עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 2772/11

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                                                                         

 

 

 

 

 

 

 

השופט נ' סולברג:

 

1.        ערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט כ' סעב), אשר הרשיע את המערער בהריגה וגזר עליו 8 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר-על-תנאי וכן פיצוי כספי למשפחתו של שחר עמר ז"ל (להלן: המנוח) בסך של 40,000 ₪.

 

 

עיקרי העובדות

2.        המנוח היה חברו של משה עמוס (להלן: משה). משה היה חברהּ של שירן דהן (להלן: שירן). הוריו של המערער מתגוררים מזה שנים בשכנות להוריה של שירן ברחוב המייסדים בנשר (להלן: הרחוב). ביום 04.09.09, בסמוך לשעה 02:00, הכה משה את שירן ברחוב אח"י אילת בקרית חיים. המערער ואחיו ניר נחמני (להלן: ניר), ביחד עם אחרים, היו עדים לתקיפה. לאחר התקיפה נסעה שירן לביתה ביחד עם חברותיה ועם ניר. כאשר הגיעו אל הרחוב, ניגש המנוח לשירן וביקש לשוחח עִמה ולהתנצל בפניה בשמו של משה. המערער, אשר שהה באותה עת במרפסת בית הוריו, בסמוך, ניגש ביחד עם ניר אל המנוח, והשניים ביקשו ממנו שלא ישוחח עם שירן.

 

3.        בין המנוח מזה לבין המערער וניר מזה, התפתחו חילופי דברים. למקום הגיע גם משה, וחילופי הדברים נמשכו בדחיפוֹת. בשלב מסויים הרימו המנוח והמערער אבנים גדולות, והמערער השליך לעבר המנוח שתי אבנים בזו אחר זו. אחת האבנים אשר השליך המערער לעבר המנוח פגעה בראשו של המנוח וגרמה לו לשבר בגולגולת. המנוח התמוטט במקום ומת כעבור מספר דקות.

 

4.        המערער הואשם בהריגת המנוח, עבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: החוק). בתשובתו לכתב האישום הודה המערער בהשלכת שתי אבנים לעברו של המנוח, ובכך שמיד לאחר מכן התמוטט המנוח, נפל ומת. יחד עם זאת, טען המערער כי אינו יודע היכן פגעו האבנים שהשליך לעברו של המנוח, והאם אכן פגעו במנוח. בנוסף טען המערער כי השליך את האבנים לעבר המנוח על מנת להרתיעוֹ ולהגן על אחיו ניר, מאחר שהמנוח איים בפגיעה באבנים על חייו של ניר.

 

השאלות השנויות במחלוקת

5.        שלוש הן השאלות העיקריות השנויות במחלוקת, אשר בהן דן בית משפט קמא. הראשונה, האם אבן אחת או שתי האבנים שהשליך המערער לעבר המנוח פגעו בראשו? השאלה השנייה היא האם המערער פעל מתוך "הגנה עצמית", ועל כן קמה לו הגנה הפוטרת אותו מאחריות פלילית לפי סעיף 34י לחוק? השאלה השלישית שהיתה שנויה במחלוקת בין הצדדים היא האם המערער פעל מתוך מוּדעוּת לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית לפי סעיף 20(א) לחוק?

 

הכרעת בית משפט קמא

6.        לפני בית משפט קמא הובאו עדויות לרוב, בהסתמך עליהן קבע כי התביעה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר את העובדות שלהן טענה בכתב האישום, ולפיכך הרשיע בית משפט קמא את המערער בהריגת המנוח.

 

7.        לגבי השאלה הראשונה שבמחלוקת הכריע בית משפט קמא כי המערער זרק שתי אבנים לעבר המנוח, וכי לפחות אחת מהן פגעה בראשו של המנוח, מאחור, וגרמה להתמוטטותו ולמותו.

            באשר לשאלה השנייה, דחה בית משפט קמא את טענת ההגנה העצמית שטען המערער. בדוּנוֹ בששת היסודות של ההגנה העצמית, לפי סעיף 34י לחוק, הגיע בית משפט קמא לכלל מסקנה כי המערער לא היה נתון במצב של סכנת חיים בעת שהשליך את שתי האבנים לעברו של המנוח, וכי לא חש באמת ובתמים באופן סובייקטיבי סכנה מוחשית לחייו שלו או לחיי אחיו ניר.

