עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 2927/12

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

בש"פ 2927/12

לפני:

כבוד השופט צ' זילברטל

העוררים:

1. שלמה פרץ

2. שניר שויאשה

3. מרדכי אמסלם

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי נצרת (כב' השופט תאופיק כתילי) מיום 18.3.2012 בתיק מ"ת 218-02-12

תאריך הישיבה: כ"ו בניסן התשע"ב (18.04.2012)

בשם העוררים: עו"ד ד' נוי

בשם המשיבה: עו"ד ר' זוארץ-לוי

החלטה

1. לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (מ"ת 218-02-12, כבוד השופט ת' כתילי, סגן נשיא) מיום 18.3.2012, בה הורה בית המשפט על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים המשפטיים בעניינם.

2. נגד העוררים ושניים נוספים (להלן: הנאשם 1 והנאשם 2) הוגש כתב אישום, המייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, סחיטה באיומים, סחיטה בכוח ותקיפה בנסיבות מחמירות. לעורר 3 יוחסו אף עבירות של חבלה בכוונה מחמירה והסתייעות ברכב לביצוע פשע. על פי הנטען בכתב האישום, הנאשם 1 ניהל ישיבת "בוררות" להסדרת תשלום חוב של 60,000 ש"ח. במהלך הישיבה קבע הנאשם 1 כי כיוון שהחוב לא הוחזר במועד, יתווסף לו קנס בסך 300,000 ש"ח. מי שהיה ערב ללווה (להלן: מאיר) התקומם כנגד ה"בורר" וסירב לשלם סכום זה, ובכך הסתיימה ישיבת הבוררות. במועד שאינו ידוע, עובר לתאריך 15.1.2012, הטיל הנאשם 1 על הנאשם 2 להגיע יחד עם העוררים לקיוסק שבבעלות מאיר ולדרוש ממנו את החוב והקנס, תוך שימוש בכוח ואיומים.

על-פי הוראתו של הנאשם 1, קשרו העוררים והנאשמים קשר לפיו ביום 16.1.2012 ייסעו הנאשם 2 והעוררים לקיוסק של מאיר, כשהם מצוידים בכלי נשק קר, יאיימו על מאיר ויתקפו אותו בצוותא. במועד שנקבע, יצאו העוררים והנאשם 2 ברכב בו נהג העורר 3 ונסעו לקיוסק כמתוכנן. כשהגיעו לקיוסק, בו שהו מאיר, בני משפחתו, לקוחות ואנשים נוספים, ירדו הנאשם 2 והעוררים 1 ו- 2 מהרכב ואילו העורר 3 המתין ברכב. כשהגיעו לקיוסק קרא העורר 1 למאיר לצאת, ואז החלו העוררים לצעוק עליו ולתקוף אותו ואת בני משפחתו ששהו במקום, בין היתר באמצעות נונצ'קות. במהלך הקטטה גרר העורר 2 את מאיר תוך שהוא חונקו ומנסה להכותו. מאיר נאבק בעורר 2 על מנת להוציא את הנונצ'קה מידיו, ובשלב מסוים הגיח העורר 3 כשהוא נוהג ברכב במהירות ובמטרה לדרוס את מאיר. העורר 2 זינק לצד הכביש כשהוא מותיר את מאיר במרכזו. מאיר ניסה להימלט אך נפגע קלות מהרכב בו נהג העורר 3. לאחר מכן אסף העורר 3 את הנאשם 2 והעוררים 1 ו- 2 והם נמלטו מהמקום. בדרכם עדכן הנאשם 2 את הנאשם 1 כי המשימה בוצעה.

3. בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרם של העוררים עד תום ההליכים המשפטיים בעניינם. ביום 18.3.2012 קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים לעוררים בכתב האישום, וכי קמה עילת מעצר נגדם, שכן עבירות של אלימות, סחיטה בכוח ובאיומים תוך שימוש בנשק קר מקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית. כן קבע בית המשפט, כי עבירה של סחיטה באיומים "מגלמת בחובה את מסוכנותו של המבצע, ואינה מטיב העבירות המתאימות לחלופת מעצר". בנוסף, הביא בית המשפט בחשבון את עברם הפלילי של העוררים 1 ו-2, את החשש לשיבוש הליכי משפט הנובע לא רק מטיב העבירה אלא אף מאופי הקשרים שבין כלל המעורבים באירוע, אשר נמשכו גם לאחר מעצרם בדרך של קבלת סיוע מהנאשם 1. באשר לעורר 5 נקבע, כי על אף שאין לו עבר פלילי, החלק המיוחס לו בביצוע העבירות, כמסייע או כמבצע בצוותא, בצירוף עם הטענה כי הוא ניסה לדרוס את מאיר, הוא חמור ומעיד על מסוכנותו הגבוהה.

4. מכאן הערר שבפניי. לטענת העוררים, הראיות העומדות כנגדם, ובעיקר אמרותיהם של מאיר ואחיו, בן משפחתם העד יחיאל בבאי, וסרט מצלמות האבטחה, אינן בעלות עוצמה מספקת בכדי להוות תשתית למעצרם עד תום ההליכים, מבלי לבחון את אפשרות שחרורם לחלופת מעצר. לעניין זה טוען העורר כי היה על בית המשפט המחוזי לראות בפגיעות הגופניות המינוריות שספגו בני משפחתו של מאיר, והיעדרן של תעודות רפואיות, כסתירה לתוכן אמרותיהם. כן נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי משלא ראה באופן הבלתי פורמאלי בו נחקרו מאיר ואחיו נתון שיש בו להפחית ממשקל עדויותיהם (החקירות נערכו בדרך של שיחות בלתי פורמאליות, לכאורה נוכח החשש למסור הודעות במשטרה, ותועדו במזכרים ובהקלטות. בחלק מהמקרים נחקרו מאיר ואחיו ביחד). לטענת העוררים, הסתירות שהתגלו באמרותיהם ובהודעת העד יחיאל בבאי מהוות אינדיקציה לאינטרס הברור שלהם להפליל את העוררים. נטען כי בבאי, שתחילה סירב למסור הודעה, שינה לפתע טעמו ולמעשה תודרך על-ידי מאיר בטרם שב למשטרה ומסר עדות, כדי שמאיר עצמו לא ייראה כמי ששיתף פעולה עם המשטרה אך ניתן יהיה להפליל את העוררים. כן טוענים העוררים, כי היה על בית המשפט ליתן משקל לכך שבמצלמת האבטחה של הקיוסק נראה בן משפחתו של מאיר כשהוא משליך אבן גדולה לעברם. לטענת העורר 3 לא קיימות כל ראיות לכך שהוא ניסה לדרוס את מאיר ואכן מאיר נפגע קלות בלבד. באשר לעברם הפלילי, טוענים העוררים 1 ו- 2 כי הוא כלל אינו מכביד ואין לו רלוונטיות לאישומים הנוכחיים.

בדיון שבפניי, הוסיף בא כוח העוררים כי הסיבה להתלהמות באזור הקיוסק הייתה התנהגותו של בן משפחתו של מאיר אשר השליך לעבר העוררים לבנה. באשר לטענת המדינה כי המתלוננים חוששים להעיד כנגד העוררים, טען בא כוחם כי הסיבה להימנעותם מלהעיד אינה הפחד אלא חששו של מאיר לאבד את מעמדו בעולם העברייני, ולהצטייר כמשתף פעולה עם המשטרה. כן נטען, כי לא נמצא חיזוק בסרטוני מצלמות האבטחה לטענות המתלוננים כי היו בידי העוררים כלי תקיפה שונים. כמו כן, שב והפנה בא כוח העוררים לסתירות שונות בתיאור האירוע שמסרו העדים השונים. נוכח האמור, טען בא כוח העוררים כי אמנם קיימות ראיות לכאורה, אך הן כוללות לא מעט קשיים וסתירות, במידה המצדיקה להורות על הגשת תסקיר מעצר בעניינם ועל שחרורם לחלופת מעצר.

