עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 2941/10

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

 

המשנה לנשיא (בדימ')  א' ריבלין:

 

 

הרקע לבקשה

 

1.        בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטים צ' סגל, מ' דרורי וי' נועם) במסגרתו נתקבל ערעורו של המוסד לביטוח לאומי (להלן גם: המוסד) על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופטת א' באום-ניקוטרה ז"ל).

 

2.        המשיבה 2, רחל רבין (להלן: הנפגעת), נפגעה בשנת 1995, כהולכת רגל, בתאונת דרכים. הנפגעת הגישה לבית משפט השלום בהרצליה תביעת פיצויים (להלן: תביעת הפיצויים) כנגד המבקשות, לה נסיונל חברה לביטוח בע"מ ואבנר אגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (להלן: המבטחות). במסגרת תביעת הפיצויים, מונו על-ידי בית המשפט שני מומחים רפואיים, אשר חיוו דעתם כי לנפגעת נגרמה נכות צמיתה בשיעור של 10% בתחום האורתופדי ו-5% בתחום הפסיכיאטרי, ובסך הכל – נכות משוקללת בשיעור של 14.5%. ביום 19.3.2000 הגיעו הנפגעת והמבטחות להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין (להלן: הסכם הפשרה), לפיו שולם לנפגעת סכום כולל של 181,319 ש"ח, מעבר לתשלומים התכופים, וזאת לסילוק מלא ומוחלט של כל תביעותיה. הנפגעת מצידה חתמה על כתבי קבלה, שחרור וויתור (להלן: כתב הקבלה והויתור).

 

3.        ביום 22.4.2001 פנתה הנפגעת למוסד לביטוח לאומי בתביעה לקבלת קצבת נכות כללית. וועדת המוסד קבעה ביום 17.6.2002 כי הנפגעת איבדה 65% מכושרה התפקודי, ולפיכך החליט המוסד לשלם לנפגעת גמלת נכות כללית.

 

           לאור האמור, הגיש המוסד לביטוח לאומי לבית משפט השלום בירושלים תובענה, בגדרה עתר לחייב את המבטחות להשיב לו 80% מסכום הגמלאות, וזאת בהתאם להסכם, שנחתם בין המוסד לבין חברות הביטוח, אשר נועד להסדיר באופן כולל את השבת התגמולים המשולמים על-ידי המוסד לניזוק בשל תאונת דרכים (להלן: ההסכם). 

 

פסק דינו של בית משפט השלום

 

4.        בית משפט השלום קבע – והצדדים לא חלקו על כך – כי שיעורי הנכות כפי שנקבעו על-ידי רופאי המוסד הם המחייבים. על רקע זה, נפנה בית המשפט למסמכי המוסד, לבחינת שאלת קיומו של הקשר הסיבתי בין הנכויות לבין התאונה. לאחר עיון בחומר הרפואי וניתוח האמור בו הגיע בית המשפט למסקנה כי לנפגעת נכות צמיתה בשיעור של 60% הקשורה לתאונה ונכות בשיעור של 20% שאינה קשורה לתאונה, על כן יש לנכות בגין התאונה חלק יחסי בשיעור של 75% מכלל הנכות. משכך נקבע כי "במקרה המתאים, היה על הנתבעת [המבטחת] לשלם למל"ל סכום העולה כדי 80% מסך בשיעור של 75%...".

 

           באשר להודעת צד שלישי ששלחו המבטחות כנגד הנפגעת, נקבע כי הנפגעת הפרה את התחייבותה על-פי הסכם הפשרה, שלא לפנות למוסד ביחס לאירוע בגינו שולמו לה הפיצויים. בית המשפט קבע כי מאחר שהנפגעת אינה צד להסכם המסדיר את יחסי המוסד והמבטחות, הרי שמערכת היחסים שבין הנפגעת לבין המבטחות "צריכה להיבחן במשקפיה של תביעה רגילה, שההסכם האמור אינו חל עליה". ככל שמדובר בנכותה הרפואית של הנפגעת, קבע בית המשפט, על יסוד חוות הדעת הרפואיות שהוגשו בתביעת הפיצויים, כי הנפגעת סבלה בגין התאונה מנכות צמיתה בשיעור משוקלל של 14.5%, וכי עליה להשיב למבטחות "כל סכום עד לגבול כפל הפיצוי ולא מעבר לכך".

