עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 2869/09

 

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

 

 

השופט ס' ג'ובראן:

 

           לפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בתפ"ח 4065/07 (כבוד השופטים י' אלרון, ד' סלע ו-מ' רניאל) מיום 15.2.2009.

 

           המערערים, כמאל עוויד (להלן: עוויד) וחמד זינאתי (להלן: זינאתי) הורשעו על ידי בית המשפט המחוזי כמבצעים בצוותא בעבירת רצח ובעבירת קשירת קשר לביצוע פשע (סעיפים 499(א)(1), 300(א)(2), 301 ו-29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק)) ונידונו למאסר עולם. על הרשעתם זו משיגים המערערים.

 

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

 

           ביום 14.6.2007 בשעה 1:30 לפנות בוקר נמצאה גופת המנוח, יוסף עלי (להלן: המנוח), ברכבו, בשטח הסמוך לקיבוץ געתון. בדיקה פתולוגית שנערכה באותו היום העלתה כי המנוח לא נהרג בתאונת דרכים, כי אם נרצח בחניקה.

 

           אין חולק כי בין אשת המנוח, זאכיה עלי (להלן: זאכיה) לבין עוויד התקיים קשר רומנטי. כמו כן, אין חולק כי זינאתי שכר חוקר פרטי אשר עקב אחרי עוויד, וכי במועד כלשהו קודם לרצח החזיק בידו תיעוד של אחת מפגישותיהם של זאכיה ועוויד. בתיעוד זה השתמש זינאתי בכדי לסחוט מעוויד כספים (אשר לטענתו הגיעו לו במסגרת יחסיהם העסקיים). זאת, תוך איום כי יעביר את החומר לידי בני משפחתה של זאכיה. כמו כן, פנה זיאנתי לזאכיה ושוחח עמה בטלפון ואיים עליה כי אם עוויד לא יסדיר את חובו, יעביר את הקלטת לאחיה.

 

           ביום הרצח עצמו, נפגשו עוויד, זינאתי וסלאח בדוי (להלן: בדוי) אשר שימש כעוזרו של עוויד במסגרת עסקיו, בשעות הצהריים. עם החשיכה הסיעו עוויד ובדוי את זינאתי לביתו. בהמשך הערב שהו עוויד ובדוי בצומת כברי, ומשם פנו לביתו של עוויד, שתו קפה ונפרדו. עוד ידוע כי בין עוויד לבין המנוח התקיימה שיחת טלפון בסמוך לשעה 21:00 ביום הרצח.

 

           חוות הדעת הפתולוגית העלתה כי מותו של המנוח נגרם "על ידי חנק מכני בעקבות הידוק לולאה סביב לצווארו ובעקבות לחץ על הצוואר באמצעות חפצים נוקשים כגון קצוות אצבעות או כף יד מאוגרפת" (ת/109).

 

הליכי החקירה

 

           ביום 8.10.2007 נעצר עוויד, אשר הכחיש כל מעורבות ברצח, אך הסכים להודות כי בצהרי ביום הרצח נפגש עם בדוי וזינאתי. ביום 15.10.2007 נעצר בדוי. בשל חשיבות הליכי חקירתו של בדוי להכרעה בטענות הערעור, אסקור הליכים אלו בקצרה.

 

           בחקירתו מיום 15.10.2007 ציין בדוי כי רצה לרכוש את מכוניתו של המנוח וכי אפשר ופגש אותו בכפר יאסיף. על פי גרסתו זו, ביום הרצח, לאחר שנפרדו מזינאתי, המשיכו הוא ועוויד לצומת כברי ובדרכם פגשו במנוח. לאחר הפגישה נפרדו השניים מהמנוח, נסעו לכברי, ומשם המשיכו לבית של עוויד, שתו קפה ונפרדו.

 

           בחקירתו מיום 22.10.2007 חזר בדוי והכחיש את החשדות נגדו. בנוסף, טען שלא ידע על כל קשר רומנטי בין עוויד לזאכיה, או על קיומן של עדויות לקיומו של קשר זה בידי זינאתי. על גרסה זו חזר בדוי אף בחקירתו מיום 24.10.2007.

 

           בחקירתו מיום 25.10.2007 הציגו החוקרים בפני בדוי את חקירתו של עוויד מיום 16.10.2007 שבה נראה עוויד מבקש לקבל מעמד של עד מדינה, וכן את הודעתו של עוויד מיום 15.10.2007 שבה טען כי בדוי היכה את המנוח ביום הרצח. גם בחקירתו זו דבק בדוי בגרסה כי אינו קשור לרצח כלל. בערב של אותו היום אמר בדוי לחוקרים כי אינו קשור לעבירה, וכי קיים אדם שנחקר ושוחרר אך קשור למקרה. מאוחר יותר ביקש לשוחח עם החוקר ולהבטיח "לספר לו את כל הסיפור". בסמוך לחצות, על פי בקשתו, נגבתה מבדוי עדות נוספת, במסגרתה שב והכחיש כל קשר למעשים, אך טען: "כי מי שעשה את זה הם חמאד וכאמל" וכן הביע חשש מפני זינאתי. בהמשך הודעתו, פרש בדוי את סיפור האירועים, כפי שאלו משתקפים בכתב האישום שהוגש כנגד המערערים. לטענתו, ציין בפניו עוויד כי יש "לרצוח את חמאד", אך מאחר ובדוי הביע זעזוע מהרעיון טען שהתבדח. בהמשך לכך, טען בדוי כי בפגישתם בצהרי אותו יום שב עוויד ואמר ש"היום יוסף יהרג", וכן אמר לזינאתי "לך תעשה את מה שסיכמנו". לאחר מכן התקשר זינאתי ממכשיר נייד שניתן לו על ידי עוויד ובשיחתו דיבר על מסמכים, תמונות וקלטות אותם הוא רוצה להראות לבן שיחו. בנוסף, ציין בדוי כי זינאתי הזדהה בשם "נאצר". זמן מה לאחר סיום השיחה הצטרף לשלושה בן דודו של בדוי, פריד אדראז, לזמן קצר. לדבריו, התוכנית שגובשה בפגישתם זו הייתה לחנוק את המנוח. בשלב הראשון, היה על זינאתי להגיע לצומת אבו סנאן, ולאחר שיראה את עוויד והמנוח חולפים, היה עליו לנסוע אחריהם לחורשה בקרבת מקום, לחסום את הדרך, ולהגיע אל השולחן המוצב שם. תפקידו של בדוי היה לעמוד ולהשגיח שאיש לא יתקרב למקום. לאחר גיבוש התוכנית, הסיע עוויד את זינאתי לביתו. בשלב זה, יצר עוויד קשר עם המנוח וקבע להיפגש עימו בצומת אבו סנאן. בהמשך אותו הערב הגיע בדוי לחורשה ועדכן את עוויד כי היא ריקה מאנשים. עוויד והמנוח הגיעו כעבור מספר דקות, ולאחריהם הגיע למקום אף זינאתי, תוך שהוא חוסם את השביל שבו חנה הרכב של המנוח. בשלב זה של הערב, לגרסתו של בדוי, התנפל זינאתי על המנוח והחל לחנוק אותו בידו, בעוד שעוויד מחזיק את ידיו. כאשר המנוח נפל, גררו אותו השניים לתוך רכבו, וזינאתי עזב את המקום. העברת הגופה נעשתה על ידי עוויד, שנהג ברכב של המנוח, בעוד שבדוי נוהג ברכבו של עוויד. לאחר ביום תאונת רכב המנוח, שנעשה על ידי עוויד בלבד, נכנס עוויד לרכבו שלו, והסיע את השניים לצומת כברי, שם פגשו בבנו של עוויד, מוסטפא. לאחר מכן נסעו לביתו של עוויד, שתו קפה ובדוי חזר לביתו. בדוי אמר בחקירתו כי לא הבחין בסימני דם או חבלות על גופו של המנוח מכיוון שעמד במרחק של עשרה מטרים ממקום ההתרחשות. לבסוף, במענה לשאלה מדוע שיתף פעולה עם המערערים ולא דיווח למשטרה על כוונת הרצח, הסביר כי חשש מזינאתי, אשר איים עליו ועל משפחתו. על עיקרי הודעה זו חזר בדוי גם בשחזור שעשה עם החוקרים בבוקר שלאחר מתן ההודעה (ת/71, ת/72). עקב כך, ביום 26.10.2007 נעצר זינאתי. בחקירתו הכחיש זינאתי כל קשר לאירועים, למעט פגישתו עם עוויד ובדוי בצהרי יום הרצח.

 

           ביום 28.10.2007 מסר בדוי הודעה נוספת בה שב והודה במעורבותו ברצח. בהודעה זו, סיפר בדוי כי יומיים לפני הרצח נסע עם עוויד לקנות גרזן. כמו כן, שב בדוי וסיפר כי ביום הרצח, לפני שאספו את זינאתי, אמר לו עוויד כי יש להרוג את המנוח, ולאחר שהביע התנגדות לרעיון אמר לו עוויד כי התבדח. כן מסר כי סוכם בין השלושה שלא יערכו שיחות טלפון ביניהם מרגע הורדת זינאתי בביתו וכי עוויד אמר לו שעליו לדאוג לאליבי. בגרסתו זו, טען בדוי כי אינו יודע בשל מה נרצח המנוח והעלה השערה כי הדבר קשור ל"עסקת האדמות" (ת/73). בנוסף, טען כי גרסתו המקורית בחקירה שלפיה פגש את המנוח ליד הסופר באבו סנאן, היא שקרית, והייתה הגרסה המוסכמת עליה החליט עם עוויד.

 

           ביום 27.10.2007 כתב בדוי מכתב שהועבר לחוקריו שבו טען כי הוא חף מפשע, וכי סיפר את האמת רק לאחר שהובטחה לו הגנה על חייו.

 

           לאחר גביית הודעות אלו, התקיימו בין בדוי למערערים שורת עימותים. בדוי התעמת עם עוויד פעמיים (ביום 29.10.2007  (ת/78, ת/79), וכן ביום 1.11.2007. (ת/82, ת/83)). בעימות הראשון, לאחר שבדוי האשים את עוויד ברצח, הכחיש האחרון את מעורבותו במעשים, וטען כי יוכיח את האמת. בעימות השני טען עוויד כי בדוי התוודה בפניו בבית החולים בנהריה כי חנק את המנוח באמצעות שָל לאחר שהתפתח ביניהם ויכוח, שבמהלכו תקף אותו המנוח במברג. בדוי הכחיש את הדברים וחזר על גרסתו. ביום 29.10.2007 נערך עימות בין בדוי לבין זינאתי. במהלך העימות טען זינאתי כי לאחר המפגש בגעתון לא ראה עוד את עוויד או את בדוי, וכי אין לו קשר לרצח. לאחר שהאשים אותו בדוי ברצח, שב זינאתי והכחיש את הדברים, ובתוך כך אף הרים את קולו והפנה איומים מרומזים כלפי בדוי.

 

           לאחר שהוגש נגדו כתב אישום בנפרד, הכחיש בדוי את מעורבותו ברצח וטען כי ידע על כוונתו של עוויד להיפגש עם המנוח בעניין הקשור באשתו, כי עמד במרחק 60 מטרים ממקום הרצח ולא ראה את הרצח, כי הוא יודע שהמנוח נחנק אבל אינו יודע כיצד, וכי שמע זאת מאחד מהמערערים. כן הוסיף כי ראה את עוויד נוהג ברכב של המנוח כשלצידו אדם נוסף, שהתברר להיות המנוח מאוחר יותר, וכי עוויד ביצע את פעולת העברת המנוח לכיסא הנהג ודרדור מכוניתו. בנוסף, טען כי הודעתו לא הייתה חופשית ומרצון, וניתנה לאחר שהובהר לו שאם לא יודה יישלח למאסר עולם, וכי חוקריו גרמו לו להבין כי אם "יאמר את האמת" ישתחרר (עמ' 14 להכרעת הדין). בזמן קיום ההליך בבית המשפט בעניינם של עוויד וזינאתי טרם הסתיים משפטו של בדוי. לשם השלמת התמונה אציין, כי בהכרעת הדין בפרשת בדוי, דחה בית המשפט את גרסתו בדבר קבילות ההודעה, קיבל את הודעותיו במשטרה, הרשיע אותו ברצח וגזר עליו מאסר עולם.

 

           המערערים הובאו לדין עם סיום החקירה המשטרתית. מאחר וגרסותיהם לאירועי אותו היום שונות מגרסתו של בדוי, הועמד בדוי לדין בנפרד, אף הוא בבית המשפט המחוזי בחיפה (תפ"ח 4064-07 מדינת ישראל נ' סלאח בדוי (לא פורסם, 21.12.2009) (להלן: פרשת בדוי)).

