עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 2721/11

 

 

 

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

 

                                          

 

 

 

 

 

 

 

השופט ס' ג'ובראן:

 

לפנינו ערעורים על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בתפ"ח 18-08 (כבוד השופטים נ' מוניץ, ש' אטרש וע' עיילבוני) מיום 20.10.2010, ולחילופין ערעורים על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מיום 2.3.2011.

 

השתלשלות ההליכים עד כה

 

כתב האישום

 

1.        נגד המערער בע"פ 3061/11 (להלן: המערער 1 או שלומי), המערער בע"פ 3034/11 (להלן: המערער 2 או דוד) והמערער בע"פ 3062/11 (להלן: המערער 3 או אבי) הוגש כתב אישום המייחס להם, שתי עבירות של ניסיון לרצח, לפי סעיפים 305 ו-29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיפים 329(א)(1) ו-(2), וסעיף 29 לחוק העונשין; עבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 380 ו-382(א) לחוק; עבירות בנשק לפי סעיפים 144(א) רישא ו-(ב) סיפא לחוק העונשין, ועבירה של קשירת קשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין. כמו כן, כתב האישום מייחס למערערים 1 ו-2 עבירות של שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין.

 

           על פי המתואר בכתב האישום, במסגרת האישום הראשון – המערערים 1 ו-2 הינם חברים ובעלי עסקים משותפים. בין היתר, הפעילו השניים בית קפה, אשר שימש כמועדון למשחקי קלפים, בשכונת אחווה בטבריה (להלן: המועדון). המערער 3, הינו אחיו של המערער 1. למערערים 1 ו-2 הייתה שותפות עסקית בחלק ממשחקי הקלפים במועדון עם בני דודתם יניב וכפיר דדון (להלן: יניב ו-כפיר). נטען, כי בין הצדדים התגלעה מחלוקת בנוגע לחלוקת הכספים מרווחי המועדון. לכן, ביום 1.6.2008 ביקשו יניב וכפיר לשוחח עם המערערים 1 ו-2. לצורך כך, בשיחת טלפון שקיימו יניב וכפיר עם המערער 1 הוא הזמינם להגיע למועדון, באומרו כי הוא והמערער 2 נמצאים במקום. באותו היום, בשעה 16:00 לערך, הגיעו יניב וכפיר למועדון.

 

           עם הגעתם של כפיר ויניב למועדון, ניגשו המערערים 1 ו-3 לכפיר, כשהמערער 1 מטיח בו דברים בתוקפנות. כפיר ביקש מהמערער 1 לשוחח עם המערער 2, אשר ישב במרפסת, אך המערערים 1 ו- 3 חסמו את דרכו. במקביל לכך, פנה יניב לעבר המערער 2 וקרא לעברו "על מה אתם כועסים". אז, משך המערער 3 את יניב לאחור, תוך שהוא מרחיקו מהמערער 2, וכשהמערער 1 דוחפו. לפתע, משכו המערערים 1 ו-3 את כפיר הצידה, ויניב החל להתקדם לעבר המערער 2. נטען כי המערערים 1 ו- 3 פעלו באופן זה על מנת לבודד את כפיר מיניב, וכדי שהללו יוכלו לפגוע בכפיר, בזמן שתשומת ליבו של יניב מופנית למקום אחר, ובכך למנוע את התערבותו המיידית. אז, קם המערער 2 מכיסאו ועשה תנועה מאיימת בידו הימנית, הדומה לתנועה של מי שמתעתד לשלוף אקדח ממכנסיו.

 

           בשלב זה, הוציאו המערערים 1 ו-3 אקדח מרכבו של המערער 3. המערער 1 נטל את האקדח וירה מספר יריות לעבר כפיר, והמשיך לירות לעברו גם כשהוא נפל ארצה. באותה העת, עמד יניב בגבו לאירוע, כשהסתובב יניב לכיוונו של המערער 1 וראה את מעשיו, החל לצעוק לעברו. המערער 1 הסתובב ליניב, כיוון אליו את האקדח וירה לעברו מספר כדורים. אולם, יניב הספיק להרים כסא ולהתגונן בעזרתו מפני הכדורים. עוד נטען, כי המערער 1 חדל מהירי רק כאשר יניב הפיל עצמו ארצה, והשים פני מת. מיד לאחר מכן, נמלטו המערערים מהמועדון. כתוצאה מהירי נפצע כפיר באורח אנוש. בהמשך, אובחנו אצלו פגיעות רבות – איבוד דם, פגיעה בלבלב ובתריסריון, פגיעות שונות וקשות בכלי דם ופגיעות בשרירים. כפיר נזקק למספר ניתוחים והתערבויות רפואיות שונות, ובמשך תקופה של כחודש הוא היה נתון בסכנת חיים. יניב, נפצע קל מרסיס שפגע ברגלו.

 

2.        האישום השני בכתב האישום, מיוחס למערער 2. בו נטען כי מיד לאחר האירוע המתואר לעיל, הגיע המערער 2 לביתו בטבריה, הורה לאשתו לארוז תיק ובו חפצים אישיים, מכיוון שהם צרכים לעזוב באופן מיידי את טבריה. אשתו עשתה כן, והם עזבו את הבית בחופזה. כשיצאו, השליך המערער 2 את החולצה שלבש בעת האירוע לפח האשפה שברחוב. בהמשך, הם נסעו לבית קרובי משפחה בקרית שמונה, ולא יצאו את פתח הבית עד ליום 5.6.2008, שאז הם נסעו על מנת להגיע לבית הוריו של המערער 2 בחולון.   נטען, כי המערער 2 עשה כל זאת בכוונה להכשיל חקירה פלילית.

 

3.        האישום השלישי בכתב האישום, מיוחס למערער 1, בו נטען כי בסמוך לאירוע המתואר לעיל, הוא עזב את טבריה למקום שאינו ידוע למשיבה ונמלט ממשטרת ישראל, עד ליום 3.7.2008, אז נעצר במושב שדה דוד. נטען, כי לאורך כל תקופה זו ידע המערער 1 כי הוא דרוש לחקירה לגבי האירוע, ואף ידע כי הוצא נגדו צו מעצר, ולמרות זאת לא הסגיר עצמו למשטרה.

 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

 

4.       ביום 20.10.2010 ניתנה הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, במסגרתה הרשיע בית המשפט את המערערים, בביצוע בצוותא של עבירת ניסיון לרצח של כפיר, לפי סעיף 305 בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין וזיכה אותם מביצוע בצוותא של עבירת ניסיון לרצוח את יניב. כמו כן, הורשעו המערערים בביצוע בצוותא של עבירת גרימת חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיפים 329(א)(1) ו-(2), בצירוף עם סעיף 29 לחוק העונשין; בעבירת תקיפה הגורמת חבלה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 380 ו-382 לחוק העונשין; בעבירות נשק לפי סעיף 144(א) רישא ו-(ב) סיפא לחוק העונשין, ובעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א) לחוק העונשין. המערערים 1 ו-2 אף הורשעו בעבירה של שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין.

 

בסיס מרכזי לקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי שימשה עדותו של יניב, אשר בה נתן בית המשפט אמון באופן גורף. בית המשפט קבע כי עדותו של יניב הייתה מהימנה, כנה ואמיתית, בה העיד יניב בדייקנות על אשר חווה וראה, והבחין בין התרחשויות להן היה עד לבין אלו אשר אודותן שמע מכפיר. כן, מצא בית המשפט חיזוקים לגרסתו של יניב בעדותה של אמם של יניב וכפיר – ג'קלין דדון (להלן: ג'קלין); בגרסתו המוקלטת של כפיר אשר הוקלט על ידי ג'קלין ללא ידיעתו של כפיר; כמו גם תימוכין בעדויות המערערים ובמארג הראיות כולו. באשר לאי הדיוקים אשר נפלו בעדותו של יניב קבע בית המשפט המחוזי "ברור כי איננו יכול לזכור את מהלך האירוע בכל שנייה ושנייה ואין לדרוש מבן אנוש ובוודאי שלא ממי אשר חווה אירוע כה מתוח וטראומתי ... יניב סיפר את אשר חווה בפועל בדבקות מקסימאלית למהלך האירועים".

 

כאמור, בית המשפט מצא חיזוקים לגרסת ליניב בראיות שנמצאו בזירה עצמה. בין היתר בפגיעה ברצפה שנראתה כפגיעת קליע; שישה תרמילי כדור נוקרים; שני שרידי קליע בסמוך למועדון, ושריד קליע אחד בצידו המזרחי, ופגיעות הקליעים בכיסאות, בשולחן ובעציץ. בית המשפט קבע כי ממצאים אלו תומכים בגרסת יניב לפיה המערער 1 ירה למספר כיוונים ולא רק לעבר כפיר.

 

 

באשר לעדותה של ג'קלין, קבע בית המשפט כי הינה כנה, ברורה וקוהרנטית. ג'קלין בעדותה סיפרה כי שמעה על פציעתו של כפיר לראשונה כשיניב התקשר ו"צרח" כי ירו בכפיר, ולשאלתה מי ירה, הוא ענה "שלומי". כמו כן, סיפרה ג'קלין כי היא סבורה שנודעה לה על שיתוף הפעולה של יניב עם המשטרה מיניב, והוסיפה כי היא דרבנה את אותו לעשות כן. באשר להקלטתו של כפיר, העידה ג'קלין כי היא זו שבקשה להקליטו, ופנתה למשטרה בעניין זה. כאמור, בית המשפט נתן אמון מלא בעדותה בעניין ההקלטה.