 

           חרף הקביעות האמורות, לא חייב בית המשפט בסופו של יום את המבטחות לשלם את הסכום האמור למוסד, משמצא כי ראוי בנסיבות העניין להיעתר לדרישת המבטחות, שהועלתה לראשונה לאחר הגשת הסיכומים, לחייב את המוסד ליישם את זכות הזקיפה הקבועה בסעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי); זאת, הגם שהמבטחות וכן הנפגעת עצמה התנגדו ליישום הוראת הסעיף. לאור האמור, נדחו התובענה הכספית כמו גם ההודעה לצד שלישי.  

 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

 

5.        המוסד לביטוח לאומי ערער על פסק דינו של בית המשפט השלום. בית המשפט המחוזי אישר את קביעתו של בית משפט השלום בכל הנוגע לקשר הסיבתי בין הגמלאות המשתלמות במסגרת גמלת הנכות הכללית, לבין התאונה, לאמור: כי מתוך 80% הנכות הרפואית הצמיתה, 60% נובעים מהפגיעה בתאונה ו-20% אינם קשורים אליה. קביעה זו – כך פסק בית המשפט המחוזי – נסמכה כדבעי על התיעוד המצוי בתיק המוסד, ולפיכך, יש לנכות בגין התאונה חלק יחסי בשיעור של 75% מכלל הגמלאות, ועל המבטחת לשאת לפי ההסכם ב-80% מגמלאות אלה.

 

           אשר להודעה לצד שלישי – בית המשפט המחוזי קבע כי חלה עליה מסגרת דיונית נפרדת מזו שחלה על תביעת המוסד. תביעת המוסד, כך נקבע, נסמכה, כאמור, על ההסכם שבינו לבין חברת הביטוח, ואילו ההודעה לצד שלישי מתבססת על חיוב הנפגעת כלפי המבטחות על-פי הסכם הפשרה בתביעה האזרחית וכתב הקבלה והויתור הנספח לו. בית המשפט המחוזי קבע כי בעוד שבתביעת המוסד, רשאי היה בית המשפט לקבוע את הקשר הסיבתי בין הנכויות לבין התאונה על-בסיס מסמכי המוסד, הרי שבהודעה לצד השלישי – שומה היה על המבטחות להוכיח את הקשר הסיבתי בין הגמלה המשולמת לנפגעת לבין הפגיעה בתאונה באמצעות חוות דעת רפואיות. במקרה זה, כך נקבע, נמנעו המבטחות מלהוכיח בהודעה לצד השלישי, באמצעות חוות דעת, את הקשר הסיבתי שבין כל הנכויות שבעטיין חויבו לשפות את המוסד לבגין הגמלאות המשולמות לנפגעת. כל שהוכיחו המבטחות, באמצעות שתי חוות הדעת מתיק תביעת הפיצויים, הוא כי לנפגעת הוסבו כתוצאה מהתאונה נכויות מצטברות בשיעור של 15%. בית המשפט הוסיף וציין כי מאחר שההסכם שבין המוסד לבין חברות הביטוח לא חל במערכת היחסים שבין המבטחות לבין הנפגעת, הרי שלא חייבת להיות קורלציה בתוצאת פסק-הדין, בין החיוב שיושת על המבטחות על פי ההסכם לבין השיפוי שתחויב בו הנפגעת כלפי המבטחות בהודעה לצד שלישי. לאור האמור, הגיע בית המשפט למסקנה כי במסגרת ההודעה לצד שלישי – על הנפגעת להשיב למבטחות כל סכום שתשלמנה למוסד עד לשיעור של 18.75% ממנו (15% מתוך כלל 80% הנכות).

 

           לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי כי לא היה מקום לדחות את תביעת המוסד כנגד המבטחות ולהורות למוסד להפעיל את זכות הזקיפה כנגד הנפגעת מכוח סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי – זאת הן בשל מסקנתו כי מדובר בחיובים בהיקף שונה; הן משום שהמבטחות לא עתרו לכך בכתב ההגנה והעלו בקשה זו לראשונה בסיכומים המשלימים; והן לגופו של עניין, שכן המקרה אינו בא בגדרם של המבחנים שנקבעו ברע"א 9475/02 "המגן" חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (טרם פורסם, 27.12.2004) (להלן: הלכת "המגן").

