל ספק סביר (ע"פ 4656/03 מירופלסקי נ' מדינת ישראל, פס' 7 לפסק הדין (1.12.04) (להלן: עניין מירופלסקי); ע"פ 6096/94 מנצור ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 732, 736 (1996); דנ"פ 3391/95 סימון בן-ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 377 (1997); ע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד פ"ד נו(5) 221, 227 (2002); ע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 577, 586 (2003)).

 

11.      באי כוח המערערים אינם חולקים על קביעת בית המשפט המחוזי לפיה האורח שהתארח בדירה של סיורי, יחד עם בני משפחת חרוב, הוא הרוצח. עיקר המחלוקת עוסק, אפוא, בשאלות האם הוכח כי שעלאן הוא האורח-רוצח והאם סיורי הזמינו באורח תמים לביצוע עבודת טיח, או שמא שכרו לרצוח את המנוח?

 

           אפתח בדיון בשאלה אם שעלאן הוא הרוצח. אומר כבר עתה כי קיימת תשתית ראייתית איתנה ואובייקטיבית המלמדת כי התשובה על כך היא בחיוב, כפי שפסק בית המשפט המחוזי. מכאן אעבור לדון בשאלה אם שעלאן הוא האדם שסיורי אירח ובטיב הקשר שבין השניים. כפועל יוצא מכך אדון באפשרות שסיורי הזמין את הרצח, כמיוחס לו בכתב האישום. גם בעניין זה רואה אני עין בעין עם בית המשפט המחוזי, כפי שיבואר להלן.

 

האם שעלאן הוא הרוצח?

 

12.      טענות המערערים מופנות נגד ממצאי המהימנות וקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי. כידוע, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בקביעת הממצאים העובדתיים וממצאי מהימנות על-ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן בהם מוצאת ערכאת הערעור כי המסכת העובדתית אשר נקבעה על-ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם חומר הראיות (ע"פ 6020/07 גואטה נ' מדינת ישראל, פס' 25 לפסק דיני (7.9.08)). איני סבורה כי במקרה שלפנינו מתקיים חריג זה או אחר המצדיק את התערבותנו.

 

ראיית הדנ"א

 

13.      כאמור, בין פחי האשפה שעמדו בסמוך למקום בו דימם המנוח למוות נמצאה סכין בעלת להב באורך של כ-9 ס"מ ועליה שני כתמי דם. בית המשפט המחוזי קבע כי לא ניתן לשלול שזו הסכין ששימשה לרצח. קביעה זו מקובלת עליי בהתחשב במיקום שבו נמצאה הסכין, בסמוך לזירת הרצח, בהימצאות דמו של המנוח על גבי הסכין, ובשים לב להסבריו של פרופ' היס בנושא זה בעדותו השנייה, שלא נסתרו בחוות דעת נגדית (ראו פסקה 7 להכרעת הדין). 

 

           על הסכין נמצאו שלוש דגימות ביולוגיות נפרדות. הראשונה, מקורה בכתם דם שנמצא על להב הסכין. בדיקת דנ"א העלתה כי מדובר בדמו של המנוח בסבירות סטטיסטית של אחד למיליארד. הדגימה השנייה נלקחה מכתם דם באזור הביניים של הסכין, כלומר בין הידית ללהב, ונמצא כי היא שייכת לשעלאן, אף היא בסבירות סטטיסטית של אחד למיליארד. לבסוף, על ידית הסכין נמצאה דגימה נוספת השייכת לאדם אלמוני שלא ניתן היה לאפיין את הפרופיל שלו, אך נקבע כי היא אינה שייכת למנוח או לשעלאן.

 

           הימצאות דמו של המנוח לצד דמו של שעלאן על הסכין – כלי הרצח – שנמצאה בסמוך לזירת הרצח, היא ראיה מפלילה ומסבכת, המטילה צל כבד על אפשרות חפותו של שעלאן. נזכיר בהקשר זה כי ראיית דנ"א היא ראיה מדעית אובייקטיבית מקובלת ומוכרת בשיטתנו (ע"פ 9724/02 אבו-חמאד נ' מדינת ישראל, פס' 19 לפסק דינו של השופט חשין (22.10.03)), ובנסיבות מסוימות אף ניתן לייסד הרשעה בפלילים על בסיסה בלבד (ראו: ע"פ 149/12 אלמליח נ' מדינת ישראל (24.9.12)). אם כן, לפנינו ממצא מפליל המחזק בצורה משמעותית את המיוחס לשעלאן בכתב האישום.

 

14.      סנגורו של שעלאן אינו חולק על הממצא הפורנזי, דהיינו, שאחד מכתמי הדם על הסכין שייך לשעלאן, אולם הוא סבור שראיה זו אינה מצמיחה את המסקנה כי מרשו הוא הרוצח. לטענתו, העובדה שלא נמצאה חבלה טרייה על גופו של שעלאן לאחר הרצח, אשר עשויה להסביר את הימצאות דמו על הסכין – מקימה ספק באשמתו.  את טענתו הוא מבסס על חוות הדעת מטעם המשיבה, שערך פרופ' היס מהמכון לרפואה משפטית. בחוות הדעת (ת/11) שהתבססה על בדיקה של שעלאן ביום מעצרו (כשבוע לאחר הרצח), ציין פרופ' היס כי לא נמצאו על גופו של שעלאן חבלות טריות. בחוות דעת משלימה מיום 1.9.08 (ת/11 תוספת), אשר ניתנה לבקשת החוקר המשטרתי שטיפל בתיק, צוין כי היעדר סימני חבלה טרייה אינו שולל את האפשרות שפצע טרי שממנו דימם שעלאן ביום האירוע הספיק להירפא עד למועד הבדיקה. למרות זאת, סבור הסנגור כי לא הוכח קיומם של פצע או חבלה שיש בהם כדי להסביר את מקור הדם על הסכין. לטענתו, גם דעתו של בית המשפט המחוזי לא היתה נוחה מעניין זה.

 

           אין בידי לקבל טענה זו. בחקירתו במשטרה, לשאלת החוקר מה יש לו על "האצבע הגדולה של יד ימין", מסר שעלאן כי יומיים-שלושה לפני שנבדק במכון לרפואה משפטית נפצע באצבעו כתוצאה מעבודת שיוף (ת/25, שורה 31). על דברים אלה חזר בעדותו בבית המשפט (ראו עמ' 1560 לפרוטוקול). מכאן שאין למעשה מחלוקת כי בסמוך למועד הרצח היה לשעלאן לכל הפחות שפשוף בידו. פצע או שפשוף אלה יכולים היו להיות המקור לדם שנמצא על הסכין. טענתו של פרופ' היס, כי לא ניתן לשלול את האפשרות ששעלאן נפצע באורח שטחי במועד הרצח ופצע זה הספיק להירפא בטרם בדיקתו במכון, נראית לי הגיונית בנסיבות העניין ומתיישבת עם הפצע שבו הבחין החוקר על גבי אצבעו של שעלאן (ראו מזכרו של החוקר – ת/11).