 

ההליכים לפני בית המשפט קמא

          

           בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי כנגד המערערים נטען כי הרצח בוצע על ידי השניים ועל ידי בדוי, כפי שתיארו בדוי בהודעתו.

 

           המערערים הודו בחקירתם ובבית המשפט כי נפגשו בצהרי יום הרצח. כמו כן, הודה עוויד כי נפגש עם המנוח סמוך לשעה 21:00 ביום הרצח. בכל יתר עובדות כתב האישום כפרו המערערים. לגרסת עוויד, הוא עזב את החורשה לפני הרצח, ובזמן הרצח עצמו היו בדוי והמנוח לבדם. זינאתי מצידו שלל כל קשר לאירוע נושא כתב האישום.

 

            בטרם אסקור את קביעותיו של בית משפט קמא ביחס לגרסתו של בדוי, העומדות במוקד הערעורים שלפנינו, אעמוד בקצרה על המסכת העובדתית התומכת שנדונה בבית המשפט.

           לפני בית המשפט העידה זאכיה. במסגרת עדותה אימתה את קיומו של קשר רומנטי עם עוויד, וכן את ניסיונות הסחיטה של זינאתי. בנוסף, אמרה זאכיה כי בטרם פגישתו של המנוח עם עוויד ביום הרצח, שוחחה היא עם עוויד והוא אמר לה כי התיעוד של פגישתם לא יגיע לידי המנוח וכי אם ה"סיפור" לא יסתיים בטוב הוא יהרוג את המנוח. כן העידה זאכיה כי עוויד התוודה בפניה לאחר הרצח כי הרג את המנוח.

          

           בית המשפט קבע כי יש לחלק את עדותה של זאכיה, ולתת משקל רק לדברים שאמר לה עוויד טרם הרצח. זאת, משני טעמים. ראשית, מאחר ותיעוד שיחותיה של זאכיה מצביע על קיומה של שיחה בינה לבין עוויד ביום הרצח. שנית, מאחר ולדבריה של זאכיה עוויד ציין בשיחה כי הוא נמצא עם זינאתי, עובדה המתיישבת עם פגישתם של עוויד וזינאתי באותו היום. את דבריה לאחר הרצח דחה בית המשפט מאחר ומצא כי בכל הנוגע לחלק זה של דבריה גרסתה "אינה עקבית ככלל באשר לדברים שאמר לה עוויד". (עמוד 80 להערכת הדין).

 

           בנוסף, עמדו בפני בית המשפט עדויותיהם של  פאטמה עלי, בתו של המנוח, ושל מוסטפא עוויד ועלאדין עוויד, בניו של עוויד. על פי עדותה של פאטמה עלי, יצא המנוח מביתו בסביבות השעה 21:00 לכיוון נהריה, ולאחר שלא שב ניסו ליצור עימו קשר טלפוני שלא צלח. כמו כן העידה כי הייתה מודעת לקשר הרומנטי בין אימה לבין עוויד, וכך גם אביה (המנוח). (עמוד 25 להכרעת הדין).

 

           מוסטפא עוויד העיד בפני בית המשפט כי שוחח עם אביו בשעה 22:08 (לאחר ששיחה קודמת משעה 21:07 לא נענתה) והוא אמר לו שהוא נמצא בכברי. משהגיע לחורשה בכברי, ראה את עוויד ובדוי. רבע שעה לאחר מכן פגש את השניים בביתו של עוויד.

 

           עלאדין עוויד העיד כי קודם לרצח ראה את אביו ואת בדוי נוסעים מכיוון כפר יאסיף לכיוון שייח דנון, ובהפרש של כרבע שעה ראה את המנוח נוסע באותו הכיוון (אף שלא זכר מי קדם למי). בנוסף, העיד כי שלושה או ארבעה ימים לפני הרצח ראה את זינאתי בבית הוריו.

          

           בעדותו בפני בית המשפט העיד בדוי, שמשפטו התנהל במקביל, כי הוא מכיר את עוויד וכן מכיר היכרות שטחית את זינאתי, אך סרב לענות על כל שאלה אחרת. לפיכך, קיבל את המשפט את אמירותיו וחומר חקירה נוסף, לרבות דו"חות הובלה והצבעה וכן תיעוד עימותיו עם המערערים, מכוח סעיף 10א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: הפקודה).

          

           את גרסתו של בדוי בחקירתו מצא בית המשפט מהימנה והיא למעשה הראיה המרכזית נגד המערערים, וזאת אף שבעדותו בפני בית המשפט סירב בדוי לענות על שאלות כלשהן. בית המשפט עמד על כך שהימנעות עד מלהשיב לשאלות בבית המשפט פוגעת באופן חמור ביכולתם של באי כוח הנאשמים לחוקרו, זכות שהיא זכות יסוד במשפט הפלילי (ראו: דנ"פ 4390/91 מדינת ישראל נ' חאג' יחיא פ"ד מז(3) 661, 664 (1993)). יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי גרסתו של בדוי היא קוהרנטית, הגיונית, עקבית ומפורטת. זאת, בשל מספר מאפיינים מרכזיים בה.

          

           ראשית, ראה בית המשפט בהיות ההודעה מפורטת וכוללת פרטים שוליים כחיזוק למהימנותה. בנוסף, קבע בית המשפט כי העולה מצפייה בקלטת השחזור הוא שבדוי הוביל את החוקרים. כמו כן, תשובותיו הבטוחות של בדוי לחוקרים במהלך השחזור, תרמו לחיזוק מהימנות הודעתו של בדוי.

 

           שנית, בית המשפט מצא חיזוק למהימנות ההודעות בהתפתחות גרסתו של בדוי המשקפת, לגישת בית המשפט, את רצונו של בדוי שלא להפליל את עצמו ואת שותפיו; וכן בתחושת ההקלה שהביע בדוי לאחר מתן ההודעה ונכונותו להשתתף בעימותים עם המערערים, למול העמימות של דבריו קודם למתן ההודעה.

 

           לצד זאת, מצא בית המשפט חיזוקים חיצוניים לגרסתו של בדוי. בתוך כך, מצא בית המשפט חיזוק למהימנות ההודעה במסירת מיקום הרצח והמידע בדבר העברת הגופה על ידי בדוי ועוויד בנפרד. חיזוק חיצוני נוסף למהימנות ההודעה הוא התאמת גרסתו של בדוי בדבר שעות הרצח לעדויותיהם של פאטמה עלי, של מוסטפא עוויד ושל זאכיה (בהקשר להיכרותו של בדוי את ניסיון הסחיטה של זאכיה). בנוסף, קבע בית המשפט כי קביעת חוות הדעת הפתולוגית, שלפיה המנוח נחנק, תומכת אף היא בגרסתו של בדוי, שטען שהרצח בוצע בחניקה. פרט זה משמעותי במיוחד לגישת בית המשפט קמא, מאחר והוא פרט חקירה מוכמן. בתוך כך, דחה בית המשפט את טענת באי כוח המערערים כי הפער בין הקביעה בחוות הדעת הפתולוגית שהמנוח נחנק על ידי מנגנון אלסטי לבין תיאור החניקה של המנוח ביד על ידי בדוי מערערת את מהימנות גרסתו. זאת, לאור ההלכה כי ניתן לפצל עדויות של עדים, בבחינת "פלגינן דיבורא" (ע"פ 7637/05 יוסף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.7.2007); וכן ע"פ 526/90 בלזר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 133, 185 (1991)). בהקשר זה, קבע בית המשפט כי מניעיו של בדוי לשקר בחלק מעדותו מובנים לאור רצונו להרחיק את עצמו מהמעשה ולהימנע מלהפליל את עצמו.

 

           לבסוף, חיזוק אחרון למהימנות הודעתו של בדוי מצא בית המשפט בפלטי הטלפונים הניידים של המערערים ובדוי. כך, בשעה 21:07 התקיימה שיחה בין בדוי לבין עוויד, אשר מתאימה לגרסתו של בדוי שלפיה התקשר לעוויד על מנת להודיע לו שהחורשה ריקה מאנשים. כמו כן, בין השעות 21:22 ועד השעה 21:40 לא התקיימו כלל שיחות על ידי המערערים ובדוי, ובדוי ועוויד המשיכו שלא לקיים שיחות עד לשעה 22:00 בקירוב. בהקשר זה, בית המשפט קבע כי העובדה שבדוי ועוויד המשיכו שלא להשתמש בטלפונים הניידים שלהם 20 דקות נוספות מחזקת את הטענה כי השניים המשיכו להיות יחד לאחר רצח המנוח, והעבירו את גופתו לכביש גבסיה.

 

           לאור כל אלו, קבע בית המשפט כי "הראיות החיצוניות להודעתו של בדוי מתיישבות עימה, מחזקות אותה, ומאמתות אותה, וזאת מעבר להיחזותה כמהימנה, כך שניתן לקבוע כי הגרסה שהציג סאלח בהודעתו הינה אמינה ככלל" וכן כי "ברור כי גרעינה הקשה של גרסתו הינה אמת" (עמוד 74 להכרעת הדין).

 

           לאור קביעתו של בית המשפט כי גרסתו של בדוי מהימנה, פנה בית המשפט לבחינת החיזוקים הדרושים לה. מאחר וגרסתו של בדוי היא אמרת חוץ, דרוש לה חיזוק (סעיף 10א(ד) לפקודה). כמו כן, מדובר בעדות של שותף לעבירה, עדות הדורשת אף היא חיזוק (סעיף 54א(א) לפקודה). יחד עם זאת, בית המשפט הסתמך על הלכת שחאדה (ע"פ 209/87 שחאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4) 594 (1987)) על פיה במקום בו ברור כי העדות אינה עלילת שווא, יכול בית המשפט להסתפק גם ברף המינימאלי של התוספת הראייתית הנדרשת בחוק.

 

           ביחס למעורבותו של עוויד ברצח, מצא בית המשפט כי קיימות ראיות דיין היכולות לשמש כחיזוק:

 

           ראשית, בית המשפט קבע כי ידיעת עוויד פרטים מוכמנים מחקירת הרצח מסבכת אותו בביצועו. שני הפרטים המוכמנים עליהם עמד בית המשפט הם מקום ביצוע הרצח והעברת הגופה, וכן אופן ביצוע הרצח בחנק. בתוך כך, עמד בית המשפט על כך שעוויד מספק הסבר לידיעתו את פרטים אלו, שכן לגרסתו בדוי סיפר לו על דבר הרצח אחרי שהתרחש. יחד עם זאת, בית המשפט דחה את גרסתו של עוויד כלא מהימנה. חיזוק שני למעורבותו של עוויד ברצח מצא בית המשפט בכבישת עדותו של עוויד ובאופן התפתחותה. חיזוק שלישי למעורבותו של עוויד ברצח מצא בית המשפט בשקריו ובהסתרת הפרטים על ידו מגורמי החקירה. חיזוק רביעי למעורבות של עוויד ברצח מצא בית המשפט בעימות הראשון בינו לבין בדוי (בתאריך 29.10.2007), בו נמנע עוויד מהאשמתו של בדוי ברצח, אף שעל פי גרסתו שלו בדוי התוודה בפניו על הרצח. חיזוק חמישי למעורבותו של עוויד ברצח מצא בית המשפט בקיומו של מניע. בית המשפט קבע כי המניע לרצח היה רצונו של עוויד למנוע את העברת תיעוד יחסיו עם זאכיה מזינאתי למנוח. בהקשר זה, עמד בית המשפט על הקושי שבמניע האמור, מאחר ואם זינאתי היה מעורב ברצח בכדי למנוע את העברת התיעוד אותו החזיק הוא בעצמו, המניע מתייתר (וזינאתי היה יכול לבחור שלא להעביר את התיעוד). בית המשפט הציע כהסבר אפשרי ספקולטיבי כי עוויד וזינאתי חששו כי המנוח יפנה לאחיה של זאכיה ויספר אודות יחסיה הרומנטיים עם עוויד גם ללא התיעוד. לבסוף, חיזוק שישי למעורבותו של עוויד ברצח מצא בית המשפט בהצעתו של עוויד בחקירה לשמש כעד מדינה. הצעה זו, על פי ההלכה הפסוקה, מהווה ראשית הודיה, ויש בכוחה לשמש סיוע או חיזוק (ראו: ע"פ 3398/91 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(3) 406 (1993)).

 

           באשר למעורבותו של זינאתי ברצח, עמד בית המשפט על מספר חיזוקים לגרסתו של בדוי.

 

           ראשית, קבע בית המשפט כי הראיות שחיזקו את מהימנותו של בדוי ביחס למעורבותו של עוויד ברצח, מחזקות אף את מהימנותה הכללית של הודעתו של בדוי, לרבות ההתייחסות למעורבותו של זינאתי ברצח.

