עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 2895/12

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

בשם המבקש:                        עו"ד ד' זאבי

 

 

           לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגנית הנשיאה, השופטת ש' וסרקרוג) מיום 9.1.2012 בע"א 10366-04-11 ועל החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 15.2.2012.

 

           בפסק הדין מיום 9.1.2012 קבע בית המשפט המחוזי כי ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום מיום 3.10.2010, בו נדחתה בקשת המבקש למתן רשות להתגונן, מתקבל בכפוף להפקדת מלוא סכום החיוב בידי המשיבה תוך חודש ימים וכי הפקדה זו הינה תנאי למתן רשות למבקש להתגונן כנגד תביעת המשיבה. בהחלטה מיום 15.2.2012 קבע בית המשפט המחוזי כי המבקש לא עמד בתנאי שנקבע בפסק הדין וכפועל יוצא נקבע כי הערעור נדחה ופסק דינו של בית משפט השלום יוותר על כנו.

 

רקע עובדתי

1.             המבקש, מר מתיא עמרן (להלן: המבקש), הינו בעלים של מחצית הנכס המצוי ברחוב הצבעוני 33 בקרית טבעון, הידוע כגוש 11399 חלקה 37 (להלן: הנכס). המשיבה, מועצה מקומית קרית טבעון (להלן: המשיבה), הגישה תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המבקש לתשלום דמי השתתפות בסלילת כביש ברחוב הצבעוני, בהתאם לחוק עזר לקרית טבעון (סלילת רחובות), התשכ"ב-1962 (להלן: חוק העזר). חוק העזר קובע כי כל בעלי הנכסים הגובלים ברחוב שבו נסלל הכביש מחויבים להשתתף בהוצאות סלילת הכביש כדי מאה אחוז, כאשר חלקו של כל אחד מהם נקבע באופן יחסי בהתאם לאורך חזיתותיהם הגובלות ברחוב. אין חולק כי הנכס שבבעלות המבקש גובל ברחוב שבו נסלל הכביש לפי חוק העזר.  

 

2.             בטרם הוגשה התביעה בסדר דין מקוצר, שלחה המשיבה למבקש ולמר אלי תורג'מן, בעליה של המחצית השניה של הנכס (להלן: תורג'מן), דרישה לתשלום מקדמה. לאחר סיום העבודות נערך תחשיב כולל של דמי השתתפות ונשלחה דרישה סופית לתשלום דמי ההשתתפות. בעקבות פניות תושבים אל המשיבה, נבדקו מחדש תחשיביה ותוקנו באופן שהמחיר לכל מטר הופחת. בעקבות זאת שלחה המשיבה דרישת תשלום סופית מתוקנת. המבקש לא שילם את חובו וכפועל יוצא הגישה המשיבה את התביעה בסדר דין מקוצר.

 

3.             המבקש הגיש בקשה למתן רשות להתגונן, במסגרתה טען: כי התביעה אינה ראויה להידון בסדר דין מקוצר; כי סכומי התביעה הינם חסרי כל אחיזה במציאות; כי המשיבה לא מאפשרת לו לבחון את ספרי החשבונות והתחשיבים כנדרש בחוק; כי המשיבה מעולם לא הודיעה לו או התריעה בפניו על פיתוח הכביש ועל העלויות הנלוות לו; כי ממסמך שברשותו עולה כי בפרויקט דומה שבוצע ברחוב סמוך לרחוב הצבעוני שיעור העלויות עמד על 25% מהעלויות הנתבעות מתושבי רחוב הצבעוני; וכי שנים קודם לסלילת הכביש פרצו המבקש ותורג'מן את תוואי הדרך עד לחלקתם בעצמם ועל חשבונם, בסכום של עשרות אלפי דולרים אשר יש לקזזו מתביעת המשיבה.