 

15.      לפי טענה נוספת של ההגנה, העובדה שעל ידית הסכין נמצא דנ"א השייך לאדם אלמוני אחר שאינו שעלאן, מטילה ספק באפשרות ששעלאן הוא הדוקר. גם טענה זו דינה להידחות. מומחית התביעה, ד"ר בובליל, העידה כי מפעולה של אחיזה בדרך כלל מתקבלת כמות דנ"א קטנה. ואכן, על ידית הסכין נמצאה כמות דנ"א קטנה, במידה כזו שלא אפשרה קבלת פרופיל מלא (עמ' 1262 לפרוטוקול), אך הספיקה לשלול את האפשרות שמדובר בדנ"א של המנוח או של שעלאן. עדות זו לא נסתרה על-ידי ההגנה. אם כן, ממצאי הדנ"א בשילוב הסבריה של ד"ר בובליל אינם שוללים את האפשרות ששעלאן החזיק בידית הסכין אך לא הותיר כמות מספקת של דנ"א כדי לזהותו, דבר האופייני לפעולת אחיזה. כך או כך, הן העובדה שנמצא פרופיל זר על הסכין, הן העובדה שלא נמצא דנ"א של שעלאן על הידית – אינן מקימות ספק סביר באפשרות ששעלאן הוא הדוקר לנוכח הראיות הקושרות אותו למעשה. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בע"פ 4912/96 רחמימוב נ' מדינת ישראל (20.07.99), שם טען נאשם באונס כי אם יתברר שהזרע שנמצא בתחתוני הנאנסת אינו שלו, כי אז יהיה בכך כדי להקים ספק סביר באשמתו, וזאת חרף קיומן של ראיות חזקות הקושרות אותו למעשה:

 

"טענה כזו, חייבת היתה להיות מבוססת על עדות האומרת שפליטת זרע על ידי האנס בגופה של מ. - חייבת היתה להשתקף במשטחים שנלקחו על גבי המטושים וכן בכתמים שנמצאו בתחתוניה; ואם לא נמצא זרעו של המערער על גבי הפריטים האמורים - המסקנה ההכרחית היא: שהמערער לא פלט את זרעו בגופה של מ.. עדות כזו לא הובאה; ותשומת ליבנו לא הופנתה לספרות מקצועית המבססת מסקנה כזו. תוצאה חיובית - לאמור: זיהוי תאי זרע של המערער על גבי התחתונים והמטושים - מוכיחה במידה שלמעלה מספק סביר שהמערער בעל את מ.. ברם, בהעדר עדות מומחה בעניין זה, לא נוכל לומר כי תוצאה שלילית, משמעותה שלילת האפשרות שהמערער בעל אותה. עדות בענין זה הינה חיונית במקום ש"העדר סימנים" משמשים ראיה להבדיל מקיומם. הכלל הגדול הוא: לא ראינו אינה ראיה; ובהקשר הנדון כאן, משמעותו היא: ש'העדר' זרעו של המערער על גבי הפריטים הנ"ל - להבדיל מ'הימצאותו' שם - אינו אומר שהוא לא בעל את מ.. זאת, כל עוד לא תהיה עדות האומרת אחרת" (פס' 4 לפסק הדין, ההדגשה שלי, ע.א).

 

           כך גם בענייננו. ההגנה לא תמכה בשום אסמכתה מקצועית את טענתה כי היעדר דנ"א של שעלאן על ידית הסכין מחייב את המסקנה כי לא הוא דקר את המנוח. למעלה מכך: אין בהימצאותו של פרופיל זר על ידית הסכין או בהיעדרו של פרופיל הדנ"א של שעלאן על הידית, כדי לאיין את הימצאות הדנ"א שלו על גבי להב הסכין. שעלאן לא הציע כל הסבר ממשי להימצאות דמו על גבי הסכין. הוא טען כי הוא לא היה בעיר העתיקה בירושלים שנה וחצי לפני הרצח והעלה השערה לפיה יתכן שהדם הגיע לסכין בדרך עלומה כלשהי לפני הרצח. גם סברה זו, שהדם הגיע לסכין לפני הרצח, לא נתמכה בכל חוות דעת מקצועית וכל שנטען הוא כי מסקנה זו נלמדת מדבריה של ד"ר בובליל עצמה. נראה כי בעניין זה נקלעה ההגנה לידי טעות. ד"ר בובליל העידה כי דגימות הנלקחות מכמות דם גדולה תהיינה פחות איכותיות על פי רוב מאחר שלדם לוקח זמן להתייבש ובזמן זה משגשגים מיקרואורגניזמים באופן שפוגע באיכותו. לעומת זאת, כמות דם קטנה יחסית מתייבשת מהר ולכן דגימות הנלקחות ממנה יהיו "טובות" יותר. אשר למקרה שלפנינו העידה ד"ר בובליל כי "עובדה שהכמות היא גדולה והאיכות שלו [של הדם, ע.א] היא כפי הנראה מספיק טובה..." (עמ' 1282 לפרוטוקול). המשיבה סבורה שכוונתה של ד"ר בובליל היתה כי נמצאה כמות גדולה יחסית של דם באיכות טובה, ולכן סביר יותר להניח שהדם הוטבע בסכין סמוך למציאתה ולא זמן רב לפני כן. כשלעצמי, דומני שכוונתה היתה כי במקרה הנוכחי נמצאה כמות דם מספיקה לצורך קבלת פרופיל דנ"א (ולא כמות דם גדולה בהכרח) וכי הדם טרם פורק ולכן נותר עמיד ואיכותי. כך או כך, אין בדברים אלה של ד"ר בובליל כדי לתמוך בשום צורה בטענת ההגנה כי הדם הגיע לסכין עובר לרצח.

 

           סיכומו של דבר, הטענה כי דמו של שעלאן הגיע לסכין לפני אירוע הרצח נותרה חסרת בסיס והיא בבחינת סברה שהועלתה בעלמא ללא כל תימוכין בחומר הראיות. לא עלה בידי שעלאן להציע הסבר המניח את הדעת לנוכחות דמו על כלי הרצח ולפיכך נותרנו עם המסקנה המפלילה הצומחת מנתון זה.

 

טביעת האצבע

 

16.      ראיה אובייקטיבית נוספת הקושרת את שעלאן לרצח היא טביעת אצבעו שהוטבעה במגש העץ – הטרחה – שנמצאה בזירת הרצח. אין מחלוקת כי טרחה זו שימשה את הרוצח להסוואה מפני מצלמות המשטרה המוצבות ברחבי העיר העתיקה וכי היא ננטשה על ידי מי שנשא אותה בסמוך לביצוע הרצח. בצילומי המצלמות המוצבות בעיר (ראו ת/16) נלכד הרוצח מתהלך ברחובות העיר, לרבות ברחוב המוביל אל הסמטה שבה בוצע הרצח (בה לא מוצבת מצלמה). הרוצח, שפניו אינם ניתנים לזיהוי, נראה מתהלך עם הטרחה על ראשו כאשר בדרכו חזרה, נראה הוא חוזר על עקבותיו בלי הטרחה ויוצא מן העיר דרך שער שכם.

 

17.      גם בהקשר זה, בא כוחו של שעלאן אינו חולק כי אכן מדובר בטביעת אצבעו של מרשו, אולם לטענתו העובדה שנמצאה רק טביעת אצבע אחת, של זרת היד, מעלה ספק אם שעלאן הוא האדם הנראה במצלמות מחזיק בטרחה בשתי ידיו. עוד הוא טוען כי אף שלא נמסר הסבר המניח את הדעת לקיומה של הטביעה, לא ניתן לשלול כי שעלאן נגע בטרחה במועד כלשהו לפני הרצח, שהרי עסקינן בחפץ נייד, השכיח במגזר הערבי.

