עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 3059/12

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

רע"א 3059/12

לפני:

כבוד השופט צ' זילברטל

המבקשות:

1. שדורי פרסומת מאוחדים מדיה (2003) בע"מ

2. שפ"מ - אפיקים בע"מ

נ ג ד

המשיבה:

רשות השידור

בקשת ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 1943/09 שניתנו ביום 8.1.2012 על ידי השופט א' אורנשטיין

בשם המבקשות: עו"ד ג' ארדינסט; עו"ד ת' ויסמן

בשם המשיבה: עו"ד א' כהן; עו"ד ע' גדיש; עו"ד מ' מאירי

פסק-דין

בפני בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט א' אורנשטיין) מיום 8.1.2012, שעניינן דחיית חלק מבקשת המבקשות למתן צו לגילוי מסמכים במסגרת התובענה שבת"א 1943/09, בה נתבעו המבקשות על ידי המשיבה, רשות השידור.

1. המבקשת 1 היתה קשורה עם המשיבה בהסכם לפיו סיפקה שירותים נמשכים של שיווק והכנה של פרסומות בתחנות רדיו עליהן אחראית המשיבה. לפי כתב התביעה, שעמד על סך 92,402,503 ש"ח, במשך שנים הפרה המבקשת 1 את ההסכם, כשבניגוד לאמור בו העניקה הנחות נרחבות למפרסמים שונים ובכך גרמה למשיבה נזק כספי.

הליכי גילוי המסמכים עד כה

2. ביום 15.9.2011 הוחלפו בין הצדדים מכתבי דרישה לגילוי מסמכים. בדרישתן של המבקשות כלולה בקשה לגילוי כלל המסמכים הנוגעים לתביעה המצויים ברשות המשיבה, לפי תקנה 112 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), וכן בקשה לגילוי רשימה של מסמכים (בקשה לצו גילוי מסמך פלוני) לפי תקנה 113 לתקנות. ביום 10.11.2011 וביום 20.11.2011 העבירו הצדדים זה לזה תצהירי גילוי מסמכים, בצירוף העתקי המסמכים שגולו בהם.

לשיטת המבקשות, נפלו ליקויים רבים בתצהיר גילוי המסמכים של המשיבה. בתצהיר שהועבר מטעם המשיבה ביום 20.11.2011, נאמר, לגבי חלק מהחומרים שגילוים התבקש, כי לפי עמדת יועציה המשפטיים של המשיבה, תכתובות פנימיות מהוות חומר חסוי וכי פרוטוקולים של דיונים פנימיים מהווים חומר פנימי וחסוי.

3. נוכח אי שביעות רצונן של המבקשות מגילוי המסמכים שנעשה על-ידי המשיבה, הוגשה ביום 24.11.2011 בקשה למתן צו שיורה למשיבה להשלים את הליכי גילוי המסמכים (להלן: הבקשה לגילוי מסמכים). במסגרת זאת, נתבקש גם גילויים של מסמכים שונים שנזכרו במכתב הדרישה מיום 15.9.2011 לגילוי ספציפי לפי תקנה 113 לתקנות, אשר המשיבה סירבה לגלותם בנימוק של "חומר חסוי", או "חומר פנימי וחסוי".

4. בדיון שהתקיים ביום 8.1.2012 בבקשה לגילוי מסמכים, דן בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט א' אורנשטיין) בחלק מסעיפי המחלוקת, והכריע לגבי כל אחד מהם באופן פרטני:

א. בקשת המבקשות לגילוי כל התכתובות הפנימיות והפרוטוקולים של הישיבות אשר עסקו בעסקאות הבארטר שביצעה המבקשת 1 (סעיף 17.1 לבקשת גילוי המסמכים) נדחתה בנימוק שמדובר בדרישה מכבידה ביותר. בית המשפט קבע כי מדובר בדרישה גורפת מדי, לגילוי מסמכים המתפרשים על פני שנים רבות, ללא ציון העסקאות הספציפיות עליהן מדובר וללא כל מיקוד או הבחנה בין המסמכים השונים.