 

בעניין זה נקבע כי ג'קלין הגיעה למקום המפגש עם השוטרים יחד עם יניב. שם, חנו שתי ניידות משטרה. אז, מסרה ג'קלין את תיקה לידי אחד השוטרים, ובזמן בו המתינה לקבלת תיקה עם מכשיר ההקלטה, היא תודרכה על ידי השוטר אייל הררי. מכשיר ההקלטה הוכנס לתיקה, וכשהוחזר לה התיק, הסיע אותה יניב לביתה, שם היא דובבה את כפיר לספר אודות התרחשות אירוע הירי במועדון, וכל זאת כאשר כפיר אינו יודע כי הוא מוקלט על ידה. חשיפת דבר ההקלטה לכפיר ארע, כאשר ג'קלין שמעה מאחותה כי היא יודעת שבידי המשטרה מצויה הקלטה של כפיר. אז, החליטה ג'קלין לספר בעצמה לכפיר כי הקליטה אותו. בתגובה, עזב כפיר את הבית ואף ניתק עמה קשר לתקופה מסוימת. כמו כן, בעניין ההקלטה הובאו עדויותיהם של השוטרים שתדרכו את ג'קלין באשר לאופן ביצוע ההקלטה, ועדותו של השוטר שביצע את הבדיקות הטכניות הקשורות בהקלטה ובהפעלתה. בית המשפט קבע כי ההקלטה הייתה רצופה וללא שיבושים או הפסקות במהלכה, וכן היא לא בוימה, אלא הייתה ספונטנית ואותנטית. 

 

בקלטת, תיאר כפיר את השתלשלות המעשים במועדון באופן המשתלב עם עדותו של יניב, לפיו המערערים 1 ו- 3 דחפו אותו, הוציאו נשק מרכבו של המערער 3, המערער 1 החל לירות בו והמשיך לעשות כן גם לאחר שהוא נפל לרצפה. בבית המשפט חזר בו כפיר מדבריו בקלטת, טען שאינו זוכר אותם, שאינם אמת, הם לא אירעו מעולם ושהם נאמרו תחת השפעת הכדורים אותם הוא נוטל. בית המשפט הכריז על כפיר כעד עוין, וקיבל את הודעתו כפי שזו הוקלטה על ידי ג'קלין מכוח סעיף 10א(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות) והעדיפה על פני גרסתו שנתנה בבית המשפט. בית המשפט קבע כי גרסתו של כפיר כפי שזו ניתנה בבית המשפט אינה אמינה, בה הוא לא דיבר אמת, ולא חשש לספר בדיות בבית המשפט ונהג על פי קודים עבריינים.

 

באשר לסכין שנמצאה בזירת האירוע קבע בית המשפט כי פעולות החקירה שבוצעו בנוגע לסכין היו מספקות (נבדקו ט.א., סימני דם ומיקום הסכין בזירה), ולא מגמתיות כטענת המערערים. בית המשפט קיבל את עדותו של יניב כי לא הייתה מעורבת כל סכין באירוע, ונוכח העדרם של ממצאים פורנזיים קבע בית המשפט כי הסכין היא בגדר ראייה אובייקטיבית אשר באין בכוחה להשפיע על שאלת ההרשעה.

 

בית המשפט ניתח באריכות ובהרחבה את גרסאותיהם של שלושת המערערים וקבע כי אין לתת בהם כל אמון. בית המשפט ציין כי שלושת המערערים הודו בבית המשפט כי הגרסאות אותן מסרו במשטרה ובבית המשפט עד תחילת מועד שמיעת הראיות, היו שקריות, וכי לא ניתן הסבר סביר ומתקבל על ידם לכבישת עדויותיהם. כן קבע בית המשפט כי יש בשקריהם אלו של המערערים לחזק את ראיות התביעה. בית המשפט הדגיש כי שקריהם אלו של המערערים לא היו בגדר הסבר, אלא היוו שיטה שכל מטרתה הייתה להרחיק עצמם מהעבירות אשר יוחסו להם. 

  

גרסת המערער 1 הייתה כי יניב וכפיר הגיעו למועדון ולאחר חילופי דברים קשים הם ניסו להגיע אל המערער 2 שישב ליד שולחן, אשר בקדמתו הוא עמד יחד עם המערער 3. בתגובה להתקדמותם הוא (המערער 1) דחף את יניב והמערער 3 דחף את כפיר זאת בכדי למנוע מהם לתקוף את המערער 2. אז, טען המערער 1, שלף כפיר סכין מכיסו האחורי של מכנסיו, בעוד המערער 3 מחזיק את ידיו. לכן טען המערער 1 הוא פנה לעבר העציץ בו היה חבוי אקדח, דרך אותו והורה לכפיר לעזוב את הסכין. משלא עזב כפיר את הסכין הוא ירה שתיים או שלוש יריות לכיוון צד שמאל על הרצפה. אולם, משלא הרפה גם אז כפיר מהסכין ואף פנה לכיוונו ירה בו לפלג גופו התחתון שלוש או ארבע יריות. לטענתו לאחר הירי, כפיר המשיך ללכת כמה צעדים, התיישב והיה בהכרה מלאה. ולאחר שבדק את שלומם של המערערים 2 ו-3 הוא ברח מהמקום.

 

כאמור, בית המשפט דחה את גרסתו וקבע כי אין ליתן בה אמון מאחר שהיא מגמתית, מהווה המשך ישיר לשקרים אותם מסר בחקירתו במשטרה, ואף אם היא מכילה מעט מן האמת, הרי שאין זה אלא כאשר היא משתלבת בעדותו כנגד יניב וכפיר.

 

לגרסת המערער 2, כפיר ויניב הגיעו למועדון לאחר שהם מיוזמתם ביקשו להיפגש. לכן, הם המתינו להם במועדון. לגרסתו מיד כשיצאו כפיר ויניב מהמכונית הם החלו לקלל בצורה גסה, כמי שבאו לתקוף. בהמשך לכך, יניב ניסה לגשת אליו והיו דחיפות בינו לבין המערער 1. לטענתו, הוא לא ראה את כפיר מוציא את הסכין מכיסו, אך לפתע ראה אותו אוחז בידו סכין. בשלב זה קפץ המערער 3 על כפיר, ופרק זמן קצר אחר כך הוא שמע את המערער 1 יורה לכפיר ברגליים. אז, שמע את המערער 1 מורה לכפיר לזרוק את הסכין. אולם כפיר המשיך להשתולל ולנסות לדקור את המערער 3. באותו הרגע הוא הרגיש חום בגבו, כנראה מפציעת כדור, ומיד הוא ברח למכונית.

 

לגרסת המערער 2, מדובר בקטטה ספונטאנית, שלא קדם לה כל תכנון. כמו כן הכחיש לחלוטין המערער 2 כי עשה סימן של אקדח לעבר המערער 1. בית המשפט ציין כי המערער 2 לא אחת שם עצמו כמי שאינו מבין מה נשאל, וכמי שאינו חש בטוב כדי להתחמק ממתן תשובות לשאלות, וכי הוא השתדל להתאים את תשובותיו כך שלא יזיקו לו ולמערערים הנוספים. המערער 2 אישר כי הגרסה אותה מסר במשטרה הייתה שקרית, בעוד שעדותו בפני בית המשפט היא אמת. אף לגביו קבע בית המשפט כי עדותו הייתה שקרית, מגמתית ומתחמקת וניכר היה בה כי הגרסאות בינה לבין יתר המערערים תואמו.

 

גרסתו של המערער 3 הייתה כי ביום האירוע הוא פגש במערערים בבית הוריו וביקש מהמערער 1 שיבוא עימו לסוחר מכוניות. המערער 1 הסכים ואמר לו שיצטרף אליו קודם למועדון ומשם הם ייסעו. כשהגיעו למועדון, אמר לו המערער 1 שימתין כי כפיר ויניב צריכים להגיע למקום ולאחר מכן הם ייסעו. אז, הגיעו כפיר ויניב ברכב למקום, יצאו ממנו ומיד התחילו לצעוק, לקלל ולאיים. הוא התקרב אליהם וניסה להרחיקם, ניצמד לכפיר וניסה להרגיעו ותפס את ידיו, וזאת כשכפיר אחז בסכין. לפתע הוא שמע קריאה "תוריד את הסכין" וירייה ומיד הוא ברח מהמקום. המערער 3 הודה כי שיקר בחקירתו במשטרה, הוא נימק זאת בכך שלא רצה להיות מעורב בבלגן הזה, ומשום שחשש מכפיר. בית המשפט קבע כי על אף שעדותו הייתה אמוציונאלית מאוד, לא ניתן ליתן בה אמון, שכן היא בלטה במגמתיות ובספקולטיביות. נקבע כי המערער 3 לא נתן תשובה מספקת לשאלה מדוע מסר כי גרסתו הראשונית הייתה שקרית, וכי הוא לא הצליח לשכנע כי הגעתו למועדון הייתה מקרית, מבלי שידע על הסכסוך בין המערערים 1 ו-2 ליניב וכפיר.

 

כמו כן דחה אף בית המשפט את גרסתו של העד יוסף עמר, אשר בבעלותו חנות בה נמכרים בין היתר סכינים. במסגרת עדותו טען עמר כי ביום קרות האירוע באו אליו שני בחורים לחנות – יניב ובחור נוסף הדומה לו – ורכשו ממנו סכין. בית המשפט מצא בעדותו אי דיוקים רבים, סתירות, חסרים, תמיהות, ומגמתיות רבה מאוד. לפיכך לא נתן בית המשפט בעדות זו אמון.

 

          נוכח מכלול הראיות והעדויות קבע בית המשפט המחוזי כי אכן מטרת הגעתם של כפיר ויניב למועדון הייתה ללבן מחלוקות עסקיות ביניהם ובין המערערים 1 ו- 2. בית המשפט קבע כי בניגוד לטענת המערערים הרי שהם אלה שדאגו שזירת המפגש תהיה במועדון ולא בבית ההורים. עוד נקבע כי המערערים דאגו מראש לסיועו של המערער 3 ולהבאתו של אקדח למקום. כן נקבע, כי השלושה היו שותפים מלאים בקידומם ובביצועם של מעשי האלימות במועדון. בהמשך לאמור, נקבע כי מכלול הנסיבות והראיות מלמד כי המערערים התכוונו להביא למותו של כפיר ולפגיעה ביניב. עוד נקבע כי התקיים במערערים היסוד הנפשי הנדרש בעבירה של ניסיון לרצח כפיר ותרומתם של המערערים 2 ו- 3 למעשה הייתה ממשית והם היו בעלי שליטה של ממש על ביצוען וקידומן של העבירות.