 

           גם טענות אלה דינן להידחות. בדומה לראיית הדנ"א, גם ביחס לטביעת האצבע מתמקדת ההגנה ב"אין" הראייתי להבדיל מ"היש" הראייתי, שלקיומו לא הוצע כל הסבר. על הטרחה נמצאו טביעות אצבע נוספות זולת טביעתו של שעלאן, ברם לא ניתן היה לזהותן (ראו עדותה של המומחית יעל פלג-שירוני, עמ' 1135 לפרוטוקול). על כן לא מדובר במצב שבו הטרחה נמצאה נקייה לחלוטין למעט טביעת הזרת של שעלאן, אלא ישנה עדות לטביעות נוספות שלא ניתן היה לשייכן לאדם זה או אחר, ובכלל זה שעלאן. יתר על כן, מומחי המשיבה הסבירו בעדויותיהם כי הימצאות טביעות אצבע על משטחים תלויה בגורמים שונים וכי לרוב לא ישאיר אדם טביעה במגע עם חפץ. כך לדוגמה, אחיזה בחפץ בשונה מלחיצה עליו לא תותיר על פי רוב טביעה, וכך גם לחיצה עליו בחוזקה (ראו עמ' 1136, 1296לפרוטוקול). ההגנה לא הביאה ראיות לסתור את דברי המומחים ולא תמכה את טענותיה באשר לחוסר הסבירות כי שעלאן הוא שנשא את הטרחה. על רקע האמור, סבורתני כי לא עלה בידי ההגנה לטעת ספק ממשי באשר לזהות הדוקר על בסיס היעדרן של טביעות נוספות.

 

           ממילא, כפי שנאמר בהתייחס לראיית הדנ"א, אין בהיעדר טביעות נוספות כדי לאיין את הטביעה שנמצאה. כידוע, ניתן לבסס הרשעה בפלילים על טביעת אצבע כראיה יחידה ובלבד שאין בראיות שבאו בפני בית המשפט הסבר "תמים" להימצאותה של הטביעה, במידה המקימה ספק סביר באשמתו של הנאשם (ראו למשל: ע"פ 2132/04 קייס נ' מדינת ישראל, בפסקה 14 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (28.5.07); ע"פ 4471/03 מדינת ישראל נ' קריספין, פ"ד נח(3) 277, 285 (2004) והאסמכתאות שם). לקיומה של הטביעה בענייננו לא הוצע הסבר של ממש, בוודאי לא כזה המקים ספק סביר. טענה סתמית שלפיה מדובר בחפץ שכיח במגזר הערבי, בשעה ששעלאן מכחיש בכל תוקף כי ביקר בירושלים בשנה שקדמה לרצח, היא בגדר הסבר תיאורטי גרידא ללא כל ביסוס קונקרטי שניתן לאמץ. אשר על כן, טביעת האצבע היא ראיה כבדת משקל נוספת הקושרת את שעלאן לביצוע העבירה. 

 

נתוני התקשורת

18.      ממצא אובייקטיבי חשוב נוסף אשר הביא להרשעתו של שעלאן הוא איכוני מכשירו הסלולארי, הממקמים אותו בזירת הרצח (ת/46). בחקירתו במשטרה, אישר שעלאן כי מספר הטלפון הנייד המדובר היה בבעלותו, אך טען כי מכשיר זה נגנב ממנו לפני זמן רב. בית המשפט המחוזי דחה גרסה זו וקבע כי מספר טלפון זה אכן היה בידי שעלאן במועד הרצח. בא כוחו של שעלאן לא העלה כל טענה נגד קביעה זו בערעור ומכאן שאין היא נתונה עוד במחלוקת. לאמור: המספר המדובר היה בשימושו של שעלאן במועד הרלוונטי לכתב האישום.

 

           על בסיס איכונים שבוצעו למספר הטלפון המדובר וחוות דעת מומחה מטעם המשיבה שגיבתה אותם, קבע בית המשפט המחוזי כי שעלאן עזב את ענתא ביום 13.8.08 בשעה 19:30 לערך, הגיע לאזור העיר העתיקה בירושלים קרוב לשעה 21:00 ושהה בה עד ליום 14.8.08 בשעות הבוקר המוקדמות – בוקר הרצח. מהלך זה של זמן ותנועה תואם הן לשעות שבהן הגיע האורח לחדרם של בני משפחת חרוב, הן לשעות שעזב והן למקום ושעת הרצח. קביעות אלה מקובלות עליי וממילא ההגנה לא עשתה כל ניסיון לקעקע אותן בערעור.

 

19.      בערעור התמקדה ההגנה בהיבט אחר. נטען כי נתוני התקשורת שהוצאו עבור המספר המדובר אינם מתיישבים עם העובדה שדמות הרוצח נלכדה במצלמות כשהיא משוחחת בפלאפון אגב עזיבתה את העיר העתיקה מיד לאחר הרצח. דהיינו, בנתוני התקשורת של המספר המדובר לא נרשמה כל שיחה יוצאת או נכנסת בשעה שבה נראה הרוצח במצלמות האבטחה עוזב את העיר כאשר הוא משוחח בפלאפון. לפיכך לא ניתן להניח שהדמות המצולמת – דמותו של הרוצח – היא שעלאן. טענה זו אינה מעלה ספק של ממש כי הרוצח הוא שעלאן. ראשית, יתכן שבידיו היו שני מכשירים סלולאריים, ובשעה שעזב את העיר עשה שימוש במספר אחר (כפי שיפורט בהמשך, ידוע כי סיורי רכש לבקשת האורח שני כרטיסי "טוקמן" – האחד של חברת אורנג', ואילו האחר של חברת סלקום). לסברה זו תימוכין מסוים בכך ששעלאן אישר בחקירתו במשטרה כי הוא מחזיק במספר טלפון של סלקום (ת/32, שורה 3). שנית, יתכן ששעלאן רק ביקש להיחזות כמי שמשוחח בפלאפון כמעין פעולת הסחה או הסוואה בצאתו מן העיר מיד לאחר הרצח. נראה זה סביר כי בדרך זו ביקש למנוע מגע עם האנשים שסביבו ולהיבלע בתוכם בצורה טבעית יותר. מכל מקום, נוכח הראיות האובייקטיביות כבדות המשקל הקושרות את שעלאן לרצח, דומה כי אין בכוחו של פער זה, בשים לב להסברים אפשריים שהוזכרו, כדי לעורר ספק באשמתו.

 

טענות נוספות

 

20.      טענה נוספת שהעלה בא כוחו של שעלאן נוגעת לראיות המרחיקות, לשיטתו, את מרשו מהרצח. לטענתו, העובדה שהדמות שנצפתה במצלמות הוידיאו לאחר שהרצח בוצע לבושה בחולצה לבנה שלא הוכתמה בדם, מלמדת שאין מדובר ברוצח. כמו כן הוא סבור שהדמות נראית נינוחה ומתנהלת בטבעיות מוחלטת, ולא כמו מי שזה עתה רצח אדם אחר בדקירות סכין. אין בטענות אלה כדי להפיג את החשדות הכבדים המיוחסים לשעלאן. בחלק מסרטוני הוידאו נראית הדמות רצה וממהרת ולא מתנהגת בטבעיות, כטענת הסנגור. לעניין החולצה הלבנה, כפי שציינה המשיבה, ההגנה לא חלקה כי הדמות שנקלטה במצלמות היא שדקרה את המנוח למוות אלא כי אותה הדמות היא שעלאן. בנסיבות אלה אין בכוחה של טענה זו כדי להפריך את הראיות החזקות העומדות נגד שעלאן, אשר פורטו לעיל.