 

           בסופו של דבר נקבע, אפוא, כי יש לקבל את ערעור המוסד, לבטל את ההוראה בדבר הפעלת סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי ולחייב את המבטחות לשלם למוסד את הסכום שנקבע בפסק דינו של בית משפט השלום. ההודעה לצד שלישי נתקבלה בחלקה, באופן שבית המשפט הורה לנפגעת להשיב למבטחות כל סכום שתשלמנה למוסד על פי פסק הדין, עד לשיעור מרבי של 18.75% מסכום הגמלאות שישולם (לפי בסיס נכות של 15% נכות מתוך כלל 80% הנכות).

 

בקשת רשות הערעור

 

6.        המבטחות עתרו לבית משפט זה בבקשה כי תינתן להן רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבטחות טוענות כי תוצאתו של פסק הדין שניתן בערעור היא חיובן – לאחר שפיצו את הנפגעת בגין מלוא נזקיה – בתשלום נוסף העולה על הנזק שנגרם לה. הנפגעת, לשיטתן, זוכה הודות לפסק-הדין שבערעור לכפל פיצוי בגין אותו הנזק, שכן מחד היא קיבלה מהמבטחות פיצוי בגין מלוא נזקיה בתאונה, ומאידך – חלק מן הכספים שהיא מקבלת מן המוסד מקורו גם כן בתאונה,  והם מהווים טובת הנאה בעטיה. לטענתן של המבטחות, גם אם לא היה נחתם עם הנפגעת הסכם הפשרה ובו הוראות ספציפיות למקרה כגון דא, אזי היה על הנפגעת לשפות את המבטחות בגין כל חיוב נוסף שהן נחשפו אליו עקב התאונה, לאחר ששילמו לה את מלוא נזקיה. במקרה הנדון, כך נטען, הדברים ברורים יותר נוכח כתב הקבלה והויתור עליו חתמה הנפגעת, ואשר במסגרתו התחייבה היא לשפות את המבטחות בגין כל סכום שאלה תאלצנה לשלם בגין התאונה הנדונה.

 

           המבטחות סבורות כי לא היה עליהן להוכיח במסגרת ההודעה לצד שלישי את הנכות התאונתית באופן עצמאי ונפרד מהדרך בה מוכיח המוסד את תביעתו, שכן הסכם הפשרה וכתב הקבלה מטילים על הנפגעת חובת שיפוי מלאה ומוחלטת בכל מקרה של תביעת מיטיב מסוגו של המוסד. על כן מבקשות המבטחות כי יקבע שהנפגעת חבה בשיפוי מלא של כל הסכום שנקבע כי על המבטחות לשלם למוסד. ההודעה לצד שלישי, כך טוענות המבטחות, היא במתכונת של "אם-אז": נתבע השולח הודעה לצד השלישי טוען כי אם הוא יחויב בתשלום לתובע, כי אז בגין חבות זו הוא זכאי לשיפוי מאת הצד השלישי. לשיטתן, אם חויבו הן לשלם למוסד כספים, הואיל ואלו משולמים על-ידו לנפגעת עקב התאונה, כי אז זכאיות הן להחזר לפי הסכם הפשרה שנכרת במסגרת תביעת הפיצויים. מאחר שהסכם הפשרה ושטר הקבלה והויתור אינם מסייגים את השיפוי – כי אז אין כל מקום לסייג. 

 

           עוד סבורות המבטחות כי מדובר במקרה המתאים להפעלת סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי, משהוכח – לטענתן – כי הנפגעת קיבלה מהן פיצוי בגין מלוא נזקיה ותשלום הגמלאות הוא בגדר כפל פיצוי. לבסוף, טוענות המבטחות כי אין חשיבות למועד בו העלו את הטענה בדבר הפעלת סעיף 329, שכן מדובר בטענה משפטית, שהועלתה בפני הערכאה הדיונית בטרם ניתן פסק הדין, והמוסד אף התייחס אליה עניינית בסיכומי השלמה מטעמו. 

 

7.        המוסד לביטוח לאומי סבור כי אין ליתן רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המוסד ממקד את טענותיו בקביעה הרלבנטית ליחסים שבינו לבין המבטחות, לאמור: בהפעלת זכות הזקיפה. המוסד טוען כי סוגיה זו אינה מצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. עוד מציין הוא כי מאחר שטענת המבטחות לפיה יש להפעיל את זכות הזקיפה הועלתה בשלב מאוחר – הרי שמדובר בהרחבת חזית אסורה.  המוסד מדגיש לעניין זה כי טען כבר בסיכומי תשובתו להרחבת חזית אסורה, ופירט כי לא תיתכן העלאת טענות חדשות לאחר שלב הסיכומים. לשיטתו, העלאת הטענה בדבר זכות הזקיפה מחייבת בירור ספציפי והבאת ראיות, דבר שלא נעשה במקרה זה.