 

          לפיכך הרשיע בית המשפט את המערערים בעבירה של ניסיון לרצח לגבי כפיר וזיכה אותם מעבירה של ניסיון לרצוח את יניב. כן הורשעו המערערים בעבירה של חבלה מחמירה בכפיר ויניב, תקיפה הגורמת חבלה ממשית ביניב, קשירת קשר ועבירות בנשק. נוכח מעשיהם של המערערים 1 ו- 2 לאחר האירוע במועדון, הרשיעם בית המשפט אף בעבירה של שיבוש מהלכי משפט.

 

5.       ביום 2.3.2011 ניתן גזר דינו של בית המשפט המחוזי. במסגרתו עמד בית המשפט על חומרת מעשיהם של המערערים ופוטנציאל הנזק הקשה הגלום בהם. עם זאת, אבחן בית המשפט בין חלקיהם השונים של המערערים בביצוע המעשים. באשר למערער 1 נקבע כי הוא היה "הרוח החיה" של הפעולה, הוא אשר ניצח עליה והוא זה שירה בפועל. נקבע, כי אומנם מערער 2 היה מודע למהות וטיב הסכסוך בינם ובין כפיר ויניב, אך חלקו באירוע עצמו היה פאסיבי והוא לא עשה מעשה של ממש, פרט לתנועת היד שהורתה על התחלת הירי. בעניינם של המערערים 1 ו- 2 ציין בית המשפט את עברם הפלילי המכביד, אשר שניהם כבר ריצו בעברם תקופות מאסר. לפיכך גזר בית המשפט על המערער 1 – 12 שנות מאסר בפועל; 3 שנות מאסר על תנאי; פיצוי לכפיר בסך 35,000 ש"ח וליניב בסך 5,000 ש"ח; קנס בסך 10,000 ש"ח. על המערער 2 נגזרו 6 שנות מאסר בפועל; שלוש שנות מאסר על תנאי; פיצוי לכפיר בסך 15,000 ש"ח וליניב בסך 3,000 ש"ח; קנס בסך 7,000 ש"ח.

 

          בית המשפט איבחן את ענייננו של המערער 3 מיתר המערערים, מאחר שהוא בחור צעיר, אשר עד למועד האירוע ניהל אורח חיים תקין, נעדר עבר פלילי, שירת שירות צבאי מלא, לא נמלט מהמשטרה לאחר האירוע אלא התייצב כשנדרש, וחלקו בסכסוך עצמו שונה משל המערערים האחרים. לפיכך סבר בית המשפט כי יש לגזור על המערער 3 עונש מתון, תוך מתן משקל ממשי לסיכוי השיקום. על כן, נגזרו עליו ארבע שנות מאסר בפועל; שנים עשרה שנות מאסר על תנאי; פיצוי לכפיר בסך 10,000 ש"ח וליניב בסך 3,000; קנס בסך 5,000 ש"ח.

 

מכאן הערעורים שלפנינו.

 

טענות המערער 1

 

6.       לטענת המערער 1 שגה בית המשפט המחוזי משהרשיעו בעבירה של ניסיון לרצוח את כפיר. לטענתו, הרשעתו זו בוססה על קביעות שגויות שלפיהן הוא ירה בכפיר לא רק לעבר פלג גופו התחתון, כאשר הוא שוכב על הרצפה ונעדר יכולת להתגונן. לטענתו, קביעות אלו אינן עולות בקנה אחד עם הראיות האובייקטיביות שנמצאו בזירת האירוע, ועם חוות הדעת הרפואית של ד"ר קוגל שהוגשה על ידו. ממנה בין היתר עולה, כי לא נגרמה לכפיר פגיעה במערכת העצבים המרכזית, או בשלד נושא המשקל, ולפיכך אין מניעה רפואית כי כפיר הלך אחר פציעתו, ואפילו מספר דקות. מכך, לטענת המערער 1, נובעת המסקנה כי לא היה לו כל יסוד להניח כי הוא הותיר את כפיר מת במקום, ועל אף זאת הוא לא המשיך בירי לעברו. כן טוען המערער 1, כי לו הייתה נכונה הקביעה כי הוא ירה בכפיר כאשר הוא שוכב על הרצפה, היה ניתן לצפות כי יימצאו קליעים אשר ננעצו ברצפה או שגרמו בעת יציאתם לסימן פגיעה בולט. אולם, לטענתו במקום בו התמוטט כפיר אין אפילו פגיעה אחת ברצפה, הגם ששלושה מתוך ארבעת הקליעים יצאו מגופו. לפיכך טוען המערער 1, מתחייבת המסקנה כי כפיר לא נורה כשהיה שכוב על הרצפה. כמו כן טוען המערער 1 כי כל פגיעות הקליעים שנמצאו בזירה אינן למעלה מגובה מותניו של אדם, ואף בממצא זה יש להעיד כי הוא לא ירה לעבר פלג גוף עליון של מי מהמעורבים.

 

בהמשך לאמור טוען המערער כי על מנת להרשיעו בעבירה של ניסיון לרצח צריך היה להוכיח כי התקיים בו יסוד נפשי של "חפץ בתוצאה הקטלנית", אשר ניתן להסיקה ממכלול ראיות נסיבתיות וביניהן מ"חזקת הכוונה". לשיטתו, העובדה שהוא הותיר את כפיר כשהוא חי, כשהוא קרוב אליו מאוד, והוא חדל מן הירי בו, מבלי שגורם חיצוני גרם לכך, מלמדים כי לא היה מקום לקבוע בעניינו כי הוא חפץ בתוצאה הקטלנית, אלא הם מקימים לכל היותר כוונה לפצוע את כפיר.

 

עוד טוען המערער 1 כי בזירת האירוע נמצאו שישה תרמילים נקורים, מכך יש לטענתו להסיק כי נורו במקום שש יריות בלבד, אשר מתוכם ארבע פגעו בכפיר, ושתי היריות הנוספות, אשר נורו לעבר הרצפה והעציץ, נורו כיריות אזהרה, וכי כלל לא בוצע כל ירי לעבר יניב. בכך משיג המערער 1 על קביעת בית המשפט המחוזי שלפיה עובדת הימצאותם של שישה קליעים בלבד אינה מעידה בהכרח כי נורו שש יריות בלבד, לטענתו, קביעה זו של בית המשפט אינה מבוססת ואף אינה תואמת את ממצאי הזירה שהוגשו לבית המשפט. בעניין זה אף דוחה המערער 1 את קביעת בית המשפט המחוזי כי הוא ירה לכל עבר. לטענתו קביעה זו סותרת את עדותו של יניב ואף אינה משתלבת עם נתוני הזירה אשר הייתה צפופה וקטנה.

 

          באשר למעורבותה של הסכין באירוע, שב וטוען המערער 1, כי כפיר אחז בסכין זו ואיים באמצעותה עליו ועל יתר המערערים. לטענתו, קבלת גרסתו של יניב שלפיה הסכין לא הוחזקה על ידי מי מהמעורבים במהלך האירוע, אינה מתיישבת עם מבחן ההיגיון והשכל הישר, וכי היה על בית המשפט לקבוע כי הייתה שייכת לכפיר, או לכל הפחות הימצאותה מעוררת ספק ממשי בגרסתו של יניב. המערער 1 תומך טענתו זו בחקירתו של יניב, בה לטענתו הוא הזכיר מיוזמתו את הסכין, ובעברו "הסכינאי" של כפיר.

 

          כמו כן, טוען המערער 1 כי מכלול הראיות הנסיבתיות מצביע על העדרו של תכנון מוקדם לפגוע ביניב וכפיר. שכן, עיון בפלטי התקשורות מעלה כי כפיר ויניב הם שיצרו קשר עם המערערים, וחפשו אותם במהלך אותו היום, וכי הם אלו אשר סירבו במפורש להצעתם להיפגש בבית הוריו. עוד טוען המערער 1 כי העובדה שהוא לא נשא על גופו אקדח בעת שפרצה המריבה, אף בה יש כדי לאושש את הטענה כי לא קדם לאירוע תכנון מקודם. לפיכך טוען המערער 1 כי לא היה מקום להרשיעו בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע.

 

          באשר להרשעתו בירי לעבר יניב, טוען המערער 1, כי קביעת בית המשפט כי הוא ירה ביניב וזה ניצל אך משום שהגן על עצמו בכסא, והעמיד פני מת, עומדת בניגוד לממצאי הזירה ובניגוד למבחן ההיגיון. שכן, באף לא אחד מהכיסאות שנפגעו מהקליעים לא נותר קליע, והאפשרות שיניב לא נפגע מירי שנורה לעברו, כטענתו, מטווח כה קצר אינה סבירה.

 

          לחילופין, טוען המערער 1, כי בהתחשב במעורבותם של יתר המערערים כפי שזו נקבעה במסגרת הכרעת הדין פערי הענישה הינם קיצוניים ובלתי סבירים ויש להקל בעונשו. לעניין זה מציין המערער 1 כי על אף הנזק שנגרם לכפיר, הרי שהוא חזר לתפקוד מלא ולא נשאר בו כל מום או נכות.