 

           שנית, מעורבותו של זינאתי בפרשת תיעוד יחסיהם של עוויד וזאכיה, וניסיונותיו ליצור קשר עם המנוח, משמשים, לגישת בית משפט קמא, חיזוק נוסף למעורבותו של זינאתי ברצח.

 

           חיזוק שלישי למעורבות זו על פי בית משפט קמא הוא בהפרכת האליבי של זינאתי. בתחילת המשפט הצהיר בא כוחו של זינאתי כי יטענו לקיומו של אליבי אך חזר בו מהטענה במהלך המשפט ולא פעל להוכיחה. בית המשפט קבע כי גרסתו של זינאתי, שעל פיה היה בביתו לאחר שנפרד מעוויד ובדוי בערב הרצח הופרכה.

 

           חיזוק רביעי למעורבותו של זינאתי ברצח מצא בית המשפט באמירות מפלילות מפיו. ראשית, זינאתי חזר מספר פעמים על הביטוי "רוצח שכיר". כך לדוגמא בעת מעצרו אמר "אני לא רוצח שכיר" (ת/159), ובחקירתו אמר "אין לי שום קשר לחשד הזה. אני לא רוצח שכיר וזהו" (ת/55, ת/54). אמרתו המפלילה הנוספת של זינאתי הייתה בחקירתו מיום 14.10.2007 בה אמר כי החופש שלו "יקר יותר מכל משפחת עוויד". כשנשאל מדוע הוא סבור שמשפחת עוויד קשורה לרצח אמר שהניח זאת לאור מעצרו של עוויד מספר ימים קודם לכן. בהקשר זה קבע בית המשפט כי "אמירותיו של נאשם 2 מתיישבות עם גרסת סאלח, למרות שבעת שנאמרו היו בגדר פרטים מוכמנים" (עמוד 95 להכרעת הדין).

 

           חיזוק חמישי למעורבותו של זינאתי מצא בית המשפט בכך שהוא לא קיים כל שיחת טלפון בין השעות 21:22 ועד 21:40, הזמן בו בוצע הרצח.

 

           חיזוק שישי למעורבותו של זינאתי ברצח מצא בית המשפט בקיומו של מניע הוא האינטרס העסקי המשותף עם עוויד. בית המשפט עמד על כך שזינאתי היה מקור התסבוכת (שכן הוא החזיק את התיעוד) אך קבע כי זינאתי החזיק בתיעוד רק בשביל לגבות מספר אלפי שקלים, ולא היה מעוניין להרחיק לכת ולסבך את עוויד יותר מכפי שכבר עשה.

 

           חיזוק שביעי למעורבותו של זינאתי ברצח מצא בית המשפט בהתייחסותו של עוויד בחקירתו לרוצחים בלשון רבים. בנוסף, כאשר אמר המדובב לעוויד שזינאתי "פותח" עליו והוסיף "תפתח עליו הכל" השיב עוויד "זה מה שיקרה" (ת/244, עמ' 3).

 

           חיזוק שמיני למעורבותו של זינאתי ברצח מצא בית המשפט בהעדר מניע לבדוי להעליל על זינאתי.

 

           חיזוק תשיעי למעורבותו של זינאתי ברצח מצא בית המשפט בידיעת פרט מוכמן, הוא קיומו של כלי הרצח.

 

           לבסוף, חיזוק עשירי למעורבות של זינאתי ברצח מצא בית המשפט בשקרים שבעדותו. כך, טען זינאתי כי היה בנתק מעוויד, אף שהוכח כי נפגש עמו ביום הרצח וביום שלאחריו. כמו כן, זינאתי לא הסביר את יחסיו עם בדוי. בנוסף, קבע בית המשפט כי זינאתי שיקר ביחס למועד תיעוד יחסיהם של עוויד וזאכיה, ובניגוד לגרסתו כי השניים תועדו חצי שנה לפני הרצח, על פי החוקרים הפרטיים התיעוד בוצע רק כחודש לפני הרצח. שקר נוסף שעלה מגרסתו של זינאתי הוא הטענה כי רכבו היה במוסך ביום הרצח.

 

           על בסיס מסכת ראייתית זו, הרשיע בית המשפט המחוזי הן את עוויד והן את זינאתי בעבירות המיוחסות להם.

טענות הצדדים

 

           לפנינו עומדים ערעוריהם בנפרד של שני המערערים ותגובת המדינה לערעוריהם. להלן עיקרי הטענות בערעור.

 

ערעורו של עוויד

          

           ערעורו של עוויד מתמקד, בראש ובראשונה, במהימנות הודעתו של בדוי. לגישתו, שגה בית המשפט המחוזי בהחלטתו לתת משקל להודעותיו של בדוי. ראשית, מאחר שהודעתו של בדוי כוללת שקרים ועיוותים, אשר נגרמו, על פי בית המשפט, מרצונו של בדוי להקטין את חלקו בפרשה. שנית, טוען עוויד כי אין כל חיזוקים אובייקטיביים לגרסתו של בדוי. שלישית, טוען עוויד כי הפרטים שחשף בדוי אודות הרצח אינם מעידים על מעורבות של איש מלבדו ברצח. רביעית, טוען עוויד כי קביעתו של בית המשפט, שלפיה מהימנות אמירותיו של בדוי מתחזקת לאור העובדה שהוא חשף את גרסתו רק לאחר שראה צילומים מחקירתו של עוויד המצביעים על נכונות מצידו להפליל את בדוי, שגויה. לגרסת עוויד, דווקא העובדה שגרסתו של בדוי התעצבה רק לאור חשש רציני מצידו כי ימצא אשם, מערערת את מהימנותו. חמישית, טוען עוויד כי שגה בית המשפט בכך שלא נתן משקל של ממש לפער בין ממצאי הדו"ח הפתולוגי לבין גרסתו של בדוי. שישית, טוען עוויד כי שגה בית המשפט בנתנו משקל כלשהו לעדותה של זאכיה, עדות ביחס אליה קבע כי אינה מהימנה. שביעית, טוען עוויד כי עובדת הירצחו של המנוח בחנק אינה מהווה פרט מוכמן.

 

           בנוסף על טענות אלו, ליבת טיעונו של עוויד ביחס לאמירותיו של בדוי היא כי שגה בית המשפט בהתעלמו מתמלילי החקירה והדיבוב שנערכו לבדוי לפני מסירת הודעתו. בחינה של תמלילים אלו מצביעה, לגישתו, על כך שגורמי החקירה פעלו באופן אקטיבי "לבנות" יחד עם בדוי גרסה שתשמש מחד גיסא להרשעתם של המערערים ומאידך גיסא תאיר את חלקו של בדוי בפרשה באור הטוב ביותר.

 

           כמו כן, טוען עוויד כי שגה בית המשפט במתן משקל לכבישת עדותו, שכן זו, דווקא בשל מופרכותה, מייצרת אותות אמת.

 

           לעניין המניע, טוען עוויד כי שגה בית המשפט בקובעו כי היה לו מניע לרציחתו של המנוח. זאת, מאחר ומכלל חומרי החקירה ועדויות העדים בבית המשפט עולה בבירור כי המנוח ידע על קיומם של היחסים הרומנטיים בינו לבין זאכיה זמן רב לפני הרצח, ולא עשה דבר בנידון מלבד העתקת מקום מגוריהם. יתר על כן, כלל לא ברור כיצד רציחתו של המנוח יכלה לתרום לעוויד ולהקטין את הסיכון שבחשיפת יחסיו הרומנטיים עם זאכיה למשפחתה.

 

           לבסוף, טוען עוויד כי אין לתת משקל להתנהגותו ולחוסר הזדעקותו במהלך העימות הראשון עם בדוי, וכן כי אין לתת משקל להצעתו להפוך לעד מדינה, שכן בנסיבות המקרה, אף אם מעשיו אלו אינם ברורים לחלוטין, אין בהם די בשביל להוות חיזוק לאשמתו.

 

ערעורו של זינאתי

 

           ערעורו של זינאתי אף הוא מתמקד בעיקרו באמרות החוץ שנגבו מבדוי, ולו שני ראשים מרכזיים.

 

           ראשית, טוען זינאתי כי שגה בית המשפט בקובעו שדי בחיזוק המינימאלי הדרוש בחוק לשם הרשעתו. הודעתו של בדוי, לגישת המערער, דורשת חיזוק ראייתי משמעותי. זאת, מאחר והיא נדרשת לחיזוק מחמישה מקורות שונים: ראשית, מדובר בעדות של שותף לעבירה. שנית, מדובר בעדות של עד תביעה אשר משפטו מתנהל במקביל. שלישית, מדובר בהודעה שנגבתה במשטרה והתקבלה על ידי בית המשפט מכוח סעיף 10א לפקודה. רביעית, מדובר בהודעה שניתנה על ידי עד שותק שלא נחקר בחקירה נגדית. חמישית, מדובר בעדות ביחס אליה קבע בית המשפט עצמו כי יש בה שקרים ואי אמיתות, אשר דרשו מבית המשפט לקבל את חלקה תוך דחיית חלקיה האחרים (פלגינן דיבורא). בתוך כך, אף שרק שניים מהמקורות המנויים מקימים חובה סטטוטורית לחיזוק, הרי שמכלול הנסיבות, לדעת זינאתי, מעלה צורך בחיזוק משמעותי הקרוב באופיו לראיית סיוע.

 

           בהמשך לטענתו זו, טוען זינאתי כי החיזוקים שמצא בית המשפט לגרסתו של בדוי אינם עומדים ברף המינימאלי הנדרש מראיית חיזוק. כך, גורס זינאתי כי מכלול הראיות הכלליות, המחזקות את גרסתו של בדוי, כולן קשורות במעורבותו של עוויד ברצח, ואינן נוגעות כלל למעורבותו שלו. אף העובדה שעוויד בחר להפליל את בדוי בלבד, ולא התייחס כלל לזינאתי בגרסתו הסופית, מחזקת את הסברה כי מהימנותו של בדוי, ככל שהיא קיימת, היא רק ביחס למעורבותו של עוויד ברצח. כך, עדותה של זאכיה, ידיעת פרטים מוכמנים על ידי עוויד, התפתחות גרסתו של עוויד וכבישתה, שקריו של עוויד, העימות שבין עוויד ובדוי, קיומו של מניע אצל עוויד לביצוע הרצח והצעתו של עוויד לשמש כעד מדינה אינן רלבנטיות לעניינו של זינאתי, ואינן מחזקות את מהימנות גרסתו של בדוי ככל שזו נוגעת לזינאתי.

 

           אף הראיות המחזקות הנוגעות לזינאתי עצמו אינן, לטענתו, עולות לכדי חיזוק. כך, ביחס למעורבותו בפרשת תיעוד יחסיהם של עוויד וזאכיה, טוען זינאתי כי אין בכך כדי להצביע על כל חיזוק לגרסת בדוי באשר למעורבותו ברצח. יתר על כן, לגישת זינאתי, שגה בית המשפט כאשר קבע שהוא פעל להרחיק בין פרשת התיעוד לבין הרצח, מאחר ובחקירתו הראשונה, הצביע על כך שאפשר וישנו קשר בין קיומו של הרומאן בין עוויד לזאכיה לרציחתו של המנוח. בנוסף, טוען זינאתי כי דווקא ידיעתו של בדוי על פרשת התיעוד היא שהובילה להפללתו בידי בדוי (שידע על הפרשה כולה) ולפיכך אינה יכולה להוות חיזוק לגרסתו.

 

           ביחס להפרכת האליבי כחיזוק טוען זינאתי כי אין בראייה זו ממש, הן מבחינה משפטית, הן מבחינה עובדתית. מבחינה משפטית, טוען זינאתי כי טענת האליבי כלל לא הופרכה, ולפיכך אינה יכולה לשמש כראיית חיזוק. מבחינה עובדתית, טוען המערער כי מחקירתו הראשונה ציין שאינו זוכר במדויק מה עשה באותו הערב. בהמשך לכך, טוען זינאתי כי דבקותו בגרסתו לאורך כל חקירותיו ובבית המשפט הופכת אותה לגרסה שאינה גרסה כבושה, ושאינה מהווה ראיית חיזוק.

 

           לעניין אמרותיו המפלילות, טוען זינאתי כי אין בהן כל דבר מפליל. בדומה, טוען זינאתי כי שתי אמירותיו המפלילות של עוויד אינן מעידות על דבר.

 

           לעניין פלט שיחות הטלפון הנייד טוען זינאתי כי שגה בית המשפט בפרשנותו של פלט שיחות זה. לטענתו, העובדה כי לא קיים שיחות במשך 18 דקות אינה יכולה לשמש ראייה של ממש. יתר על כן, במהלך זמן זה, ולמעלה מ-20 דקות נוספות, לא התקשר אליו שום אדם וממילא לא ניתן לדעת אם לא היה עונה. בנוסף, לאחר שעת הרצח ביצע שורה ארוכה של שיחות חולין בנושאים שונים ואלו אינן סבירות ביחס לאדם שזה עתה, לפי גרסתו של בדוי, ביצע רצח.

