עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 2739/11

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"ץ 2739/11

בפני:

כבוד השופטת מ' נאור

כבוד השופטת א' חיות

כבוד השופט ח' מלצר

העותר:

אימן סעיד מוחמד חמידה

נ ג ד

המשיבים:

1. בית המשפט הצבאי לערעורים

2. המפקד הצבאי

3. התביעה הצבאית

עתירה למתן צו על תנאי

תאריך הישיבה:

ט' בתמוז התשע"א

(11.7.2011)

בשם העותר:

עו"ד לביב חביב

בשם המשיבים:

עו"ד צילי נאה

פסק-דין

השופטת מ' נאור:

1. העותר הואשם בבית המשפט הצבאי ביהודה ב-17 עבירות חמורות, ובהן ניסיון לגרימת מוות בכוונה, ירי לעבר אדם (2 פרטי אישום), קשירת קשר לירי לעבר אדם, סחר בציוד מלחמתי (9 פרטי אישום), החזקת אמצעי לחימה (2 פרטי אישום), פעילות נגד הסדר הציבורי וחברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת (תיק מס' 5382/09). במסגרת משפט זוטא, טען העותר כי במהלך פרק זמן בחקירתו, הוא הוכנס לאגף בכלא שקמה, בו שהה בחדר עם חמישה אנשים אותם כינה "מדובבים", אשר היכו אותו, חנקו אותו, הצליפו בו בחוט חשמל, איימו עליו ואמרו לו שהוא חייב להודות. על מנת להוכיח טענה זו, ביקש העותר להעיד את האנשים שהיו עמם בתא המעצר ולחקרם בחקירה נגדית. התביעה טענה כי קיומם או אי קיומם של האנשים חוסה תחת תעודת החיסיון שהוצאה במסגרת אותו תיק, במובן זה שגם העדתם וגם חשיפת קיומם או אי קיומם תפגע בשיטות פעולה עליהן בדיוק באה להגן תעודת החיסיון.

2. ביום 27.12.2010 החליט בית המשפט הצבאי ביהודה (הנשיא צ' לקח והשופטים ט' בנד ו-א' דהאן, להלן: "בית המשפט הצבאי"), תוך הפניה לבש"פ 8136/10 פלוני נ' מ"י (טרם פורסם, החלטה מיום 12.12.2010), כי אמנם בית המשפט הצבאי – הערכאה הראשונה – אינו מוסמך להורות על גילוי ראיה חסויה, אולם מוסמך הוא לפרש את תעודת החיסיון על מנת לקבוע אם היא חוסה על הראיה שבנדון אם לאו. בית המשפט הצבאי פירש את תעודת החיסיון שבנדון וקבע כי היא אינה חלה על העדתם של אנשים שהיו עם העותר בתא או על חקירתם על טענת העותר לפיה נקטו כלפיו אלימות. בית המשפט הורה על זימון האנשים שהיו עם המערער בתא לעדות.

3. על החלטה זו הגישה התביעה ערעור לבית המשפט הצבאי לערעורים (עד"י 1136/11). בית המשפט הצבאי לערעורים (הנשיא א' משניות) קבע בדן יחיד (בהחלטה מיום 13.2.2011) כי בית המשפט הצבאי טעה כאשר קבע שתעודת החיסיון אינה חלה על העדתם של האנשים ששהו עם העותר בתא, ומכאן שבית המשפט הצבאי חרג מסמכותו בכך שלמעשה התיר ראיה חסויה. על-פי פסק הדין של בית המשפט לערעורים, ההחלטה על הזמנת העדים, היא למעשה פסק דין, ולכן ניתנת לערעור. כן קבע בית המשפט הצבאי לערעורים כי הבקשה לזימון לעדות למעשה היתה עתירה לגילוי ראיה שהסמכות לדון ולהכריע בה נתונה לבית המשפט הצבאי לערעורים. בית המשפט קיבל את ערעור התביעה, ביטל את ההחלטה בעניין זימונם של העדים, וקבע לפניו דיון בו יעתור הסנגור להסרת החסיון. ביום 1.3.2011, לאחר שהתקיים דיון, ניתנה החלטה נוספת על ידי הנשיא משניות שקבע כי הראיות המבוקשות על ידי ההגנה חוסות תחת החסיון, ואין מדובר בראיות חיוניות למבקש. על כן נדחתה העתירה לגילוי ראיה ונדחתה בקשת ההגנה לזמן לעדות את מי שהיו בתא עם המערער.