 

פסק דינו של בית משפט השלום

4.             בית משפט השלום (הרשמת ש' פומרנץ) קבע בפסק דין מיום 3.10.2010 כי המבקש לא העמיד הגנה ראויה כנגד התביעה וכפועל יוצא דחה את בקשת המבקש למתן רשות להתגונן. במישור הדיוני קבע בית המשפט כי התביעה ראויה להידון בסדר דין מקוצר על פי תקנה 202(1)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), שעניינה תביעה "מכוח חיוב לשלם סכום קצוב שעילתו בהוראה מפורשת של חיקוק", או על פי תקנה 202(2) לתקנות, שעניינה "תביעה של רשות מקומית לתשלום סכום כסף קצוב המגיע לה בחזקת רשות מקומית על פי דין כארנונה, כהיטל, כאגרה או כדמי השתתפות".

 

          לגופו של עניין קבע בית המשפט כי תצהירו של המבקש סתמי וכללי ומעלה טענות כלליות כנגד דרישת התשלום מבלי שייכנס לפרטי הדברים ומבלי שינסה לסתור עובדתית את תחשיבי המשיבה שנבדקו ותוקנו על ידי הגורמים המוסמכים. בית המשפט קיבל את טענת המשיבה כי התחשיב שביצעה (שהונח לפני בית משפט השלום) נעשה בהתאם להוראות חוק העזר וצבר הפרשי ריבית והצמדה כדין והגיע לסכום התביעה כפי שהוא. לפיכך נקבע כי טענת המשיב שמדובר בסכום מופרז ובלתי סביר אינה יכולה לשמש כטענת הגנה. בית המשפט הוסיף וקבע כי על פי סעיף 9 לחוק העזר תחשיב עלויות הסלילה החתום על ידי מהנדס המועצה מהווה ראיה לכאורה לגובה הוצאות הסלילה וכי המבקש לא הביא כל ראיה ספציפית המטילה דופי בחישובים אלו מלבד טענות כלליות על גובה הסכום. אשר לטענת הקיזוז שהעלה המבקש, קבע בית המשפט כי המבקש לא הגיש תחשיב המפרט את עלויות פריצת התוואי שלטענתו פרץ יחד עם תורג'מן כדי להגיע לנכס. בנקודה זו צויין כי תביעה שהגיש תורג'מן כנגד המשיבה נדחתה "על קרבה ועל כרעיה" לרבות טענת הקיזוז הכללית שנטענה על ידי המבקש כאן.

 

5.             בהמשך לפסק הדין, ניתנה ביום 12.10.2010 פסיקתא על ידי בית משפט השלום, במסגרתה נקבע כי סכום התביעה שהמבקש ישלם לתובעת עומד על סך 106,281 ש"ח וכי לסכום זה יצורפו הפרשי ריבית והצמדה לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980 מיום 4.3.2008 ועד למועד מתן הפסיקתא. עוד נקבע כי ככל שלא ישולם הסכום תוך שלושים יום, יישא בהפרשי ריבית והצמדה לפי החוק החל ממועד מתן הפסיקתא ועד למועד התשלום בפועל. בנוסף נקבע כי המבקש ישלם למשיבה את מלוא אגרת בית המשפט ושכר טרחה בשיעור 15% מסכום התביעה האמור לעיל.

 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי והאירועים שהתרחשו בעקבותיו

6.             המבקש ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, במסגרתו חזר על טענותיו כנגד החיוב וביקש כי תינתן לו אפשרות לממש את זכות הטיעון, לרבות הזכות לעיין בספרי החשבונות של הרשות ובתחשיביה ולהציג חוות דעת משלו, הן לגבי עלות סלילת הרחוב הספציפי והן לגבי אורך הכביש שנסלל. טענה מרכזית שנטענה על ידי המבקש בערעורו הינה כי המשיבה לא צירפה לתביעתה בסדר דין מקוצר מסמכים מהותיים, לרבות תצהירים ותחשיבים בנוגע לעלויות הסלילה, אשר יבטיחו שקיפות ויאפשרו למבקש לבחון את החיוב. המשיבה טענה כי דינו של הערעור להידחות, בהסתמכה על קביעותיו של בית משפט השלום. לחלופין טענה המשיבה כי ככל שהערעור יתקבל יש להתנות את מתן הרשות להתגונן בהפקדה של מלוא סכום החיוב. בדיון שהתקיים ביום 20.12.2011 הציע בית המשפט לצדדים כי הערעור יתקבל ותינתן רשות להתגונן, בכפוף להפקדת מלוא סכום החיוב על ידי המבקש. בית המשפט נעתר לבקשת בא כוח המבקש ליתן לו שהות לשקול את ההצעה. בחלוף כשבועיים הודיע בא כוח המבקש כי המבקש מסכים "תחת מחאה" כי תנאי לקבלת הערעור והחזרת התיק לבית משפט השלום ולמתן רשות להתגונן הינו הפקדת סכום התביעה אצל המשיבה וכי במקביל יפעל להגשת חוות דעת של מומחה מטעמו בנוגע לעלויות סלילת הכביש ובנוגע לאורך הכביש שנסלל.

