עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 3004/10

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

 

 

המשנה לנשיא  א' ריבלין:

 

1.        בעלה המנוח של המשיבה בערעור שבפנינו ובבקשת רשות הערעור, היה חוכר לדורות של מקרקעין המצויים ברח' עמל 5 בעיר יבנה (להלן: המקרקעין).

 

           ביום 4.1.88, העניקה המבקשת – הוועדה המקומית לתכנון ולבניה יבנה (להלן: הוועדה המקומית או הוועדה) – למנוח, היתר בניה שעל-פיו רשאי היה לבנות במקרקעין בית מסחר לחומרי בניין. בהסתמך על ההיתר החל המנוח לבצע עבודות בניה במקרקעין. ביום 20.11.88, ביקש המנוח אישור לאכלס את המבנה. מפקח מטעם הוועדה המקומית שבא למקום מצא כי המבנה נבנה תוך סטייה מהוראות תכנית בניין העיר החל על המקרקעין, ובחריגה מהיתר הבניה שניתן. סופו של דבר שלא ניתן למנוח אישור אכלוס למבנה. על הסיבה האמיתית לכך – נפלה מחלוקת בין הצדדים.

 

           המנוח הגיש שתי תוכניות של שינויים מוצעים במקרקעין על-מנת להכשיר את החריגה מהיתר הבניה. הבקשה הראשונה נדחתה מאחר שהתוכנית שצורפה לה לא תאמה את המצב הקיים, ואילו הבקשה השנייה שהוגשה ביום 18.5.89, הופנתה למי שהיה אז היועץ המשפטי של העירייה. סמוך לאחר מכן, הסיר עורך הבקשה המקורית להיתר בנייה את אחריותו מהמבנה והיועץ המשפטי של העירייה, מצידו, קבע כי הוועדה המקומית אינה רשאית לאשר את חריגות הבניה. עם זאת, סבר היועץ המשפטי, כי לא הייתה מניעה ליתן את היתר הבנייה כפי שניתן, על-פי תוכנית בניין העיר.

 

2.        ביום 26.9.1990, הגישה הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה במחוז המרכז (להלן: הוועדה המחוזית), כתב-אישום נגד המנוח בגין בנייה בלי היתר, זאת משום, שעל-פי כתב האישום, נבנה בית המסחר מכוח היתר בלתי חוקי שהתיר לבנות בית מסחר באיזור שייעודו לפי תכנית בניין העיר (להלן: התב"ע) הוא למלאכה. המנוח הורשע בבית משפט השלום בעבירה שיוחסה לו אך נגזר עליו קנס סמלי לאחר שבית המשפט קבע כי הוא הוטעה על-ידי רשויות התכנון. ביצוע הצו להריסת המבנה נדחה לשנתיים על-מנת לאפשר למנוח להכשיר המבנה בדיעבד.

 

           קרוב לשנתיים לאחר מכן, הגיש המנוח תביעה כספית כנגד העירייה והוועדה המקומית – בגין הנזקים שנגרמו לו על-פי טענתו. התביעה נמחקה משלא שולמה אגרת המשפט. מספר חודשים לאחר מכן לקה המנוח בשבץ מוחי. הוא נפטר בחודש דצמבר 1997, וביום 25.7.99, הוגשה מחדש תביעת הנזיקין – על-ידי אלמנתו.

 

3.        התביעה שהגישה כוונה כנגד עיריית יבנה (העירייה), כנגד הוועדה המקומית, כנגד ראש העירייה ויושב ראש הוועדה המקומית דאז וכנגד מהנדס העיר יבנה ומהנדס הוועדה המקומית (להלן: המהנדס). הוועדה המקומית, מצידה, שיגרה הודעה לצד שלישי כנגד העירייה, כנגד כלל חברה לביטוח בע"מ ("כלל"), שביטחה את העירייה בביטוח אחריות, וכנגד עו"ד שגיא, ששימש יועץ העירייה במכרז שזו ערכה לקראת ההתקשרות בהסכמי ביטוח לשנים 1989-1987.

