עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 2904/12

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

בר"ם 2904/12

לפני:

כבוד השופט צ' זילברטל

המבקשים:

1. מרים אסדי

2. קאסם אסדי

נ ג ד

המשיב:

מדינת ישראל - משרד הפנים

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי-מרכז בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים בעת"מ 12810-04-12 מיום 8.4.2012, שניתנה על-ידי כב' השופטת א' שטמר

בשם המבקשים: עו"ד ל' שטיינברג

בשם המשיב: עו"ד ר' אידלמן

החלטה

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' השופטת א' שטמר) מיום 8.4.2012 בעת"מ 12810-04-12, בגדרה נדחתה בקשת המבקשת 1 (להלן: המבקשת) לצו ביניים, לאחר שכניסתה למדינת ישראל סורבה כשהגיעה מגרמניה לנמל התעופה בן-גוריון.

1. המבקשת היא אזרחית ישראלית לשעבר המתגוררת בגרמניה. מיום בו ויתרה על אזרחותה (בשנת 2004) ביקרה המבקשת בישראל מספר פעמים, עד שביום 16.8.2010 סורבה כניסתה, וכעולה מתגובת המשיב, הסירוב נבע מהתנגדות גורמי הבטחון. ביום 6.4.2012 הגיעה המבקשת לישראל יחד עם בתה. בבקשה נטען, כי כיוון שכניסתה כבר סורבה בעבר (אם כי, לטענתה, לא דובר אז במניעה בטחונית) המבקשת ואחיה (המבקש 2) ערכו בירור מול משרד הפנים ושגרירות ישראל בגרמניה ונמסר להם כי אין מניעה לכניסתה לישראל. מיד עם נחיתת המבקשת ובתה בנמל התעופה בן-גוריון, נלקחה המבקשת לתשאול על-ידי גורמי רשות האוכלוסין. בסופו של יום, כניסת המבקשת לישראל סורבה נוכח עמדת גורמי הבטחון, לפיה "נשקפת סכנה מכניסתה של המבקשת לישראל, נוכח חשש מכך שהיא מקיימת קשרים עדכניים עם גורמים עוינים, לרבות גורמי טרור" (פסקה 13 בתגובת המשיב).

2. המבקשים הגישו ביום 6.4.2012 עתירה מינהלית לבית המשפט לעניינים מינהליים נגד החלטת שר הפנים שלא לאפשר את כניסת המבקשת לישראל, ובצדה בקשה לצו ביניים. בדיון שהתקיים בבקשה לצו ביניים (ביום 8.4.2012) עיין בית משפט קמא, בהסכמת באת-כוח המבקשים, בחומר המודיעיני החסוי שעמד בבסיס ההחלטה לסרב את כניסתה של המבקשת, וקבע כי ההחלטה סבירה ומעוגנת בחומר שהוצג בפניו. עוד ציין בית המשפט, כי אף אם כי כטענת המבקשת לא נמסר לה מפורשות שנאסר עליה להיכנס לישראל נראה, כי היא חשדה שכך יהיה, ובמקום לנסות ולברר זאת עד תום בחרה לנסות ולהיכנס לתחומי המדינה ולהעמיד את הרשויות כאן בפני עובדה מוגמרת. לבקשת המבקשים, ובהסכמת בא-כוח המשיב, הורה בית המשפט על עיכוב ביצוע החלטתו למשך 48 שעות, עד ליום 10.4.2012 בשעה 13:00.

3. כלפי החלטה זו, שניתנה, כאמור, ביום 8.4.2012, הוגשה ביום 10.4.2012 הבקשה דנא ונטען בה, בין היתר, כי שגה בית משפט קמא עת עיין בחומר המודיעיני וביסס עליו את החלטתו, בלי שאפשר לבאת כוח המבקשים לעיין בו ולטעון נגדו, זאת, אף בלי שהוצאה תעודת חיסיון. עוד נטען, כי בניגוד לאמור בהחלטת בית משפט קמא, המבקשת לא חשדה שכניסתה לישראל תיאסר. לטענתה, לא נמסר לה בעבר שכניסתה סורבה בשל מגבלות בטחוניות, וכך גם עתה כשערכה בירורים מקדימים טרם נסיעתה ונאמר לה שכאזרחית גרמניה אין היא זקוקה לאשרת כניסה לישראל.