 

סיכום ביניים – שעלאן הוא הרוצח

 

21.      סקרנו שלוש ראיות אובייקטיביות כבדות משקל הקושרות את שעלאן ב"שלשלאות כבדות" למעשה הרצח. השילוב של דמו לצד דם המנוח על כלי הרצח, טביעת אצבעו על מגש העץ שנמצא בזירה ואשר שימש את הרוצח להסוואה ואיכוני מכשירו הסלולארי, המשרטטים את מסלול יציאתו מענתא לעיר העתיקה במועד הרצח – כל זאת בניגוד גמור לגרסתו כי בשעת הרצח היה בביתו שבענתא ולהסבריו הכלליים והסתמיים – אינו מותיר ספק כי שעלאן הוא האדם שדקר את המנוח למוות. ראיות אלה מצטרפות, כפי שיפורט להלן, לראיות נוספות המבססות את המסקנה כי שעלאן הוא גם האורח, אשר הוזמן על ידי סיורי לרצוח את המנוח.

 

           ניתן אפוא כבר בשלב זה, לדחות את ערעורו של שעלאן על הרשעתו.

 

האם הרוצח הוא האורח? – זיהויו של שעלאן כאורח

 

22.      במוקד הדיון בבית המשפט המחוזי ניצבו עדויותיהם של בני משפחת חרוב – סמיר, עלי ואיהאב – אשר תיארו בהרחבה את השתלשלות האירועים בשעות שקדמו לרצח. אין חולק כי בערבו של יום 13.8.08, יום לפני הרצח, הודיע סיורי לסמיר חרוב כי אורח יגיע ללון עימו ועם בני משפחתו בחדר. סיורי הופיע עם האורח בין השעות 20:00 - 21:00 לערך, הותירו עם בני משפחת חרוב בחדר והלך לביתו. שלושת בני משפחת חרוב זיהו את שעלאן כאורח שהביא סיורי לדירתם ערב הרצח.

 

23.      סמיר תיאר את האורח כאדם גבוה עם תלתלים אשר נעל נעליים ארוכות, ענד צמידים בשתי ידיו והרכיב משקפיים (עמ' 722 לפרוטוקול; פס' 13 להכרעת הדין). סמיר זיהה את שעלאן גם במסדר זיהוי שנערך לו ביום 26.8.08 כאורח שלן עימם עובר לרצח (ת/30). יצוין כי במסדר זה נפל פגם שבא לידי ביטוי בכך שמתוך שמונת הניצבים שהוצבו במסדר – שניים מהם שהו עם סמיר בתא המעצר ולפיכך היו מוכרים לו. פגם זה הביא את בית המשפט המחוזי להפחית ממשקל המסדר במידת מה, אך נקבע כי אין בפגם כדי לאיינו. בא כוחו של שעלאן טוען כי יש להתעלם לחלוטין ממסדר הזיהוי בשל הפגם האמור. איני סבורה כמותו. כפי שציינתי במקום אחר, פגמים במסדר זיהוי יכולים להביא להפחתת משקל הראיה אך לא בהכרח יביאו לפסילתה, והעניין מסור לשיקול דעתו של בית המשפט (ע"פ 10360/03 שדיד נ' מדינת ישראל, פס' 26 לפסק הדין (2.3.06)). במקרה הנוכחי, אין ספק כי הפגם גורע במידה מסוימת ממשקל הזיהוי. ברם העובדה ששניים מתוך שמונת הניצבים היו מוכרים לסמיר, אינו מאיין כליל את הזיהוי, שהרי סמיר הצביע על שעלאן כאורח מתוך שישה אנשים שלא הכיר קודם לכן.

 

24.      עלי מסר כי בערב יום ה-13.8.08 סמיר סיפר לו שסיורי מביא אורח ללון בדירתם ושלפיכך יש לפנות מקום לאורח. בשעות הערב הגיע האורח, אדם בעל שיער ארוך ומתולתל, עם סיורי כשידיו ריקות. עלי מסר גם כי לאורח הייתה כתובת קעקע על זרועו וצמידים שונים בכל אחת מידיו. כמו סמיר, גם עלי זיהה את שעלאן כאורח במסדר זיהוי ביום 26.8.08 (ת/29). גם באשר למסדר זה טוען בא כוחו של שעלאן לפגם. לטענתו, הניצבים במסדר זה לא היו דומים מספיק ורק לשעלאן ולאדם נוסף היו תלתלים. התבוננות באנשים ששימשו כניצבים במסדר הזיהוי שנערך לעלי מלמדת כי מדובר באנשים בעלי מאפיינים דומים, כאשר אף אחד מהם לא התבלט בצורה יוצאת דופן בחזותו או היה בעל נתונים המבליטים את שעלאן (כגון ניצבים מבוגרים כאשר החשוד הוא צעיר, ראו: ע"פ 7130/97 שבי נ' מדינת ישראל, פסקה 9 לפסק דינה של השופטת דורנר (21.3.99)). לפי טענה נוספת, לא הוכח כי לשעלאן כתובת קעקע, כנטען על ידי עלי, ולכן לא ניתן להסתמך על דבריו. בית המשפט המחוזי לא התעלם מכך וציין כי נתון זה לא הוכח, אולם אין בו כדי לאיין את הזיהוי. אני מסכימה עם מסקנה זו. יתכן שיש בעניין זה כדי להפחית ממשקל הזיהוי אולם אין בו כדי לשלול אותו כליל. 

 

25.      איהאב, בנו של עלי, העיד כי סיורי הציג להם את האורח והלך לדרכו. איהאב זכר כי האורח לבש מכנסיים כחולים, חולצה ורודה ונעליים עם שפיץ ארוך, על יד אחת היה לו צמיד רחב, וצמיד דק ביד השנייה (עמ' 667, 708 לפרוטוקול). בבית המשפט זיהה איהאב את שעלאן כאורח אולם לזיהוי זה – בבית המשפט – משקל נמוך, כפי שקבע גם בית המשפט המחוזי.

 

26.      הנה כי כן, בני משפחת חרוב זיהו את שעלאן כאורח, שניים מהם במסדרי זיהוי. כפי שציין בית המשפט המחוזי, האורח שהה במחיצתם מספר שעות, הם שוחחו ביניהם והזדמן להם לראות היטב את פניו וצורתו. מסדרי הזיהוי של סמיר ועלי נערכו 13 יום לאחר אותו הערב. הגם שנפלו מספר סתירות בין עדויותיהם, בית המשפט המחוזי, שהתרשם מהם באורח בלתי-אמצעי, סבר שמדובר בסתירות מינימאליות וזניחות למול גרעין סיפורם שנותר זהה. גם אם תיאורם את האורח היה שונה בפרטים מספר, אין בכך כדי לקעקע את הזיהוי הבסיסי שלהם את שעלאן כאורח – הן במסדר הזיהוי, הן בבית המשפט. בית המשפט המחוזי דחה גם טענות שהועלו באשר לתיאום גרסאות בין בני משפחת חרוב וזיהום עדויותיהם. בערעור לא הועלו טענות המצדיקות סטייה ממסקנה זו.