 

           בהמשך לאמור, טוען זינאתי כי קביעתו של בית המשפט ביחס למניע שלו לביצוע הרצח לא סבירה. אם המניע לרצח הוא הרצון שלו לסבך את עוויד בחייו האישיים, בכדי לקדם עסקה משותפת שעתידה הייתה להוביל לרווח רב, בה רק לעוויד ייפוי כוח לניהולה, אין הסבר לניסיונותיו של זינאתי לגבות חוב של מספר בודד של אלפי שקלים תוך סיכון יחסיו עם עוויד וסיכון העסקה. בהקשר זה, חולק זינאתי על קביעתו של בית המשפט כי לבדוי לא היה כל מניע להפללתו. גרסתו של בדוי ניתנה לאחר שידע כי עוויד טען שישנם מבצעים, וידע על פרשת התיעוד. המדובב, לטענת זינאתי, פעל באופן שיטתי לשכנע את בדוי להפליל את עוויד וזינאתי יחדיו, ואף הסביר כי בדרך זו יוכל בדוי להקטין את חלקו בעבירה. לאור זאת, טוען זינאתי, הייתה לבדוי סיבה טובה להפלילו.

 

           לעניין ידיעת קיומו של כלי הרצח, אשר בגינה קבע בית המשפט שזינאתי ידע פרט מוכמן, טוען זינאתי בערעור כי לא היה מדובר בפרט מוכמן כלל, שכן רגעים ספורים לפני שנשאל "האם יש טביעות אצבע על הכלי שסאלח אומר עליו?" אמר לו החוקר עצמו, בדברם על בדיקת ד.נ.א. כי הבדיקה נועדה לבדוק האם יש טביעות ד.נ.א. ברכב, על הגופה או על "כלי הרצח".

 

           ביחס לשקריו כראיית חיזוק טוען זינאתי כי אלו, ככל שהיו, נגעו לפרטים זניחים ולא מהותיים, ואינם עולים לכדי חיזוק.

 

             הראש השני של ערעורו של זינאתי מופנה כלפי הליך גביית הודעתו של בדוי. לגישתו, טעה בית המשפט בהתעלמותו ממהלכי הדיבוב של בדוי. בתוך כך, טוען זינאתי כי עצם אבדן אחד משלושת הדיסקים המתעדים את הדיבוב הוא מחדל חקירה חמור, המונע את בירור האמת בדבר מהימנות גרסתו של בדוי. לגופו של עניין, נטען כי המדובב פעל באופן אקטיבי כדי לעודד את בדוי לשקר. יתר על כן, טוען זינאתי כי המדובב הטעה את בדוי ביחס למצבו המשפטי, וגרם לו לחשוב שאם יפליל את עוויד וזינאתי יצא לחופשי. לטענת זינאתי פעולות חקירה אלו נעשו במקביל להפעלת לחץ חריף על ידי החוקרים עצמם, אשר אף מסרו לבדוי את הפרטים שצריכים להיכלל בהודעתו.

 

           לבסוף, טוען זינאתי כי שגה בית המשפט בקובעו כי גרסתו הסופית של בדוי מהימנה על בסיס הגיונה הפנימי. כמו כן, בדומה לעוויד, טוען אף זינאתי בערעורו כי הפער בין חוות הדעת הפתולוגית לבין גרסתו של בדוי מצביע על חוסר מהימנותה.

 

           לצד זאת, ביקש זינאתי להגיש ראייה נוספת בערעור, היא דו"ח איכון מכשיר הטלפון הנייד שלו ביום הרצח, התכתבויות חוקרי המשטרה בעניין זה וחוות דעת מומחה בהקשר לדו"ח האמור. בדיון שהתקיים לפנינו אפשרנו צירוף ראיות אלה. כמו כן, הגיש זינאתי בקשה להגשת תיקונים לתמליל הדיבוב, ואף זו אושרה על ידינו.

 

טענות המשיבה

 

           את תשובתה של המשיבה לטענות המערערים ניתן לחלק לשניים.

 

           ראשית, טוענת המשיבה כי יש לדחות את הערעורים שכן ממצאי בית המשפט המחוזי סבירים, ואין זה מסוג המקרים בהם ראוי כי ערכאת ערעור תתערב בממצאיה העובדתיים ובמלאכת איזון הראיות שנערכה על ידי הערכאה הדיונית. בתוך כך, טוענת המשיבה כי אין לקבל את הגרסה שעל פיה הודעתו של בדוי בחקירה נועדה לנקות את שמו על חשבונם של המערערים שכן אף בדוי הורשע, על בסיס הודעה זו, באותן העבירות. בהקשר זה, טוענת המשיבה כי אין יסוד לטענה כי החוקרים הובילו את בדוי בעדותו לאור הפתעתם מעדותו ולאור חוסר שביעות הרצון שהפגינו מגרסותיו המוקדמות בשלבים שונים של החקירה.

 

           בהקשר לדרישת החיזוק, סומכת המשיבה את ידיה על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי הן באשר לעצמת ראיות החיזוק הדרושות, הן ביחס לראיות החיזוק עצמן, ואף מונה בפנינו היבטים נוספים מחקירתו של זינאתי המהווים חיזוק לגרסתה. לעניין טענת האליבי של זינאתי, מסכימה המשיבה כי טענה זו לא הופרכה באופן פוזיטיבי, וכן כי האפשרות שיצא מביתו לרכישת חלב וגבינות בעַמְקָה הועלתה על ידו שלא כטענת אליבי פוזיטיבית, ולפיכך "אין בה ערך ראייתי פוזיטיבי".

 

           שנית, לעניין טענותיהם של שני המערערים בסוגיית קבילות הודעתו של בדוי לאור אופן קבלתה, הליכי החקירה והדיבוב, טוענת המשיבה כי מדובר בהרחבת חזית, אשר אין לה מקום בשלב הערעור.

 

פרשת בדוי

 

           בטרם אעבור לדיון העיקרי, מן הראוי לעמוד בקצרה על ההליך שהתקיים כנגד בדוי שבסופו הורשע. במסגרת ההליך שהתקיים בפני בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד סגן הנשיא א' שיף, והשופטים ח' הורוביץ ו-צ' קינן) הכחיש בדוי את מעורבותו ברצח. גרסתו הייתה כי שהה בזירת הרצח, מאחר ועוויד וזינאתי כפו זאת עליו באיומים, אך לא ראה דבר שכן עמד במרחק רב ממקום ההתרחשות. על הרצח, לגרסתו, נודע לו רק לאחר מעשה מעוויד. לפי גרסתו בבית המשפט, ההודעות שנגבו ממנו נגבו באמצעים פסולים ואין בהן אמת.

 

           טענה זו, המהווה אף את ליבת טענות המערערים, היא שעמדה במוקד הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתו של בדוי, אמצעי החקירה הפסולים שהופעלו בחקירתו היו כפולים. הרובד האחד של האמצעים הפסולים, על פי גרסתו, היה במסכת של הבטחות שניתנו לו על ידי החוקרים ויצרו אצלו מצג משפטי כוזב שעל פיו מסירת ההודעה כנגד עוויד וזינאתי תוביל לשיחרורו, ובמקביל מסכת של איומים באשר לתוצאות החקירה באם לא יפליל את השניים. הרובד השני של אמצעים אלו היה בסיועם האקטיבי של המדובב ושל החוקרים לגיבוש ההודעות המפלילות. בהקשר זה, עמד בא כוחו של בדוי על הקושי הראייתי הנובע מאבדן אחת משלוש הקלטות המתעדות את הליכי הדיבוב. בנוסף, טען בא כוחו של בדוי כי נפגעה זכות היוועצותו בעורך דין, מאחר ועל פי יומן העמדה מיום 25.10.2007 (יום גביית ההודעה המפלילה) ביקש בדוי לראות את עורך דינו בשעה 19:15 ונאמר לו שעורך דינו לא יכול להגיע, ובכל זאת, באותו הלילה נגבתה עדותו (טענה זו לא הועלתה על ידי מי מהמערערים במקרה העומד לפניי).

 

           בית המשפט פסק כי "מסקנתי היא כי מהצגת אסופת המובאות שקיבץ הסניגור, כשהן מוצאות מהקשרן ובלא סקירת רצף החקירה בכללותה, מתקבלת תמונה מעוותת, שאין בה כדי לשקף אל נכון את אופן התנהלות החקירה. משעיינתי היטב בכל חומר החקירה שהונח בפנינו, לרבות ובמיוחד כל עדויות הנאשם והתשאולים, מאז מעצרו ועד להודעתו ביום 25.10.2007 ובאלה שנתנו לאחר מכן, וכן בכל חומר החקירה שנתקבל לפני ואחרי ההודייה, נחה דעתי כי החוקרים לא פגעו בטוהר הליך החקירה ובזכויות הנאשם באופן שיצדיק את פסילת הודאתו" (עמוד 18 להכרעת הדין).

 

           בית המשפט קבע כי מדובר בהודעה מתגלגלת, שהייתה תולדה טבעית של חקירה מתוחכמת, ונבעה מהבנתו של בדוי כי עוויד הפר את קשר השתיקה. כמו כן קבע בית המשפט כי "אמירות השוטרים אותם מפרש הסנגור כ"טווית גרסה" עבור הנאשם לא היו אלא ביטוי לרצונם לברר את מידת מעורבותו של הנאשם" (עמוד 31 להכרעת הדין). באשר לפעילותו של המדובב, קבע בית המשפט כי לאור ההקשר הכללי של הדברים לא נפל בה כל פסול. בהקשר זה קבע בית המשפט כי בדוי מצטייר כאדם נבון ומתוחכם, אשר הבין את משמעות דבריו. כן קבע בית המשפט כי בחינת כלל שיחותיהם של המדובב ובדוי מראה כי המדובב שמר על קו פסיבי וכי בדוי הוא שהוביל את הדיון. לבסוף, דחה בית המשפט את טענותיו של בדוי באשר לפגיעה בזכות ההיוועצות וקבע כי משחזרו החוקרים והבהירו לבדוי את זכותו להיוועצות לאחר בקשתו להיוועץ בעורך דין (שנדחתה מפאת השעה המאוחרת) ולפני הודעתו, יש לראות בהחלטתו של בדוי למסור את גרסתו כהחלטה לוותר על רצונו להיוועץ בעורך דין בטרם מסירתה. לעניין משקלה של ההודיה, קבע בית המשפט כי היא "מפורטת, אותנטית ומשכנעת" (עמוד 50 להכרעת הדין). לפיכך, קבע בית המשפט כי "עוצמתן הפנימית של ההודאות, העולה ממכלול השיקולים עליהם עמדתי בהרחבה לעיל, מאפשרת בנסיבות מקרה זה להסתפק ב'דבר מה' (כמשמעותו המילולית), לחיזוקן של ההודאות" (עמוד 61 להכרעת הדין). בתוך כך, מן הראוי לציין כי אחת מהראיות המחזקות למהימנות הודעותיו של בדוי, על פי בית המשפט, היא שקריו של בדוי עצמו בגרסאותיו השונות.

             

דיון

 

טענות סף

 

           בפתח הדברים, מן הראוי לבחון האם עומדות טענות המערערים במבחנים שנקבעו בהלכה להתערבותה של ערכאת הערעור, ובפרט, האם יש בטענות המערערים בפנינו משום "שינוי חזית" אותה על בית משפט זה לדחות.

 

           בעניין זה נפסקה הלכה על ידי בית משפט זה בקובעו כי: "אך מובן הוא, כי אין הדיון בערכאה הראשונה מעין 'חזרה כללית' לקראת הדיון הסופי בערכאת הערעור. כמתחייב מסופיות הדיון על הצדדים לכלכל את צעדיהם בערכאה הדיונית, ואין בידם להתאים עצמם לאחר מכן בערעור על-פי תוצאות הדיון. לא לשם כך נועד מוסד הערעור, ולא זו מטרת הערעור. אכן, גולת כותרתו של ההליך הפלילי כולו היא גילוי האמת, אולם אין פירושו של דבר כי יש לשבור את הכלים הפרוצדורליים שנועדו למטרה זו, תוך מתן יתרון לנאשם רק מן הטעם כי הוא הורשע בדינו" (ע"פ 747/86 דני אייזנמן נ' מדינת ישראל פ"ד מב(3) 447, 456-457 (1988); ראו גם: ע"פ 2103/07 אביהו הורוביץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה 252 (2008)). שאלת היחס הראוי בין הקפדה על כללי הפרוצדורה לבין מימוש תכליתו של המשפט הפלילי וגילוי האמת היא שאלה סבוכה, המחייבת איזון עדין בין עקרון סופיות הדיון לבין עקרונות הצדק, תוך התחשבות בשלל גורמים רלבנטיים כגון חומרת העבירה והעונש שנגזרו על המערער, מידת הסטייה של טיעוניו בפני ערכאת הערעור מטיעוניו בפני הערכאה הדיונית ועוד. מכל מקום, כפי שיוסבר להלן, בעניינו לא מתעוררת שאלה זו.