4. המשיב מצדו מתנגד לבקשה. לטענתו, בהחלטת בית משפט קמא לא נפל פגם המצדיק התערבות. עוד טוען המשיב, כי נוכח שיקול הדעת הנרחב הנתון לשר הפנים בענייני כניסה לישראל סיכויי ההתערבות בהחלטתו אינם גבוהים. לעניין מאזן הנוחות נטען, כי אין בהרחקת המבקשת כדי לסכל את ההליך המינהלי בו החלה, שכן ככל שתתקבל עתירתה תוכל המבקשת לשוב לשטחי מדינת ישראל.

5. עם הגשת הבקשה הוריתי למשיב להגיש תגובתו בצירוף החומר המודיעיני שעמד בפני בית משפט קמא. נוכח מועד הגשת הבקשה, קרי, כמעט יומיים לאחר דחיית הבקשה לצו ביניים (וכאמור בהחלטתי מיום 10.4.2012, הבקשה הגיעה לטיפולי לאחר חלוף המועד לעיכוב ביצוע), לא ראיתי להורות על מתן סעד ארעי. בהחלטתי נאמר, בין היתר, כי: "לא ראיתי ליתן, לעת הזו, סעד ארעי, בהתחשב, בין היתר, בעובדה שהבקשה הוגשה זמן קצר ביותר לפני תום עיכוב הביצוע (ולטיפולי היא הגיעה לאחר תום עיכוב הביצוע)" (ההדגשה במקור). אציין, כי גם ב"בקשת ההבהרה", שהגישה באת כוח המבקשים ביום 11.4.2012, לא נמצאו הסברים מניחים את הדעת לעיכוב הניכר בהגשת הבקשה, שבכל מקרה הוגשה לכל המוקדם כשעתיים בלבד לפני תום עיכוב הביצוע באופן שלא אפשר היערכות ראויה לטיפול בה הן מצד בית המשפט והן מצד המשיב, זאת בלי להמעיט במאומה מן הקשיים האישיים של באת-כוח המבקשים המתוארים בה. נפסק לא אחת, כי פניה לבית המשפט בעניין דחוף "ברגע האחרון", באופן שלא ניתן לקיים דיון במעמד הצדדים לפני תום המועד שמעוניינים לדחותו, עלולה להביא לדחיית הבקשה אך מטעם זה (ראו, למשל, רע"פ 4073/05 אסרף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.4.2005)).

6. בהודעה נוספת שהגישה באת כוח המבקשים נאמר, כי ביום 11.4.2012 בשעת לפנות בוקר הועלתה המבקשת על טיסה לגרמניה. לטענת המבקשת, למשיב לא היתה סמכות להורות על הרחקתה, שכן זו השאלה שבמוקד העתירה, אשר טרם נדונה, וכל שהיה המשיב מוסמך לעשות בעקבות החלטתי מיום 10.4.2012, הוא למנוע את כניסת המבקשת לישראל.

נוכח חזרת המבקשת לגרמניה, לכאורה התייתר הדיון בבקשה דנן (במובחן מהדיון בעתירה המינהלית, כמפורט להלן), אך ראיתי לנכון להתייחס גם לגוף הבקשה ולטענות המבקשים.