 

27.      מעבר לכך, בחומר הראיות קיימת ראיה ניצחת לזהות בין שעלאן לבין האורח, ראיה שיש בה כדי לאמת את עדויותיהם של בני משפחת חרוב. כוונתי לנתוני התקשורת שהוצאו למספר הטלפון של שעלאן (ת/46). כזכור, ההגנה לא ניסתה לקעקע בערעור את הקביעה כי מדובר במספר השייך לשעלאן. נתוני התקשורת מלמדים ששעלאן קיים קשר טלפוני עם סיורי בימים שלפני הרצח ובבוקר הרצח, באופן המתיישב עם הטענה כי הוא האורח שלן עם בני משפחת חרוב (כפי שיפורט בהרחבה בהמשך). שעלאן קיים קשר טלפוני גם עם סמיר. זאת בהתאם לגרסתו של סמיר, שלפיה האורח הציע לבני המשפחה לקחתם לטיול ולצורך זה מסרו לו את מספר הטלפון של סמיר. למחרת יום הרצח, התקשר האורח לסמיר במספר שניתן לו וביקש שיעביר לו את הבגדים שהותיר אחריו במקום הלינה. לשיחה זו תיעוד ברישומי הטלפון של שעלאן בהתאם לגרסתו של סמיר. נתונים אלה קושרים את שעלאן לסיורי ולסמיר ועומדים בסתירה ישירה לגרסתו, שבגדרה הכחיש כל היכרות עימם.

 

           גם האיכונים שבוצעו למספרו של שעלאן תואמים את דרך הילוכו של האורח בזמן ובתנועה וממקמים אותו בקרבת זירת הרצח במועד הרלוונטי, כפי שצוין לעיל. 

 

28.      המסקנה העולה ממצבור ראייתי זה היא כי לא נמצאה הצדקה לסטות מקביעותיו של בית המשפט המחוזי בדבר הזהות בין האורח לבין הרוצח לבין שעלאן. שעלאן – מי שהוכח כי רצח את המנוח – הוא האורח שאותו הלין סיורי בחדרם של בני משפחת חרוב בערב שלפני הרצח.

 

הקשר שבין שעלאן לבין סיורי – האם הזמין סיורי את רצח המנוח?

 

29.      סיורי נעצר בבוקר הרצח, ולמעט תיאור אירועי אותו הבוקר, שתק בחקירותיו הראשונות בהוראת סנגורו ואת גרסתו ביחס לאורח מסר לראשונה במשטרה כ-17 יום לאחר הרצח, גרסה שעל עיקריה חזר בבית המשפט. לב הגרסה שהציג מתמקד בטענה כי האורח הוא טייח שהזמין לביצוע עבודת טיח תמימה ותו לא (להלן: גרסת הטייח). לטענת סיורי, אדם בשם אבו בילאל, השוכר ממנו דירה קטנה בעיר העתיקה, ביקש שהוא ידאג לבצע עבודת טיח בתקרה המתפוררת בדירתו. סיורי הבחין באדם הלבוש בגדי טייח אשר סעד במסעדה הסמוכה למקום עבודתו, והציע לו לבצע את התיקון בדירתו של אבו בילאל. הטייח אמר שהוא אינו פנוי אך הבטיח שיצור עימו קשר לכשיתפנה לו זמן. יום לפני הרצח התקשר הטייח אל סיורי ואמר שיבוא על מנת לראות את העבודה. יחד הלכו השניים בשעות הערב לביתו של אבו בילאל, אך נוכחו שהוא איננו. הטייח ביקש מסיורי מקום ללון בו בהסבירו כי הוא ישן היכן שהוא עובד וסיורי לקחו לדירה שאותה השכיר לבני משפחת חרוב. הטייח ביקש מסיורי כרטיסי טלפון מסוג "טוקמן". בשיחת טלפון לסמיר שאל סיורי איזה כרטיסים רוצה האורח ונענה באמצעות סמיר כי הוא רוצה כרטיסי אורנג' וסלקום. סיורי רכש הכרטיסים בהתאם לבקשה ומשם המשיך לביתו. שם התקשר לסמיר בשנית וביקש ממנו לשלוח את איהאב עם מפתח המחסן בו מאוחסנים הבסטה וחפצי-מסחר נוספים שלו, על מנת לשלוח לאורח בגדי עבודה ופיג'מה. כשהגיע איהאב למחסן, נתן בידו בגדים וטרחה שפירק מטרחה גדולה יותר. לדברי סיורי, הוא ביקש מאיהאב למסור את הטרחה לסמיר על מנת שישתמש בה למחרת. כמו כן שלח סיורי עם איהאב ארבעה כעכים על מנת שיאכלו בני משפחת חרוב והטייח. סיורי ממשיך וטוען כי בבוקר הרצח, הוא שמע את צעקות המנוח, יצא מביתו, הבחין במנוח ואשתו ומיהר להזעיק אמבולנס. לאחר מכן הוא חזר לביתו, התקשר לטייח והודיע לו לא לבוא לעבודה כיוון שיש מהומה בעקבות רצח המנוח.

 

30.      בית המשפט המחוזי דחה את גרסתו זו של סיורי וקבע כי:

 

"גרסת נאשם 1 באשר לטייח כאורח היא בעייתית, אינה הגיונית, אינה עומדת במבחן הביקורת, והאורח אינו טייח. האם אפשר כי נאשם 2 הציג עצמו לנאשם 1 כטייח וניצל הזמנה לעבודת טיח כדי לרצוח את המנוח? אפשרות זו רחוקה, לא סבירה ויש לדחותה...

... גרסת הטייח אינה עומדת במבחן הביקורת, לא מתוכה ולא מברה. מתוכה – היא תמוהה, אינה קוהרנטית ונתפרה בקווים גסים, בהצביעה על קשר מקרי, מעורפל עם אדם לא מוכר. מברה – העדים ראו את הנאשם 2 שאינו טייח, לא הציג עצמו כטייח ולא נהג כטייח" (פס' 32 - 33 להכרעת הדין).

 

           אין לי אלא להסכים עם דברים אלה. כפי שיבואר להלן, גרסתו של סיורי אינה הגיונית, פרטיה לא אומתו כראוי בראיות וחלקים ממנה אינם מתיישבים עם ראיות אחרות שבנמצא. יוזכר כי ברקע הדברים ניצב סכסוך אזרחי-משפטי בין סיורי ואחיו לבין המנוח ואחותו, שבמסגרתו הגישה האחות תביעת פינוי נגד סיורי ורעייתו. מעדויות בני משפחת המנוח עולה כי במסגרת סכסוך זה הושמעו איומים נגד המנוח. 

 

31.      גרסת הטייח אינה מתיישבת באופן מלא עם נתוני התקשורת של מכשירי הפלאפון של סיורי ושעלאן (ת/46, ת/47). מאלה עולה כי בין סיורי לבין שעלאן נרשמו קרוב לעשר שיחות או ניסיונות לשיחות ושלושה מסרונים עד לערב הרצח. בליל ה-12.8.08, היינו יומיים לפני הרצח, ניהלו השניים שש שיחות קצרות בפרק זמן צפוף של כשעה. בבוקר שלמחרת, 13.8.08, הוחלפו בין השניים מסרונים ובצהרי אותו היום שוחחו השניים פעם נוספת. בשעה 21:00, ערב לפני הרצח, נרשמו שתי שיחות נוספות. בבוקר הרצח שוחחו השניים פעמיים בשעות 8:17 ו-8:56, כלומר זמן קצר לאחר שהמנוח נרצח.

 

           נתונים אלה עומדים בסתירה לגרסתו של סיורי במספר נקודות. סיורי מסר כי השניים לא שוחחו אלא רק כאשר האורח היה בדרכו לפגוש אותו ביום 13.8.08 בערב. אולם בין הצדדים התנהלה תקשורת ערנית וצפופה כבר ביום 12.8.08, עד לשעות המאוחרות של הערב. כמו כן, לשיחה בערבו של יום 13.8.08, שנערכה כאשר הטייח היה בדרכו לבסטה של סיורי סביב השעה 18:30, אין זכר בנתוני התקשורת. ועוד, היקף ההתקשרויות בין הצדדים והאינטנסיביות הרבה שלהן בפרק הזמן שסביב הרצח מכרסמים בגרסת הטייח. סיורי לא הסביר בעדותו על מה שוחחו השניים פעמים רבות כל כך, כאשר מנגד מסר כי פרטי העבודה שאותה אמור היה הטייח לבצע לא סוכמו מראש.