 

           גם לגופו של עניין סבור המוסד כי אין להפעיל במקרה הנדון את זכות הזקיפה. המוסד טוען בהקשר זה כי המבטחות לא עמדו בנטל להוכיח כי מדובר באחד מאותם מקרים יוצאי דופן המצדיקים את הפעלתה של זכות הזקיפה. כך, נטען כי לא מתקיים היסוד הסובייקטיבי של המבחן, שכן הנפגעת לא ויתרה על זכותה לקבלת גמלה ואף התנגדה לכך. אשר ליסוד האובייקטיבי – טוען המוסד כי ככל שמדובר בגמלת הנכות הכללית (בשונה מגמלת הניידות בה דובר בהלכת "המגן"), הרי שחשיבותה מבחינת הביטחון הסוציאלי של הנפגעת ומבחינת הנטל שיוטל על החברה במידה שקצבה זו לא תשולם לנפגעת, משמעותית הרבה יותר. קצבת הנכות הכללית, כך מודגש, היא ההכנסה הראשונה והבסיסית של הנכה והיא אשר מקיימת את צרכיו הבסיסיים. על כן, כך לטענת המוסד, מדובר במקרה שבו יש חובה שלא להפעיל את סעיף 329. המוסד מתריע כי קבלת טענת המבטחות תוביל לכך שכל נפגע יוכל לוותר במסגרת הסכם הפשרה עם המבטח על הגמלאות ולהעדיף פיצוי חד פעמי, אפילו שמבחינה סוציאלית קיימת עדיפות ברורה לגמלאות חד-פעמיות. עוד טוען המוסד כי ספק אם הנפגעת הבינה, בחותמה על הסכם הפשרה, כי התחייבויותיה כוללות גם אי פניה למוסד לביטוח לאומי; כן לא הוכח כי הנפגעת פוצתה על פי הסכם הפשרה בגין מלוא נזקיה. מכל מקום, כל אלה הם עניינים עובדתיים הדורשים הוכחה ובירור – דבר שלא נעשה כאן בשל העלאת הטענה בשלב מאוחר. לאור האמור, סבור המוסד כי יש לדחות את הבקשה.

 

8.        הנפגעת תומכת בעמדת הביטוח הלאומי וסבורה אף היא כי אין מקום לקבל את הבקשה. לשיטתה, החלטת בית המשפט המחוזי משקפת איזון ראוי בין האינטרסים של הצדדים, והיא התוצאה הצודקת בנסיבות העניין. הנפגעת טוענת כי המבטחות לא הוכיחו קשר סיבתי בין הנכות המזכה בגמלה לבין התאונה. ככל שמדובר ביחסי המבטחות עמה – טוענת הנפגעת כי עלה בידי המבטחות להוכיח רק כי הוסבו לה כתוצאה מהתאונה נכויות מצטברות בשיעור של 15% בלבד, ועל כן, ובכפוף להסכם הפשרה – חויבה היא להשיב למבקשות כל סכום שתשלמנה למוסד, עד לשיעור של 18.75%.

 

           לעניין זקיפת התשלומים – טוענת גם הנפגעת כי אין להפעיל בעניינה זכות זו. הנפגעת סבורה כי לא עלה בידי המבטחות להוכיח כי החמרת מצבה הרפואי, מעבר ל-14.5% הנכות, נגרמה בשל התאונה. עוד טוענת היא כי בית המשפט המחוזי לא התעלם מהסכם הפשרה, אלא חייב אותה להשיב למבטחות כספים בהתאם להסכם הפשרה, בשיעור שהוכח על ידן. כך גם לעניין כפל הפיצוי – הנפגעת חויבה להשיב כל סכום, שהוכח כי הינו בגדר כפל הפיצוי. לבסוף טוענת הנפגעת כי מדובר במקרה מיוחד, בו הפכה היא בטווח של שש שנים מנכה בשיעור של 14.5% בלבד בגין תאונת הדרכים, לנכה בשיעור כולל גבוה של 80%, הנזקקת לקצבת נכות כללית מאת הביטוח הלאומי לצרכי קיומה. הנפגעת טוענת כי היא קיבלה מאת המבטחות פיצוי מוגבל ביותר המתאים לנכות בשיעור הנמוך שנקבע. היא מדגישה כי פעלה בתום לב, שכן במועד בו חתמה על הסכם הפשרה, לא הייתה זכאית כלל לקבל קצבה וממילא לא הייתה יכולה לוותר עליה.