4. בחלוף כחודשיים, הגיש העותר את העתירה דנן, בה ביקש צו-על-תנאי המורה למשיבים ליתן טעם מדוע לא יבוטל פסק הדין של בית המשפט הצבאי לערעורים אשר ביטל את החלטת בית המשפט הצבאי בענין זימון העדים. לטענת העותר, פסק הדין של בית המשפט לערעורים ניתן בחריגה בסמכות, שכן החלטת בית המשפט הצבאי בענין הזמנת העדים היתה החלטת ביניים במשפט פלילי שעליה לא ניתן לערער. כן טען העותר בעתירתו כי תעודת החסיון אינה חלה על טענת הפסול שלו במשפט הזוטא.

6. ביום 10.4.2011 הגישה המדינה תגובה מקדמית, ובאותו יום נדחתה הבקשה למתן צו ביניים שהוגשה בסמוך לאחר הגשת העתירה (החלטת השופטת ע' ארבל מיום 10.4.2011). להודעה נוספת שהגישה המדינה ביום 6.7.2011 צורף פרוטוקול מדיון בבית המשפט הצבאי מיום 21.6.2011, בו ביקש הסנגור שהות לשקול הסדר טיעון והודיע "אני מודיע כי אנו מכריזים אלו עדיי לא רק במשפט הזוטא, אלא גם במסגרת פרשת ההגנה בתיק העיקרי". הנאשם אישר כי הוא מבין את המשמעות של הימנעותו מלהעיד בפרשת ההגנה. ביום 11.7.2011, במהלך הדיון שהתקיים בפנינו בעתירה, קבענו שאין זה ברור עדיין מה תהיה החלטתו הסופית של העותר לגבי הסדר טיעון והורינו כי בא כוחו יודיע עד 15.8.2011 מה עלה בגורל התיק. העותר הודיע לנו כי הודע לבית המשפט הצבאי כי הצדדים לא הגיעו לכל הסדר בתיק. העותר הגיש לבית משפט זה השלמת טיעון, ובתגובת המדינה להשלמת הטיעון, טענה המדינה, בין היתר, כי לאחר שהעותר ויתר על פרשת ההגנה, נקבע התיק הפלילי לסיכומים בעל-פה לתאריך 20.9.2011. לטענת המדינה, בנסיבות אלה העתירה התייתרה, נוכח העובדה שלאחר הגשתה, הודיע העותר בבית המשפט הצבאי "אלה עדיי" במשפט הזוטא ובתיק העיקרי.

7. לדעתי בין אם צודק העותר בטענותיו לגבי החלטותיו של הנשיא משניות ובין אם לאו דין העתירה להימחק על הסף מפאת אי-מיצוי הליכים. אבאר.

8. סעיף 87 לצו בדבר הוראות ביטחון [נוסח משולב] (יהודה ושומרון) (מס' 1651), התש"ע-2009 (להלן: הצו בדבר הוראות ביטחון") קובע, בדומה לסעיף 44 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971 במשפט הישראלי, המסדיר עתירה לגילוי ראיה בפני שופט בית המשפט העליון, כי עתירה לגילוי ראיה חסויה על-פי תעודת חיסיון של מפקד כוחות צה"ל באזור תידון בפני שופט בית המשפט הצבאי לערעורים. בענייננו, כאמור, לצד פסק הדין של בית המשפט הצבאי לערעורים שבו ביטל את החלטת בית המשפט הצבאי בענין הזמנת העדים, קיים שופט בית המשפט הצבאי לערעורים הליך של עתירה לגילוי ראיה חסויה – ודחה אותה.