 

7.             ביום 9.1.2012 ניתן פסק דינו של בית המשפט, במסגרתו שב בית המשפט וציין כי גם אם יש מקום לשקול מתן רשות להתגונן, הרי שלאור קביעת הערכאה הדיונית לפיה לא עלה בידי המבקש להפריך את חישובי המועצה, יש להתנות את הרשות להתגונן בהפקדת מלוא סכום החיוב בידי המשיבה. לאור הודעת בא כוח המבקש כי הוא מסכים להפקיד את הסכום בידי המשיבה, קבע בית המשפט כי הערעור מתקבל בכפוף לביצוע מלוא הפקדת סכום החיוב בתוך 30 יום. נקבע כי במועד ביצוע ההפקדה בידי המשיבה תאשר המשיבה כי הסכום הופקד, ואז תינתן רשות להתגונן. בית המשפט הדגיש כי הסכמתו של המבקש נעשית "תחת מחאה" וכי אין בה כדי לפגוע בזכות המבקש להוכיח טענותיו.

 

8.             המבקש הפקיד ביום 8.2.2012 בידי בא כוח המשיבה שיק בסך של 106,000 ש"ח והודיע על כך לבית המשפט. המשיבה הגישה הודעה לבית המשפט למחרת היום, 9.2.2012, בה הודיעה כי הסכום שהופקד כלל אינו מתקרב לכיסוי מלוא סכום החיוב, אשר לשיטתה עומד על סך 202,414.44 ש"ח על פי הפסיקתא שניתנה בבית משפט השלום. לפיכך ביקשה המשיבה כי בית המשפט יורה על דחיית הערעור, בהתאם לפסק דינו מיום 9.1.2012. בית המשפט הורה ביום 12.2.2012 למבקש להגיב להודעת המשיבה. בתגובתו טען המבקש כי הסכמתו (שניתנה "תחת מחאה") הייתה להפקדת סכום התביעה (להבדיל מסכום החיוב) כתנאי לקבלת הערעור והחזרת התיק לבית משפט השלום ולמתן רשות להתגונן. עוד נטען כי המשיבה לא התנגדה במעמד התשלום ומסירת השיק לסכום השיק.

 

9.             בהחלטה מיום 15.2.2012 קבע בית המשפט המחוזי כי בהתאם לפסק הדין היה על המבקש להפקיד את מלוא סכום החיוב ולא את סכום התביעה. לפיכך נקבע כי היה על המבקש להפקיד סך של 202,414.44 ש"ח עד ליום 9.2.2012 אצל המשיבה. יחד עם זאת, ציין בית המשפט כי הוא מוכן לצאת מנקודת הנחה שהטעות שנעשתה על ידי המבקש היא טעות בתום לב ולכן יאפשר למבקש להשלים את מלוא סכום ההפקדה עד ליום 26.2.2012 וככל שלא יעשה כן יידחה הערעור וייפסקו הוצאות לטובת המשיבה.

 

10.          המבקש לא השלים את מלוא סכום ההפקדה עד ליום 26.2.2012 ולכן נקבע ביום 5.3.2012 כי פסק דינו של בית משפט השלום עומד בעינו והערעור נדחה. כמו כן נפסקו הוצאות לחובת המבקש.

 

          מכאן הבקשה שלפני.