ב. בקשת המבקשות לקבל את כל התכתובות הפנימיות והפרוטוקולים של הישיבות, אשר עסקו בתכניות העבודה של המבקשת 1 (סעיף 17.2 לבקשת גילוי המסמכים), נדחתה בנימוק דומה.

ג. בקשת המבקשות לקבל את כל התכתובות הפנימיות והפרוטוקולים של הישיבות, אשר עסקו בתמריצים והנחות שניתנו על ידי המבקשת 1 (סעיף 17.3 לבקשת גילוי המסמכים), נדחתה אף היא בנימוק דומה.

עוד הוחלט, כי לגבי נושאים אחרים שבקשר אליהם ביקשו המבקשות גילוי של תכתובות פנימיות ופרוטוקולים של ישיבות, תמציא המשיבה את המסמכים לבית המשפט, אשר יחליט האם נכון לגלותם למבקשות (בהתאם לתקנה 119). לאחר שאותם מסמכים הועברו לעיונו, קבע בית המשפט, בהחלטתו מיום 14.3.2012, כי כל המסמכים הללו, למעט אחד, יועברו לעיון המבקשות.

טענות המבקשות

5. בקשת רשות הערעור מופנית כלפי ההחלטות מיום 8.1.2012, שלא ליתן צו גילוי מסמכים בנוגע למסמכים המפורטים לעיל בסעיפי משנה א'-ג' של פסקה 4. בבקשתן עותרות המבקשות לבטל את החלטות בית המשפט המחוזי בעניין זה ולהורות למשיבה לגלות להן מסמכים אלו.

לטענת המבקשות, החלטות בית משפט קמא התבססו על הנימוק שעניינו "הכבדה" על המשיבה, על-אף שהמשיבה כלל לא העלתה טענה זו, אלא טענה לחיסיון ולהיעדר רלוונטיות של המסמכים המבוקשים. נטען כי טענת ההכבדה אינה טענה משפטית, אלא טענה עובדתית, אשר נדרש לנמקה ולהוכיחה, ועל כן, משלא נטענה על ידי המשיבה, בית המשפט אינו רשאי להעלותה מיוזמתו.

המבקשות מוסיפות וטוענות, כי גם אם יש בבקשת הגילוי משום הכבדה, הרי שנקבע בפסיקה כי ההכבדה צריכה להיות "בלתי סבירה בנסיבות העניין". על כן, אם מדובר במסמכים בעלי רלוונטיות רבה להליך, הרי שניתן להצדיק את גילוים גם במחיר הכבדה מסוימת. לטענת המבקשות אכן ישנה רלוונטיות רבה למסמכים המבוקשים, בניגוד לנטען על ידי המשיבה. המסמכים בעניין עסקאות הבארטר יוכלו להראות שעסקאות אלו נעשו באישורה של המשיבה, והמסמכים בעניין תכניות העבודה של המבקשת 1 ובעניין התמריצים וההנחות, יוכלו להוכיח כי המשיבה ידעה על ההנחות בזמן אמת ואישרה אותן. מעבר לכך, לטענת המבקשות, בקשתן אינה מכבידה, וזו גם הסיבה שהמשיבה כלל לא העלתה טענה זו. ממילא המשיבה נדרשה לאסוף את כלל המסמכים ולמיינם לצורך הכנת תצהיר גילוי המסמכים הכללי ותגובתה לבקשה לגילוי מסמכים. לולא עשתה כן, לא יכולה היתה לטעון כי מדובר במסמכים שאינם רלוונטיים או חסויים. כלומר, המבקשות טוענות כי חזקה שהמסמכים כבר מצויים באופן מסודר בידי המשיבה. על כן, כפי שנקבע בעבר בפסיקה, אין מקום לטענת הכבדה.