 

           התביעה כנגד ראש העירייה וכנגד המהנדס נדחתה בהחלטת ביניים של בית המשפט המחוזי מחמת התיישנות, ובית המשפט המחוזי מאן לשוב ולדון בה במהלך המשפט. ההודעה נגד עו"ד שגיא נדחתה.

 

           בית-המשפט המחוזי הבחין, לעניין מתן ההיתר, בין העירייה לבין הוועדה המקומית ומצא כי אין התביעה מגלה כל עילה כלפי הראשונה. לפיכך, נדחתה התביעה, ככל שהייתה מכוונת כנגד העירייה.

 

4.        כאמור, המנוח והאדריכל שערך את בקשת ההיתר מטעמו הורשעו בדין בבית משפט השלום בעבירות של בניה ללא היתר, שימוש במקרקעין בלא היתר ושימוש חורג במקרקעין. עם זאת, מתח בית המשפט השלום ביקורת קשה על הוועדה המקומית. בית המשפט המחוזי מצידו לא קיבל את טענת הוועדה המקומית כי ממצאים אלה אינם מחייבים אותה בשל שלא הייתה צד להליך הפלילי וקבע כי מבחינת האזרח, מוסדות התכנון חד הם ואין מבחינתו נפקות לשאלה אם רשויות התכנון יוצגו בהליך הפלילי בידי הוועדה המקומית או בידי הוועדה המחוזית. בית המשפט המחוזי סבר גם כי קביעתו של בית-משפט השלום כי ההיתר שניתן למנוח אינו חוקי ודינו בטלות בשל שהוא נוגד את התב"ע , היא הקביעה הרלוונטית למחלוקת דהיום.

 

           לגוף התביעה מצא בית-המשפט המחוזי כי הוועדה המקומית הפרה חובה חקוקה בהנפיקה היתר בניה המנוגד להוראות התב"ע ובניגוד להוראות חוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 וכתוצאה מכך הסבה למנוח נזק.

 

 

           בית-המשפט קבע גם כי הוועדה המקומית התרשלה בהוצאת היתר הבניה, משלא בדקה אם הוא עומד בתנאי התב"ע, הפרה את חובת הזהירות שהייתה מוטלת עליה והסבה בהתנהגותה נזק למנוח. בית המשפט לא מצא קיומו של אשם תורם מצד המנוח בשל חריגות הבניהה שביצע; חריגות הבניה הוכשרו בסופו של דבר, כך ציין בית המשפט, "ואם היתה רשלנות מצידו של המנוח הרי היא זניחה ובטלה בשישים לעומת רשלנותה של הוועדה המקומית". האפשרות התיאורטית שעמדה בפני המנוח להכשיר את ההיתר, בין אם על-ידי שינוי יעוד הקרקע ובים אם על-ידי שינוי המבנה, לא היה בה, כך נפסק, כדי לנתק את הקשר בין מעשיה של הוועדה המקומית לבין הנזק.

 

           אשר לכיסוי הביטוחי, המתייחס לאחריותה של הוועדה המקומית, קבע בית המשפט המחוזי כי הוועדה לא הייתה מבוטחת ב"כלל" חברה לביטוח בע"מ, בתקופה הרלבנטית ובשל כך נדחתה הודעת צד ג' שהפנתה הוועדה כנגד "כלל".

 

5.        בבואו לשום את נזקו של המנוח, כפי שנתבע על-ידי המשיבה, מצא אמנם בית המשפט המחוזי כי אין לקבל את דרך חישוב הנזק כפי שהוצעה בחוות-הדעת של המומחה מטעם התובעת. זה האחרון הציע לשום את הנזק על-פי ההפרש שבין ההכנסה שהייתה צפויה מהשכרת המבנה לצרכי מסחר לבין ההכנסה הצפויה משימוש במבנה לצרכי מלאכה. בית-המשפט המחוזי שַׂם מצידו את הנזקים על-פי שיעור הגריעה מדמי השכירות שהיו צפויים להתקבל מן הנכס אילו הושכר כבית מלאכה. בגין אחריותה לנזקי המנוח, כפי שנתבעו על-ידי המשיבה, חוייבה הוועדה המקומית לשלם לה סכום של 303,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, בנוסך לתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עורך-דין.