מנגד טענה באת כוח המדינה, כי החלטת בית המשפט המחוזי מפורטת, מנומקת היטב ומתייחסת לכל הטענות שהעלו העוררים. לטענתה, עיקר טענותיהם בערר עוסקות במהימנות העדים, אלא שהגרעין הראייתי המתייחס לליבת המעשים המיוחסים לעוררים קיים בעוצמה מספיקה. שכן, העוררים היו במקום בעת התרחשות האירועים, הם הגיעו לקיוסק כדי להגשים מטרה מסוימת שנקבעה מראש, מצוידים בכלי תקיפה, ופעלו באופן אלים ומאיים. בנוסף, הגעתם למקום ברכב אחד הייתה מאורגנת, לצורך מוסכם וידוע, הקשור לסכסוך קודם בין מאיר לבין הנאשם 1. לפיכך טוענת המדינה, שגם אם הייתה התנהגות אלימה גם מצד הנוכחים במקום, ואפילו הם היו הראשונים להרים יד, הרי שאין בכך כדי להמעיט או לכרסם בתמונה הכוללת שבמסגרתה ביצעו העוררים את מעשיהם הקשים. גם הסתירות השונות שבין הגרסאות לעניין פרטי הפרשה אינם מערערים את התמונה הכוללת.

באשר לעילת המעצר טוענת המדינה כי בפרשה המתוארת בכתב האישום ניתן לזהות פעילות עבריינית עמוקה, מאורגנת ו"משומנת", שתחילתה בהליך ה"בוררות" ובתפקידו של נאשם 1 בהליך זה והמשכה במעשה האיומים והסחיטה בקיוסק. כך לטענתה, מהאזנות הסתר ניתן ללמוד על ההתארגנות המוקדמת שקדמה לביצוע המעשים, כמו גם על הדיווח לנאשם 1 עם סיום ה"משימה", ואף על ליווי העוררים על ידו לאחר המעצר, בכל הנוגע לייצוגם המשפטי בהליכים ומתן כסף לרכישת אוכל בקנטינה. כמו כן, טוענת המדינה שהעוררים שימשו כ"חיילים", לא היה להם כל אינטרס אישי בסכסוך, אך משהתבקשו לבצע פעולה הם ביצעו אותה מיד, ומכאן מסוכנותם הרבה גם בעת הזאת. בנוסף נטען לחשש לשיבוש מהלכי משפט, הן לרקע האמור לעיל והן נוכח חשש המתלוננים למסור עדויות במשטרה.

5. לאחר שעיינתי בערר ובנספחיו, בהחלטת בית המשפט המחוזי ושמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. בהקשר זה יצוין, כי הראיות נסקרו בהרחבה על ידי בית המשפט המחוזי, כמו גם בטיעונים הכתובים שהמשיבה הגישה לבית משפט קמא, בהם מובאים ציטוטים נרחבים מחומר הראיות, ומתוך מסמכים אלה ניתן היה להתרשם מתוכן הדברים.

6. העוררים אינם חלוקים על קיומן של ראיות לכאורה כנגדם, אלא טוענים לחולשתן במידה המצדיקה את שחרורם לחלופת מעצר. עיקר טענותיהם של העוררים מכוון כלפי מהימנות ההודעות שנגבו מהמתלוננים והעדים השונים. ואולם, בשלב בו אנו מצויים, שלב המעצר, איננו נדרשים לבחון האם הראיות העומדות כנגד העוררים מלמדות על אשמתם מעבר לכל ספק סביר, אלא האם הכוח ההוכחתי הפוטנציאלי הגלום בחומר הראיות מקים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט – תוך כדי העברתן בכור ההיתוך של החקירות, מבחני הקבילות והמשקל – יוביל בסופו של המשפט לביסוס אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133 (1996); בש"פ 1969/12 הייב נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (לא פורסם, ‏13.3.2012)). בשלב הנוכחי ככלל בית המשפט אינו נדרש לעמוד על משקלן של הראיות או לקבוע ממצאים בשאלת מהימנותם של העדים, אלא אם מדובר בסתירות מהותיות ומשמעותיות הגלויות על פני הדברים (בש"פ 2607/10 פיניאן נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (לא פורסם, 18.4.2010)).