           ביחס לשאלה השלישית קבע בית משפט קמא כי התמלא היסוד הנפשי הנדרש לביסוס עבירת ההריגה, שכן המערער היה מודע לכך שזרק אבן לעבר ראשו של המנוח, והיה מודע לאפשרות גרימת מותו של המנוח באמצעות השלכת האבן.

 

8.        בגזר הדין ציין בית משפט קמא כי מעשיו של המערער חמורים עד מאוד וכי התוצאה של קיפוח חיי אדם היא טראגית וקשה ביותר. כמו כן ציין בית משפט קמא כי האלימות הפכה להיות תופעה נפוצה במקומותינו וכי על-פי מגמת הפסיקה מדיניות הענישה הראויה בעבירות מסוג זה חייבת להביא בחשבון את הצורך לבער את נגע האלימות על מנת להגן על הציבור מפני אֵלו הפוגעים בבטחונו (ע"פ 2995/04 חג'אזי נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 16.12.04); ע"פ 523/05 סלמה נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 29.12.05)).

 

9.        בית משפט קמא ציין בגזר הדין את הסבל והכאב הקשה של משפחת המנוח בעקבות מותו, את הפגיעה הקשה שחוותה המשפחה על-פי תסקיר נפגע העבירה, וכן את ההכרח של המשפחה במבט צופה פני עתיד להעזר בטיפולים נפשיים לצורך השיקום.

            יחד עם זאת, ראה בית משפט קמא להתחשב לקולא בעובדה כי עברוֹ הפלילי של המערער לא כולל עבירות אלימות וכמו כן התחשב בנסיבותיו האישיות והמשפחתיות, לרבות העובדה שבנו-בכורו נולד תשעה ימים לאחר האירוע ומעצרו של המערער, כך שנבצר ממנו לקיים קשר אבהי עם בנו, שאותו לא זכה עדיין להכיר.

           לפיכך גזר בית משפט קמא על המערער כאמור 8 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר-על-תנאי וכן פיצוי כספי למשפחתו של המנוח בסך של 40,000 ₪.

 

עיקרי טיעוני הצדדים

10.      טיעוני המערער תחילה: המערער טוען כי יש להרשיעו, לכל היותר, בעבירה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק, ולחלופין להקל באופן משמעותי בעונש שגזר עליו בית משפט קמא, בשל כלל נסיבות העניין כפי שהוּכחו במהלך המשפט.

 

11.      ראש לכל טוען המערער, כי האירוע רחוק בנסיבותיו מן הקלאסיפיקציה המקובלת של תיקי אלימות, מאחר ומדובר בלילה אחד רצוף באירועים, שבהם  מילא המערער את תפקיד "המבוגר האחראי", המפייס והמרגיע. המערער ניסה למנוע נקיטת אלימות, עד שהתגובה שבה נקט - כשכשלו ניסיונות ההרגעה ותחת לחץ של ידוי אבנים מצדו של המנוח לעבר אחיו ניר - גרמה למותו הטראגי של המנוח; הכל בצירוף נסיבות נדיר ובלתי צפוי.

 

12.      עוד טוען המערער כי ישנו פגם באופן הכרעת הדין. הקושי העיקרי לדידו בהכרעת הדין הוא מתודולוגי, והוא הופך בהכרח לקושי מהותי. פסק הדין של בית משפט קמא נכתב לטענתו בשיטת "העיפרון הכחול". לטענת המערער, אין ולוּ עדות יחידה אחת שאותה אימץ בית משפט קמא במלואה. כמעט כל עדות סתרה את רעותה. על מנת להתגבר על הקשיים הראייתיים, יצר בית משפט קמא עדות חדשה, אקלקטית, באופן שמכל עדות נטל קמעא, מבלי לתת את הדעת על כך שהעדויות יחדיו אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. המערער טוען כי באופן שבו רקם בית משפט קמא הלכה למעשה עדות חדשה, אין כדי לבסס את הרשעתו בהריגה ברמה הנדרשת שלמעלה מכל ספק סביר.