 

32.      קשיים נוספים בגרסת הטייח נוגעים לשאלות מתי ואיך הוחלט על כך שהטייח יישאר ללון בעיר העתיקה. כאמור, סיורי טען בעדותו כי הטייח התקשר אליו כשהיה בדרכו אליו בסביבות השעה 18:30. לאחר שנפגשו השניים בשעה 19:30, הלכו הם יחדיו לביתו של אבו בילאל, אך זה לא היה בביתו והם נאלצו לקבוע כי ינסו שוב למחרת בבוקר. בשלב זה אמר הטייח לסיורי כי הוא "נתקע" ללא מקום ללון בו באותו הערב, וביקש ממנו להלינו אצלו, ולכן התקשר סיורי לסמיר ואמר לו שישנו אורח שיישאר ללון איתו בדירה באותו הלילה (עמ' 1487 לפרוטוקול). סיורי הבהיר היטב בגרסתו כי רק לאחר שהטייח ביקש ממנו מקום ללון בו, הוא התקשר לסמיר והודיע לו על כך. אולם, מנתוני התקשורת עולה כי לא בוצעה שיחה מהטלפון של סיורי לטלפון של סמיר סביב שעה זו. זאת ועוד, סמיר העיד כי בסמוך לשעה 17:00 סיפר לו סיורי פנים מול פנים שישנו אורח ללילה, וכי לאחר תפילת הערב חזרו הוא ועלי לבסטה על מנת לסגור אותה ולאחסנה במחסן הסמוך לדירתם. בהגיעם לבסטה הם פגשו את האורח עם סיורי, וסיורי הציג להם את האורח באומרו שזה האורח שיישן אצלם. אם כן, עדותו של סמיר סותרת את גרסת סיורי בכך שהלה מסר כי סיורי הודיע לו על לינת האורח באופן אישי ולא באמצעות הטלפון עוד לפני שהלכו השניים, לכאורה, לאבו בילאל. בכך נסתר ההסבר שסיפק סיורי לפיו האורח ביקש ללון אצלו רק לאחר שביקרו אצל אבו בילאל ולא לפני כן.

 

33.      למעשה, כל נסיבות הגעתו של הטייח לעיר העתיקה תמוהות הן ואינן עולות בקנה אחד עם התכלית שלשמה הגיע. אין מחלוקת שהטייח הגיע לבסטה של סיורי בשעות הערב בעודו לבוש "בגדים יפים" שאינם בגדי עבודה. מדובר בחולצה מכופתרת, מכנסיים ו"נעלי שפיץ שחורות מאד אלגנטיות" (דברי סיורי, עמ' 1487 לפרוטוקול). גם אין מחלוקת כי הטייח הגיע בלי כלי העבודה שלו. תמוה הדבר כיצד טייח מגיע לבצע עבודה קטנה, בשעות הערב, כשהוא אינו לבוש בבגדי עבודה וללא כלים מתאימים. סיורי הסביר כי עניין זה לא צריך להוות קושי כיוון שמלכתחילה היה ברור שבשלב הראשון הטייח יילקח לביתו של אבו בילאל כדי לבחון אם הוא מעוניין בעבודה, ורק לאחר מכן היה אמור לשוב עם כלי העבודה, ככל שהצדדים יסכימו על המחיר. אולם, גרסה זו מוקשה. לשאלת בית המשפט מהיכן ידע סיורי שיש לטייח כלים – השיב סיורי "אני לא יודע אם יש לו כלים או לא" (עמ' 1489 לפרוטוקול). סיורי גם לא ידע לומר היכן נמצאת ה"וורשה" – מקום העבודה – של הטייח. על כל פנים, סיורי שלח לשעלאן בגדים באמצעות איהאב כבר באותו הערב, וזאת לפני שהוסכם על ביצוע העבודה.

 

           קושי נוסף צומח מהסברו של סיורי כי הטייח "נתקע" והיה זקוק למקום לישון בו, שכן קשה לחשוב מה הייתה ההווה אמינא שלו מלכתחילה. האם חשב סיורי שהטייח, שהגיע רק בשעה 19:30 בערב, יבצע את עבודת הטיח עוד באותו הערב? זאת כאשר הוא הגיע לבוש בבגדים יפים ובידיים ריקות מכלי עבודה ועוד לפני שקיבל על עצמו את העבודה והוסכם על מחירה? בהנחה שאבו בילאל כן היה בביתו באותו ערב, האם ניתן להעלות על הדעת שאז היה הטייח פוצח במלאכה על אתר בשעת לילה, כאשר הוא נדרש להחליף את בגדיו ולהצטייד בכלים? תרחיש זה אינו נראה סביר בנסיבות שתוארו.

 

34.      יתרה מזאת, סיורי מסר כי עבודת הטיח שלה הוא נזקק היא עבודה פעוטה בסדר גודל של כשעתיים. על רקע זה, קשה להבין את רוחב לבו ואדיבותו כלפי הטייח. סיורי סיפק לטייח בגדים, מקום לינה, אוכל וכן רכש עבורו שני כרטיסי "טוקמן" לבקשתו. כל זאת "הרעיף" סיורי על טייח זר שאותו הכיר מספר ימים קודם לכן, אשר אמור היה לבצע עבורו עבודה בת כשעתיים, אך טרם החליט אם לקבל אותה על עצמו. סיורי הסביר בעדותו כי התכוון לנכות את מחיר כרטיסי ה"טוקמן" משכרו של הטייח, אלא שטרם הוסכם על מחיר ואף על עצם ביצוע העבודה. התנהגות רחבת לב זו מצד סיורי היא תמוהה כשלעצמה לנוכח הנסיבות, וגם אינה מתיישבת עם דמותו, כפי שהיא מצטיירת מיחסיו עם בני משפחת חרוב, אבו בילאל ובני משפחת המנוח.

 

35.      קושי נוסף בקבלת גרסתו של סיורי נעוץ בתשובותיו המתחמקות באשר לשאלה אם שעלאן הוא הטייח שאת שירותיו ביקש לשכור (עמ' 1465 לפרוטוקול): 

 

ש .  אומרים לך בכתב האישום וגם העדים כאן חלקם אמרו אומרים לך שהאורח זה האדון שיושב כאן מר מחמוד שעלן. מה יש לך לומר על כך?

ת .   אני לא מכיר מישהו בשם מחמוד שעלן. אני מכיר מישהו שזה האורח בשם יוסף או אחמד.

ש .  או קי עכשיו אתה רואה אותו את הבן אדם. אולי לאה את יכולה לבקש ממנו לקום רגע.

       ואומרים לך שזה האורח שהיה אצלך. מה יש לך לומר. תראה איך שהוא נראה ותגיד מה יש לך לומר.

ת .   יש דמיון לאיש הזה. אני שכחתי איך הוא נראה במדויק. ההוא שיער חלק.

ש .  זאת אומרת עכשיו כשאתה מסתכל עליו מה אתה אומר?

ת .   אני אומר שיש דמיון ממנו

כב' השופטת בן עמי:       אבל זה הוא או לא הוא?

ת .   לא זה לא. לא זוכר בדיוק.

כב' השופטת בן עמי:       יכול להיות שזה הוא?