לגישת המבקשות, שגה בית המשפט כשפסק כי נגרמת הכבדה בכך שהדרישה מתפרשת על פני שנים רבות. משך הזמן הרלוונטי הוכתב על ידי המשיבה, אשר תובעת את המבקשות על פעילותן בכל התקופה, ולא על ידי המבקשות. כמו כן, המבקשות לא היו יכולות לצמצם את דרישתן למסמכים ספציפיים שעה שאינן יודעות אלו מסמכים קיימים בידי המשיבה. אף נקבע בפסיקה כי מקום שלא ניתן להצביע על מסמך ספציפי, ניתן יהיה לבקש גם את גילוים של סוגי מסמכים.

לחלופין, מתבקשת החזרת הדיון לבית משפט קמא על מנת שיעיין במסמכים ויחליט בשאלת גילוים, בהתאם לתקנה 119 לתקנות. בית משפט קמא נהג באופן דומה לגבי מסמכים אחרים שגם לגביהם עלתה טענת החסיון מצד המשיבה (ובגילוים, להבדיל מגילוי אלו הנדונים כאן, לא זיהה בית המשפט הכבדה). המבקשות מזכירות כי כשפעל במסגרת תקנה 119, דחה בית משפט קמא את כל טענות המשיבה לחסיון למעט אחת, ולגישתן, לאחר שתוסר מעל הפרק טענת ההכבדה, סביר כי תתקבל תוצאה דומה גם לגבי יתר המסמכים המבוקשים. זאת, מאחר ואין מקום לטענה כי חל במקרה זה החסיון על מסמכים שהוכנו לקראת משפט. התביעה המתוקנת הוגשה רק בשלהי 2010 ובוודאות לא ניתן לטעון כי כלל המסמכים, החל משנת 2003, הוכנו לקראת המשפט. מסמכים אלו אינם עומדים בתנאים שנקבעו בפסיקה לעניין זה, לפיהם צריך להיות מדובר במסמכים שהמטרה הדומיננטית ביצירתם היתה הכנה לקראת הליך משפטי וכי באותה עת היתה הסתברות של ממש להליך שכזה. כמו כן, לא מוטל חסיון על מסמכים פנימיים, כפי שנקבע בפסיקה.

תגובת המשיבה

6. לטענת המשיבה, הבקשה לגילוי מסמכים ספציפיים מכוח תקנה 113 לתקנות, היא הלכה למעשה בקשה שבמהותה היא בקשה לגילוי מסמכים כללי לפי תקנה 112, שכן דרישותיהן של המבקשות מנוסחות באופן רחב וגורף. לפיכך, המשיבה סבורה כי יש לדחות את הבקשה על הסף, על יסוד הוראות צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: צו בתי המשפט). סעיף 1(10) לצו קובע, כי לא תינתן רשות ערעור על "החלטה לפי פרק ט' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, למעט החלטה בעניין גילוי מסמך פלוני, עיון במסמכים ובעניין טענת חיסיון". לגישת המשיבה, בענייננו אין מדובר בבקשה לגילוי מסמך פלוני, מאחר והבקשה היא כוללנית ונרחבת, ואינה מתארת מסמך ספציפי כנדרש בתקנה 113 לתקנות. בהקשר זה, מאזכרת המשיבה את החלטתו של בית משפט זה (רע"א 1395/12 שחף ליווי פיננסי יבוא יצוא נ' עו"ד ברוך טולידאנו (לא פורסם, 21.3.2012), (להלן: עניין שחף)), בה נקבע, כי נדרשת בחינה מהותית של צו הגילוי המבוקש, ואין די בבחינה טכנית של האופן שבו הגדיר אותו המבקש. מבחינה מהותית, לטענת המבקשות, מדובר בבקשה לצו גילוי מסמכים כללי לפי תקנה 112 לתקנות.

המשיבה מודעת לכך שנקבע בפסיקה, שכאשר מתבקש גילוי מסמכים מסוימים על-פי תקנה 113 לתקנות, לא מוטלת על המבקש חובה להצביע על מסמך ספציפי, וכי ניתן לבקש גם גילוי של סוג של מסמכים. אולם, לגישתה, בקשתן של המבקשות היא רחבה מדי, ואינה אלא "מסע דיג" חסר הבחנה אחר ראיות.