 

זכות-הזקיפה

 

9.        החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. דין הערעור להתקבל. בנסיבותיו של המקרה שלפנינו, סבורני כי התוצאה הנכונה היא זו אליה הגיע בית משפט השלום, לאמור: מדובר במקרה בו שומה על המוסד לביטוח לאומי להפעיל את זכות-הזקיפה המוקנית לו מכוח הוראת סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי. 

 

           סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי קובע כי:

 

זכאי לגמלה שקיבל מצד שלישי תשלום על חשבון פיצויים כאמור, רשאי המוסד לזקוף סכום השווה ללא יותר מ-75% מאותו תשלום על חשבון הגמלה המגיעה ממנו; הוראות סעיף זה לא יחולו על פיצויים ששולמו לזכאי לגמלה מכוח סעיף 330. 

 

 

           על-פי המנגנון הקבוע בסעיף זה, משלם המזיק לניזוק את מלוא הפיצוי, והמוסד לביטוח לאומי, מצידו, מפחית מסכום הגמלאות המשולמות לניזוק את אותו חלק שהמזיק שילם "במקומו", ואשר המוסד היה רשאי לתובעו מהמזיק, לו נקט במסלול הקבוע בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי.

 

10.      במסגרת הלכת "המגן" עמדנו בהרחבה על התכליות העומדות בבסיס חוק הביטוח הלאומי, פירטנו כיצד משתלבת זכות-הזקיפה במארג הכולל שקובע החוק, והיתוונו קווים מנחים למקרים בהם תקום למוסד לביטוח לאומי החובה להפעיל את זכות-הזקיפה. לא למותר לחזור בתמצית על הדברים שנאמרו שם.

 

           כידוע, קובע חוק הביטוח הלאומי מנגנון להסדרת משולש היחסים שבין המוסד לביטוח לאומי, הניזוק והמזיק. חוק הביטוח הלאומי קובע מערך תשלומים מאוזן, וכולל הוראות נורמטיביות, אשר נועדו לשרת הן תכליות "נזיקיות" והן תכליות "סוציאליות". סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי מסדיר את צלע המשולש הנוגעת ליחסי המוסד לביטוח לאומי והמזיק. הסעיף מעגן את הכלל לפיו מקום בו קמה חבות של המוסד לביטוח לאומי לשלם גמלה לנפגע, ובה בעת קמה, בגין אותו מקרה, גם חבות של צד שלישי לשלם פיצויים לאותו נפגע – רשאי המוסד לביטוח לאומי לקבל שיפוי על הגמלאות ששילם או שהוא עתיד לשלם, מן הצד השלישי. אשר לצלע הנוגעת ליחסי הניזוק והמזיק – נקבע בפסיקה כי מסכום הפיצויים שיקבל הניזוק מאת המזיק, יש לנכות את הגמלאות שנדרש המוסד לביטוח לאומי לשלם לניזוק. "משמעות הדבר, כאשר מביאים בחשבון גם את הוראת סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי" – כך הוסבר בהלכת "המגן" – "היא כי הניזוק אינו זוכה בפיצוי יתר – הן מהמוסד לביטוח לאומי והן מהמזיק, וכי המזיק אינו נדרש לשאת בחבות יתר – הן לניזוק והן למוסד לביטוח לאומי (ע"א 61/55 מגן צ'טווד נ' גרוסברג, פ"ד י 190 (1956); ע"א 16/85 עזרא נ' ועקנין, פ"ד מא(1) 649 (1987); רע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 350 (2003)). בכך מוגשמת מטרת הפיצוי בדיני הנזיקין, לאמור – תשלום לניזוק בגין הנזק שנגרם לו והשבת מצבו לקדמותו, בלא 'להעניש' את המזיק או להציב את הניזוק במצב טוב יותר מזה שבו היה נמצא אלמלא בוצעה העוולה כלפיו" (שם, פס' 10 לפסק-דיני).  