9. הכרעת הדין במשפט הפלילי של העותר טרם ניתנה. במשפט הישראלי, השאלה אם נאשם יכול, במסגרת ערעור על פסק הדין (העיקרי) במשפט הפלילי, לערער אף על החלטת שניתנה בעתירה לגילוי ראיה לפי סעיף 44 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, הושארה בצריך עיון (ראו דנ"פ 1908/98 פלוני נ' מ"י (לא פורסם, 25.3.1998); ע"פ 6411/98 מנבר נ' מ"י (לא פורסם, 5.12.2000), פסקה 67 לפסק הדין; יעקב קדמי על הראיות (חלק 3, מהדורה משולבת ומעודכנת תש"ע) 1041). סעיף 86 לצו בדבר הוראות ביטחון קובע כי "בדיני הראיות ינהג בית משפט צבאי לפי הכללים המחייבים בעניינים פליליים בבתי המשפט של מדינת ישראל". כן קובע סעיף 153 לצו בדבר הוראות ביטחון:

"כיצד נוהגים בערעור

153. בכל ענין שבערעור, לרבות כל ענין של סמכות בית המשפט הצבאי לערעורים, הגשת הערעור והזמנת בעלי דין ועדים, ינהגו לפי הכללים הנהוגים בבית הדין הצבאי בישראל, בשינויים המחויבים לפי הענין, זולת עם יש לאותו ענין הוראה אחרת בצו זה."

סעיף 153 המצוטט מפנה אותנו לכללים הנוהגים בבית הדין הצבאי בישראל. בסעיף 460 לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955 נקבע:

"עניינים בלתי צפויים

"בכל ענין של סדרי דין שאין עליו הוראה בחוק זה או בתקנות שהותקנו לפיו, ינהג בית דין צבאי בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית משפט צדק, ובלבד שינמק את החלטתו לענין זה".

על מנת להשלים את התמונה יובהר כי סעיף 476 לחוק השיפוט הצבאי קובע כי דיני הראיות המחייבים בעניינים פליליים בבתי המשפט של המדינה מחייבים, בין היתר, בית דין צבאי, וזאת אם אין הוראה אחרת בחוק השיפוט הצבאי.

10. אינני מביעה בשלב זה כל עמדה בשאלה אם ניתן לערער, במסגרת ערעור על פסק דין פלילי של בית המשפט הצבאי, גם על ההחלטה בעתירה לגילוי ראיה. העיקר הוא שאם יורשע, העותר הוא יוכל להעלות את כל טענותיו במסגרת ערעור על פסק הדין. אם יישארו בפיו טענות גם אחרי הערעור על פסק הדין, דרכו חזרה לבית משפט זה אינה חסומה, והוא יכול להגיש עתירה חדשה אם תימצא לו עילה בדין לכך. אולם, עד מתן פסק דין בערעור העותר טרם מיצה את טענותיו במסגרת בתי המשפט הצבאיים, ובנסיבות אלה אין מקום להשקפתי שבית משפט זה יברר את עתירתו (ראו והשוו בג"צ 9642/07 פלוני נ' פלונית (טרם פורסם, 13.2.2008)).

11. בשולי הדברים: נוכח האמור לעיל אין צורך להכריע בטענת המדינה, לפיה נוכח הכרזת העותר "אלה עדיי" במשפט הזוטא ובמשפט העיקרי בבית המשפט הצבאי לאחר שהגיש את עתירתו בבית משפט זה, התייתרה עתירתו. נעיר, עם זאת, שהדברים אינם ברורים מאליהם (ראו והשוו, במשפט הישראלי, סעיף 167 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 וכן ע"פ 6949/07 עמרם נ' מ"י (טרם פורסם, 8.7.2009), פסקה 15 לפסק הדין; ע"פ 5612/92 מ"י נ' בארי, פ"ד מח(1) 302, 321 (1993)). איני מביעה גם עמדה בשאלה מי מהערכאות צדקה בהחלטותיה, ככל שתהיה לעותר עילה לפניה לבית משפט זה הדבר יכול להיעשות רק לאחר מיצוי הליכים.

12. אם תישמע דעתי – נמחוק את העתירה, טענות הצדדים שמורות להם.

בנסיבות הענין, אין צו להוצאות.

ש ו פ ט ת

השופטת א' חיות:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט ח' מלצר:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור.

ניתן היום, י"א תשרי, תשע"ב (9.10.2011).

ש ו פ ט ת