 

13.      בעיקר טוען המערער כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי נתקיימה אצלו המחשבה הפלילית הנדרשת לצורך הרשעה בעבירת ההריגה, מאחר ונעדרה אצל המערער מוּדעוּת להיתכנות התוצאה הקטלנית כפי שארעה. לטענתו, לא העלה על דעתו אפשרות של גרימת מוות כפועל יוצא מהשלכת אבן אל עבר המנוח ממרחק של 6 מטרים: "מאז הסיפור של דוד וגוליית לא שמעתי שבן אדם מת מאבן" (עמוד 214 לפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא מיום 9.3.10). המערער לא כיוון לטענתו את זריקת האבן אל עבר ראשו של המנוח, וגם לא הפעיל כוח חזק בזריקתה.

 

14.      מן הראוי לציין כי בערעורו לא דבק המערער עוד בטיעונו לתחולת סייג ההגנה העצמית, והשלים הלכה למעשה עם הכרעתו של בית משפט קמא בעניין זה, לפיה לא התקיימו היסודות הדרושים לתחולת ההגנה, לפי סעיף 34י לחוק. המערער גם אינו כופר עוד בכך שהשליך שתי אבנים לעבר המנוח, כמו גם בקשר הסיבתי שבין מעשהו לבין מות המנוח. יחד עם זאת ביקש המערער לעמוד על טענותיו העובדתיות אשר שטח לפני בית משפט קמא בניסיון לשכנע שם בתחולת סייג ההגנה העצמית. לטענתו, על אף שאין מתקיימים כאן ששת היסודות לתחולתו של סייג זה, הרי שמבחינה עובדתית נושקת המסכת העובדתית להגנה עצמית. הדבר משליך, לטענת המערער, על שאלת המוּדעוּת, באופן השולל את מוּדעוּתו הסובייקטיבית לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית. לפיכך, כאמור, טוען המערער כי לכל היותר ניתן היה להרשיעו בעבירה של גרימת מוות ברשלנות.

 

15.      יתר על כן, המערער טוען כי גם אם תיוותר בסופו של דבר ההרשעה על כנה, בעבירת ההריגה, ישנה תחושה קשה של הגזמה וחוסר פרופורציה במה שנוגע לעונש שנגזר עליו, וזאת בהתחשב בנסיבות המיוחדות של האירוע, ומכיוון שהתוצאה הקטלנית הייתה בלתי צפויה לחלוטין.

 

16.      המערער מדגיש בערעורו כי לא רדף אחרי המנוח ולא השליך עליו אבנים מטווח אפס, אלא עמד מולו כשזרק את האבנים לעברו, במרחק של 6 מטרים. לדידו, עובדה זו, שלא היה מרדף, היא לב העניין, שכן היא מפחיתה במידה רבה מחומרת המעשה, ובהסתמך עליה, מן הראוי להקל בעונש באופן ממשי.

 

17.      המערער מבקש להסתמך על מספר פסקי-דין, לשיטתו הם תומכים בכך שיש להפחית מעונשו. למשל, ע"פ 1196/99 ממדוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(1) 700 (1999), שם הורשע הנאשם בהריגה של אדם שאותו טלטל ובעט בבטנו מספר פעמים, והגיש ערעור הן על הכרעת הדין, הן על גזר הדין. בית-המשפט העליון דחה את הערעור במה שנוגע להרשעה בהריגה, אך קיבל את הערעור לעניין גזר הדין והפחית את עונשו של המערער שם ל-24 חודשי מאסר בפועל ו-16 חודשי מאסר-על-תנאי. המערער עותר לשחרורו מן המאסר לאלתר, מכיוון שלדידו עונש של 30 חודשי מאסר שריצה עד כה, הוא מאוזן וראוי, וניתן להסתפק בו בנסיבותיו של תיק זה.

 

18.      טיעוני המשיבה: אין מקום להתערב בהכרעת הדין של בית משפט קמא, שכן היא מבוססת בעיקרה על ממצאי מהימנות העדים (ע"פ 9352/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632 (2000); ע"פ 7477/08 גץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 14.11.2011)). עניינו של המערער אינו בא בגדר החריגים לכלל אי-ההתערבות הנקוט בפסיקה (ע"פ 2864/01 מסילתי נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 315 (2001); ע"פ 10477/08 פיזולאיב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 25.01.10)).