 

6.        הוועדה המקומית מערערת על ההחלטה להטיל עליה אחריות לנזקי המנוח ולחייבה בסכום הפיצויים האמור. בה בעת, היא פנתה בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי לדחות את התביעה נגד העירייה (רע"א 1084/06).

 

           הוועדה סבורה כי הרשלנות המיוחסת לה מתבססת על פעולותיהם של מהנדס העיר ושל עובדי מחלקת מהנדס העיר, שהם עובדי העירייה. הוועדה המקומית פועלת, כך לטענתה, על סמך המלצות מהנדס העיר ועל סמך מידע שמספקים לה עובדי העירייה. לאלה אחראית העירייה, כך נטען, באחריות שילוחית. מכל מקום, כך לטענת הוועדה, אין היא מבצעת אלא תפקיד שהוטל על העירייה לבצעו ושלצורך ביצועו הוקמה הוועדה המקומית.

 

           אשר להטלת האחריות עליה, טוענת הוועדה, כי לא הוכחה התרשלותה, כי היא עדיין סבורה שבמסגרת תוכנית התב"ע ניתן היה לאשר בנייה של בית מסחר לחומרי בנייה, וכי לא הפרה חובה חקוקה, שכן הוראות חוק התכנון והבניה אינן מטילות עליה חובה כלשהי, ואין הן באות להיטיב עם הניזוק. הוועדה מלינה על כך שמחדליו של המנוח והעובדה שביצע שורה של חריגות בניה הם שמנעו את אישור אכלוס המבנה, והם מקימים לו, לדעתה, אשם תורם בשיעור של 100%.

 

           אשר לפסיקת הפיצויים טוענת הוועדה, כי בית המשפט המחוזי פסק למשיבה – התובעת בתיק – דמי נזק שלא נתבעו על-ידה משצמצמה את תביעתה לאמור בחוות-הדעת של המומחה מטעמה. לגוף הנתונים הכלולים בחוות-הדעת סבורה הוועדה כי הם מכילים אי-דיוקים רבים.

 

7.        הוועדה המקומית מערערת גם על עצם שומת דמי הנזק בהם חוייבה היא לשאת. זאת, כיוון שהנזק כפי שפורש על-ידי המומחה מטעם התובעת-המשיבה נתלה בעצם העובדה שניתן למנוח, שלא כדין, היתר לבניית מבנה המשמש למסחר. ואכן,  המומחה מטעם התובעת ביסס כאמור את חישוב דמי הנזק על ההפרש שבין דמי השכירות שהיו מתקבלים מן הנכס אילו שימש כבית מסחר לבין דמי השכירות שהיו מתקבלים מהשכרתו כבית מלאכה. אלא שהיתר לצרכי מסחר לא יכול היה להינתן ממילא לאור התב"ע. לפיכך, ההימנעות ממתן ההיתר לא הייתה פותחת בפני המנוח את הדרך לעשות במבנה שימוש לצרכי מסחר, כשם שעצם מתן ההיתר לא סגר בפני המנוח את האפשרות הזו. שומת הנזק על-פי הפער שבין ההכנסה ממסחר להכנסה ממלאכה הייתה רלבנטית לו מצב הדברים היה הפוך והתוכנית הייתה מאפשרת קבלת היתר בניה למסחר, וזה היה מסורב ותחתיו היה ניתן היתר למלאכה.

 

           בית-המשפט היה ער לקושי זה שבחוות-הדעת מטעם התובעת-המשיבה והוא בחר לפצות את התובעת בסכום המבטא את הגריעה מיכולת השימוש וההשכרה של המבנה כבית מלאכה. כך עשה כיוון שמצא כי המבקשת נמנעה מלהעניק למנוח אישור אכלוס של המבנה - וזאת שלא בשל חריגות בניה שנעשו בו, שכן אלה הוכשרו בסופו של יום, אלא כתוצאה מבחירתה של הוועדה המקומית להערים קשיים בדרכו של המנוח לקבל את אישור האכלוס משנוכחה לדעת כי שגתה בעצם מתן ההיתר.