ת .   עברה תקופה ואני שכחתי איך הוא נראה. אני לא זכור לי איך הוא  נראה בדיוק.

            

           יש להדגיש כי סיורי ראה את שעלאן לראשונה בפתח משפטם של השניים, זמן לא רב באופן יחסי לאחר ביקור הטייח ויום הרצח. אין מדובר אפוא במצב שבו נדרש סיורי לזהות את שעלאן כטייח בחלוף זמן רב מן האירועים. עוד יש לציין כי סיורי שהה במחיצת הטייח זמן לא מבוטל בערב שלפני הרצח. לפי גרסתו של סיורי, הטייח הגיע לבסטה שלו, משם המשיכו לביתו של אבו בילאל ומשם לחדר של משפחת חרוב. כמו כן, הקשר בין השניים נוצר לדברי סיורי כאשר הוא הבחין מספר פעמים באדם לבוש בבגדי טייח במסעדה סמוכה לבסטה שלו ובעקבות זאת פנה אליו בהצעת העבודה. לאמור, כי סיורי ידע לזהותו עובר לאותו הערב. על רקע האמור, קשה לתת אמון בטענתו של סיורי כי שכח כיצד נראה הטייח ואפילו את שמו אינו יכול למסור בוודאות. דומה כי בתשובותיו המתפתלות ביקש סיורי להרחיק את עצמו משעלאן, שכידוע לא אישר את גרסתו. ודוק: אין זה משנה בהקשר זה אם סיורי שלל מכל וכל ובצורה נחרצת כי שעלאן הוא הטייח, אם לאו. נקודה זו, שעליה הרחיבה ההגנה בטיעוניה, אינה רלוונטית בנסיבות.

 

           אם סיורי באמת לא זיהה את שעלאן כטייח, מדוע לא אמר כבר בפתח המשפט כי האדם שנתפס הוא לא האדם שאותו אירח לפני הרצח? ואם האדם הלא נכון נתפס, מדוע לא עשתה ההגנה מאמץ לאתר את אותו טייח שביכולתו לאשר את גרסתו של סיורי? נכון הוא כי גרסת הטייח לא נבדקה ולא אומתה על ידי המשטרה, כפי שציין בית המשפט המחוזי, והרי זהו תפקידה לרדת לחקר האמת. אולם נראה זה הגיוני כי אדם העומד לדין באשמת רצח שלא ביצע לטענתו והוא עלול להישלח בגין כך למאסר עולם, יעשה כל מאמץ לאתר את האדם שיכול להוכיח את חפותו. חרף זאת, נותר הטייח דמות אלמונית ואפילו שמו נשאר לא ידוע. 

 

36.      אל מול גרסתו הרעועה של סיורי, ניצבת ראיה הקושרת אותו לרצח – הטרחה שנמצאה בסמוך לזירה. כזכור, בסמוך לזירת הרצח נמצאה טרחה עם טביעת אצבעו של שעלאן ועליה כעכים. על בסיס צילומי המצלמות בעיר העתיקה קבע בית המשפט המחוזי כי טרחה זו שימשה את הרוצח להסוואת פניו. כזכור, ערב לפני הרצח זומן איהאב למחסנו של סיורי וראה כיצד הוא מפרק שתי טרחות – שני מגשים – המחוברים בצירים ומוסר לו מגש עבור האורח (כך לפי גרסת איהאב, שאליה אתייחס בהמשך). בית המשפט קבע כי הטרחה שנמצאה בזירה היתה מחוברת לטרחה שנמצאה במחסן, וכי סיורי פירק אותן בערב שלפני הרצח, מסר מגש אחד לאיהאב עבור האורח והותיר את המגש השני במחסנו. בא כוחו של סיורי מנסה לקעקע מסקנה זו ואולם לא מצאתי עילה להתערב בה. קביעה זו ביסס בית המשפט המחוזי כדבעי על חוות דעת מומחה מטעם המשיבה (ת/23), שאותה מצא בית המשפט עניינית, מקצועית ואמינה. כמו כן התבססה היא על זיהויו של איהאב את שני המגשים שהופרדו על ידי סיורי.

 

           עוד מבקש בא כוחו של סיורי לערער על הקביעה שהטרחה נשלחה לאורח. לטענתו, סיורי אישר כי הוא שלח את הטרחה אך טען שהיא נשלחה במפורש לסמיר לשימוש בבסטה למחרת. לדעתי, אף אם נדחה את עדותו של איהאב כי הוא נתבקש על ידי סיורי להעביר את הטרחה לאורח, עדיין יש בשליחת הטרחה לחדר כדי לקשור את סיורי למעשה הרצח. סיורי עצמו אישר בעדותו כי לא עדכן את סמיר בדבר שליחת הטרחה או הצורך בה ולא הנחה אותו לקחתה עימו למחרת (עמ' 1491 לפרוטוקול). ואכן, סמיר, שעל פי העדויות יצא את החדר לפני האורח, לא נטל עימו את הטרחה בבוקר למחרת. יתר על כן, לא עלה בידי סיורי להסביר מדוע שלח את הטרחה בערב לסמיר בחדרו. שהרי, ממילא צפוי היה סמיר להגיע למחרת בבוקר למחסן ולקחת את הבסטה. אם כן, סיורי יכול היה להשאיר את הטרחה בצמוד לבסטה תחת שליחתה בערב לחדרו של סמיר. כשעומת סיורי עם אפשרות זו, השיב תשובות סותרות ובלתי משכנעות ולבסוף חתם את דבריו באמירה "זה מה שקרה" (שם). אם כן, המסקנה היא כי כלי ההסוואה ששימש את הרוצח נשלח על ידי סיורי בערב שלפני הרצח לחדר שבו לן האורח-רוצח, זאת בלי שעלה בידי סיורי לספק הסבר המניח את הדעת בדבר הצורך בשליחתו באותו מועד.

 

37.      גם בעניין הכעכים מעלה בא כוחו של סיורי טענות שונות. בני משפחת חרוב העידו כי לאורח הייתה שקית עם כעכים, וכי הוא הסביר להם שהם מיועדים לחלוקה לזכר סבתו המנוחה. הסבר זה התקבל בהסתייגות על ידם, כיוון שנהוג לרכוש כעכים טריים ולא לחלק כעכים ישנים, והם אף שאלו אותו בעניין זה. כל שהשיבם הוא שכבר רכש את הכעכים האלו. עלי העריך שבשקית היו בין 5 - 9 כעכים. סיורי עצמו העיד כי הוא רכש במאפייה ארבעה כעכים ושלח אותם לאורח ולבני משפחת חרוב על מנת שיאכלו לארוחת הערב (שם). כשנשאל מדוע שלח את הכעכים, הסביר בתחילה כי האורח ביקש לאכול והיה רעב, אולם לאחר שעומת עם העובדה שהאורח אמר לבני משפחת חרוב שהוא אינו רעב ולכן לא הצטרף אליהם לארוחת הערב – שינה סיורי את גרסתו ואמר ששלח הכעכים מטעמי נימוס. בא כוחו של סיורי טוען שכמות הכעכים שנמצאה על הטרחה בזירת הרצח גדולה מכפי שהביא עימו האורח. איני מוצאת קושי בכך: יתכן שלכעכים שהביא עימו האורח הצטרפו הכעכים שנשלחו על ידי סיורי. לחילופין, ייתכן שבבוקר הרצח רכש מספר נוסף של כעכים. כך או כך, הכעכים שהביא עימו האורח, כמו-גם הכעכים ששלח סיורי, לא נמצאו בחדר בהגיע המשטרה לשם לאחר הרצח.