המשיבה מציינת גם כי אין מדובר בבקשה העומדת בסייגים האחרים שבסעיף 1(10) לצו בתי המשפט: זו אינה בקשה לעיון במסמכים (תקנה 114 לתקנות); וכמו כן, זו אינה בקשת רשות ערעור בעניין טענת חסיון, שכן בית משפט קמא כלל לא הכריע בטענת החסיון שהעלתה בפניו המשיבה. מעבר לכך, מוסיפה המשיבה וטוענת, כי ממילא הלכה היא שבעניינים של גילוי מסמכים נטיית ערכאת הערעור היא שלא להתערב בהחלטות בית משפט קמא, אלא אם הן לוקות בחוסר סבירות קיצוני.

גם לגופם של דברים סבורה המשיבה, כי ראוי לדחות את הבקשה. המשיבה טוענת, כי טענת ההכבדה עולה מכתבי טענותיה לבית משפט קמא, וכי גם אם לא, לבית המשפט הסמכות להכריע בסוגיה זו. דרישת המבקשות מכבידה ביותר, מאחר ובניגוד לנטען על ידיהן, המשיבה מעולם לא ריכזה את המסמכים, וכלל אינה יודעת אם קיימים מסמכים מהסוג המבוקש. מדובר בדרישה רחבה ביותר ומאוד לא ממוקדת, אשר תצריך מעבר על המוני מסמכים במחלקות השונות של המשיבה, שהיא גוף ציבורי גדול. מעבר לכך, סבורה המשיבה כי המסמכים המבוקשים אינם רלוונטיים לתובענה, כיוון שלא יעלה על הדעת שאילו ניתנו אישורים לחריגה מההסכם שבין הצדדים, בשווי עשרות מיליוני ש"ח, היה המידע בעניין זה מצוי רק בדיונים פנימיים אצל המשיבה מבלי שהועבר גם למבקשות.

דיון והכרעה

7. לאחר עיון בבקשה ובתגובת המשיבה, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על-פי אותה רשות. דין הערעור להתקבל, כפי שיפורט להלן.

8. צו בתי המשפט משנת 2009 צמצם באופן משמעותי את האפשרות למתן רשות ערעור על החלטות בנושאי גילוי מוקדם:

"1. לא תינתן רשות ערעור על החלטה מן הסוגים המפורטים להלן:

...

(10) החלטה לפי פרק ט' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, למעט החלטה בעניין גילוי מסמך פלוני, עיון במסמכים ובעניין טענת חסיון".

כלומר, לא ניתן יהיה לתת רשות לערער על החלטות בית משפט קמא מיום 8.1.2012, אלא אם ההחלטה עוסקת באחד מן החריגים המצוינים לעיל: גילוי מסמך פלוני, עיון במסמכים, או עניין טענת חסיון.

9. בבקשת רשות הערעור שלפנינו הגדירו המבקשות את הסוגיה שנדונה בבית משפט קמא כבקשה "לגילוי מסמכים ספציפיים", קרי בקשה לגילוי מסמך פלוני, מכוח תקנה 113 לתקנות. כלומר, על פני הדברים, בקשה זו נופלת לגדרי אחד מן החריגים הנקובים בסיפא של סעיף 1(10) לצו בתי המשפט. אולם, כדי לקבוע האם אכן מדובר בבקשה לגילוי מסמך פלוני, לא ניתן להסתפק בדרך שבה תיארו המבקשות את בקשתן, בצורה ובניסוח, אלא יש לבחון את טיבה המהותי של הבקשה. יפים לעניין זה דבריו של השופט נ' הנדל בעניין שחף:

"אף כי מדובר בתקנות בעניין פרוצדורה, המבחן ביחס אליהן הינו מהותי ולא טכני גרידא. רוצה לומר, בבוא בית המשפט לבחון האם מדובר בחריג על פי הצו המאפשר להגיש בקשה למתן רשות ערעור אם לאו, אל לו להכריע רק על פי הכותרת אשר מציג בעל דין או לשון הבקשה. לא די בכך שהמבקש רשות ערעור מגדיר את הצו כ'צו לעיון במסמכים' או כ'צו לגילוי מסמך פלוני'. מצוות המחוקק דורשת כי בית המשפט יבדוק האם אכן כך הדברים על פי המתווה המעוגן בתקנות הרלוונטיות בפרק ט', סימן ג', סעיפים 118-112 לתקנות סדר הדין, והפסיקה בעקבותיהן. גישה אחרת תאפשר למבקש לעקוף על נקלה את דרישות הצו על ידי הגדרת בקשה בהתאם לחריג, ותעניק למבקש זכויות שאינן קנויות לו מכוח הדין. ברי כי לא זו כוונת מתקין התקנות ואיננה תכלית הצו" (עניין שחף, פסקה 7).

10. בקשות הגילוי שבמוקד בקשת רשות הערעור מתייחסות ל"כל התכתובות הפנימיות והפרוטוקולים של הישיבות במשיבה, אשר עסקו ב ... ", שלושה נושאים מרכזיים לתביעה (עסקאות הבארטר, תכניות עבודה, הנחות ותמריצים). האם ניסוח זה מלמד אותנו על בקשה לגילוי של מסמכים ספציפיים או לגילוי כללי?

גילוי מסמכים כללי שונה מגילוי מסמך פלוני (גילוי מסמכים ספציפי), בכך, שהגילוי מהסוג הראשון אינו מתייחס כלל ועיקר למסמכים מסוימים, ובגדרו נדרש בעל הדין שכנגד לגלות את כל המסמכים "הנוגעים לענין הנדון המצויים, או שהיו מצויים ברשותו או בשליטתו ושאותרו על ידו לאחר חקירה ודרישה" (כאמור בתקנה 112 לתקנות). כלומר, מבקש הגילוי אינו מפנה את הדרישה לכיוון מסמך שניתן להגדירו או לאפיינו, בין מכיוון שאין הוא יודע אילו מסמכים מצויים בידי יריבו ובין משום שהוא מבקש לחייב את היריב לערוך "חקירה ודרישה" ולאתר את כל המסמכים "הנוגעים לענין הנדון". כלומר, גם אם המבקש יודע שבידי יריבו מצוי מסמך מסוים, או שהוא מניח שכך הדבר, יש הגיון לדרוש, בנוסף, גם גילוי מסמכים כללי. בכך יש כדי לאלץ את המשיב להצהיר כי ערך בדיקה ואין בידיו מסמכים מעבר לאלו שפורטו על-ידו בתשובתו לדרישה.

כאשר בעל דין יודע, או מניח, שבידי יריבו מצויים מסמכים שביכולתו לאפיינם, הוא יכול לדרוש גילויים של אלה בנוסף לדרישת הגילוי הכללי. בדרך זו הוא מצמצם את האפשרות שיריבו יסתיר קיומו של מסמך פלוני במסגרת הגילוי הכללי, שכן עליו להצהיר ספציפית בנוגע למסמך המסוים הנדרש, האם הוא בידיו אם לאו, והאם יש מניעה לגלותו ומה היא אותה מניעה.

מכאן, שכעקרון אין פסול בדרך בה נהגו המבקשות כאשר באו (במכתבן מיום 15.9.2011) בדרישת גילוי כללית לפי תקנה 112 לתקנות, ובצידה דרישה ספציפית, מפורטת ביותר, שיתכן והיא "מכסה" את כל המסמכים הנוגעים לתובענה, או את רובם. כאמור, הצגת הדרישה כללית אינה מייתרת את הצגת הדרישה הספציפית (גם אם היא מתייחסת לשורה ארוכה מאד של מסמכים) ולהיפך, הצגת הדרישה הספציפית אינה מייתרת את הדרישה הכללית.