 

טענות המערער 2

 

7.       לטענת המערער 2 שגה בית המשפט המחוזי משהרשיעו בעבירה של ניסיון לרצוח את כפיר. לטענתו, כלל לא הוכחה כוונת קטילה במערער 1 המקימה את יסודות עבירת ניסיון הרצח, ומשכך הרי שיש לזכות אף אותו מעבירה זו. בעניין זה טוען המערער 2 כי לא הוכח מעבר לספק סביר כי המערער 1 ירה בכפיר כאשר הוא שכב על הרצפה. לטענתו, מחקירתו במשטרה של יניב, בשונה מעדותו בבית המשפט, מסר יניב כי  המערער 1 ירה לעבר כפיר כשהוא עומד, ולאחר שכפיר נפל הוא הפנה את האקדח והחל לירות לכיוונו, ולא כפי שהעיד בבית המשפט כי המערער 1 המשיך לירות בכפיר אף לאחר שהוא נפל. כמו כן, אף המערער 2 סובר כי ממצאי הזירה אינם תומכים בקביעת בית המשפט שלפיה המערער 1 ירה בכפיר כשהוא שוכב על הרצפה. לעניין זה טוען המערער 2 כי בית המשפט בקביעותיו הסתמך בין היתר על עדות המומחה של עד ההגנה ד"ר קוגל, אולם המסקנות שהוסקו על ידי בית המשפט אינן עולות בקנה אחד עם חוות דעתו של ד"ר קוגל.

 

          עוד טוען המערער 2 כי אף אם ייקבע כי המערער 1 ירה בכפיר כשהוא שוכב, הרי שאין באינדיקציה זו כשלעצמה ללמד על כוונת קטילה, אלא יש להסיק על קיום הכוונה ממכלול נסיבות האירוע, אשר לטענתו אינן מלמדות על כוונת קטילה. שכן, המערער 1 לא נשא אקדח על גופו; קדם לירי שיג ושיח עם יניב וכפיר, ולא נוצל גורם ההפתעה עם הגעתם למועדון; שישה מתוך שבעת פצעי הירי הם בפלג גופו התחתון של כפיר, ואף לא הוכח כי הפגיעה בבטן התרחשה משום שהמערער 1 התכוון דווקא לפגוע באזור זה; כתוצאה מהירי לא נפגע איבר חיוני של כפיר.

 

          נוסף על כך טוען המערער 2, כי אף אם ייקבע כי התקיימה כוונת קטילה במערער 1 הרי שלא הוכח כי היא מתקיימת בו באופן ספציפי. שכן לטענתו, לא הובאו ראיות כי הוא ידע מראש כי המערער 1 ינסה, לכאורה, להמית את כפיר או יניב. יתרה מכך, הימלטותו ממקום האירוע מבלי שנטל חלק בפגיעה בכפיר או יניב מעידה כי הוא לא רצה במותם. עוד טוען המערער 2 כי שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי יש לראות במערערים כולם כמבצעים בצוותא לפי סעיף 29 לחוק העונשין. זאת, מאחר שלא מתקיימים המבחנים לקיומו של ביצוע בצוותא. שכן, לא הוכחה תרומתו הפיזית, יכולתו לשלוט על ביצוע הפעולות או מעורבות נפשית במידה העולה כדי ביצוע בצוותא. חיזוק לכך מוצא המערער 2 בקביעות בית המשפט בגזר הדין שלפיהן המערער 1 היה "מנהל הפעולה" ו"הרוח החיה" משקבע באופן עצמאי להיכן לכוון את הירי, כמו גם את מספר היריות. כמו כן, לטענת המערער 2, גרסתו כי אף הוא נפצע באירוע מחלישה את הקביעה בדבר ביצוע בצוותא.

 

          לטענת המערער 2, כתב האישום אינו מייחס לו אלא תנועת יד "הדומה לתנועה של מי שמתעד לשלוף אקדח ממכנסיו" אשר בוצעה בסמוך לביצוע הירי. לשיטתו, מדובר בתנועה הנתונה לפרשנות, ואינה יכולה לשמש בסיס להרשעה. כמו כן, לטענתו גרסתו של יניב בעניין זה, אשר היוותה את הבסיס להרשעתו, הינה משתנה, מתפתחת ואינה עקבית. כך, לטענתו צפייה בקלטת חקירתו של יניב מעלה, כי יניב לא הדגים באותו האופן את תנועת היד האמורה, בחקירתו במשטרה ובעדותו בפני בית המשפט. דהיינו, בחקירתו במשטרה טוען המערער 2 כי יניב הדגים תנועה יד אשר לא כללה תנועה של האצבעות, אלא רק משיכת יד לאחור, ולעומת זאת בעדותו בפני בית המשפט הציג יניב תנועת יד אשר כללה תנועת אצבעות בצורה של אקדח. כן, טוען המערער 2 כי ניתן למצוא שוני אף באופן בו מתאר ומפרש יניב את התנועה, תחילה כ"בלתי מובנת ובלתי הגיונית"; בהמשך פירשה יניב כתנועת הסחה; כתנועת איום או כניסיון לברוח מהמקום ולהתחמק מהירי. לטענת המערער 2, רק כשבועיים לאחר חקירתו הראשונית הסביר יניב כי מדובר בתנועה המדמה שליפת אקדח, והגרסה שלפיה מדובר בתנועה המסמנת נשק והמורה למישהו לירות הועלתה רק בבית המשפט. נוסף על כך טוען המערער 2 כי כל הרשעתו נסמכת על פרשנות של תנועת יד של יניב, אותה ראה במהלך אירוע טראומתי. לטענתו, יתכן והאירוע הטראומתי השפיע בדיעבד על אופן פרשנותה של התנועה על ידי יניב.

 

          לצד זאת טוען המערער 2 כי תנועת היד המיוחסת לו אינה אלא חלק משפת גופו, והיא בלתי רצונית ובלתי מתוכננת. חיזוק לטענה זו מוצא המערער 2 בצילומי השחזור וחקירתו בהם ניתן לראות לטענתו, כי הוא מבצע את התנועה באופן שגרתי ובלתי רצוני.

 

לעניין הרשעתו בעבירה של חבלה מחמירה ביניב, טוען המערער 2, כי כלל לא הוכח ברמה הנדרשת כי המערער 1 ביצע ירי לעבר יניב. לטענתו, כמות התרמילים וסימני הירי אינם מתיישבים עם קביעה זו, וגרסתו של יניב בעניין זה נמסרה רק בשלב מאוחר. זאת לצד סירובו של יניב לעבור בדיקת חיים. באשר להימצאותה של הסכין במקום האירוע, טוען אף המערער 2 כי הימצאותה של סכין בסמוך לכתם הדם, המקום בו לטענתו נפל כפיר, מקימה לכל הפחות ספק סביר בגרסתו של יניב לפיה לא קדם לירי כל איום מצדם של המערערים. לשיטתו, מכלול הראיות משמיט את הקרקע תחת הקביעה בדבר תכנון מוקדם, או כאמור לכל הפחות מקים בו ספק סביר, זאת אף נוכח אופי המקום בו התרחש האירוע – מקום מרכזי וגלוי לכל; ביום האירוע הוא קבע לאכול עם אשתו ארוחת צהריים בשעות אחר צהריים; הוא עזב את מקום האירוע בבהלה, כשהוא מותיר במקום את חפציו האישיים; לו קדם לאירוע תכנון מוקדם, הוא לא היה מגיע אחריו לביתו ואורז תיק, אלא היה מכין ציוד מבעוד מועד.  

 

          לפיכך, מבקש המערער 2 כי נקבע שהרשעתו בעבירות כמבצע בצוותא הינה שגויה, ובהתאם לכך נקל באופן משמעותי בעונשו.

 

טענות המערער 3

 

8.       המערער 3 מצטרף לטיעוני המערערים 1 ו-2 בסוגיית ההגנה עצמית; הכוונה הפלילית אותה יש לייחס למערער 1; שיוכה של הסכין שנמצאה בזירת האירוע לכפיר; הסתירה לכאורה בין קביעות בית המשפט המחוזי לממצאי הזירה וכן ליתר הנימוקים המצויים בהודעת ערעורו של המערער 1.

 

          לטענת המערער 3 שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי במהלך האירוע הוא הוציא את האקדח מרכבו, מתחת לכסא הנהג, ומסר אותו למערער 1. לטענתו, יניב מעולם לא מסר זאת לא במשטרה ולא העיד על כך בבית המשפט. אלא, לטענתו מעדותו של יניב ניתן ללמוד כי כל חלקו בזירת האירוע היה לנסות ולהפריד בין הצדדים, וכי הוא מעולם לא מסר כי הבחין בו פותח את דלת הרכב, מוציא אקדח ומסרו למערער 2.  

         

          לעניין הקלטת טוען המערער 3, כי היא נעשתה כחלק ממזימה משותפת של כפיר ויניב ונועדה להפליל את המערערים ולהסוות את חלקם האמיתי באירוע. חיזוק לכך מוצא המערער 3 במעורבותו של כפיר בהכנות להקלטה; בכך שדווקא במועד ההקלטה פתח כפיר סוגר ליבו בפני אימו; חוסר התאמה בסוגיות שונות בין עדותו של יניב וכפיר, כפי שזו עולה מהקלטת; כפיר לא פנה מיד לאימו עם היוודע לו, על-ידי החוקר המשטרתי כי הוא הוקלט ללא ידיעתו.