 

           עם זאת, בסופו של יום, ביסס בית המשפט את שומת הנזק שנגרם למשיבה על נתונים שהיו כלולים בחוות-דעת שערך המומחה מטעם התובעת-המשיבה אף כי לא בשיטתו. מתוך חוות-הדעת חילץ בית המשפט את שומת דמי השכירות למלאכה במבנה הרלבנטי ואימץ את חוות-דעת המומחה, שעקב "הבעייתיות שנוצרה במבנה", משנתברר כי ההיתר אינו חוקי, נגרעה התפוסה בשיעור של 50%. הסכום שנפסק ביטא את ההפרש שבין דמי שכירות למלאכה בתפוסה מלאה לבין דמי שכירות למלאכה במחצית התפוסה.

 

8.        לא מצאנו עילה להתערב במסקנותיו של בית-המשפט המחוזי בכל הנוגע להטלת האחריות לנזקי המשיבה 1 על המבקשת ולפטור שהוענק לעיריה. בית-המשפט מצא כי המבקשת התרשלה בהנפקת היתר בניה שלא יכול היה לעמוד וכי התרשלה משלא בחנה, קודם להוצאת ההיתר, את ההוראות התכנוניות שמנעו הוצאת היתר מסוג זה. רק בחלוף תקופה ארוכה התברר לוועדה כי ההיתר שהנפיקה אינו עומד בתנאי התב"ע. טענתה של הוועדה כי התייעצה עם יועץ משפטי קודם להוצאת ההיתר נדחתה על-ידי בית-המשפט. בית-המשפט מצא עוד כי תהליך קבלת ההחלטות בוועדה היה לקוי וכי המצב התכנוני לא נבדק כיאות. קדמה לפסיקתו של בית המשפט המחוזי פסיקתו של בית-משפט השלום, שהרשיע את המנוח בשל בניה בלא היתר בר-תוקף, ואף הורה על הריסת המבנה ועל איסור השימוש בו, אף שהמנוח מצידו לא חרג מתנאי ההיתר כפי שניתן לו. בית-משפט השלום מתח אף הוא ביקורת על התנהלות הוועדה.

 

           בית המשפט המחוזי מצא כאמור כי משנסתיימה הקמת המבנה והמנוח ביקש תעודת אכלוס נתחוור למבקשת כי טעתה וכי ההיתר שנתנה אינו תואם עם התב"ע. כיוון שכך, בחרה זו האחרונה להערים מכשולים על דרכו של המנוח ומנעה ממנו את אכלוס המבנה. בפעולותיה אלה התרשלה המבקשת והסבה נזק למנוח. בקביעותיו אלה של בית-המשפט המחוזי לא מצאנו עילה להתערב. אין להתערב גם במסקנותיו של בית-המשפט המחוזי כי חריגות הבניה שביצע המנוח אינן מנתקות את הקשר הסיבתי בין התרשלות המבקשת לבין הנזק שנגרם למנוח. כיוון שכך, אין לנו צורך לדון ולהכריע גם בשאלה אם הפרה, המבקשת, בהתנהגותה, חובה חקוקה.

 

           את העירייה פטר בית המשפט המחוזי מאחריות בשל שהוועדה המקומית ולא העירייה היא שנתנה את היתר הבניה, למנוח לא היה שיג ושיח עם העירייה ולאחר שקבע כי אין זהות בין העירייה לבין הוועדה, למרות הזהות בהרכב הפרסונאלי של מקצת מעובדי השתיים. גם במסקנה זו אין להתערב.