11. במרוצת השנים חלה התפתחות פסיקתית בפרשנות המונח "גילוי מסמכים ספציפי", או "גילוי מסמך פלוני", שעל-פי תקנה 113 לתקנות. תחילה סברו, כי המבקש צו גילוי מסמכים על פי תקנה 113, חייב להצביע במפורש על מסמך מסוים, או על מסמכים מסוימים, ולא על סוג מסוים של מסמכים (ראו: י' זוסמן סדרי הדין האזרחי 437 (מהדורה שביעית, 1995)). אולם, עמדה זו רוככה בפסיקה מאוחרת יותר, אשר הכירה באפשרות לבקש, במסגרת תקנה 113 לתקנות, גם גילויו של סוג מסוים של מסמכים, זאת כדי להגשים את "עקרון הגילוי", שלפיו בהליך אזרחי יש להבטיח גילוי רחב ככל הניתן של מידע רלוונטי למחלוקת הנדונה:

"מעקרון הגילוי מתבקש שבשעה שאין ביכולתו של בעל-דין להצביע על מסמך ספציפי, יתיר בית-המשפט עיון גם בסוגי מסמכים, בתנאי שהוכחה הרלוונטיות שלהם לעניין שבמחלוקת" (רע"א 2534/02 שמשון נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נו(5) 193, 196 (2002), להלן: עניין שמשון).

אולם, להרחבה זו של המונח "גילוי מסמך פלוני" הוצבו גבולות, ועל הבקשה להיות ממוקדת דיה:

"הליך של גילוי ספציפי לפי תקנה 113 לתקנות סדר הדין האזרחי אינו מוגבל למקרה בו ניתן להצביע על מסמכים מסוימים שגילויים נדרש וניתן לבקש גם גילוי של מסמכים מסוג מסוים (רע"א 2534/02 שמשון נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נו(5) 193 (2002); רע"א 7956/08 הנ"ל, פיסקה 5). בכך אין כדי לומר, כי ניתן להגיש בקשה לגילוי מסמכים אשר אינה אלא 'מסע דיג' חסר הבחנה. בקשה לגילוי מסמכים מסוג מסוים צריכה להיות ממוקדת דיה ולהתייחס למסמכים אשר על פי הנסיבות קיים סיכוי סביר שהם קיימים" (רע"א 11126/08 לבייב נ' רפאלי, פסקה 5 (לא פורסם, 7.5.2009), ההדגשה הוספה).

12. נשאלת השאלה האם בקשת הגילוי אשר נדונה בפנינו היא ממוקדת דיה כך שניתן לראותה כבקשה לגילוי ספציפי, או שמא מדובר למעשה בבקשה לגילוי כללי. בעניין שחף עלתה שאלה דומה, לגבי בקשה לגילוי חומרים חשבונאיים של הצד שכנגד. נקבע שם, בהתייחס לעובדות אותו מקרה, כי בקשת הגילוי רחבה מדי, ועל כן לא ניתן לראות בה כבקשה לגילוי מסמך ספציפי. יצוין, כי בעניין שחף לא הזכיר בית המשפט את ההלכה שנקבעה בעניין שמשון, הלכה עליה חזר בית משפט זה בהזדמנויות נוספות, ושלפיה, במסגרת דרישה לגילוי מסמך פלוני לפי תקנה 113 לתקנות, ניתן גם לדרוש גילוי של סוג מסמכים ואין הכרח לבקש גילוי של מסמך ספציפי.

כאמור לעיל, המחלוקת בענייננו נסבה על שלושה "סוגי" מסמכים – בשלושת הסוגים מדובר על "תכתובות פנימיות ופרוטוקולים" של המשיבה, כשהסוג הראשון הוא תכתובות ופרוטוקולים בנוגע לעסקאות בארטר, הסוג השני הוא תכתובות ופרוטוקולים בנוגע לתוכניות העבודה של המבקשת 1, והסוג השלישי הוא תכתובות ופרוטוקולים שעניינם תמריצים והנחות שניתנו על-ידי המבקשת 1.