 

          אף המערער 3 טוען כנגד מהימנותו של יניב. לטענתו, קל להבחין כי עדותו בבית המשפט הייתה מניפולטיבית, גרסתו הייתה מתפתחת והיא תוקנה ושופצה על ידו עם התקדמות החקירה המשטרתית, ונועדה להחמיר ככל הניתן עם המערערים. המערער 3 מבקש למצוא לכך תימוכין שונים בהודעותיו של יניב במשטרה, אשר סותרות, לכאורה, את עדותו בבית המשפט, בסוגיות שונות: בחלק אותו נטל בהתרחשות האירוע; האופן בו בוצע הירי לעבר כפיר, והשאלה האם בוצע בו וידוא הריגה. כן טוען המערער 3, כי דווקא מאופן התנהלותם של כפיר ויניב ניתן ללמוד על הלך רוחם "המלחמתי" ביום האירוע, חיזוק לכך מוצא המערער 3 בהשתלשלות האירועים שקדמה לאירוע; בסכסוך הכספי בין הצדדים; בכך השניים סירבו להגיע לבית הוריו; הגעתם של כפיר ויניב למועדון ללא תיאום מוקדם, כשהם נוסעים ברכב שכור ולא ברכבו של יניב. לעניין זה טוען המערער 3 כי העובדה שלא נערך עימות בינו ובין יניב מהווה מחדל חקירתי משמעותי. כמו כן, קובל המערער 3 נגד קביעות המהימנות ביחס לג'קלין, לטענתו ג'קלין לא דיברה אמת בחקירתה ובית המשפט התעלם מכך.

 

טענות המשיבה והמערערת בע"פ 2721/11 (להלן: המשיבה)

           

9.       לטענת המשיבה אין מקום להתערב בהכרעת הדין המפורטת והמנומקת של בית המשפט המחוזי. לטענתה, הערעורים מופנים רובם ככולם כלפי ממצאי העובדה והמהימנות אשר נקבעו בהכרעת הדין. לשיטתה, קביעות אלו נסמכות ומעוגנות בראיות אובייקטיביות, והמערערים לא העלו כל נימוק המצדיק התערבות בהם. כן טוענת המשיבה כי במרכז התשתית הראייתית בהכרעת הדין ניצבת עדותו של יניב אשר בית המשפט נתן בה אמון רב, ואשר נתמכה בגרסת כפיר כפי שזו הוקלטה על ידי אמם.

 

          לטענת המשיבה מכלול הראיות מלמד כי המערערים דאגו לכך שזירת המפגש בינם ובין כפיר ויניב תהא במועדון לשם הם הביאו את האקדח מבעוד מועד. עוד טוענת המשיבה כי גרסתו העקבית של יניב לפיה כפיר נורה על ידי המערער 1 כשהוא שכוב על הארץ, מקבלת חיזוק משמעותי באמרתו של כפיר עצמו בהקלטה כי המערער 1 המשיך לירות בו כשהוא שכב על הרצפה. כך גם דוחה המשיבה את טענות המערערים בעניין האותנטיות של הקלטת. לשיטה, קביעת בית המשפט בעניין זה הינה ברורה ומעוגנת בראיות רבות: ההתרשמות מהאותנטיות של הקלטת עצמה; עדותה של ג'קלין; עדויותיהם של החוקרים שהיו מעורבים בפעולת ההקלטה; ההתרשמות מעדותו "המופרכת" של כפיר אשר התכחש לדבריו בקלטת.

 

          לטענת המשיבה אין יסוד לטענת המערערים כי  קביעת בית המשפט לפיה כפיר נורה כשהוא שוכב עומדת בסתירה לחוות דעתו של ד"ר קוגל. לטענתה, מקריאת נימוקי הערעור עולה כי טענה זו מתרכזת בממצא אחד – אי מציאתו של סימן פגיעת קליע במקום בו כפיר נורה. אולם לטענתה, ממצאי חוות דעתו של ד"ר קוגל כלל אינם מחייבים הימצאותה של פגיעת קליע ברצפה בין אם הקליע חדר לבטנו של כפיר ויצא מהצד ובין הקליע יצא מהמפשעה לא בכיוון הרצפה. זאת בייחוד נוכח העובדה שתחילתו של הירי בוצע כאשר כפיר עמד, ורק היריות האחרונות נורו לעברו כשהוא שוכב על הארץ, ונוכח מיקומם של פצעי הירי – בקדמת הגוף, אשר מעידים כי הקליעים לא עברו במסלול ישיר מבטנו לגבו של כפיר.

 

          לפיכך טוענת המשיבה כי ממצאיו של ד"ר קוגל, להבדיל ממסקנותיו, מתיישבים עם קביעות בית המשפט. כן מחזקת המשיבה את טענתה זו ב"פליטת פה" של המערער 1 בעדותו לפיה כפיר היה שרוע על הרצפה.

 

          באשר לירי לעבר יניב, טוענת המשיבה כי בית המשפט הסתמך על בקביעתו זו על עדותו של יניב אשר נמצאה אמינה ומהימנה, ותמיכתה בגרסה המוקלטת של כפיר ועל החיזוקים בממצאים האובייקטיביים שנמצאו לה בזירה. לעניין הימצאותה של הסכין בזירה, סומכת המשיבה את ידיה על קביעת בית המשפט המחוזי לפיה על סמך עדותו המהימנה של יניב ובהיעדר ממצאים הקושרים מי מהמעורבים לסכין יש להתייחס לממצא זה כניטראלי, אשר אין בכוחו לשנות מהמסקנה המרשיעה של המערערים. עוד טוענת המשיבה, כי גרסת המערערים לעניין זה הינה גרסה כבושה אשר לא ניתן כל נימוק שיש בו להסביר להעלות הסבר סיבר לכבישה.

 

          בנוגע להרשעתו של המערער 2 טוענת המשיבה, כי מעורבותו הנטענת עולה בברור מעדותו של יניב, שניתנה לעניין זה באופן עקבי ומדויק ואין לקבל לעניין זה את המערער 2 כי תנועה זו היא חלק "משפת גופו". כן טוענת המשיבה כי הנסיבות ומכלול הראיות מלמד על התיאום בין המערער 1 ו- המערער 2 לביצוע הירי בכפיר ויניב ושהמערער 1 לא הבין ופירש באופן שגוי את תנועת ידו של המערער 2.

 

          כך גם באשר לחלקו של המערער 3, טוענת המשיבה, כי לגבי חלקו בביצוע המעשים ניתן ללמוד הן מגרסת יניב והן מגרסתו המוקלטת של כפיר. עוד טוענת המשיבה כי בנסיבותיו של תיק זה ראיותיה של התביעה מתחזקות נוכח שקריהם המכוונים של המערערים הן בחקירה המשטרתית והן בבית המשפט.

 

          לעניין קיומה של כוונת קטילה, טוענת המשיבה כי זו נלמדת ממכלול נסיבות האירוע בהן – המלכודת המתוכננת, ההצטיידות המוקדמת באקדח, ירי של כדורים רבים מטווח קצר לעבר מרכז גופו של כפיר, בין היתר ביותו שרוע על הארץ והימלטות מהזירה ללא הגשת סיוע. לטענת המשיבה העובדה שכלפי יניב אין הראיות מלמדות על כוונת קטילה אינה מחלישה מהמסקנה כי כוונה כאמור התקיימה ביחס לכפיר.

 

          עוד טוענת המשיבה, כי אין ממש בטענת המערערים, לפיה הקביעה כי המעשה תוכנן על ידם מראש אינה עולה בקנה אחד עם עיתוי ומקום ביצועו – לאור יום ובמקום מרכזי והומה. לטענתה, המערערים לא נרתעו לבצע את המיוחס להם בעיתוי ובמקום כאמור ואין בכך להחליש את הראיות העומדות כנגדם. העובדה שהמערערים יכלו להפעיל שיקול דעת שונה אין בה לערער על כוונת הקטילה שהוכחה בהם, וכך גם העובדה שהמערער 2 הותיר במקום את מכשיר הסלולארי והסיגריות שלו אין בה כדי לקעקע את הכוונה שהוכחה כאמור.

 

          נוכח כל האמור, טוענת המשיבה כי אין עילה להתערב בקביעתו המבוססת של בית המשפט המחוזי לפיה אחריותם של המערערים היא כמבצעים בצוותא. שכן המערער 2 הוא שסימן את התנועה אשר בעקבותיה הובא האקדח על ידי המערער 3 למערער 1 אשר פתח בירי, כל זאת כאשר המערערים גורמים להגעתם של כפיר ויניב למועדון ומחנים את רכבם עם החזית כלפי היציאה. כל אלו, טוענת המשיבה, מעידים באופן ברור על תכנון ותיאום מוקדם בין המערערים כולם.

 

10.     לעניין העונש טוענת המשיבה כי עונשי המאסר שנגזרו על המערערים אינם הולמים את חומרת מעשיהם ואינם משקפים במידה ראויה את טיב האירוע העברייני בו הם לקחו חלק, את תוצאותיו הקשות והשלכותיו החברתיות. לדידה, אין בעונשים שנגזרו ביטוי הולם לערכים המוגנים על ידי העבירות שהורשעו בהן המערערים ולעונשים אשר קבע לצידן המחוקק. לעניין זה מוסיפה המשיבה כי לא ניתן ביטוי מספק לכך לאופייה של התנהגותם העבריינית והאלימה של המערערים במהלך המעשים ולעובדה שהם גרמו לפגיעה קשה בשני קורבנות.

 

          כן טוענת המשיבה כי בית המשפט המחוזי לא נימק מדוע הוא גזר על המערער 1 רק שתים-עשרה שנות מאסר – כמעט ממחצית העונש הקבוע בחוק וזאת כאשר לא עומדות לו כל נסיבות לקולה, אלא עבר פלילי חמור ומכביד. כך גם לטענתה לא היה מקום לגזור על המערער 2 רק עונש של שש שנות מאסר נוכח חלקו הפאסיבי לכאורה בביצוע הירי, שכן הוא היה שותף מלא לתכנון האירוע והורה על ביצועו. אף לגביו מפנה המשיבה לעברו הפלילי החמור והמכביד. באשר למערער 3 טוענת המשיבה כי חלקו במעשה העברייני הוא חמור ומתגמד לעומת העובדה שעברו הפלילי נקי.

 

          כן טוענת המשיבה כי נוכח היקפה הרחב של התופעה הקשה של שימוש בנשק חם על רקע סכסוכים של מה בכך, ראוי שיצא מסר ברור מבית המשפט של הוקעה והרתעה.