 

נימוקי הבקשה

11.          לטענת המבקש, יש לפרש את המונח "סכום החיוב" כשקול ל"סכום התביעה", דהיינו סכום הקרן, ללא הפרשי ריבית והצמדה וללא אגרה והוצאות. נטען כי בית המשפט נקט במונח "סכום החיוב" מספר פעמים בפרוטוקול הדיון מיום 20.12.2011 ובפסק דינו מיום 9.1.2012 וברור מהקשר הדברים כי הכוונה הייתה לסכום התביעה. המבקש טוען כי סבר בתום לב כי זו הכוונה ולפיכך היה על בית המשפט לנקוט בפרשנות מקלה שתפתח למבקש את דלתות בית המשפט ולא בפרשנות שמשנה את מצבו לרעה. המבקש טוען עוד כי הצגת השיק לפירעון על ידי המשיבה וקבלת הסכום לידיה מהווים קיבול בדרך של התנהגות מצידה, כמשמעות מונח זה בדיני החוזים. נטען כי התנהלותה של המשיבה בנסיבות העניין הינה חסרת תום לב כאשר מחד קיבלה לידיה את השיק והפקידה אותו ומאידך מיהרה להודיע לבית המשפט כי התנאי שנקבע בפסק דינו לא התקיים. עוד נטען כי מכיוון שלא התקיים התנאי בפסק הדין, כטענת המשיבה וקביעת בית המשפט המחוזי, על המשיבה להשיב למבקש את הכסף. כמו כן, שב וטוען המבקש את הטענות שנטענו על ידו בבית המשפט המחוזי ובבית משפט השלום ובראשן הטענה כי לתביעת המשיבה שהוגשה בסדר דין מקוצר לא צורפו מסמכים מהותיים ולא ניתנה למבקש ולתושבים נוספים אפשרות לעיין בספרי החשבונות ובתחשיבי המשיבה לעניין סלילת הכבישים.

 

 

 

 

דיון והכרעה

12.          לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין שניתנו על ידי בית משפט השלום ועל ידי בית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף בלא צורך בקבלת תגובה.

 

13.          כפי שנקבע פעמים רבות בפסיקתו של בית משפט זה, רשות ערעור "בגלגול שלישי" תינתן אך ורק כאשר מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין או כאשר נדרשת התערבותו של בית המשפט לשם מניעת עיוות דין [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 633-632 (מהדורה עשירית, 2009) (להלן: גורן)]. הבקשה שלפני אינה עומדת במבחנים אלו. טענות המבקש תחומות כולן לדל"ת אמותיו של הסכסוך הקונקרטי בין המבקש לבין המשיבה ואינן מעוררות שאלה כללית או ציבורית המחייבת הכרעה. כמו כן לא מצאתי כי מדובר במקרה חריג שבו יש מקום לדיון ב"גלגול שלישי" על מנת למנוע עיוות דין. ודוק, עניינה של הבקשה בפרשנותו של בית המשפט המחוזי להוראה שנקבעה בפסק דינו בדבר הפקדת סכום כסף כתנאי למתן רשות להתגונן. המדובר בסוגיה צרה וממוקדת שבוודאי אינה מצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" די באמור עד עתה כדי לדחות את הבקשה.

 

14.          בבחינת למעלה מן הצורך אעיר, כי גם לגופו של עניין איני סבור שיש בסיס לבקשה. תקנה 210 לתקנות קובעת כי "רשות להתגונן אפשר ליתן ללא תנאי ואפשר להתנותה בתנאים בדבר תשלום כספים לקופת בית המשפט, בדבר מתן ערובה, בדבר זמנו ודרכו של הדיון או בכל תנאי אחר, שייראה לבית המשפט או לרשם". בפסיקה נקבע כי מקום בו לוקה הגנת הנתבע בחוסר בהירות או שהיא נראית על פניה קלושה ביותר תותנה הרשות להתגונן בהפקדת סכומי ערבות [ראו גורן בעמ' 414-412; ע"א 527/07 נחום נ' קרן אהרונסון בע"מ (טרם פורסם, 18.2.2008) בפסקה ה(8) לפסק דינו של השופט רובינשטיין והאסמכתאות המוזכרות שם]. יפים לעניין זה דברי השופט זוסמן: "בנסיבות מיוחדות כשאמנם "כמעט" אין לנתבע הגנה, בית המשפט עושה חסד עם נתבע כאשר הוא נותן לו רשות להתגונן, אפילו היא מותנית בתנאי הפקדה" [ע"א 373/69 חונן נ' "חגור" מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ, פ"ד כג(2) 347, 349 (1969)]. עוד נקבע כי במקרי גבול בהם אין להגנה סיכויים רבים יש להתנות את הרשות להתגונן בהפקדת סכומי הקרן בצירוף ריבית והוצאות [ע"א 519/65 ברזילי נ' קשת, פ"ד כ(2) 141, 143 (1966)]. נקבע כי שיקול הדעת של הערכאה הדיונית בסוגיה זו הינו רחב מאד וערכאת הערעור לא תתערב בדרך כלל בהחלטת הערכאה הדיונית אלא במקרים נדירים. יחד עם זאת, הודגש כי "אין לסכל את מטרת התקנה על ידי קביעת תנאים או ערובות שאין בכוחו של הנתבע לעמוד בהם" [ראו: ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נט(3) 41, 47 (2004) והאסמכתאות המוזכרות שם].