אכן, יתכן שמדובר במספר רב של מסמכים בכל אחד מן הסוגים האמורים, במיוחד שההליך - אותו יזמה המשיבה - מתפרש על-פני מספר שנים, אך זה אינו המבחן. הבקשה ממוקדת דיה ומתייחסת למסמכים, אשר על-פי הנסיבות, קיים סיכוי סביר שהם קיימים בידי המשיבה (בלשון ההחלטה ברע"א 11126/08 הנזכרת לעיל).

אינני סבור שיש מקום לראות בדרישה לגילוי שלושת חטיבות המסמכים הנ"ל משום דרישה לגילוי מסמכים כללי. לעיל עמדנו על האבחנה שבין שתי הדרישות האמורות, שביסוד כל אחת מהן מטרה שונה. המבקשות סבורות שיש בידי המשיבה מסמכים העוסקים בשלושת הנושאים הנ"ל, ולא עוד, אלא שהמבקשות מאפיינות את המסמכים לא רק על-פי נושאיהם, אלא גם על-פי אופיים (תכתובות פנימיות ופרוטוקולים).

בכך הושגה "מסוימות" שמצדיקה לראות בדרישה הנדונה כדרישה לגילוי מסמך פלוני, על-פי תקנה 113 לתקנות, כפי שפורשה בפסיקת בית משפט זה.

המסקנה היא, שאין מקום לדחות את בקשת רשות הערעור על הסף על יסוד הוראות צו בתי המשפט.

13. מכאן, לגופם של דברים. כאמור לעיל, טענת ה"הכבדה" לא נטענה על-ידי המשיבה. במצב זה ספק אם היה מקום שבית המשפט יעלה טענה זו ביוזמתו כנימוק לדחיית הבקשה. אין מדובר בטענת חוק שבית המשפט יכול לעורר, במקרה המתאים, ביוזמתו, אלא בעניין עובדתי המצוי כולו בידיעת המשיבה לבדה. לא זו אף זו, כזכור, המשיבה סירבה להיענות לדרישת הגילוי בנימוק של חסיון או של "חומר פנימי חסוי". טענה זו כלל לא נדונה על-ידי בית המשפט המחוזי. בהחלטותיו לגבי שלושת חטיבות המסמכים שעניינן הובא לדיון בגדרה של בקשת רשות הערעור, התמקד בית המשפט המחוזי בסוגית ה"הכבדה", שאת קיומה הסיק מכך שמדובר במסמכים המתפרשים על-פני שנים רבות. אלא שכלל לא ברור שבכל שנה משנות התביעה קיימים מסמכים רבים שהם בגדר תכתובות פנימיות או פרוטוקולים והעוסקים בנושאים המפורטים בתשובתה לבקשה לגילוי מסמכים ספציפיים. מסקנתי היא, שלא היה מקום לדחות את הבקשה בנימוק ה"הכבדה".

14. באשר לטענות שהעלתה המשיבה כלפי הבקשה לחייבה בגילוי המסמכים הנדונים (חסיון, חומר פנימי) – הן לא נדונו על-ידי בית משפט קמא, ואין סיבה שהדיון בטענות אלה ייעשה לראשונה בבית משפט זה.

15. התוצאה הנובעת מהאמור לעיל היא, שהערעור מתקבל. החלטות בית משפט קמא מיום 8.1.2012 בנוגע לשלושת סוגי המסמכים המנויים בפסקה 4 לעיל מבוטלות, והדיון מוחזר אליו על מנת שידון ביתר טענות הצדדים לעניין הבקשה לגילוי המסמכים האמורים.

המשיבה תישא בהוצאות המבקשות בסך 15,000 ש"ח.

ניתנה היום, ‏י"א בתמוז התשע"ב (‏1.7.2012).