 

דיון והכרעה

         

קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי

 

11.     כפי שיפורט להלן עיקרן של קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי נסמכו על עדותו של יניב, עדותו המוקלטת של כפיר, עדותה של ג'קלין, עדויות החוקרים והראיות האובייקטיביות שנמצאו בזירה בה בוצעו המעשים.

 

מהימנות גרסתו של יניב

 

12.     המערערים קובלים על קביעות המהימנות בנוגע לעדותו של יניב והקביעות העובדתיות שהסיק ממנה בית המשפט המחוזי. כידוע, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות ממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית אלא במקרים בהם נמצא כי נפלה טעות ברורה היורדת לשורשם של דברים, או מקום  בו חוסר מהימנותו של העד בולט לעין (ראו: ע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (לא פורסם, 8.6.2011); ע"פ 900/11 עטאללה נ' מדינת ישראל, פסקאות 7-6 (לא פורסם, 7.12.2011)). משבחנתי את טענות המערערים לעומקן הגעתי למסקנה כי אין הן מקימות עילה להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי.

 

בית המשפט המחוזי מצא, ולא ראיתי כי יש בטענות המערערים כדי לפגום בקביעה זו, כי עדותו של יניב הייתה כנה, מהימנה ואמיתית, ונמצאו לה סימוכין וחיזוקים בעדותה של ג'קלין, בגרסתו המוקלטת של כפיר ובמארג הראיות כולו. מעדותו של יניב ניתן ללמוד באופן בהיר על אופן השתלשלות הדברים במועדון, הרקע שקדם למעשה הירי ואופן ביצועו.

 

13.     מעדותו של יניב עולה כי בין כפיר ויניב למערערים 1 ו- 2 התגלע סכסוך על ניהול ואופן חלוקת הרווחים מכספי הימורים ממשחקים אותם הפעילו במשותף. לגרסתו ביום 1.6.2008 לאחר שהביאו את רכבו של כפיר למוסך יצר כפיר עם המערער 1 קשר טלפוני כמה פעמים, שיחות שגלשו לצעקות. בהמשך היום ביקשו השניים להיפגש עם המערער 1 ו- 2 פנים אל פנים על מנת להסדיר את הסכסוך. באחת משיחות הטלפון אמר המערער 1 לכפיר כי הם נמצאים בבית הוריו, תחילה לא רצו השניים להיפגש בבית ההורים, אך בהמשך החליטו לנסוע לבית ההורים (שנמצא בשיכון ד' בטבריה), משלא ראו במקום את מכוניותיהם של המערערים 1 ו- 2 התקשר כפיר למערער 1 (הובא לתמיכה בטענה זו איכון הפלאפון בשכונת המגורים של הורי המערער 1, בשעה המתאימה) וברר היכן הם נמצאים. משאמר המערער 1 לכפיר כי הם במועדון נסעו כפיר ויניב למועדון.

 

כשהם הגיעו למועדון, העיד יניב, הוא ראה את שלושת המערערים במרפסת וחזית מכוניותיהם של המערער 2 והמערער 3 פונות ליציאה, באופן שהיה חריג לדרך הרגילה בה חנו המכוניות – כשחזיתם לכיוון המועדון. משהגיעו למועדון, מסר יניב, כי המערער 1 החל לצעוק ולהתקרב לעברם יחד עם מערער 3. כפיר אמר למערער 1 כי הוא מעוניין לדבר על הכנסות המועדון עם המערער 2, אשר ישב כל אותה העת על כיסא במרפסת המועדון. אז, הגיע המערער 1 לכיוונו של יניב ודחפו והחל לצעוק על כפיר. המערער 2 נעמד לפתע והחל לצעוק "מה אתם רוצים מאיתנו אנחנו אהרוג אתכם ..." (עמ' 36 לפרוטוקול). תוך כדי שהמערער 2 צועק החלו המערער 1 והמערער 3 להרחיק בדחיפות את כפיר מיניב. אז אמר יניב למערער 2 "מה קורה בכלל על מה אתה מקלל, מה קורה פה, על מה אתה מקלל" (עמ' 37 לפרוטוקול). אז, ראה יניב את המערער 2 מתרומם מכיסאו ומחווה בידו צורה של נשק ומסתכל לעברם של המערערים 1 ו- 3. יניב המשיך להתקרב לעבר מערער 2, אך שמע קולות ירי, הוא הסתובב וראה את כפיר שוכב על הרצפה כשהמערער 1 יורה באקדח לעברו. יניב הרים כסא על מנת לזרקו על המערער 1. אולם, המערער 1 הסתובב לכיוונו עם הנשק כשידו ישרה והחל לירות לעברו – לכיוון ביטנו, יניב הוריד את הכסא על מנת להגן על בטנו והמערער 1 ירה בו 3-2 יריות.

 

יניב צעק, נפל על הרצפה והעמיד פני מת. בשעה ששכב שמע יניב רכב נוסע מהמקום, הוא התרומם וראה רכב אחד חסר ושהמערערים 1 ו- 2 אינם במקום, ואת המערער 3 מתקשה להתחיל בנסיעה, אך לבסוף גם הוא נסע ברכבו מהמקום. אז, ניגש יניב לכפיר לבדוק את שלומו ומיד התקשר למד"א להזעיק עזרה, אך הוא התקשה להסביר את עצמו (הוגשה קלטת השיחה למד"א, ת/2 בה מסר יניב את מיקומו ומספר הנייד שלו). לכן הרים יניב בעצמו את כפיר ולקח אותו ברכב לתחנת מד"א הקרובה. ג'קלין, אמם של יניב וכפיר, העידה על האופן בו נודע לה על אירוע הירי במועדון "הבן של יניב התקשר אלי, צרח, אמא ירו בכפיר, ואני צעקתי מי, והוא אמר לי שלומי" (עמ' 363 לפרוטוקול).

 

14.     בהמשך עדותו תיאר יניב את חוסר רצונו לשתף פעולה עם המשטרה "פשוט כך חונכנו בבית המשטרה זה הצד השני של החוק, עם המשטרה לא מדברים ולא כלום". (עמ' 40 לפרוטוקול). את השינוי בגישתו תיאר יניב כך:

 

 "בלילה הזה שהייתי בבית החולים עם כפיר, באו אנשים עבריינים גם דתיים, שספרתי להם את המקרה כולם אמרו לי, יניב ברור לא משטרה לא כלום, אבל זה כבר חציית קווים שאין, בן אדם חצה קווים הגיע למקומות שלא היה קיים ... שזה מצב של חציית קווים שזה כבר מגעיל, שאין כבוד אפילו במקום הזה שנקרא פשע, אין כבוד לכלום. ... החלטתי שבן אדם כזה צריך לשלם, ולשלם במקום שהוא הכי הרבה פוחד ממנו, זה בית הסוהר" (עמ' 41-40 לפרוטוקול).

 

 

           בנוסף תיאר יניב את ניסיונותיהם של מקורבים למערערים לגרום לו שלא להעיד אם באמצעות איומים ואם באמצעות שוחד כספי, כמו גם את פניותיהם של נציגי משטרה אליו בדבר מידעים שיש בידיהם על איומים שונים עליו, אשר גרמו ליניב בין היתר להעלם לתקופה מסוימת.

 

15.      אדגיש, כי עיון בהודעותיו של יניב במשטרה מעלה כי הודעות אלו עקביות, בהן יניב חוזר על השתלשלות האירועים באופן כמעט זהה, ניכר כי יניב אינו מגזים בהן או מעצים את מעשי המערערים. כך גם הודעותיו אלו עולות בקנה אחד עם עדותו הראשית בבית המשפט כמו גם עם חקירותיו הנגדיות. כפי שאפרט להלן עדותו של יניב אף עולה בקנה אחד עם גרסתו המוקלטת של כפיר ועם הממצאים האובייקטיבים שנמצאו בזירת הירי. משכך הם פני הדברים, איני מוצא מקום להתערב בקביעות המהימנות באשר לגרסתו של יניב, ובקביעות העובדתיות שקבע בית המשפט המחוזי על פיה.

 

מהימנות גרסתו המוקלטת של כפיר

 

16.        כפי שעולה מדו"ח התדרוך שנערך ביום 7.8.2008 (ת/13) אותו ערך פקד אייל הררי (להלן: פקד הררי) ג'קלין מסרה כי כפיר סיפר לה פרטים אודות אירוע הירי במועדון, אך הוא מסרב לשתף פעולה עם המשטרה, ולפיכך היא הביעה את רצונה והסכמתה להקליט את כפיר באופן סמוי, על מנת שהוא יחזור ויספר את פרטי האירוע כפי שהתרחשו. פקד הררי כתב כי הדריך את ג'קלין לשאול את כפיר על פרטי האירוע, המעורבים בו וחלקם בביצועו. כמו כן, היא הודרכה שלא לגעת במכשיר ההקלטה מרגע קבלתו ועד החזרתו. 

 

17.      בעדותה הסבירה ג'קלין מה היה המניע לשתף פעולה עם המשטרה ולהקליט את כפיר: "אני חושבת שיניב אמר לי, אבי יוצא למעצר בית ואמרתי לו איך זה יכול להיות? בן אדם שבא עם נשק מוציא נשק עושה דברים כאלה, אם לא היה נשק הוא לא היה נורה, זה לא יכול להיות דבר כזה, אז דיברתי עם המשטרה וביקשתי" (עמ' 367 לפרוטוקול). כן תיארה ג'קלין את אופן ביצוע ההקלטה עצמה:

 

ת:    אחד השוטרים לקח ממני את התיק והלך למכונית השניה, אני לא ראיתי מי היה במכונית השניה, לא ראיתי שום דבר, אח"כ הוא החזיר לי את התיק ועשה לי תנועת אצבע לא לדבר.