 

           כך, בזמן הגשת תמלולי חקירתו של בדוי לבית המשפט הסכימו המערערים להגשת האמרות והעדויות "והכל בכפוף להעדתם של גובי/שומעי האימרות" (עמוד 166 לפרוטוקול). בדומה, שאלות בנוגע לאופן חקירתו של בדוי עלו אף בחקירתו הנגדית של רס"ב דוד אמור:

 

"ש: בעדותך בדיון הקודם אמרת שלא הובטח לבדאווי דבר ולא אויים ולא הופעל עליו לחץ.

ת: לא הובטח לו? שחרור.

ש: נתת לו עצות?

ת: תחקרנו אותו והעלנו בפניו אפשרויות שיספר את חלקו.

ש: שאלתי היא, האם נתתם לו עצות?

ת: עצות לספר את האמת.

ש: גם הסברתם לו שהאמת יכולה להטיב עימו.

ת: אם הוא מספר את האמת והאמת יכולה להטיב עימו, מי שיקבע את זה, זה בית המשפט.

ש: הטעתם אותו?

ת: לדעתי, לא הטענו אותו היינו מאוד הוגנים איתו" (עמוד 183 לפרוטוקול).

 

           המשך החקירה מראה כי סוגית הלחץ שהופעל על בדוי לפני הודעתו תופסת חלק מרכזי בחקירתו. כמו כן, אף בתוספת לסיכומי המערער 1 (עוויד) בפני בית משפט קמא טוען הסניגור במפורש לעניין הדיבוב והדחתו של בדוי להודעת שקר. יתר על כן, אף המשיבה בסיכומיה התייחסה לשאלת קבילות ההודעה ומשקלה (סעיף 13 לסיכומי המאשימה). משכך, לגופו של עניין אין לראות בטענות המערערים כשינוי חזית. יתר על כן, שאלת מהימנות הודעתו של בדוי היא השאלה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט המחוזי בהכרעת הדין. אין ספק כי משמעותם של תמלילי החקירה והדיבוב היא חלק מרכזי בהליכים שנוהלו בבית משפט קמא, ואין בטענות כנגד אופן החקירה משום שינוי חזית. למעלה מן הדרוש אציין כי מקרה זה, בו עמדו בפני בית המשפט תמליל החקירה והדיבוב, מעלה באופן מובנה את שאלת קבילותה ומשקלה של הודעת בדוי, ואף אם לא היו טוענים הצדדים ישירות לנושא זה, ראוי היה שבית המשפט ייתן את דעתו לכך.

 

קביעות בית המשפט אודות העדויות שנשמעו בפניו

 

           כפי שתואר לעיל, בפני בית המשפט קמא העידו זאכיה, פאטמה עלי (ביתו של המנוח), מוסטפא עוויד ועלאדין עוויד (בניו של עוויד). בהקשר זה, אין הצדדים מערערים על מהימנות עדויותיהם של פאטמה עלי, מוסטפא עוויד ועלאדין עוויד ואין אלו עומדות למבחן בפנינו.

 

           לעניין עדותה של זאכיה, לא מצאתי פגם בקביעותיו של בית המשפט המחוזי. כידוע, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בקביעת ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן שבהם מוצאת ערכאת הערעור כי המסכת העובדתית אשר נקבעה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם חומר הראיות (ראו למשל: ע"פ 9409/09 בן יהודה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.3.2011, פסקאות כ"ח-כ"ט וההפניות שם)). בית המשפט קמא התרשם מדבריה של זאכיה באופן ישיר, עמד בהרחבה על חוסר הדיוקים והסתירות בגרסתה, ולפיכך קיבל באופן מסויג את עדותה.

 

הודעתו של בדוי

 

             כאמור, לב טענותיהם של המערערים הוא קבילותה ומשקלה של הודעתו של בדוי. אף ששתי סוגיות אלו נוגעות לאותה ההודעה עצמה, הרי שבסיסיהן שונים. אבחן, אם כן, את שני רובדי הדיון בנפרד.

 

קבילתה של ההודעה

 

           לעניין קבילותה של ההודעה טוענים המערערים כי זו אינה הודעה "חופשית ומרצון" ולפיכך אינה קבילה בבית המשפט.

 

           סוגיית השימוש במדובבים בחקירה נדונה בהרחבה בפני בית משפט זה. הלכה היא כי אין פסול בשימוש במדובבים, לרבות מדובבים אקטיביים, כל זמן שאלו לא נוקטים אמצעי חקירה פסולים. במסגרת אמצעי חקירה פסולים אלו, עמד בית משפט זה על כך שניצול יחסי מרות (כגון התחזות לאיש דת) או שיבוש דעתו ויכולת הבחירה של נאשם מהווים אמצעי חקירה פסולים (ראו: ע"פ 1301/06 עזבון המנוח אלזם ז"ל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.6.2009); ראו גם: ע"פ 97/1520 חדד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.12.2000)). בהקשר הנוכחי, טוענים המערערים כי מסכת ההבטחות והלחצים שהופעלו על בדוי היא אמצעי חקירה פסול. בכך מבקשים המערערים להסתמך על פסיקתו של בית משפט זה, ולפסול את הראיה בשל פגיעה בזכויות המערערים.

 

           בו בזמן, מציגים המערערים בפני בית המשפט סוגיה עקרונית, היא פסילתה של אמרת עד שנגבתה בדיבוב בשל חשד באמיתותה. המערערים טוענים כי בחינת תמלילי הדיבוב מצביעה על "שתילת" העדות בפיו של בדוי בידי גורמי החקירה, ועל עידודו לשקר על ידי המדובב. בהקשר זה, הגיש זינאתי תיקונים לתמליל הדיבוב כפי שתומלל על ידי המשיבה, ומרביתם התקבלו על ידה. אבחן את תמלילי הדיבוב אם כן, לאור התמליל המוסכם. במאמר מוסגר אציין כי התעורר אצלי חוסר נחת בשל הפער המשמעותי בין נוסח התמלול המקורי אותו הגישה המשיבה לבית משפט קמא, לבין תיקוני התמליל המוסכמים על הצדדים כפי שאלו עומדים לפנינו. אף שלנאשם זכות להתנגד לנוסח התמליל בערכאה הדיונית, ולהציע את תיקוניו, מן הראוי שבכל הנוגע להיבטים עובדתיים של הראיות (כגון תמליל), יקבעו לעצמם גורמי החקירה רף גבוה של מהימנות. אין ספק כי קיומו של ספק באשר לאופן התמלול מטיל על נאשמים נטל כלכלי שאינו נחוץ, וכן מקשה על מאמציו של בית המשפט לגילוי האמת.

 

           על פי התמלול המוסכם על שני הצדדים, במסגרת הדיבוב אמר המדובב לבדוי שורה של ביטויים המעידים על נכונות להדריך את בדוי לגרסה אשר תאיר את מקרהו באור הטוב ביותר. כך, במסגרת הדיבוב התנהלו בין המדובב לבין בדוי השיחות הבאות:

 

"מדובב: מחר בבוקר לך (לא ברור)

בדוי: כן...

מדובב: אגיד לך מה תעשה

(שתיקה)

בדוי: אני מגן על עצמי.

מדובב: מה, כן נכון אתה תגן על עצמך, חאלאס, אני אגיד לך מה לעשות..., קצת ממני וקצת ממך אחי... ואלוהים בעזרת השם הכל יהיה, כי הוא שמו אותו לפניך...

...

בדוי: מי שנרצח הוא הגיס שלו, את זה ידעתי מהמשטרה, הוא גיסו של הבן אדם הזה, עכשיו הם אומרים אשתו, אני לא ידעתי שהיא חשודה.

...

בדוי: המשטרה החוקרים אמרו לי שזה הוא הגיס של הבחור ויש חשודה, מבין? ועוד אחד, ויש עוד שניים שלא רצו להגיד את השמות שלהם, אני הצלחתי לדעת את השמות שלהם...

...

בדוי: עכשיו... עוד אומרים לי.. אומרים לי יש מישהו בשם חאמד, היה סוחט כספים מכאמל, מאיקס, סוחט כספים

...

מדובב: אתה אם... אתה תציל את עצמך אתה. אתה תציל את עצמך אתה... אני אם הייתי במקומך יעני, אדע מי צילם... אני אומר (מצקצק), לא, לא העניין שלך מסובך, לא.

...

בדוי: מה אפשר לעשות?

מדובב: נו תפתח עליהם גבר, תסדר איזה שקר ותפיל אותם כוס אימא שלהם. תסיים איתם ותגיד להם בואו הינה אחד שניים שלוש, תפיל אותם. הרי הם לא יגידו מי הם. היו שלושה ואתה הרביעי, אתה יצאת בזכות עורך הדין שלך החזק. אתה מבין?

בדוי: כן

מדובב: אז הו, אתה (נשמע לא ברור) אז מי נפל! אבל אתה צריך להביא מישהו אחר במקומך.

בדוי: מה זאת אומרת?

מדובב: סוחט הכספים הם מחזירים אותו, הסכסוך ביניהם למה? תשמע ממני (לא ברור).

בדוי: כן.

מדובב: סוחט הכסף ממי היה מקבל כסף? היה קרוב לכאמל זה סוחר, מתווך האדמות.

בדוי: כן.

מדובב: אלו קרובים אחד לשני והסכסוך ביניהם על מי? על מישהי, אישה, אלו קרובים לצלחת ואתה מאוד רחוק ומסתכל מרחוק.

...

מדובב: אל תטעה בשום מילה ויום שלישי אתה בבית...

...

מדובב: כוס אימא שלהם. תעשה איך שאני אומר לך לעשות אתה תצא. מה שאמרתי לך אתמול...

...

מדובב: עכשיו אתה תגיד כמו שאני אומר לך.

בדוי: קלטת?

מדובב: כן עכשיו אני קלטתי, עכשיו אני הולך לבנות לך תוכנית.

בדוי: חסר לך משהו? לפרט לך?

מדובב: לא.

בדוי: טוב

מדובב: (לא נשמע ברור) עכשיו אני אחבר לך ואתה תגיד, אני אחבר לך ואתה מספר... אם זה מצא חן בעיניך אז בסדר, אם זה לא מצא חן בעיניך אז (לא נשמע ברור).

...

בדוי: טוב, אבל על מה אני אפתח, על מה אני אפתח?

מדובב: אנחנו נתפור לו את זה הלילה.

בדוי: זאת הבעיה

מדובב: תגיד שאתה שמעת כי הסוחט היה מאיים על...

בדוי: תתאזר בסבלנות תהיה בפוקוס

מדובב: תפיל את זה על הגב של הסוחט... וייצא נכון גם. ואני אגן עליך

...

בדוי: על מה לפתוח?

מדובב: נחבר משהו אבל אל תשכח אף מילה

...

בדוי: הבנת, הרי אם אמרו זה אשר מאבו סנאן זה הוא הבן אדם אשר סוחט אז אני אמרתי זהו זה, אני לא מכיר אותו, הבנת?

מדובב: האם יש אנשים אחרים שיודעים שהוא סוחט ממנו כסף?

בדוי: אני לא יודע

מדובב: יכולה להיות (לא נשמע ברור) המתווך הזה אמר לך.

בדוי: המתווך?

מדובב: הרי איך אתה ידעת מזה בכלל?

בדוי: אני ידעתי מהחוקרים.

מדובב: אה!

בדוי: לא מאף אחד אחר

מדובב: אבל אתה תגיד להם שאתה כן ידעת.

...

בדוי: טוב, אז מה אני אמור לעשות?

מדובב: לפתוח על שניהם.

בדוי: מה לפתוח?

מדובב: לבקש ישיבה עם החוקרים.

בדוי: כן?

מדובב: ותלך, אבל במרכאות חקירה

בדוי: כן

מדובב: ותגיד להם שאני יודע שיש סכסוך בין שניהם, על האישה, והסוחט היה מאיים שאני מלמד אותך שיעור, למה? כי זה, יש שאתה אומר שהנרצח, יהיה זכרונו לברכה מי שלא יהיה, ליד הכפר של המתווך". (ההדגשות הוספו – ס' ג'').