 

11.      בהלכת "המגן" עמד בית המשפט על כך שמבחינת עקרונות דיני הנזיקין, לא קיים, לכאורה, קושי בבחירת הניזוק למצות את מלוא זכויותיו במישרין כלפי המזיק: "הניזוק מקבל את מלוא הפיצוי המגיע לו, והמזיק אינו משלם מעבר לנזק שגרם. הפיצוי כולו משולם על-ידי המזיק – לניזוק – והמוסד אינו משלם גמלאות לניזוק וממילא אינו חוזר אל המזיק" (שם, פס' 12 לפסק-דיני). עוד צוין שם כי הוראת סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי נועדה ליתן מענה לחשש מפני פעולת הניזוק בשני שלבים: קבלת מלוא הפיצוי מהמזיק (ללא ניכוי תגמולי המוסד) ולאחר מכן – פנייה למוסד לביטוח לאומי לקבלת גמלאות. הפעלת זכות-הזקיפה על-ידי המוסד לביטוח לאומי, משיבה את האיזון למשוואה: הניזוק אינו זוכה פעמיים והמזיק אינו נדרש לשלם פעמיים. יחד עם זאת, עמד בית-המשפט בהלכת "המגן" על הקשיים שמעוררת הפעלת ההסדר הקבוע בסעיף 329, על רקע תכליתו הסוציאלית של חוק הביטוח הלאומי, קשיים אשר עמדו ביסוד ההלכה שנפסקה בשנות ה-70 בע"א 255/74 המוסד לביטוח לאומי נ' אלמוהר, פ"ד כט(1) 11 (1974) (להלן: הלכת אלמוהר). 

 

           לאור מכלול השיקולים האמורים, ו"הרהורי כפירה" בדבר נכונותה של הלכת אלמוהר, שהועלו במרוצת השנים, נוצר הצורך בראייה מחודשת וכוללת של הסוגיה ובתחימת גבולותיה של הלכת אלמוהר. בהלכת "המגן" דן בית המשפט, כאמור, במכלול היבטי הסוגיה, וציין כי אמנם "אין להתעלם מן החשש, כי הניזוק המקבל תשלום חד פעמי מהמזיק ונותר בלא גמלאות (או עם גמלאות מופחתות) יעשה שימוש בלתי מושכל או בלתי זהיר בכסף" (פס' 17 לפסק-דיני), ועל כן ברגיל, יש להעדיף את מסלול הטבת הנזק הקבוע בסעיף 328 לחוק; ואולם – כך נפסק – "אין לאיין את נפקותו של סעיף 329, המהווה – כך נשוב ונזכיר – חלק ממשטר הביטוח הלאומי" (שם, פס' 19 לפסק-דיני). ניתן יהיה לזהות את אותם מקרים שבהם תקום למוסד לביטוח לאומי חובה להפעיל את סעיף 329 לחוק – כך נפסק שם – בהתאם לשני מבחנים מצטברים: מבחן סובייקטיבי ומבחן אובייקטיבי. המבחן הסובייקטיבי יתמקד בבירור רצונו האמיתי של הנפגע, לאמור: אם רוצה הוא, באמת ובתמים, לוותר על גמלאותיו ולקבל את מלוא הפיצוי מן המזיק. המבחן האובייקטיבי, שנועד לבטא את תכליתו הסוציאלית של חוק הביטוח הלאומי, יתמקד בבחינת נפקויות הויתור בפועל. "בהקשר זה" – כך נקבע – "...נראה כי רשאי יהיה המוסד לביטוח לאומי לנהוג על-פי הנחת עבודה, כי התשלום העתי באמצעות גמלאות עדיף, מבחינת אינטרס הפרט והכלל, על-פני הפיצוי החד-פעמי. אלא שהנחה זו היא אך נקודת מוצא – לא נקודת סיום – ואין המוסד יכול להתנער מן החובה להחיל את סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי, באותן המקרים מיוחדים, גם אם חריגים, שבהם תכלית החוק תומכת בכך" (שם, פס' 20 לפסק-דיני).