ש:   לפני שהחזירו לך את התיק הדריכו אותך?

ת:    כן, לא לדבר לא לפתוח את התיק לא לגעת בתיק.

ש:   את בעצמך נגעת במכשיר ההקלטה, ראית את המכשיר?

ת:    לא. (עמ' 367 לפרוטוקול)

 

 

           כמו כן, הועד השוטר יעקב גבריאל – אחראי מעקב טכני של מרחב המעמקים, אשר התקין את הקלטת. הוא העיד כי הוא זה שהפעיל והפסיק את מכשיר ההקלטה (עמ' 302 לפרוטוקול). בין היתר נשאל גבריאל בחקירתו הנגדית האם הוא יכול לדעת אם נעשתה התערבות בהקלטה ואם המכשיר כובה והופעל "לא ציינתי שום תקלה בדיסק אז אם הייתה תקלה בדיסק, הייתי רושם... אני מסתכל על הקבצים, כבודה, בהתחלה, אני משמיע את הקובץ הראשון שזו תמיד הבדיקה שלי ואת הקובץ אחרון שזה בסדר הכרונולוגי של הקלטת שזה אכן תואם את להפעלה הראשונית שלי... " (עמ' 310 לפרוטוקול). וכך הסביר גבריאל כי הוא יכול לזהות אם נעשתה הפסקה או התערבות בפעולת ההקלטה. מדברים אלו הסיק בית המשפט המחוזי כי ההקלטה הייתה רציפה, ללא שיבושים או הפסקות במהלכה.

 

18.      כמו כן, בית המשפט נתן אמון מלא בעדותה של ג'קלין וקבע כי היא כנה, ברורה וקוהרנטית. ממנה עלה כי כפיר לא ידע כי היא הקליטה אותו, גם לא בעת ביצוע ההקלטה. גרסתה של ג'קלין נתמכה בגרסתו של יניב, בעדותו של פקד הררי, של יעקב גבריאל, כמו גם בעזיבתו של כפיר את הבית בעת בה נודע לו כי הוא הוקלט על ידי ג'קלין ללא ידיעתו "הוא תפס אותי ככה, ואמר לי, מה עשית, מה עשית, והוא יצא מהבית שלי ולא חזר. הגיע מישהוא מהשכונה בחור ועוד חבר, ביקשו את הבגדים וכל מה שהוא צריך, והוא עזב הלך לבית של אמא שלי" (עמ' 368 לפרוטוקול).

 

           בהקלטה עצמה (הוגש גם תמליל הקלטת – ת/44) סיפר כפיר לג'קלין כי הם הגיעו לדבר ותוך כדי שהם דיברו – "הלכו אבי ושלומי לאוטו הוציאו את הברזל, בקיצור תכננו את הכל עיני עינכ". כפיר סיפר כי הנשק הוצא על ידי המערער 3 מרכבו, וכי המערער 1 החל לירות בו "אבי פתח את האוטו שניהם נכנסו והכניסו את הראש תקתקתק הוציאו את הברזלים ישר לדפוק" וכי המערער 1 המשיך לירות בו גם לאחר שהוא נפל לרצפה:

 

ג'קלין:       שלומי המשיך לירות בך אחרי שהיית ברצפה הוא המשיך?

כפיר:         המשיך לדפוק

          

           עוד אמר כפיר כי בדיעבד הוא מבין כי הכל היה מתוכנן "זהו עכשיו לאחורה שאני רואה את זה המכוניות עיני עינכ עמדו נגד הזה, תכננו הכל, הכל עשו לפגוע להרוג עוד עיני עינכ". כך גם לאורך כל ההקלטה מביע כפיר את אכזבתו מהמערערים "תאמיני לי כל דבר שהיה לו הלו כפיר"; "הלו כפיר אני צריך אותך ואני בא כמו פראייר"; "... מה אני לא כמו אח שלו?".

 

19.      לעומת זאת בבית המשפט מסר כפיר גרסה שונה "ישבנו כמה חברה. הגיע מישהו, הגיע משהו שאני אוכל לזהות אותו עכשיו אם תראי לי אותו. התחיל לירות. מי שנפגע נפל, מי שלא ברח. ומאז אני לא זוכר כלום" (עמ' 4 לפרוטוקול, 10.12.2009). לשאלת באת כוח המשיבה ענה כפיר כי אינו זוכר שסיפר כי המערער 1 ירה בו בנשק שהוצא מרכבו של המערער 3. לפיכך ביקשה המשיבה להכריז על כפיר כעד עוין ובהסכמת הצדדים הוא הוכרז ככזה. בחקירתו הנגדית העיד כפיר כי לא ידע שהוא מוקלט, הוא זיהה בהקלטה את קולה של אימו ג'קלין ואת קולו שלו. אך מנגד הוא טען - "אבל זה לא נכון בכלל, זה נראה לי תחת השפעה של כדורים מאוד חזקים. לפעמים אני באמת לא יודע מה אני מדבר ומה אני מתכוון. לפעמים אני יורד לאוטו, אני שוכח את הקוד. זה לא נכון בכלל" (עמ' 10 לפרוטוקול).

 

           בית המשפט קבע כי מתקיימים התנאים המאפשרים את קבלתה של הקלטת כראיה קבילה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות, והעדיפה על פני עדותו של כפיר שניתנה בבית המשפט. בית המשפט קבע כי כפיר ניסה לסתור את דבריו בקלטת "בתירוצים קלושים וחסרי כל אחיזה במציאות". 

 

           אוסיף, כי ניכר שהשיחה המוקלטת בין כפיר לג'קלין אותנטית ולא מבוימת, בה ג'קלין שבה ומנסה לדובב את כפיר שיספר לה אודות אירוע הירי עד שהלה מתרצה. אז, כפיר מתאר באופן העולה בקנה אחד ואף משלים את גרסתו של יניב באשר לאופן התרחשות אירוע הירי במועדון והנסיבות שקדמו לו - "בשביל כמה גרושים מסכנים". לטענתו הכללית של כפיר, כי דבריו נאמרו תחת השפעת כדורים, אין בסיס. בשיחה כפיר מדבר באופן שוטף, הגיוני, תוך שימוש ב"סלנג" מוכר בינו ובין אימו תוך שהוא מביע את כעסו על המערערים ואכזבתו מהם, ואף מגיע למסקנה כי הירי במועדון היה מתוכנן. כן, ברור מתוכן השיחה כי כפיר לא ידע כי היא מוקלטת ולפיכך אמר את האמת. כאמור לעיל, בצדק מצא בית המשפט המחוזי חיזוק לאי ידיעתו של כפיר על ההקלטה, בכעסו על ג'קלין בשעה שגילה את דבר ההקלטה ועזיבתו את הבית שבאה בעקבותיה.

 

20.      יש להוסיף כי לשאלות רבות בחקירתו השיב כפיר כי אינו זוכר, תירץ את השוני בין הגרסאות בתירוצים קלושים, טען כי המערער 1 לא ירה בו אלא אדם אחר, וזאת על אף שהמערערים עצמם הודו כי המערער 1 הוא זה שירה, ועל כך טען כי הם משקרים. נוכח כל האמור אני סבור כי צדק בית המשפט המחוזי משקבע כי גרסתו של כפיר שנתנה בפניו אינה מהימנה, והעדיף על פניה גרסתו המוקלטת, אשר משתלבת במארג הראיות הכללי.

 

הימצאותה של סכין בזירה

            

21.      לטענת המערערים, הגורם לירי בכפיר היה הסכין אותה שלף ובה אחז, איים וסירב להרפות ממנה. חיזוק לטענתם זו מוצאים המערערים בסכין שנמצאה בזירה במרחק שני מטרים מהמקום בו שכב כפיר (ביחס להימצאותה של הסכין במועדון העיד פקד שמעון קרן, עמ' 427 לפרוטוקול). 

 

           אולם, גרסתו העקבית של יניב בעניין זה הייתה כי לא הייתה מעורבת כלל סכין באירוע, וכי כפיר כלל לא הביא או שלף סכין. כמו כן, הבדיקה הפורנזית אליה נשלחה הסכין לא העלתה כל ממצא אשר יש בו לקשור את כפיר או יניב אל הסכין. פקד הררי פירט בחקירתו כי הסכין נשלחה למעבדה לבדיקת התאמה של טביעות אצבע ו-ד.נ.א, כן מסר פקד הררי כי לא נמצאו על הסכין כל סימני דם (עמ' 176 לפרוטוקול). כמו כן, העיד אמיר שאולוף (משווה בכיר של ט.א. מז"פ משטרת ישראל, המטה הארצי) כי מתוך שני המעתקים שהופקו מהסכין, אחד כלל לא היה ניתן להשוואה, ואילו מהמעתק השני ניתן היה לשלול שייכות לטביעות האצבע של יניב, כפיר או אחד מהמערערים (עמ' 460-459 לפרוטוקול).

 

22.      על אף הממצאים הפורנזיים הברורים, טוענים המערערים כי ניתן ללמוד על מעורבותה של סכין באירוע מהודעתו של יניב במשטרה מיום 22.1.2009 (נ/2א) במסגרת אמר יניב:

 

חוקר 1:      עכשיו תגיד לי מה החלק בעצם, מה החלק של אבי בכל הסיפור הזה, אבי עמד שם...

נחקר:        בוא אני אסביר לך..

חוקר 1:      או.קי.

נחקר:        אם הם עלו עם אבי, ואבי ירד איתם, ואבי איך ששלומי הלך לכפיר, גם הוא הלך, וגם הוא סגר אותו. אבי מוכן להכל מראש. אבי לא עשה ... זה לא כאילו אתה ראית אותי פתאום מוציא סכין, אתה ... הוא עמד בצד, אז (לא ברור) הכול מוכן עם אבי.. [ההדגשה הוספה – ס.ג'.].