דיון והכרעה

7. דין הבקשה להידחות. ראשית, יש להבהיר, כי ההחלטה המינהלית נגדה יוצאת המבקשת בעתירתה מכוונת לסירוב לאפשר את כניסתה לישראל. זאת בניגוד לדברי באת כוח המבקשים בדיון בפני בית משפט קמא כי "הסעד הזמני היה להתיר כניסה לישראל ואילו העתירה המנהלית היא למנוע את הרחקתה" (עמ' 5 לפרוטוקול הדיון). הרחקת המבקשת היא פועל יוצא של החלטת שר הפנים לאסור את כניסתה לישראל. משכך, אין לקבל את טענת המבקשים, לפיה משלא ניתן סעד ארעי, כל שהיה מוסמך שר הפנים לעשות הוא למנוע את כניסתה לישראל ולא היה רשאי להרחיקה. משנקבע שלאדם אין זכות לשהות בשטחי המדינה, ניתן להרחיקו מתחומי המדינה (ראו למשל סעיפים 10 ו-13 לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952). הסעד העיקרי המבוקש בעתירה הוא התרת כניסתה של המבקשת לתחומי מדינת ישראל, ואילו מניעת ההרחקה היא בגדר סעד זמני שנועד לשמר את המצב הקיים ובכך, לכאורה, להקל על ביצוע פסק הדין (כניסה לישראל), ככל שתתקבל העתירה. משתם עיכוב הביצוע שניתן בבית משפט קמא ולא ניתן סעד ארעי בבית משפט זה, רשאי היה המשיב להרחיק את המבקשת. קבלת טענת המבקשים, לפיה הסעד הזמני שביקשו הוא התרת כניסת המבקשת לישראל, משמעותה מתן "צו עשה" המשנה את המצב הקיים, ומתיר את כניסת המבקשת לישראל עד להכרעה בעתירה, וזאת אין בידי לקבל:

"צו הביניים המבוקש איננו מכוון לשימור מצב קיים, אלא לשנותו, על-ידי מתן צו עשה למשיבים. צו כזה אינו ניתן כדבר שבשגרה, ובמקרה זה אין הצדקה לחרוג מן הכלל" (בר"ם 5346/03 מלבסקיה נ' שר הפנים (לא פורסם, 18.6.2003)).

גם לא ניתן היה להבין מהחלטתי המפורשת מיום 10.4.2012, לפיה לא ראיתי לנכון ליתן סעד ארעי, את שהבינה באת כוח המבקשים, כאילו המשיב היה מנוע להרחיק את המבקשת מישראל.

8. לגופה של הבקשה נזכיר, כי בבוא בית המשפט להחליט בבקשה למתן צו ביניים, עליו לבחון מהם סיכויי העתירה להתקבל, וכן את מאזן הנוחות בנסיבות העניין (בר"ם 6338/07 עיד נ' שר הפנים (לא פורסם, 19.7.2007)). לאחר העיון בעתירה ובחומר החסוי, ולצורך הבחינה הנדרשת בגדר שיקולי הסעד הזמני בלבד, נראה כי סיכויי העתירה אינם גבוהים. כפי שצוין לא פעם, מתחם שיקול הדעת המוקנה לשר הפנים בנוגע למתן היתרי כניסה לשטחי המדינה הוא רחב (עע"ם 7022/10 Mairead Maguire נ' משרד הפנים (לא פורסם, 4.10.2010). מעיון בחומר החסוי, המצוי בבסיס החלטת שר הפנים, וכן בהחלטת בית משפט קמא נראה, כי לכאורה לא קמה עילה להתערבות בהחלטה.