 

19.      זאת ועוד, המשיבה טוענת כי בניגוד למה שטוען המערער, גרסתו של עד אינה חייבת להיות מקשה אחת שלא ניתנת להפרדה, אלא יתכן ויימצא כי בחלקה ניתן לתת אֵמון ובחלקה האחר לא, מטעמים שונים, לאחר בחינה זהירה ושקולה. כבכל קביעה בענייני מהימנות, גם בעניין זה ישנה עדיפות ניכרת לערכאה הדיונית, אשר שמעה את העדים, התרשמה מהם ותדע לעשות "פלגינן דיבורא" במידת הצורך.

 

20.      לטענת המשיבה, המערער היה מודע לנסיבות גרימת התוצאה הקטלנית, מאחר וניסיון החיים והשכל הישר מלמדים כי מי שמשליך שתי אבנים שכאלה אל עבר פלג גופו העליון של אדם, ממרחק של מטרים ספורים, הריהו מוּדע לאפשרות כי פגיעת האבנים יכולה לגרום למותו של אותו אדם, במיוחד כשמדובר בשתי אבנים גדולות ובמרחק הקצר שהיה בין המערער לבין המנוח בעת השלכת האבנים. המשיבה הפנתה לת"פ (חיפה) 320/02 מדינת ישראל נ' נסראלדין (לא פורסם, ניתן ביום 28.09.04), על מנת ללמוד משם, במידת הצורך, כי פגיעת אבן יכולה להיות קטלנית.

 

21.      במה שנוגע לגזר הדין טוענת המשיבה כי יש לדחות את הערעור על חומרת העונש, כי איננו חמור כלל ועיקר. צעיר אשר כל עתידו היה לפניו, נהרג בגין מריבה סתמית. העונש אשר נגזר על המערער אינו סוטה מרף הענישה במצבים דומים, ולפי גישת המשיבה הוא מחוייב המציאות.

 

דיון והכרעה

22.      שקלנו את טענות באי-כוחם המלומדים של הצדדים והחלטנו לדחות את הערעור; הן לעניין הכרעת הדין, הן לעניין גזר הדין.

 

23.      הכרעת הדין: כנקודת מוצא, אכן, כטענת המערער, המסכת העובדתית הנדונה כאן, איננה מקרה קלאסי של אלימות. מדובר בנסיבות מצערות וקשות, בראש ובראשונה מפאת מותו הנורא של המנוח. המערער מצִדו נקלע לסיטואציה של אלימות שעיקרה בתחילה בין המנוח לבין שירן וניר. המערער ביקש להפריד בין הניצים, אך האלימות הסלימה עד מהרה והידרדרה. לדבריו: "באתי לעשות טוב ויצא רע" (עמוד 214 לפרוטוקול מיום 9.3.10 בבית משפט קמא). המנוח הרים אבנים, המערער גם כן, השליך אחת ועוד אחת לעבר המנוח, והרגוֹ. כך מצא עצמו המערער מורשע בעבירת הריגה, שבעטיה נגזר עליו עונש חמור של 8 שנות מאסר ונמנע ממנו לממש את אבהותו ולגדל את בנו-בכורו, אשר נולד תשעה ימים לאחר מעצרו.

 

24.      לגופו של עניין יש לציין כי בניגוד לטענת המערער, ובהתאם לטענת המשיבה, גרסתו של עֵד אינה חייבת להיות מקשה אחת שלא ניתנת להפרדה, אלא יתכן ויימצא כי בחלקה ניתן לתת אמון ובחלקה האחר לא, מטעמים שונים, לאחר בחינה זהירה (ע"פ 5008/10 פלוני נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 14.03.2011); ע"פ 526/90 בלזר נגד מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 133, 186 (1991); ע"פ 439/73 לבנה נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 785, 788 (1974)). כבכל קביעת מהימנות, גם בעניין זה קיימת עדיפות מהותית לערכאה הדיונית, אשר התרשמה מן העדים. המערער לא הצביע בענייננו על סיבה קונקרטית שבגינה יש מקום להתערבות ערכאת הערעור בקביעות העובדתיות של בית משפט קמא.