 

           הנחיות ברוח זו חוזרות לאורך הדיאלוג בין השניים. יתר על כן, בהמשך התמלול עומד בדוי על חוסר ההיגיון שבגרסתו שלו:

 

"בדוי: "אבל מה!! איך זה נתפס על פי ההיגיון, אני אומר להם מי שמאיים על הסוחר זה הסוחט כספים, אז אמרו לי כן, אז אם מה שהוא אומר זה נכון ואמת, אז למה שאני אצטרך ללכת לאיים על זה (לא נשמע ברור)?!!

מדובב: קיבלת כסף תמורת זה ואתה עושה טובה לחבר שלך! אתה עושה טובה.

בדוי: אז מה בשל כך אני צריך לאיים, להיפך! צריך לאיים על מי? על סוחט הכספים!

מדובב: שני הסיפורים מתקבלים על הדעת".

 

           קריאה של תמליל הדיבוב כולו, כפי שהגיע לידינו (שליש מתיעוד הדיבוב אבד, סוגיה אשר תידון בנפרד בהמשך), מעלה תמונה מטרידה. לאורך מרבית הדיבוב בדוי כופר בהאשמות נגדו, ומפגין, פעם אחר פעם, תמיהה לנוכח המידע שהועבר לו על ידי החוקרים. יתר על כן, בעודו מספר למדובב פרטים שונים על המקרה, עונה בדוי למדובב כי הוא יודע פרטים אלו מהחוקרים בלבד. בנוסף, הגרסה המוצגת לבדוי על ידי המדובב דומה במידה רבה לגרסתו של בדוי כפי שנמסרה לגורמי החקירה. גם התעקשותו של המדובב לשלב את זינאתי בגרסה אותה השניים מגבשים מעוררת ספקות באשר למהימנות פרט זה בגרסה. בו בזמן, אני מסכים עם קביעתו של בית המשפט קמא, כי גרסתו של בדוי, כפי שנמסרה לבסוף למשטרה, מפורטת הרבה מעבר להיקפה בדיוניו עם המדובב. זאת, אף שגם גרסתו ביום 25.10.2007 מורכבת טלאים טלאים, הרי שהתמונה שהיא יוצרת רחבה וקוהרנטית.  

 

           באשר לטענת המערערים כי הודעתו של בדוי לא הייתה חופשית ומרצון, לאחר שבחנתי את התיעוד שנותר מדיבובו של בדוי, לא מצאתי מקום לפסול את הדיבוב מטעם זה. כפי שניתח בית המשפט המחוזי במשפטו של בדוי עצמו, חזרתו של בדוי על הדברים לאחר שנפגש עם עורך דינו, ביום 26.10.2007, מקטינה את החשש כי בדוי לא הבין, לפחות בשלב זה, את משמעות דבריו. אף שאיני מוצא לנכון לפסול את ההודעה, אין משמעות הדבר שדעתי נוחה מהתנהלות גורמי החקירה בהקשר זה. מהדיבוב, כמו גם מתמלול החקירה שלאחריו, עולה כי בדוי האמין ביום 25.10.2007 שהוא אינו מפליל את עצמו. תפישתו זו של בדוי אף מסבירה את האופן בו תיאר את תפקידו בפרשה, כמסייע עקיף וצופה מן הצד. על מצב דברים שגוי זה לא עמד בדוי בטרם מתן הודעתו, שכן בקשתו להיפגש עם עורך דינו נדחתה. פגישתו של בדוי עם עורך הדין התקיימה רק למחרת מתן ההודעה. במצב זה, אף אם הבין למחרת את משמעות דבריו, הרי שנסיגה מהם הייתה משמשת נגדו לא פחות מאשר דבקות בהם. השילוב שנוצר בין הפעלת לחץ בחקירה (לרבות על ידי טענה כי יש הוכחות קשיחות למעורבותו של בדוי, וכי עוויד העיד נגדו), יחד עם לחץ של המדובב, בנוסף על מניעת מפגש עם עורך דין למשך שעות ארוכות, הוא שילוב מטריד ומסוכן, ואין לו מקום בחקירה המנוהלת באופן תקין.

 

           טענת המערערים כי הודעתו של בדוי ניתנה תוך שימוש באמצעי חקירה פסולים המטילים בספק את אמינותה היא מורכבת יותר. העובדה כי המדובב פעל באופן אקטיבי לעודד את בדוי לשקר לחוקריו, ואף סייע בגיבוש השקר (ואין נפקא מינה אם היה מוביל המהלך או רק שותף לו) מטילה צל כבד על קבילותה של ההודעה כולה, וזאת, מהחשש כי מדובר בהודעת שווא. בהקשר זה, בחינת ההצדקות לזכויות חשודים מגלה מערך כפול. תכליתן האחת של זכויות אלו למנוע פגיעה בחשוד ובזכויות האדם שלו בעת החקירה. תכלית זו היא שנדונה לעיל. תכלית חשובה לא פחות של זכויות חשודים היא מימוש תכלית גילוי האמת במשפט הפלילי. במקום בו גורמי החקירה שותלים ראיות או מסייעים להתגבשותן, בין אם במכוון בין אם ברשלנות, מתערערת עצם מהותו של ההליך הפלילי. במקרה הנוכחי, אף לפי התמליל שהוגש לבית המשפט קמא על ידי המשיבה, עולה חשד ממשי שגורמי החקירה סייעו בגיבוש גרסה שלמה המפלילה את שלושת החשודים שהיו ברשותם. חשד זה יכול להוביל, במקרים חריגים, אף לפסילתה של הראייה כולה.

           ודוק, כלל הפסלות ההלכתי התפתח בעיקר בהקשר של פעולות חקירה אסורות, אף במקום בו אלו אינן מטילות ספק באשר לאמיתותן של הראיות (כך, אין חולק כי בפרשת יששכרוב שבמסגרתה גובש כלל הפסיקה ההלכתית, ההודעה שנפסלה לא נפסלה בשל פגם במהימנותה, ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי (לא פורסם, 4.5.2006)). במקרה בו פעולות החקירה האסורות יוצרות חשש של ממש לעצם מהימנותה של הראייה מן הראוי להחמיר ברף המשפטי הדרוש לשם קבלתה. במקרה בו מוצא בית המשפט כי קיים חשש של ממש כי הראיה אינה מהימנה בשל פעולות החקירה האסורות, יהיה בכך די כדי לדחות את קבלתה של הראיה.

 

           בענייננו, אין ספק כי פעולת הדיבוב הטילה דופי במהימנות הודעתו של בדוי. יחד עם זאת, לאור הפירוט הרב של הודעתו במשטרה, מעבר לפירוט העולה משיחתו עם המדובב, ולאור החיזוקים הנוספים שמצא בית המשפט קמא למהימנות העדות (ובראשם, הידיעה אודות שיחת הטלפון שהתקיימה בין עוויד למנוח בערב הרצח והעובדה כי השניים שהו יחד לפני ואחרי זמן הרצח), לא קם חשש של ממש באשר למהימנות הראיה (מנקודת מבטו של בדוי). לפיכך, במקרה זה, למן הראוי לקבל את הראיה, תוך התחשבות במחדלי החקירה בבחינת משקלה.

 

אבדן חמרי חקירה

 

           שאלה נוספת שעולה בהקשר הודעתו של בדוי, היא שאלת אבדן חומרי החקירה על ידי המשיבה. סוגיית תחולתה של דוקטרינת הנזק הראייתי במשפט הפלילי נדונה בהרחבה בפסיקתו של בית משפט זה. כך, בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ פ"ד נט(6), 776,836-839 (2005) (להלן: פרשת בורוביץ) בית המשפט קבע כי אין להידרש כלל לשאלת תחולת דוקטרינת הנזק הראייתי במשפט הפלילי. זאת, מאחר ובשונה מנטל ההוכחה הקיים בהליך האזרחי, נטל ההוכחה בהליך הפלילי ממילא מוטל על התביעה. משכך, על התביעה חובת הוכחת האשם של הנאשמים מעבר לספק סביר על בסיס הראיות שהיא מעמידה בפני בית המשפט. העדר ראיות שהיו יכולות לשמש את הנאשם, בהקשר זה, יכול להקים ספק סביר, אותו ממילא על התביעה להרים. בע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.5.2006) נקבע כי:

 

"במקרים שבהם נתגלו מחדלים בחקירת המשטרה, בית המשפט צריך לשאול עצמו האם המחדלים האמורים כה חמורים עד שיש לחשוש כי קופחה הגנתו של הנאשם, כיוון שנתקשה להתמודד כראוי עם חומר הראיות העומד נגדו או להוכיח את גרסתו שלו [...] על פי אמת מידה זו, על בית המשפט להכריע מה המשקל שיש לתת למחדל לא רק כשהוא עומד לעצמו, אלא גם בראיית מכלול הראיות [...]. העדרה של ראיה, שמקורו בחקירת המשטרה, ייזקף לחובת התביעה בעת שיישקל מכלול ראיותיה, ומאידך גיסא, הוא יכול לסייע לנאשם כשבית המשפט ישקול האם טענותיו מקימות ספק סביר [...]. נפקותו של המחדל תלויה בתשתית הראייתית שהניחה התביעה ובספקות אותם מעורר הנאשם, והשלכותיו תלויות בנסיבותיו של כל עניין ועניין: "אכן, יש נסיבות שבהן כרוכה אי עריכת בדיקה או רישום הודעה על ידי המשטרה, באבדן ראיה חשובה, ולעתים אף חיונית, הן לתביעה והן להגנה. כאשר 'חסרה' ראיה כאמור לתביעה- נזקף ה'מחדל החקירתי' לחובתה, שעה שנערך מאזן הראיות ונדונה השאלה האם הרימה התביעה את נטל ההוכחה המוטל עליה. ואילו מקום שהעדרה של הראיה 'חסר' להגנה, תוכל זו להצביע על ה'מחדל' כשיקול בדבר קיומה של ה'אפשרות' הנטענת על ידה, הכול בהתאם לנסיבות המיוחדות של העניין הנדון" (ההדגשות במקור – ס' ג'').

 

           אם כן, הלכה היא כי לא כל חומר חקירה אבוד יהיה בו די כדי לפרש את הראיה נגד המשיבה וכי על כלל ראיות התביעה יחד לשמש בסיס להרשעה מעבר לספק סביר, אף אם היו בנמצא ראיות חזקות יותר לאשמתו של הנאשם.

 

           יחד עם זאת, מן הראוי לאבחן בין שני סוגי מקרים בהם נגרם נזק ראייתי לנאשם. המקרה האחד הוא, כבפרשת בורוביץ, מקרה שבו גורמי החקירה נמנעו מפיתוח כיווני חקירה שיכלו, לטענת הנאשם, לסייע בהגנתו. במקרה שכזה, כאמור, אין משמעות להחלתה של דוקטרינת הנזק הראייתי, וכיווני החקירה שלא פותחו יוכלו לשמש כראיות המקימות ספק סביר עבור הנאשם.

 

           שונה הדבר כאשר הנזק הראייתי הוא ביחס לראיה שהוגשה לבית המשפט. במקרה זה, מחדלי החקירה מגבילים באופן ממשי את יכולתו של הנאשם לערער על מהימנותה של הראיה, ואף על קבילותה. בסוג זה של מקרים, מן הראוי לאמץ את דוקטרינת הנזק הראייתי באופן המותאם לתכלית ולמבנה הדין הפלילי. כך, יישקל הנזק הראייתי כחלק מבחינת מהימנותה של הראייה המוגשת. בית המשפט יבחן את היקף הפגיעה ביכולתו של הנאשם לערער על מהימנות הראיה, ואת הסבירות שאכן נפל פגם מהותי בראיה, שאינו ניתן לגילוי בשל הנזק הראייתי. על בסיס שני שיקולים מצטברים אלו, יקבע בית המשפט מה עוצמת הפגיעה שגרם הנזק הראייתי למהימנותה של הראייה. לאור בחינה זו, יקבע בית המשפט האם הפגיעה במהימנות הראיה היא זניחה ודורשת (בפני עצמה) תוספת ראייתית חלשה (דוגמת תוספת חיצונית המחזקת את הראיה בעוצמה של "דבר מה נוסף") או שהיא מהותית ודורשת תמיכה חיצונית במהימנות הראיה ברמת ראיית חיזוק או אף ראיית סיוע. במקרים קיצוניים, אם נמצא שיש סבירות ממשית כי מחדלי החקירה מנעו מהנאשם באופן ממשי את האפשרות לקדם את הגנתו, בית המשפט אף יפסול את הראיה בשל הנזק הראייתי. ברי, כי דרישות ראייתיות אלו נובעות אך מקיומו של הנזק הראייתי, ואינן משפיעות על גורמים נוספים המחייבים את התביעה בחיזוק ראיותיה המרכזיות.