9. לעניין מאזן הנוחות. כאמור, בענייננו המשיבה הורחקה בינתיים משטחי מדינת ישראל, אך ברי כי אין בכך כדי לסכל את בירור ההליך העיקרי (ראו: בר"ם 5346/03 הנזכר וכן עע"מ 7004/11 לייבמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.10.2011) - המבקשת מיוצגת, ונזכיר כי גם אחיה, המתגורר בישראל, הוא צד לעתירה. כמו כן, ככל שתתקבל עתירתה, וייקבע כי לא היה מקום לסרב את כניסתה, יש להניח כי המשיב יאפשר את כניסתה לשטחי מדינת ישראל. כלומר, לא היה זה הכרחי להשאיר את המבקשת בארץ כדי שתישמר תכליתו של ההליך העיקרי ושניתן יהיה לבצע את פסק הדין ככל שהעתירה תתקבל. מאידך גיסא, מתן צו המונע הרחקה עד לתום בירור העתירה, כשאין משמעותו היתר כניסה לישראל, היה, ככל הנראה, מותיר את המבקשת במשמורת ולפיכך היה בו משום פגיעה מיותרת במבקשת. כאמור, סעד זמני שהיה מתיר את כניסת המבקשת לישראל, כמוהו כצו עשה זמני, שיינתן רק במקרים יוצאי דופן, שהמקרה דנן בוודאי אינו נמנה עליהם.

10. ולבסוף אציין, כי לא מצאתי ממש בטענת המבקשים לעניין העיון בחומר החסוי והעברתו לעיון באת כוחם. בית משפט קמא עיין בחומר החסוי בהסכמת באת כוח המבקשים, אשר ציינה במפורש בדיון: "אבקש שבית המשפט יראה את החומר הסודי, גם אם בשלב זה לא יימסר לי, וישקול בחיוב להורות למשיב להציג את החומר בפניי, במידה ובית המשפט סובר שזה נכון. לשאלת בית המשפט – אני מסכימה שבית המשפט יעיין בחומר הסודי, מבלי שאני אעיין בו" (עמ' 7 לפרוטוקול הדיון). ואילו כעת מלינה באת כוח המבקשים על כך שבית המשפט עיין בחומר המודיעיני, וכי זה לא הועבר לעיונה עם הגשת תגובת המשיב. נוכח ההסכמה המפורשת שנרשמה בפרוטוקול לא היה כל מקום לתלונה זו, כמו גם להנחה שבית משפט זה הורה למשיב להעביר העתק החומר החסוי לעיון באת-כוח המבקשים. כבר נפסק בעבר, כי בית המשפט רשאי לעיין בחומר חסוי, ככל שניתנה לכך הסכמת בעל דין, ומהי הנפקות של העדר הסכמה לעיון כאמור:

"על פי אמות המידה המקובלות, רשות מינהלית רשאית להתבסס על מידע מודיעיני חסוי לצורך החלטתה. כאשר עומדת ההחלטה לביקורת שיפוטית, מציגה הרשות את נימוקיה לפני בית המשפט, ובלשונו של מ"מ הנשיא (כתארו אז) לנדוי – 'ביקורת כזאת לא תיתכן ללא בדיקת המידע העובדתי'. אם מבקשת הרשות להימנע מהצגת מידע חסוי לבית המשפט לאחר שניתן צו על-תנאי עליה להציג תעודת חיסיון לפי פקודת הראיות (בג"ץ 2/79 אל-אסעד נ' שר הפנים, פ"ד לד(1) 505, 516 (1979)). הפועל היוצא של הצגת תעודת חיסיון, הוא - כאמור - אי הצגת החומר לבית המשפט. ברבות הימים, נפסק, כי הצגתו של חומר חסוי לבית המשפט במעמד צד אחד, במסגרת דיון שעניינו ביקורת שיפוטית על החלטת הרשות, תתאפשר אם ניתנת לכך הסכמתו של העותר (ראו בג"ץ 792/88 מטור נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, מג(3) 542, 549 (1989)). כאשר העותר מתנגד להצגת החומר החסוי במעמד צד אחד, קמה לטובת הרשות חזקה שלפיה קיבלה החלטה כדין בהתבסס על אותו החומר. מי שמבקש להפריך חזקה זו, עליו הראייה (ראו: בר"ם 5237/05 משרד הפנים נ' קרלסון, פסקה 9 (25.4.2006); בג"ץ 1227/98 מלבסקי נ' שר הפנים, פ"ד נב(4) 690 (1998)" (רע"ב 4393/11 מוסלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.11.2011), ההדגשה הוספה).