 

25.      עבירת ההריגה מעוגנת בסעיף 298 לחוק. זו לשונו: "הגורם במעשה או במחדל אסורים למותו של אדם, יאשם בהריגה, ודינו – מאסר עשרים שנה". הקשר הסיבתי בין הרכיב ההתנהגותי ("מעשה או מחדל אסורים") לבין הרכיב התוצאתי ("מותו של אדם") משמעוֹ כי התנהגותו של המואשם בהריגה, בבחינה אובייקטיבית, היא הסיבה – ובלעדיה איִין – להתרחשות התוצאה. היסוד הנפשי, כדרישת סעיף 20(א) לחוק, הוא זה: "מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה...".

 

26.        מן הראוי לציין כי המודעות הנדרשת ביחס לתוצאה היא ברמה נמוכה יותר מאשר המודעות הנדרשת ביחס למעשה ולנסיבות, משום שקשה מאוד, עד בלתי אפשרי, לדעת באופן ודאי שהתוצאה תתרחש (ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין, כרך א 491 (התשמ"ד)). לפיכך נוקט סעיף 20(א) הנ"ל לשון "אפשרות" רק לגבי התוצאה ולא לגבי המעשה והנסיבות. כמו כן, בצדק ציין ב"כ המשיבה, כי אין הכרח בהוכחה על צפיית פרטי תהליך הגרימה והאופן המדוייק של השתלשלות העניינים שהביאו בסופו של דבר לידי מותו של אדם, ובלבד שהתוצאה אינה חריגה ביותר (ע"פ 3158/00 מגידיש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 80, 93 (2000); ע"פ 9723/03 בלזר נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(2) 408 (2004)). כל בר-דעת יודע שהתוצאה הקטלנית בנסיבות העניין דנן, איננה חריגה. ודוק: המחשבה הפלילית הנדרשת על-פי סעיף 20(א)(2) לחוק היא "פזיזות שבאחת מאלה: (א) אדישות – בשוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות האמורות; (ב) קלות דעת – בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען". הפזיזות נבחנת מנקודת ראותו הסובייקטיבית של הנאשם, האם צפה בפועל את האפשרות לגרימת מותו של הקרבן. לשם הרשעה בגרימת מוות ברשלנות די בצפייה בכוח, קרי, די בהוכחה כי הנאשם יכול היה כאדם מן הישוב לצפות את אפשרות גרימת המוות; לשם הרשעה בהריגה, נדרשת כאמור צפייה בפועל.

 

27.      בעניין דנן אין לקבל את טענת המערער לפיה לא היה מודע לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית ולפיכך לא התקיימה אצלו, לטענתו, המחשבה הפלילית הנדרשת לפי סעיף 20(א) לחוק הנ"ל. אמת נכון הדבר, נסיבות ענייננו קשות, ואופן השתלשלות העניינים מכביד. המערער החל את חלקו בארוע מתוך כוונה למנוע מריבה. אלא שאז, עד מהרה, חלה הידרדרות, מצב הדברים יצא משליטה, המערער הפך לצד פעיל ומרכזי במריבה, וברגע מר ונמהר הוא היה זה שגרם למותו של המנוח. בחקירתו הנגדית בבית משפט קמא נשאל המערער האם "מכה בראש יכולה לגרום לבן אדם למות?" (עמוד 214 לפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא מיום 9.3.10). תשובתו: "את שואלת אותי שאלה כאילו אני פרופסור. לא יודע איך לענות לך. את שואלת שאלה מאוד קשה. יש אדם שקיבל צרור יריות בראש ולא מת, ויש בן אדם שנפתחה לו כרית אויר בראש ומת" (שם). עוד כהנה וכהנה דברים של התחמקות אמר שם המערער, אך ברי כי היה מודע לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית.