7. בענייננו, אני סבור כי אין צורך בעת הזאת להידרש לסתירות הנטענות ונפקותן, שכן חומר הראיות, אשר נבחן בקפידה על ידי בית המשפט המחוזי, מבסס גרעין ראייתי מספק לעיקר המעשים המיוחסים לעוררים ולמסגרת הכוללת שלהם (שהיא, כשלעצמה, חמורה ביותר), ולא מצאתי כי יש בטענותיהם להביא לכרסומו או ללמד על חולשתו. המכלול הראייתי שנבחן, מלמד על חבורה שהתארגנה על-פי הוראתו של הנאשם 1 לשם ביצוע המשימה שהטיל עליה, הקשורה בגביית החוב והקנס שהנאשם 1 השית על מאיר. הגעתם למקום לא הייתה מקרית, אלא קדמו לה הכנה והתארגנות. בהגיעם למקום נכנסו העוררים 1 ו-2 והנאשם 2 לקיוסק ואילו העורר 3 נותר ברכב. אף מבלי להידרש לשאלה מי מהצדדים הוא הראשון שנקט באלימות פיזית, הרי שהעוררים הגיעו למקום בצורה מאיימת, כשהם מצויידים בנשק קר, למטרות של סחיטה ואיום. עוד עולה מחומר הראיות, כי עם סיום האירוע עדכנו העוררים את הנאשם 1 בביצוע המשימה שהוטלה עליהם. לפיכך, אני סבור כי גם אם קיימות סתירות, או שאלות בדבר מהימנות של עד כזה או אחר, אין בהן כדי לערער את התמונה הכוללת המצטיירת לפיה העוררים פעלו בצוותא, כחלק מארגון, בצורה אלימה ותוך ציות להוראותיו של הנאשם 1.

לעניין מסוכנותם של העוררים, אני סבור כי העבירות המיוחסות להם, בצירוף מכלול הנסיבות בדבר האופן בו התארגנו העוררים לביצוע העבירות, הדרך בה פעלו, לפני האירוע, במהלכו ולאחריו, מעידים על המסוכנות הרבה הנשקפת מהם. נכונותם של העוררים לציית להוראות הנאשם 1 ולנקוט בדרך של איומים וסחיטה בסכסוך בו אין להם כל אינטרס אישי, אלא כ"מבצעי פקודות", מעידה אף היא על מסוכנותם, ועל החשש כי שחרורם בנקודת הזמן הנוכחית עלול להביא לשיבוש הליכי משפט. כבר נפסק, כי "בעבירה של סחיטה באיומים גלומה מעצם טבעה ואופייה מסוכנותו של הנאשם, ושבדרך-כלל עבירות של סחיטה באיומים ועבירות שבהן הנאשם מפיל חתתו על קורבנו, אינן מתאימות לחלופת מעצר" (בש"פ 11271/03 מדינת ישראל נ' אלפרון, פ"ד נח(2) 406, 410 (2003)), וכי עבירה זו, מעצם טיבה, מעלה את החשש מפני שיבוש הליכי משפט בדרך של הטלת מורא על קורבן העבירה (בש"פ 6245/10 מרקוס נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (לא פורסם, 21.9.2010); (בש"פ 2938/05 גזאוי נ' מדינת ישראל – משטרת ישראל (לא פורסם, 10.4.2005)). בהקשר זה תצויין התמונה הלכאורית הקשה בדבר חששם של המתלוננים להעיד נגד העוררים והנאשמים 1 ו-2. בשלב זה, ולצורך בחינת סוגיית המעצר, המסקנה העולה מהנתונים שנפרשו לפני היא של חשש ופחד. האפשרות שמדובר במגמה שלא להיחשב כמשתפי פעולה עם המשטרה (ונראה כי גם מאיר לא זר לעולם העברייני) אינה בלתי אפשרית, אך זו אינה התמונה העולה בשלב הנוכחי מחומר הראיות. מי שהתגייסו ל"מבצע" מהסוג המתואר בכתב האישום לשם גביית חוב כספי של אחר, מקימים במעשיהם חשש מובנה שלא יהססו להפר חוק (או תנאי שחרור) כדי לחלץ את עצמם או את חבריהם מאימת הדין.