 

           ודוק, תכליתה של דוקטרינת הנזק הראייתי אינה אך לשמור על זכויות הנאשם. כאמור לעיל, אין חולק כי תכליתו של ההליך הפלילי, בראש ובראשונה, היא גילוי האמת, הרשעת אשמים וזיכויים של חפים מפשע. נזק ראייתי מהסוג האמור, הנגרם בשל פגם בהליכי החקירה שהתקיימו, מונע את יכולתם של הצדדים לקדם את גילוי האמת. יתר על כן, קבלתה של דוקטרינת הנזק הראייתי, בהקשר לסוג זה של מחדלי חקירה, אינה מטילה נטל לא סביר על התביעה ואינה דורשת קיומן של פעולות חקירה נוספות עד אין קץ. להיפך, אימוצה של דוקטרינת הנזק הראייתי במקרים כגון אלו מייצרת תמריץ ראוי לגורמי התביעה שלא להתרשל בעבודתם, ולפיכך, בטווח הארוך, צפוי אימוציה של דוקטרינה זו להוביל לרמה גבוהה יותר של ודאות בהליך הפלילי (ראו: דורון מנשה ולימור ריזה "יש שהנידון מנדב ראייה: תמריצים ראייתיים לעידוד חשודים ותביעה לשתף פעולה" מחקרי משפט כה 38 2009)).

 

           מהכלל אל הפרט. בענייננו, מדובר באבדן תיעוד החלק המשמעותי ביותר של החקירה כולה, במהלכו משנה העד את גרסתו מקצה לקצה. מחדל חקירה זה אינו שווה ערך לאבדן תיעוד של אירוע שולי וזניח. זהו מצב ברור בו יוצרת המשיבה, במחדלה, קושי ראייתי להוכיח את טענות המערערים. יתר על כן, כפי שנידון לעיל, הקשרו של הדיבוב והחקירה לפני ואחרי התיעוד האבוד מעלים חשש ממשי כי נפל פגם מהותי בהתנהלותם של גורמי החקירה, פגם אותו המערערים אינם יכולים להוכיח. משכך, יש לקבוע כי במקרה זה אבדן התיעוד ישמש כעילה להעלאת עצמת החיזוק הנדרשת להוכחת הראייה המרכזית באופן משמעותי. לאור חומרת הנזק הראייתי, בנסיבות העניין, על התביעה להיות מסוגלת לתמוך בראייה המרכזית בראייה העולה לכדי ראיית סיוע. 

 

משקלה של ההודעה

 

           אין ספק כי הודעתו של בדוי דרושה חיזוק משמעותי ביותר. ישנם ארבעה מקורות שונים לחיזוק הדרוש להודעה זו. ראשית, מדובר באמרת חוץ אותה קיבל בית המשפט על בסיס סעיף 10א לפקודה. שנית, מדובר באמרה של שותף לדבר עבירה בזמן שמשפטו מתנהל. אף שעדות זו הותרה בפסיקה מאז שבוטלה הלכת קינזי, הרי שנקבע כי היא דורשת בשל אופייה חיזוק (בג"ץ 11339/05 מדינת ישראל נ' בית המשפט המחוזי באר שבע (לא פורסם, 8.10.2006)). שלישית, מדובר בעד שותק הכופר בעדותו (ראו: דנ"פ 4390/91 מדינת ישראל נ' חאג' יחיא, פ"ד מז(2) 661 (1993)). רביעית, בית המשפט קבע שמהימנותו של העד חלקית, ופילג את עדותו (ראו: ע"פ 79/87 גרנות נ' מדינת ישראל פ"ד מג(3) 617 (1989)). לאלו, נוספים שני מקורות נוספים, המובילים אף הם לדרישת חיזוק ראייתי להודעה – אבדן תיעוד החקירה על ידי גורמי החקירה (דרישה העולה במקרה זה לכדי דרישת סיוע ראייתי), ומעורבותם הרבה של גורמי החקירה בעיצוב גרסת העד, המטילה ספק רציני במהימנותה של הראיה.

 

           אכן, הלכה היא כי ריבוי דרישות לראיות חיזוק אינו מוביל לדרישה ראייתית ברמה של סיוע (ראו: ע"פ 209/87 שחאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4) 594 (1987)). יחד עם זאת, כבר נפסק בעבר במקרה בו היו שני מקורות שונים לדרישת החיזוק כי ראייה שכזו היא ראיה שצריכה להדליק "אור אדום" בבואו של בית המשפט לבוחנה (ראו: ע"פ 442/85 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4) 748 (שנה)). על משקל זה, בענייננו, מדובר בראייה מרכזית שדגל שחור משחור מתנוסס מעליה. לפיכך, אין די, כטענת בית המשפט קמא, בחיזוק פורמאלי בלבד, ונדרש כי ההרשעה תתבסס על ראיות חיזוק משמעותיות ביותר.

 

           אף לגופו של עניין, המבחנים שנקבעו בפסיקה לבחינת מהימנותה של הודעת חוץ של עד אינם מצביעים על כך שמדובר בגרסה מהימנה. אמנם, מבחינה פנימית, כפי שנאמר לעיל, הפירוט של הגרסה מעיד על בקיאותו של בדוי בפרטיה. יחד עם זאת, אף בבחינה הפנימית של ההודעה מתגלות סתירות ואי שלמויות. כך, חוסר ההסבר לעובדה שעוויד ובדוי, על פי גרסה זו, תכננו לרצוח את זינאתי בעזרת גרזן וימים ספורים לאחר מכן פנו לזינאתי בכדי שיסייע לרצוח את המנוח, מעיד על חולשתה של גרסה זו. בדומה, גרסה זו מתקשה לספק מניע לרצח על ידי מי מהצדדים, ואף אינה מסבירה מדוע בדוי עצמו השתתף ברצח. גם מבחינה חיצונית כלל לא ברור שהחיזוקים למהימנות הראיה גוברים על החשש למהימנותה הנובע מהפער המשמעותי בין תיאור הרצח על ידי בדוי לבין ממצאי חוות הדעת הפתולוגית.

 

           לנוכח כל האמור, לדידי, יש לקבוע כי הודעתו של בדוי קבילה. יחד עם זאת, לאור הפגמים הרבים והחשש העמוק שהודעה זו מעוררת, על התביעה להציג מסכת ראייתית תומכת חזקה ביותר, ובכללה אף ראייה אחת לפחות העולה לכדי רמה של סיוע.

 

 

ראיות לחיזוק מעורבותו של עוויד ברצח

 

             אין חולק כי עוויד נפגש בסמוך לשעה 21:00 ביום הרצח, משמע, זמן קצר ביותר לפני הרצח עצמו, עם המנוח. גרסאות עוויד והמשיבה מתפצלות באשר לפעולותיו של עוויד לאחר פגישה זו. כפי שפורט לעיל, לטענת עוויד הוא עזב את המנוח לאחר פגישה קצרה, ולא ראה אותו יותר בין החיים. הפעם הבאה, על פי עוויד, שפגש במנוח היה לאחר מותו, כאשר היה ישוב במכוניתו, בה נהג בדוי. בית המשפט קמא דחה גרסה זו, וקביעתו זו סבירה בעיני. גרסתו של עוויד, כפי שקבע בית משפט קמא, היא לא סבירה בעליל. הגרסה שעל פיה בדוי הרג את המנוח ללא מניע של ממש וללא תכנון מראש, תוך שימוש באמצעים שלא סביר שהיו ברשותו כך סתם (כגון השל ששימש לרצח לגרסתו של עוויד), ולאחר מכן, בעודו נוסע עם גופת המנוח ברכב עצר לדבר עם עוויד, נשמעת כסיפור מעשייה של ממש. בכך, יש כדי להוות חיזוק כפול למעורבותו של עוויד ברצח. עצם המפגש עם המנוח בסמוך לרצח מהווה ראיית סיוע חזקה ביותר, המסבכת את עוויד במעשה. חוסר סבירותה של גרסתו של עוויד מהווה ראיית חיזוק בעלת משקל. בהכרעות אלו של בית משפט קמא לא מצאתי מקום להתערב.

 

           בדומה, לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא כי כבישת עדותו של עוויד, כמו גם אופן התפתחותה של גרסה זו בחקירה, מהווה ראיית חיזוק נוספת. הלכה היא כי עדות כבושה, המתפתחת טיפין טיפין בהתאם לחומרי החקירה המוצגים לנחקר, יש בה משום חיזוק להעדר מהימנותו של הנחקר (ע"פ 5730/96 גרציאני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.5.1988)). הלכה זו, ואופן יישומה, מקובלים עלי. טענותיו של עוויד, כי דווקא מופרכות הגרסה מחזקת את מהימנותה הן טענות חסרות שחר.

 

           כמו כן, גם חלקי עדותה של זאכיה, אותם מצא בית המשפט קמא מהימנים, קביעה בה לא מצאתי כל עילה להתערבות, מצביעים על רצונו של עוויד במותו של המנוח, ומשמשים כראיית חיזוק נוספת למעורבותו ברצח.

 

           ארבע ראיות אלו לבדן, בתופסת להודעתו של בדוי, די בהן, בראייתי, כדי להקים מסכת ראייתית מספקת המצביעה על מעורבותו של עוויד ברצח מעבר לספק סביר. משכך, לא מצאתי צורך לבחון את יתר ראיות החיזוק, עליהן עמד בית המשפט קמא בהרחבה.

 

 

ראיות לחיזוק מעורבותו של זינאתי ברצח

 

           בחינת מכלול ראיות החיזוק שנמצאו על ידי בית המשפט כמספקות להרשעתו של זינאתי עוררה אצלי אי נחת של ממש. כפי שקבעתי לעיל, אין ספק כי עוצמת ראיות החיזוק הנדרשת, לאור מאפייניה של הראיה המרכזית, צריכה להיות ממשית, ואין להסתפק ברף המינימאלי הקבוע בחוק. לאחר שבחנתי את כלל חומר הראיות ואת קביעותיו של בית משפט קמא, הגעתי למסקנה כי אלו, ספק אם עומדות ברף המינימאלי הדרוש לראיית חיזוק, וודאי שאין בהן די כדי לבסס חיזוק של ממש.

 

           אכן, הלכה היא כי אין בית משפט זה כערכאת ערעור מתערב בהכרעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, אלא במקרים נדירים (ראו: ע"פ 9809/08 לזרובסקי נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 25.11.2010) סעיפים 31-30 לפסק דיני). יחד עם זאת, מקרה זה הוא בגדר המקרים בהם ראוי שערכאת הערעור תתערב בפסק דינה של הערכאה הדיונית, וזאת, משני טעמים. ראשית, כלל קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא לעניין החיזוק מבוססות על ראיות חיצוניות להליך המשפטי עצמו, ולפיכך, אין יתרון של ממש לערכאה הדיונית על ערכאת הערעור בהערכתן. שנית, כפי שידון להלן, לראייתי אף על בסיס הממצאים העובדתיים שפרס בית המשפט המחוזי, אין די במשקל ראיות החיזוק הכולל בכדי להביא להרשעתו של זינאתי. שאלת משקלן הראוי של הראיות העומדות בפני הערכאה הדיונית הינה שאלה משפטית מובהקת, לה ראוי שבית משפט זה ייתן את דעתו. משכך, אין מנוס מהתערבותנו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניינו של זינאתי.

  

           כך, מעורבותו של זינאתי בפרשת התיעוד אינה מספקת כל הסבר לרצח. כמו כן, לא ברור מדוע ירצח זינאתי את המנוח, כאשר בכוחו למנוע את העברת התיעוד, וכאשר אין ספק שהמנוח ידע על קיומו של הקשר הרומנטי בין עוויד לזאכיה. בדומה, אין בעצם קיומו של קשר עסקי בין עוויד לזינאתי משום מניע של ממש. ברי, כי מעורבות ברצח סיבכה את זינאתי הרבה יותר מאשר פרשת התיעוד כולה.

 

           לעניין האליבי של זינאתי, לדידי, יש לקבל את טענות בא כוחו במלואן. שני הצדדים מסכימים כי טענת האליבי של זינאתי לא הופרכה כלל, ולפיכך, אין לראות בהפרכתה כראיה מחזקת. בעניין זה הובאה בפנינו ראייה נוספת, היא פירוט איכוניו של הטלפון הנייד של זינאתי, התכתבות גורמי החקירה בנושא וחוות דעת מומחה המצביעה על כך שאין ללמוד מהאיכונים שזינאתי שהה מחוץ לביתו. ראיה זו, שלא הוצגה לבית משפט קמא על ידי מי מהצדדים, אף שיש לה תפקיד משמעותי בערעור גרסתו של זינאתי, כלל אינה דרושה לבית המשפט. ידוע כי מכשירי טלפון ניידים יכולים להיקלט באופן שגרתי באתרי קליטה הסמוכים לאתר המרכזי בו מצוי המכשיר המאוכן. לצורך זה לא נדרש כלל בית המשפט לחוות דעת המומחה שצרף המערער. עובדה זו אף עולה מהבהרותיה של מירב פדה, ראש מחלקת הביטחון בפלאפון, שניתנו לגורמי החקירה. יתר על כן, בחינת פלט השיחות עצמו מצביע על כך שנתוני האיכון, לכל הפחות, אינם יכולים לתרום כל תרומה ממשית ביחס למיקומו של המערער בזמן הרצח, שכן על פי נתוני האיכון המכשיר הנייד נקלט באתרים שונים בקבועי זמן קצרים ביותר (כך בשעה 21:40:12 נקלט המכשיר באתר "עכו מערב 2" ופחות מדקה לאחר מכן, בשעה 21:40:54 נקלט המכשיר באתר "עמקה"). בתוך כך, עולה השאלה האם הצגת ראיות מדעיות בהקשר שגוי, כפי שנעשה במקרה זה בו עומת זינאתי עם ה"עובדה" כי היה מצוי בתנועה, עולה בגדר "תחבולת חקירה" מותרת או לא. מכל מקום, טענה זו לא הועלתה על ידי המערער בהקשר זה, ולפיכך תושאר לעת עתה בצריך עיון.