 

28.      אין לקבל את טענת המערער נגד הכרעת הדין על כך שיש בה ליקוטי אמרים מדבריהם של כמה עדים, והיא אינה מבוססת אף לא על עדות אחת שלמה מתחילה ועד סוף. בית משפט קמא הסביר בהכרעת הדין את דרך הילוכו בהקשר זה, והסברוֹ משכנע. מרבית העדים היו שוחרי טובתו של המערער, חלקם הפגינו חוסר רצון בולט להעיד. כך במישור הסובייקטיבי. בהיבט האובייקטיבי, ממקום צפייתם השונה של העדים בארוע, ובהתחשב בחשכת-הליל, יכלו העדים לקלוט בחושיהם רק חלק מנסיבות הארוע. כיוון שכך, נאלץ בית משפט קמא לחבר את חלקי התצריף לתמונה שלמה, ולהיזקק בין היתר ל"פלגינן דיבורא" ולהעדפת אמרוֹת לפי סעיף 10א לפקודת הראיות. אך מכל מקום, מפיו של המערער עצמו נאמרו בעדותו הדברים הללו: בתשובה לשאלה "לאיזה כיוון זרקת את האבן?" השיב: "שמע, לא יכול להגיד לך שדייקתי. יש את הגב, הידיים, ליד, לגב, לתחת, לכתף, מרכז הגוף" (עמוד 194 לפרוטוקול בית משפט קמא מיום 8.3.10). המערער נשאל: "למה לא כיוונת לרגליים?" ותשובתו: "מה זה נשק? אקדח? אתה מכוון לרגליים ויורה? זה אבן שנזרקה בכוונה שתפגע במרכז הגוף, שיקבל מכה בגב, ביד, בתחת, שנוכל לברוח. לא יכול לכוון, זו אבן... לא ראיתי איפה האבנים שזרקתי פגעו בשחר. היה שם חושך מצרים" (שם). גם לגבי גודלן של האבנים אין צורך לחיות מפיהם של עדים אחרים. די בדברי המערער על גודלן: "כדור וחצי של טניס" (שם, בעמודים 194-195), או "סלעים" (בסרט השחזור). ככלל, מי שמשליך שתי אבנים שכאלה לעבר פלג גופו העליון של אדם, ממרחק של מטרים ספורים, חזקה עליו כי הוא מודע לאפשרות כי בכך יגרום למותו של אותו אדם. מדובר כאמור בשתי אבנים גדולות שהושלכו בחשכה מטווח קצר של כ-6 מטרים. חזקת המוּדעוּת הנ"ל ניתנת אמנם לסתירה (ע"פ 10332/03 בלייכר נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 954 (2004)); אך המערער לא הצליח לעשות כן. ודוק: יש צורך במודעות לאפשרות שהמעשה יגרום למותו של הקורבן. אין די במודעות לאפשרות שהקרבן יספוג חבלה גופנית, כפי שהיה המצב החוקי לפני תיקון 39 לחוק. יחד עם זאת, מודעות לאפשרות גרימת חבלה חמורה עשויה בדרך כלל להקים חזקת מודעות גם לאפשרות של גרימת מוות. זאת, על-פי נסיון החיים המלמד שחבלה חמורה יכולה גם לסכן חיים. הנטל לסתור את החזקה כי היה מודע לאפשרות שהמנוח ימות כתוצאה מהשלכת האבנים לעברו, רובץ על שכמו של המערער, בהיותו מודע לכל הפחות לאפשרות גרימת חבלה גופנית חמורה למנוח; כאמור, המערער לא נשא בנטל.

 

29.      המערער מבקש הלכה למעשה להחזיק את החבל בשני קצותיו. מחד גיסא הוא טוען כי לא היה מודע לאפשרות גרימת מותו של המנוח; מאידך גיסא, הוא לא חוזר בו מטענותיו העובדתיות בבית משפט קמא, לפיהן זרק את האבנים לעבר המנוח לשם הגנה על חייו של ניר, שהיה נתון לאיום על חייו מצִדו של המנוח אשר עמד לזרוק אבנים לעברו. לפי גרסתו-שלו אפוא היה המערער מוּדע לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית, שכן הוא עצמו בחר באופן מושכל לזרוק את האבנים על מנת להגן על ניר, בסברו שחייו נתונים בסכנה.

 

30.      מסקנת הדברים היא כי אין לקבל את טענתו של המערער לפיה נסיבות העניין מבססות לכל היותר הרשעה בעבירה של גרימת מוות ברשלנות; אין מדובר במוּדעוּת אובייקטיבית גרידא, הנדרשת לביסוס עבירה של גרימת מוות ברשלנות, שכן, כאמור, התקיימה אצל המערער מודעות סובייקטיבית לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות גרימת התוצאה. הרשעתו של המערער בהריגת המנוח תעמוד אפוא בעינה.