 

12.      השופטת א' חיות הוסיפה באותו עניין כי:

 

הטעם העיקרי שבגינו יש להפעיל את הסדר הזקיפה הקבוע בסעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי במקרה שלפנינו נעוץ לדעתי בכך שהניזוק קנה לו כפל-פיצוי שלא כדין, תוך הפרת ההתחייבויות אותן נטל על עצמו כלפי המזיק בהסדר-פשרה. במקרים כגון אלה, מן הראוי לאיין בפעילת זקיפה ישירה כנגד הניזוק את כפל-הפיצוי שהשיג. הפעלת הסדר השיפוי הקבוע בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי על מקרה כגון זה אינה הולמת, וכמוה גם הפעלת הזכות החוזית מכוח ההסכמים שבין המבוטחות ובין המוסד לביטוח לאומי, שכן הסדרים אלה יש בהם כדי להוסיף ולערער עוד את האיזון במערכת היחסים המשולשת מזיק-ניזוק-מיטיב אותה ערער הניזוק במעשיו. כוונתי לכך שהפעלת הסדר השיפוי שבסעיף 328 במקרה דנן יש בו כדי להוסיף אל כפל-הפיצוי שהשיג הניזוק גם כפל-חיוב כלפי המזיק, אשר ייאלץ מצידו לתבוע את הניזוק על-מנת להשיב את האיזון על כנו. בהנחה שמוסכם על הכול כי במצב הדברים שנוצר יש לפעול בדרך היעילה והצודקת ביותר לאיין את כפל-הפיצוי שהשיג לעצמו הניזוק שלא כדין, נראה כי הסדר הזקיפה הינו הדרך הנכונה להשגתה של מטרה זו ואילו ההסדר שבסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי לוקה בהקשר זה בסרבול ואינו עושה צדק עם המזיק (הלכת "המגן", פס' א' לפסק-דינה).

 

 

           ואמנם, ברע"א 8322/07 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם, 7.7.2011), שב בית משפט זה והדגיש כי השיקול "הסוציאלי" שעמד ביסוד הלכת אלמוהר אינו חזות הכול. "במקרים רבים" – כך צוין – "יש אף בעובדה שהמוסד נוקט בהימנעות גורפת מהפעלת המנגנון הקבוע בסעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי, כדי השלמה עם תוצאות ההפרה של ההתחייבות שנטל על עצמו הניזוק כלפי המזיק... סעיף 329 אינו אות מתה ואין להשלים עם פרשנות הרואה בו בבחינת הוראה ואין נוקטים בה. זו הוראה חשובה בספר החוקים ויש ליתן לה תוקף מלא בכל המקרים המתאימים" (שם, פס' 10-9).

 

מן הכלל אל הפרט

 

13.      כפי שציינתי בראשית דברי, הגעתי למסקנה כי במקרה שלפנינו ראוי כי המוסד לביטוח לאומי יפעל בהתאם להסדר הקבוע בסעיף 329 לחוק. הנפגעת חתמה על הסכם פשרה עם המבטחות, ובהתאם לו לפיו שולם לה סכום פיצויים "לסילוק מלא ומוחלט של כל תביעותיה". הנפגעת אף חתמה על כתב הקבלה והויתור. כשנה לאחר מכן, פנתה הנפגעת למוסד לביטוח לאומי בתביעה לקבלת קצבת נכות כללית.

 

           יישומו של המבחן הסובייקטיבי בענייננו מעלה כי בחתימתה של הנפגעת על הסכם הפשרה ועל כתב הקבלה, הביעה היא את רצונה לוותר על זכותה לקבלת הקצבאות. אכן, הפרת הסכם פשרה על-ידי הנפגע עשויה לבוא בגדר אותן נסיבות המחייבות את המוסד להפעיל את זכות-הזקיפה (הלכת "המגן"; רע"א 8322/07 הנ"ל. וראו גם את פסיקה הערכאות הדיוניות: ת"א 4898/05 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם, 3.11.2008); ע"א 2673/08 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם, 19.3.2009); ת"א 11210/03 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם, 29.10.2006); ע"א 9681/06 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם, 10.7.2007); ע"א 6457/05 המוסד לביטוח לאומי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם, 3.9.2006)). המבחן האובייקטיבי מתמלא אף הוא, ולא מצאתי טעם לקיומה של הבחנה, לה טוען המוסד לביטוח לאומי, בין קצבת הניידות (מושא הדיון בפרשת "המגן") לבין קצבת הנכות הכללית. שתי הקצבאות הן קצבאות סוציאליות, שנועדו למלא צרכים חיוניים, ומשכך – אין מקום לשלול מראש את הפעלת סעיף 329 מקום בו מדובר בקצבת הנכות הכללית. לבסוף יש לציין כי הפעלת זכות-הזקיפה על-ידי המוסד במקרה זה, עדיפה על האפשרות שהנפגעת תחויב, מכוח ההסכם עליו חתמה, להשיב למבטחות סכום חד-פעמי. לעניין זה כבר נפסק כי: "האפשרות שהמזיק, מכוח ההסכמים שבינו לבין הניזוק, יפנה אל הניזוק ויתבע ממנו, בסכום חד-פעמי, את החזר מקצת מן הפיצויים שנשתלמו לידיו – אינה משרתת אינטרס סוציאלי מבורר. היא מחייבת, בדיעבד, את הניזוק, להשליש בידי המזיק סכום חד-פעמי, לעתים נכבד מאד. חיוב כזה עשוי תכופות להעמיס על כתפי הניזוק נטל כבד (אם עשה, דרך משל, שימוש בחלק מן הפיצויים). היתרון שבקבלת תגמולי הביטוח הלאומי בעתיד עשוי להיות בטל בששים מול הנטל המיידי" (רע"א 8322/07 הנ"ל, פס' 9).  