 

          הנה כי כן, לאור קביעותיו של בית משפט השלום כי המבקש לא העמיד הגנה ראויה וכי טענותיו הן כלליות וסתמיות, רשאי היה בית המשפט המחוזי להתנות את קבלת הערעור והחזרת התיק לבית המשפט השלום ואת מתן הרשות להתגונן בהפקדת מלוא סכום החיוב, כפי שעשה. משהתעוררה מחלוקת בדבר פרשנות התנאי שנקבע בפסק הדין קבע בית המשפט, לאחר שהצדדים הגישו טענות לעניין זה, כי הכוונה במונח "סכום החיוב" הייתה הסכום הכולל שנקבע בפסיקתא שניתנה על ידי בית משפט השלום, לרבות הפרשי ריבית והצמדה וההוצאות. איני מוצא מקום להתערב בקביעה זו, אשר הגיונה בצידה. במועד הדיון בערעור לפני בית המשפט המחוזי הייתה הפסיקתא ידועה לשני הצדדים ולכן הנחת המוצא הינה כי "סכום החיוב" פירושו הסכום הנקוב בפסיקתא, על כל רכיביה. ככל שביקש המבקש לסייג הסכמתו לתנאי ההפקדה (שניתנה, כאמור, "תחת מחאה") הרי שהיה עליו להבהיר בזמן אמת שהסכמתו מצומצמת רק לסכום הקרן. המבקש ביכר לשתוק בזמן אמת ובדיעבד לטעון להבדל לכאורה בין "סכום החיוב" ל"סכום התביעה". בנסיבות אלה סבורני כי צדק בית המשפט המחוזי בדחותו את טענת המבקש.

 

          זאת ועוד, אף לאחר שניתנה החלטת ההבהרה מיום 15.2.2012 בית המשפט לא סגר בפני המבקש את הדלת, ואיפשר לו להשלים את סכום ההפקדה בפרק זמן סביר, מתוך הנחה שטעותו של המבקש נעשתה בתום לב. המבקש לא עשה כן ואף לא טען כי אין ביכולתו להפקיד את ההפרש הנדרש [ראו והשוו: רע"א 3071/12 מנשירוב נ' לדרמן (טרם פורסם, 13.6.2012)], ועל כן ניתנה החלטתו הסופית של בית המשפט המחוזי מיום 5.3.2012 בה הורה על דחיית הערעור. הנה כי כן, מכלול הנסיבות אינו מטה את הכף לטובת המבקש. שתיקתו והתמהמהותו של המבקש הביאוהו עד הלום ואין לו להלין אלא על עצמו.

 

15.     בשולי הדברים, אציין כי טענת המבקש בדבר התנהלות חסרת תום לב מצידה של המשיבה, לפיה השיק הופקד בידיה רק כתנאי למתן רשות להתגונן ולכן לא הייתה רשאית לפרוע את השיק, אינן מעניינה של הבקשה דנן. ככל שהמבקש סבור כי המשיבה לא הייתה רשאית לפעול כפי שפעלה וכי קיימת לו עילה בדין להשבה (ואיני קובע מסמרות בעניין), יהיה עליו לנקוט בהליך מתאים ונפרד.

 

          נוכח כל האמור לעיל, דין הבקשה להידחות. מכיוון שלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

 

 

 

          ניתנה היום, ‏ח' תמוז תשע"ב (28.6.2012).

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12028950_W02.doc   אב

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il