 

31.      גזר הדין: ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב כדבר שבשיגרה ולשנות עונש שהוטל על-ידי הערכאה הדיונית, אלא רק במצבים חריגים (למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, ניתן ביום 03.07.2006); ע"פ 9437/08 אלגריסי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 12.05.2009) וכיו"ב).

 

32.      מצב הדברים בעניין שלפנינו לא נמנה על אותם המצבים המצדיקים התערבות. חיי אדם באו לקיצם בגין מריבה סתמית. גם אם השלכת האבנים לא נעשתה תוך כדי מרדף, אלא בנסיבות כמתואר, כשהמערער עמד מול המנוח במרחק של כ-6 מטר, גם אז חומרת מעשה ההריגה מצדיקה את העונש שגזר בית משפט קמא. חיי אדם קופחו, ועל משפחת המנוח נגזר לחיות חיים של כאב בצל השכול והאובדן.

 

33.      המערער ביקש להפנות לת"פ (ת"א) 40049/08 מדינת ישראל נ' מנחם אדטו (לא פורסם, ניתן ביום 25.11.08), אך לא נראה כי יש מקום להסתמך על אותה פרשה על מנת להקל בעונשו של המערער. גם שם נגזר דינו של נאשם שהורשע בהריגה באמצעות השלכת אבן לעבר המנוח. הנאשם הרים אבן גדולה, השליך אותה לעבר המנוח והאבן פגעה בבית החזה השמאלי של המנוח וגרמה למותו כעבור מספר דקות. בית המשפט גזר על הנאשם שם 8 שנות מאסר, מתוכן 6 שנות מאסר לריצוי בפועל, תוך שציין כי אין זה הארוע הקלאסי של הריגה, אשר נעשה באמצעים קיצוניים של אלימות, כגון בדקירות סכין. בית המשפט ציין שם כי ברור שהשימוש באבן נעשה באופן ספונטני ובמהלך השתלשלות העניינים. אף-על-פי-כן ציין בית המשפט כי לאור גודלה של האבן והעוצמה שבה נזרקה ניתן ללמוד על מודעותו של הנאשם לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית, וממילא – על חומרת המעשה והעונש הראוי בגינו. בעניין אדטו נגזר העונש במסגרת הסדר טיעון, וגם נסיבותיו שונות. בענייננו, המערער לא יזם מריבה עם המנוח, אלא ביקש להשקיט את הרוחות הסוערות. אך לבטח לא הייתה הצדקה לעשות כן בדרך של השלכת אבן ועוד אבן, כדרך שעשה המערער. מכל מקום, אל מול עונש מתון יחסית בענין אדטו, ישנן בפסיקה דוגמאות לרוב לענישה חמורה יותר ובמידה ניכרת. למשל, ע"פ 9090/07 חזן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 09.02.2011)). שם נגזרו 15 שנות מאסר על נאשם שהרג בנסיבות של פרץ אלימות קשה; בע"פ 10832/07 סטצ'נקו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 06.04.2010) נגזרו 13 שנות מאסר בגין הריגה שנגרמה בהכאה פעמיים באמצעות שבר מרצפת על ראשו של המנוח. עוד כהנה וכהנה דוגמאות ישנן בפסיקה לעונשים חמורים מזה שנגזר על המערער. מן הראוי להזכיר בהקשר זה גם את עברוֹ הפלילי, שתי עבירות רכוש, שתי עבירות של העדר מן השירות ועבירת סמים שבגינה ריצה שנת מאסר בפועל. העונש שנגזר על המערער הוא קשה, אבל לא במידה יתֵרה.

 

34.      העיקר הוא שהענישה חייבת לבטא את הערך של קדושת החיים. עונש קל מזה שנגזר על המערער יבטא זילות בערכם של חיי אדם. העונש צריך להיות גמול הולם ותמרור אזהרה למערער ולאחרים שכמותו. באחת נגדעו חיי אדם, בגלל פרץ פתאומי של אלימות נהרג המנוח. לחינם. העונש שנגזר על המערער בכורח הנסיבות הוא מחוייב המציאות.

 

 

35.      אשר על כן החלטנו לדחות את הערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין.

 

 

           ניתן היום, כ"ו באדר התשע"ב (21.03.2012).

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11027720_O03.doc   עבה

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il