 

38.      לסיכום, גרסת הטייח נותרה גרסה עלומה, בלתי הגיונית ובלתי מבוססת. הוכח כי שעלאן הוא שדקר את המנוח למוות. לשעלאן לא היה מניע אישי לרצוח את המנוח. סיורי היה מצוי עם המנוח בסכסוך, ובמסגרת זאת אף הוגשה נגדו תביעת פינוי מדירת מגוריו. שעלאן הוא האדם שהתארח אצל סיורי בלילה שלפני הרצח. סיורי סיפק לשעלאן כלים, הסוואה ומקום לינה. השניים עמדו בקשר טלפוני אינטנסיבי סביב אירוע הרצח. למרות כל זאת, הכחישו השניים היכרות האחד עם השני. אמת, לא נמצא בידינו ה"אקדח המעשן" להוכחת אשמתו של סיורי. זה טיבם של תיקים נסיבתיים כגון דא, בהם לא בהכרח נתפסות כל הראיות הקיימות אם בכלל, אלא שהראיות שכן נמצאות בפני בית המשפט מובילות למסקנה חד-משמעית בדבר אשמתו של הנאשם (ור' לעיל בפס' 10).  אכן, כפי שקבע בית המשפט קמא, הפסיפס הראייתי המתואר יוצר תמונה שלמה, המוליכה למסקנה הבלעדית כי סיורי הביא לרצח המנוח באמצעות שעלאן.

 

מחדלי חקירה

 

39.      באי כוח המערערים מלינים על מחדלי חקירה שונים שעיקרם באי-בדיקת עדות השמיעה לפיה קרא המנוח את השם "מועתז" סמוך לפטירתו. כמו כן, טוען בא כוחו של סיורי כי לא נבדקו כיווני חקירה נוספים, אשר היו עשויים לגלות קשר בין שעלאן לבין גורמים אחרים שיתכן שביקשו לרצוח את המנוח. המערערים מלינים גם על פגמים שנפלו בחקירה, לרבות היעדר תיעוד של חלק מהחקירות, לחץ שהופעל על סיורי לשבור שתיקה בניגוד לעצת עורך דינו ועוד.

 

40.      בית המשפט המחוזי לא התעלם מטענות אלו ובדין העיר לתביעה ולמשטרה כי היה מוטב אילו היו נבדקים כיווני חקירה נוספים (פס' 5 להכרעת הדין), כי אל לחוקרים לבקש לחצוץ בין חשוד לבין עורך דינו (פס' 28 להכרעת הדין), וכי בכל מקרה אין למחוק את מה שנכתב בזמן חקירה (עמ' 994 לפרוטוקול). ואולם בהתחשב בראיות שכן הוצגו – עמדה התביעה בנטל להוכיח את אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר. יפים לכך הדברים הבאים:

 

"מערכת החקירה והתביעה צריך שיתנו תדיר אל ליבן, בשל חובת אנשיהן כעובדי ציבור וכ"קציני בית המשפט" – את הצורך במיצוי ראוי של החקירה. ואולם, אין מקום ככלל שיהא חוטא נשכר בשל כך שהרשויות חדלו, אם בסופו של יום הרימו את נטל הראיה" (ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל, פס' ז'(3) לפסק הדין (18.5.06)).

 

           בענייננו, הגם שניתן היה למצות כיווני חקירה נוספים, ובעיקר כאלה שככל הנראה נשקלו על ידי חוקרי המשטרה עצמם (ראו עמ' 1570 לפרוטוקול), סבורתני שממכלול הראיות שהוצגו הוכחה אשמת המערערים מעבר לכל ספק סביר.

 

41.      אוסיף בהקשר זה כי בדיון לפנינו העלה בא כוחו של סיורי טענות הקשורות בחיסיון שהוטל על פרטים מזהים בידיעה המודיעינית מספר 177. בידיעה זו דווח על סכסוך בין המנוח לבין משפחה אחרת, שבגדרו הושמעו איומים נגד המנוח. מהודעת עדכון שהוגשה מטעם המשיבה בנושא עלה כי בקשת ההגנה להסרת החיסיון על פרטי מוסר הידיעה נדונה בבית המשפט המחוזי ונדחתה. בית המשפט קבע כי תוכן הידיעה, אשר הועבד לידי הסנגורים, הוא שחשוב להגנה ולא הפרטים המזהים של מוסר הידיעה. כמו כן נקבע כי ההגנה תוכל לחקור בחקירה נגדית אילו פעולות נעשו בעקבות המידע, וכן תוכל לבדוק מזכרים, ככל שישנם (החלטה מיום 16.3.09). דומה כי לאחר שהוגשה הודעת העדכון האמורה, זנח בא כוחו של סיורי את הטענות בעניין זה. על כל פנים, איני רואה עילה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי בסוגיה, שקבע כי המידע הרלוונטי הועבר וכי חשיפה נוספת עלולה לסכן גורמים המשתפים פעולה עם המשטרה.

 

סוף דבר

 

42.      לו תשמע דעתי, ערעוריהם של שעלאן וסיורי יידחו ופסק דינו של בית המשפט המחוזי יוותר על כנו.

 

                                                                                                            ש ו פ ט ת

 

השופטת ד' ברק-ארז:

 

           קראתי את פסק דינה המפורט של חברתי השופטת ע' ארבל, שהיטיבה לנתח את המסכת העובדתית המורכבת שנפרסה בפנינו, ואני מסכימה לו.

 

           אי-הנחת הנותרת בסיכומם של דברים אינה נוגעת להרשעתם של המערערים, אשר הוכחה כדבעי, אלא לחקירת המשטרה. נשווה לנגד עינינו את נסיבות המקרה: המנוח העלה על דל שפתיו בסמוך לפטירתו את השם "מועתז". חרף עובדה זו, חקירת המשטרה לא נדרשה לקריאתו זו ולא ייחסה לה משקל. כך, דבריו האחרונים של אדם שנרצח, בזירת הרצח, נותרו כאבן שאין לה הופכין. אין מדובר במחדל חקירתי "רגיל". אכן, לעולם ניתן להעלות על הדעת, ולו בחכמה שלאחר מעשה, כיווני חקירה נוספים. אין לבוא בטרוניה כלפי המשטרה על כך שאינה חוקרת ללא גבול כל אפשרות רחוקה. לא אלה הם פני הדברים בענייננו, לפחות בכל הנוגע לאותה אמרת "רס גסטה", שהיוותה כמדומה כיוון חקירה מתבקש. בסופו של דבר, שוכנעתי שהונח בסיס איתן להרשעתם של המערערים. אולם, דומה שהמסר היוצא מבית משפט זה חייב להיות צלול וברור: המשטרה אינה יכולה להתעלם מכיוון חקירה מתבקש, שעולה "על פניה" של המסכת הראייתית. אין זה מן המקרים שבהם יש לתקן עוול בעוול – אינני סבורה שהמערערים צריכים לצאת נשכרים ממחדל זה לאחר שאשמתם הוכחה מעבר לכל ספק סביר. יש לקוות שלא יהיה בכך כדי לטשטש את הלקחים אשר ראוי שיופקו ממקרה זה.

 

                                                                                                               ש ו פ ט ת

 

השופט נ' הנדל:

 

           אני מסכים.

 

                                                                                                             ש ו פ ט

 

           הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ארבל.

 

           ניתן היום, י' בניסן תשע"ג (21.3.13).

 

ש ו פ ט ת                                           ש ו פ ט                                        ש ו פ ט ת

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   10031320_B15.doc   עכ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il