 

           בהמשך לאמור, סבירה בעיני גרסתו של זינאתי שלפיה התקשה לזכור ארבעה חודשים לאחר האירוע היכן היה בלילה הספציפי של הרצח, כשהוא מנותק מכל אמצעי תיעוד ומצוי בליבה של חקירה, גרסה אותה אף טען מפורשות בפני גורמי החקירה. זו אינה מהווה גרסה כבושה, ועצם עמימות היזכרון אינו בהכרח מעיד על סתירות. מכל מקום, במקרה הנוכחי לא מצאתי שהתגלו סתירות של ממש בגרסתו של זינאתי לאורך כל החקירה ובעדותו בפני בית המשפט.

 

           בנוסף, אמירותיו המפלילות, לכאורה, של זינאתי, אינן יכולות לשמש אף לא כראשית ראיית חיזוק. השימוש במונח "רוצח שכיר" במספר הקשרים, בכדי לשלול את מעורבותו ברצח אינו יכול להתפרש כיותר ממטבע לשון ששימש את זינאתי. גם האמירה כי החופש של זינאתי "יקר יותר מכל משפחת עוויד" אינה מעידה על דבר. כפי שהסביר זינאתי מיד לאחר מכן, השימוש בשמו של עוויד נבע מידיעתו על כך שעוויד נעצר בחשד לביצוע הרצח (ת/100, עמוד 1). מכאן שכל שניתן ללמוד מאמירה זו הוא שלטענתו, לא היה נקלע זינאתי לרצח בשביל משפחת עוויד, חלקה או כולה. אף שמצאתי כי אמירותיו אלו של זינאתי לא מהוות ראיית חיזוק כלשהי, מן הראוי בהקשר זה להרחיב מעט את הדיון בטיבן של אמירות מפלילות מפי נאשם. אמרות מפלילות משמשות תדיר את בתי המשפט כחיזוק לראיות התביעה נגד נאשמים. בכך, אין כל פסול. אכן, אמרת חוץ של נאשם, ובודאי אמרה שנאמרה בחקירתו, יכולה להוכיח כי הנאשם ידע פרטים מוכמנים, ובכך לאמת את גרסת התביעה, או לסבך את הנאשם באופן אחר באישומים בהם הוא מואשם. יחד עם זאת, מן הראוי לנקוט משנה זהירות במקום בו אמרותיו של הנאשם אינן מחזקות את חומר הראיות באופן אובייקטיבי, כי אם מהוות בסיס להתרשמות בלבד מהלך הרוח בו הוא נמצא.

 

           בהקשר זה, אף שקריו של זינאתי בחקירה, ככל שישנם, הם שקרים שוליים וזניחים, ולא ניתן לראות בהם כראיית חיזוק של ממש. העובדה שנפגש עם עוויד ביום הרצח בזמן שיש ביניהם סכסוך, אינה מעידה על שקר בתיאורו את טיב המפגש. בחינת חומר החקירה מעלה כי מפגשים אלו התקיימו תדיר, אף בתקופות של סכסוכים כלכליים (לרבות ארבעה ימים לפני הרצח, כפי שהעיד בנו של עוויד). כך גם באשר למצבה של מכוניתו. משהוכח כי המכונית הייתה בטיפול לפני ואחרי יום הרצח, ותוך התחשבות בעובדה כי זינאתי נחקר כארבעה חודשים לאחר יום הרצח, אי הדיוק באשר לימים בהם שהה הרכב במוסך אינו בגדר שקר של ממש. יתר על כן, לאורך כל עדותו זינאתי סייג את דבריו, ולא הציגם כטענות נחרצות. שקרו של זינאתי ביחס למועד תיעוד יחסיהם של זאכיה ועוויד הוא, למעשה, השקר המשמעותי היחיד העולה מחקירותיו ועדותו. בא כוחו של זינאתי טוען בהקשר זה כי פרק הזמן בין מועד התיעוד לבין המועד בו טען זינאתי שהתקיים התיעוד הוא קצר ולא משמעותי. יחד עם זאת, אף אם נקבל את עמדת המשיבה, הרי שמדובר בשקר הנוגע לשולי הפרשה. אין ספק שזינאתי ניסה לסחוט כספים מעוויד לאורך זמן מה, לרבות בזמן הרצח. כמו כן, אין ספק שיצר קשר עם זאכיה בנוגע לכך. יחד עם זאת, אין בדברים הללו בכדי להצביע על זיקה כלשהי של זינאתי לרצח, ואף אם הרחיק את עצמו מהאירועים בגרסתו, וטען שהתיעוד נעשה מוקדם מכפי שנעשה בפועל, הרי שמדובר בראיית חיזוק חלשה ביותר.

 

           בדומה, פרק זמן של 18 דקות בהן לא קיים זינאתי שיחות טלפון אינה אלא ראיית חיזוק קלושה ביותר, אם בכלל. צודק זינאתי בטענתו, שלפיה פרקי זמן כאלו ללא שיחות צפויים להימצא בפלט שיחות הטלפון של כל אחד ואחת. גם על ראיה זו להיבחן על רקע ההקשר הרחב של הדברים. העובדה כי בדוי ועוויד קיימו שיחת טלפון בזמן האמור, כמו גם העובדה שלאחר שעת הרצח עבר זמן נוסף מבלי שהתקבלה כל שיחה על ידי זינאתי, וכן העובדה ששיחותיו העוקבות היו שיחות חולין, אינה מהווה רקע על גביו ניתן לבסס את ראיית החיזוק.

 

           אשר לעובדה כי לבדוי לא היה כל מניע להפליל את זינאתי, כמו גם מהימנותה של גרסתו של בדוי, אלו אינן יכולות לשמש ראיות חיזוק המעידה על מעורבותו של זינאתי ברצח. ראשית, ספק אם אכן ניתן לטעון שאין לבדוי מניע להפליל את זינאתי, שהרי הפללתו של זינאתי סייעה לבדוי, שחשב כי בכך יוציא את עצמו ממעגל המרצחים. שנית, באופן מהותי ראיית חיזוק לראייה מרכזית המצביעה על מעורבותו של אדם ברצח אינה יכולה להיות אותה הראיה עצמה. העדר מניע להפללת זינאתי הוא חלק מהגורמים המשפיעים על בחינת מהימנותה של גרסתו, היא הראיה המרכזית כנגד זינאתי. ברי, שעל ראיית החיזוק להיות חיצונית להודעתו של בדוי, ולא יכולה להיות חלק מההודעה עצמה.

 

           אף ידיעת הפרט המוכמן של קיומו של כלי הרצח היא, במקרה זה, ראיית חיזוק חלשה ביותר. כפי שטוען זינאתי, התייחסותו לכלי הרצח בחקירה הייתה תגובה מיידית לאזכור כלי הרצח על ידי החוקר. זינאתי לא הוסיף על המידע שנתן בידיו החוקר ולא הראה בתגובתו בקיאות בפרטי הרצח מעבר לפרטים שנמסרו לו על ידי החוקר. משכך, קשה להבין כיצד יכול פרט זה להיתפש כפרט מוכמן.

 

           לבסוף, למן הראוי לציין כי דווקא הקוהרנטיות של גרסתו של זינאתי, דבקותו בה, העובדה כי לאחר הרצח המשיך בשיחות חולין, והעדרן של ראיות המצביעות על נוכחותו באזור הרצח (בשונה מעוויד ובדוי) נראות כתומכות דווקא בגרסתו ולא בגרסתו של בדוי.

 

           לנוכח כל האמור, לא מצאתי כי ישנן ראיות חיזוק בעלות עוצמה של ממש למעורבותו של זינאתי ברצח. בשל כך, ובשילוב עם דרישת החיזוק החמורה במיוחד הנדרשת בשל הפגמים והקשיים שבהודעתו של בדוי, הגעתי למסקנה כי מעורבתו של זינאתי ברצח לא הוכחה מעבר לספק סביר.

          

התקיימות יסודות העבירה

 

           לעבירת הרצח שלושה יסודות – גרימה (יסוד התנהגותי), מוות (יסוד תוצאתי) וכוונה תחילה (יסוד נפשי). אין חולק כי במקרה דנן נגרם מותו של המנוח. נותר לבחון האם התקיים היסוד הנפשי. כידוע, היסוד הנפשי בעבירת הרצח, היסוד של כוונה תחילה, פורש בפסיקה ככולל שלושה מרכיבים – החלטה להמית, הכנה למעשה ההמתה והעדר קנטור.

 

           בעניינו של עוויד, משקבעתי כי יש די בחומר הראיות כדי להוכיח את מעורבותו בגרימת המוות, עולה השאלה האם יש בחומר הראיות די אף בשביל להוכיח את קיומה של כוונה תחילה. בסוגיה זו לא מצאתי כל פגם בהכרעתו של בית משפט קמא. השילוב בין הודעתו של בדוי ובין עדותה של זאכיה מצביע על תכנון מוקדם לרצוח את המנוח. יתר על כן, תיאום הפגישה עם המנוח, וביצוע הרצח באמצעות חנק (בין אם ידני ובין אם אחר) הותירו לעוויד זמן רב שבמסגרתו, לו לא היה מתכוון להביא למותו של המנוח, היה יכול לסגת מהרצח (ראו: ע"פ 7355/08 בר יוסף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.9.2011)). 

 

           בעניינו של זינאתי, משקבעתי כי אין בחומר הראיות די בכדי להוכיח את מעורבותו ברצח (משמע, להקים את היסוד ההתנהגותי של העבירה) מתייתר הדיון בשאלת קיומו של היסוד הנפשי.

 

מספר הערות בטרם סיום

 

           בפתח פסק דינו קבע בית המשפט המחוזי שהשאלה העומדת לפתחו היא ההכרעה בין גרסתו של בדוי לבין גרסתם של עוויד וזינאתי. בא כוחו של זינאתי עמד בערעורו על כך שעצם כריכת שני המערערים יחד מעלימה את האפשרות שאחד מהם היה מעורב ברצח ואילו השני לא. דבריו אלו של בא כוח המערער יש בהם ממש. אכן, אין כל פגם בקיומו של הליך אחד למספר נאשמים, כאשר האישומים מבוססים על מסכת עובדתית וראייתית זהה או דומה. פרוצדורה זו מאפשרת את ייעול ההליך המשפטי, מקלה על משאבי החקירה, בית המשפט ואף על משאביהם של הנאשמים עצמם. יחד עם זאת, אסור לו לבית המשפט לגזור מעצם קיומם של מספר נאשמים בתיק אחד מסקנה משותפת עבור כולם. על בית המשפט לבחון עבור כל אחד ואחד מהנאשמים האם יש במסכת הראיות די כדי להרשיעו מעבר לספק סביר.

 

סוף דבר

 

           סוף דבר, אציע לחבריי לדחות את ערעורו של המערער בע"פ 2899/09, כאמל עוויד. כמו כן, אציע לחבריי לקבל את ערעורו של המערער בע"פ 2869/09, חאמד זינאתי, ולזכותו מחמת הספק מן העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

 

 

 

השופט (בדימ') א' א' לוי:

 

אני מסכים.

 

 

 

השופט  י' דנציגר:

 

        לאחר שעיינתי בחוות דעתו המלומדת והמאלפת של חברי, השופט ס' ג'ובראן, החלטתי לצרף דעתי להנמקה ולתוצאה אליה הגיע בעניין קבלת ערעורו של זינאתי. גם באשר לדחיית ערעורו של עוויד הנני מצטרף לתוצאה אליה הגיע חברי השופט ג'ובראן.

 

 

 

 

           לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן.

 

           ניתן היום, י"ב בחשון התשע"ב (9.11.2011).

 

 

 

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   09028690_H12.doc/   שצ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il