 

14.      הנה כי כן, במקרה שלפנינו הפרה הנפגעת את ההתחייבות שנטלה על עצמה בהסכם הפשרה שכרתה עם המבטחת, ופנתה בתביעה למוסד לביטוח לאומי. תביעה זו חשפה את המבטחות לתשלום כפל פיצוי, לאחר ששילמו לנפגעת את מלוא נזקיה, כפי שנחזו באותה עת. אכן, כדברי חברתי, השופטת א' חיות בהלכת "המגן", מקום בו מדובר בניזוק "שזכה לכפל-פיצוי בעקבות הצהרה שאינה נכונה והפר התחייבות שאותה נטל על עצמו כלפי המזיק... האינטרס הראשון והמיידי שיש להגשים הוא החזרת 'האיזון המשולש' על כנו בדרך של שלילת כפל-הפיצוי ישירות מידי הניזוק. האמצעי הנכון והיעיל ביותר לעשות כן הוא, כאמור, הפעלת זכות הזקיפה המסורה למוסד לביטוח לאומי על-פי סעיף 329 לחוק" (שם, פס' ב לפסק-דינה). הפרת האיזון בענייננו מחייבת את המסקנה לפיה יש להורות למוסד על הפעלת זכות-הזקיפה העומדת לו מכוח סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי, בנוגע לגמלאות ששילם המוסד וישלם לנפגעת בעקבות התאונה.   

 

           בשולי הדברים יוער כי שוררת תמימות דעים בין הנפגעת לבין המבטחות בדבר קיומה של אי התאמה בין שעורי הנכות ומרכיביה בהליכים השונים. זאת ועוד.  החישוב שנערך בערכאות דלמטה אינו עולה בקנה אחד עם דרך השקלול המתמטית שנקבעה ברע"א 1459/10 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם, 27.3.2011). העובדה שלא הייתה קביעה סופית של שעורי הנכות בתביעת הנפגעת נגד המבטחות מוסיפה על הקושי. בנסיבות המקרה הזה, סבורים אנו כי יהא זה צודק ללכת – לעניין הזקיפה – בדרך דומה לזו שנקבעה בבית-המשפט המחוזי (לעניין ההשבה), לאמור: לזקוף 15% מתוך שיעור הנכות הנובעת מן התאונה לאחר השקלול.  

 

           אשר על כן, הייתי מציע לחברי לקבל את הערעור ולקבוע כי בנסיבות המקרה היה על המוסד לביטוח לאומי להפעיל את זכות-הזקיפה העומדת לו מכוח הוראת סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי. פועל יוצא מן האמור הוא כי התובענה הכספית של המוסד לביטוח לאומי נדחית; ממילא נדחית גם ההודעה לצד ג'. ובא לציון גואל.

 

           אין צו להוצאות.

 

                                                                                 המשנה-לנשיא (בדימ')

 

השופט ס' ג'ובראן:

 

           אני מסכים.

 

                                                                                                ש ו פ ט

 

 

השופט י' עמית:

 

           אני מסכים.

 

                                                                                                ש ו פ ט

 

 

         הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה-לנשיא (בדימ') א' ריבלין.

 

         ניתן היום, ט' באלול התשע"ב (27.8.2012).

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   10029410_P03.doc   גח

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il