 

9.        אשר לשאלת שומת הנזק, בדין מצא כאמור בית-המשפט המחוזי כי אין להסתמך על חוות-דעתו של המומחה מטעם המשיבה. חוות-דעת זו שמה את הנזק שלא על-פי ההשוואה הראויה בין מצבו של הניזוק אלמלא מעשה העוולה לבין מצבו עקב ההתנהגות העוולתית. השומה הנכונה צריך היה שתתייחס לגריעה מדמי השכירות שהיו מתקבלים מהמבנה לו הושכר כבית מלאכה – אילו ניתן היה היתר כחוק – לאמור היתר בניה לבית מלאכה. משלא ניתן היתר כזה, לא הושכר המבנה כאמור לתקופה המירבית. הגריעה מדמי השכירות משקפת את דמי הנזק הראויים: את הנתונים בדבר דמי השכירות כבית מלאכה ובדבר הגריעה מן היכולת לגבותם בשל התנהגות הוועדה, חילץ בית המשפט מתוך חוות-דעת המומחה. טענת המבקשת כי בכך חרג בית-המשפט מן הנתבע בכתב התביעה שהוגש אינה מדוייקת, שכן ניתן, ולו בדוחק, למצוא גם בחוות-הדעת שהוגשה עיגון לנזקים האמיתיים, ומכל מקום היה צורך והיה זה צודק ללבן את שאלת הנזק האמיתי כאן, מדובר בנזק הנובע ישירות מן הסעד כפי שנתבקש, שכן הנזק כאן או כאן נבע מהפסד דמי שכירות וכל העובדות הדרושות לשומה שערך בית-המשפט והראיות התומכות בהן בוררו בבית-המשפט (השוו ע"א 69/98 מחאג'נה נ' מחאג'נה, (פורסם בנבו, 8.6.2005)). כיוון שכך, אין מקום להתערב בפסיקת דמי הנזק.

 

10.      לא ראינו לשנות גם מקביעת בית המשפט המחוזי כי תביעתו של המנוח לא התיישנה כאשר הוגשה. המנוח רשאי היה להניח, קודם שניתנה הכרעת-הדין בעניינו, כי היתר הבניה ניתן לו כדין על-ידי הרשות המוסמכת. רק לאחר שבית המשפט, שדן באישום העיקרי שהוגש נגדו, קבע כי ההיתר ניתן שלא-כדין ואף הורה על הריסת המבנה, נודעו למנוח העובדות המבססות עילת התביעה ונתגבשה עילת התביעה כנגד הוועדה המקומית שהנפיקה את ההיתר.

 

           זאת ועוד: תביעתו של המנוח לקבלת דמי נזק – היא "תובענה על עוולות" וככזו יש למנות את התקופה שתחילתה ביום שנולדה עילת התובענה כיום שבו אירע הנזק שבגינו מוגשת התביעה (ע"א 1254/99 אבידור המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2) 535). ככל שהנזק כאן נובע מביטול הסכמי השכירות בעקבות מתן פסק-הדין בתיק הפלילי – הוא אירע רק לאחר מתן פסק הדין. יצויין גם לעניין זה כי התקופה בה הייתה התובענה הראשונה שהגיש המנוח תלויה ועומדת – עד שנמחקה מחמת אי-תשלום אגרה – לא באה במניין ההתיישנות.

 

 

 

           התוצאה היא שיש לדחות את הערעור ואת בקשת רשות הערעור שהגישה המבקשת.

 

           המבקשת תשא בהוצאות המשפט ובשכ"ט עו"ד בסך 20,000 ש"ח לכל אחת מן המשיבות: המשיבה 1 והמשיבות 2 ו-3 שתיהן כאחת.

 

 

                                                                                      המשנה-לנשיא

 

הנשיא א' גרוניס:

 

           אני מסכים.

 

                                                                                      ה נ ש י א

 

 

השופט נ' הנדל:

 

           אני מסכים.

 

                                                                                      ש ו פ ט

 

 

         הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה-לנשיא א' ריבלין.

 

         ניתן היום, ג' באייר התשע"ב (25.4.2012).

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   06010840_P20.doc   גח

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il