 

           בהמשך אותה החקירה שב ונשאל יניב אם היתה מעורבת סכין. יניב חזר ואמר כי לא הייתה מעורבת כל סכין:

 

חוקר 1:      עכשיו תגיד לי, מה הסיפור? אמרת סכינים, מה סכינים, מי הוציא סכין?

נחקר:        אף אחד לא הוציא, אני לא אמרתי...

חוקר 1:      היו הוא לא אמר סכין?

נחקר:        לא, לא אתה... אין לי בעיה שתנסה להוציא ממני, לא היה סכין

....

נחקר:        לא היה סכין

...

חוקר 1:      לא היו סכינים בכלל...

נחקר:        כלום.

חוקר 1:      בכל האירוע הזה?

נחקר:        כלום, כלום.

חוקר 1:      אף אחד לא שלף סכין?

נחקר:        כלום, כלום, רק...

חוקר 1:      אף אחד לא (לא ברור) סכין?

נחקר:        עוד פעם, האקדח נטו...

 

 

           לטעמי, ניתן להבין את אמירתו של יניב במשטרה לא כ"פליטת פה" כפי שמנסים לציירה המערערים, אלא כניסיון של יניב להסביר בחקירתו כי לא קדם למעשה הירי כל פעולה אלימה או מתגרה מצדו כלפי המערערים. כמו כן, לאורך כל חקירותיו בבית המשפט שב וחזר בעקביות יניב על כך שכלל לא היה מעורב באירוע סכין ולא נעשה בו שימוש על ידי מי מהנוכחים באירוע.

 

23.      כך גם קבע בית המשפט כי עדותו של יוסף עמר, אשר העיד כי מכר ליניב ואדם נוסף סכין, אינה מהימנה. בית המשפט מצא כי עדותו משונה מבולבלת, מגמתית, ומכוונת, רצופת תמיהות ופרכות ולכן נקבע כי אין לתת בה אמון כלל. נוכח כל האמור, לא מצאתי כל עילה בטענות המערערים המצדיקה התערבות בקביעה זו ובקביעת בית המשפט המחוזי, כי לא ניתן לשייך את הסכין ליניב או לכפיר, וכי יש לראות בה כ"עובדה אובייקטיבית שנמצאה בזירה ואין היא מלמדת על שייכותה למי מהמעורבים".

 

הירי בכפיר  

 

24.      בעדותו בבית המשפט הודה המערער 1 כי הוא ירה בכפיר, לטענתו, לאחר שכפיר הוציא סכין ואיים בה, ולא עזב את הסכין למרות יריות האזהרה אותן הוא ירה לעברו. משהחל כפיר להתקרב לכיוונו, על אף ירי האזהרה, הוא חשש ולכן ירה לעבר פלג גופו התחתון של כפיר שלושה או ארבעה כדורים. עוד טען המערער 1 כי לאחר הירי כפיר עמד על רגליו והלך כארבעה חמישה צעדים, התיישב על הרצפה, ואז הוא ברח מהמקום (עמ' 471-470 לפרוטוקול).

 

           לעומת זאת, גרסתו העקבית של יניב כפי שנמסרה במשטרה ובבית המשפט היא, שתחילה כפיר נורה כשהוא עומד על רגליו, ולאחר שהוא נפל על הארץ המערער 1 המשיך וירה בו עוד מספר יריות. כמפורט לעיל גרסת יניב בעניין זה קיבלה חיזוק משמעותי באמרתו של כפיר בשיחה שהוקלטה על ידי ג'קלין, לפיה המערער 1 "המשיך לדפוק" בו גם לאחר שהוא שכב על הקרקע.

 

25.      לטענת המערער 1, קביעת בית המשפט המחוזי כי הוא ירה בכפיר כשהוא שוכב על הארץ עומדת "בסתירה מוחלטת" לחוות דעתו של ד"ר קוגל, המומחה מטעם ההגנה (נ/20). לפיה "כל קליע שעבר דרך גופו של המתלונן ויצא ממנו היה צריך לפגוע ברצפה אילו שכב עליה המתלונן בעת הירי" ומאחר שבמקום בו שכב כפיר "לא נמצאה שום פגיעת קליע ברצפה עולה, כי לא סביר שהקליעים פגעו במתלונן כששכב על הרצפה".

 

           עם זאת, חשוב להדגיש שד"ר קוגל כתב כי ביחס לקליע שנותר בגופו של כפיר "כל האפשרויות פתוחות". היינו, לא ניתן לקבוע לגביו שהוא לא פגע בכפיר בעת ששכב על הרצפה. כמו כן, בחוות דעתו העריך ד"ר קוגל כי מאחר ונמצאו בגופו של כפיר שבעה פצעי ירי וקליע אחד נותר בחלל הבטן, פגעו בו ארבע יריות. ד"ר קוגל כתב כי אינו יכול לקבוע אילו מהפצעים הם פצעי כניסה ואילו מהפצעים נגרמו כתוצאה מיציאת הקליעים. בחקירתו בבית המשפט אמר ד"ר קוגל כי יתכן שהפצע במותן הימנית הינו פצע יציאה (עמ' 529 לפרוטוקול), כמו כן אישר ד"ר קוגל כי אם קליע יצא מכיוון המפשעה ולא בכיוון הרצפה הוא לא היה צריך להשאיר סימן על הרצפה.

 

           משילובם של מכלול נתונים אלו, איני סבור כי חוות דעתו של ד"ר קוגל סותרת את קביעת בית המשפט לפיה המערער 1 ירה בכפיר כשהוא שוכב על הרצפה. שכן, ד"ר קוגל בעצמו כתב בחוות הדעת שיתכן והקליע שנותר בבטנו של כפיר נורה לעברו כשהוא שכב על הרצפה (בלשנו – לגבי קליע זה "כל האפשריות פתוחות"). כך גם בחקירתו הוא אישר כי במידה וקליע יצא באופן אופקי לרצפה הוא לא יתיר סימן עליה, לכן לכאורה יתכן שפצעי הירי במותן ובמפשעה הינם פצעי יציאה מהם יצאו הקליעים מגופו של כפיר באופן אופקי, ולא הותירו סימנים על הרצפה. משכך, נוכח ממצאי המהימנות הברורים ביחס לגרסתו של יניב ולעדותו המוקלטת של כפיר, איני סבור כי חוות דעתו של ד"ר קוגל סותרת אותם ולפיכך צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו לפיה המערער 1 ירה בכפיר בעת שהוא היה מוטל על הארץ.

 

26.      באשר לטענתו של המערער 1 כי הוא ירה אך ורק לעבר פלג גופו התחתון של כפיר, הרי שטענתו זו אינה מתיישבת עם הערכתו המפורשת של ד"ר קוגל כי ישנה סבירות גבוהה כי הפצע בבטנו של כפיר (מעל לטבור) הוא פצע כניסה של קליע (עמ' 529 לפרוטוקול).

 

כוונת קטילה – האם הוכחה?

 

27.      בית המשפט המחוזי הרשיע את המערערים בעבירה של ניסיון לרצוח את כפיר. אולם, המערער 1 וכך גם יתר המערערים טוענים כי לא התקיים במערער 1 היסוד הנפשי הנדרש לעבירה של ניסיון לרצח.

 

           נוכח הממצאים הברורים שנבחנו לעיל, איני סבור כי יש מקום להתערב בקביעתו זו של בית המשפט המחוזי.

 

28.      לעניין התקיימות היסוד העובדתי של עבירת הניסיון לרצח, ברור כי במעשה הירי של המערער 1 בכפיר, בצירוף מכלול הנסיבות שאפפו אותו, יצא המעשה מכלל הכנה בלבד והיווה חוליה בשרשרת המעשים שאמורה הייתה להביא בסופו של דבר לביצוע העבירה המושלמת – עבירת הרצח (ראו ע"פ 10110/03 גמליאל נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (לא פורסם, 11.12.2006), אך כידוע זו לא הושלמה.

 

29.      באשר ליסוד הנפשי הנדרש בעבירה של ניסיון לרצח נקבע, כי נדרשת "קיומה של כוונת קטילה מצד הנאשם, ואין די לשם הרשעה בהוכחת כוונה למעשה אלימות בלבד" (שם, שם והאסמכתאות המובאות שם). כוונת קטילה תוכח בשני מישורים: במישור השכלי, כי מבצע העבירה צפה את התוצאה הקטלנית; ובמישור הרצוני, לפיו המבצע שאף להגשמת תוצאה זו, "על הילך דעתו ורצונו של מבצע העבירה לומד בית המשפט מראיות נסיבתיות אובייקטיביות, אשר יש בהן כדי להעיד על מצבו הנפשי של המבצע, ואשר ככלל נבחנות באמצעות "חזקת הכוונה" ובאמצעות שורה של מבחני עזר אשר גובשו ופותחו בפסיקתו של בית משפט זה" (ע"פ 9604/04 כריכלי נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (לא פורסם, 04.09.2007) (להלן: עניין כריכלי)). חזקת הכוונה היא חזקה ראייתית, הניתנת לסתירה, לפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו. "משמעותה של החזקה היא שבהיעדר ראיות לסתור ובהתקיים נסיבות חיצוניות מתאימות מוחזק המבצע כמי שמתקיימת בו הכוונה באופן שהוא צפה את התוצאה ורצה בה" (ע"פ 228/01 כלב נ' מדינת ישראל פ"ד נז(5) 365, 376 (2003)). לצד חזקת הכוונה פותחו בפסיקה מבחני עזר שונים על מנת לסייע לבית המשפט להסיק האם התקיימה החלטה להמית וזאת על סמך מכלול הנסיבות האופפת את המעשה. בין המבחנים אותם ניתן למנות לעניין זה: הכלי ששימש לביצוע המעשה; אופן ביצוע המעשה; מספר הפגיעות ומקומן; אופי התקרית שהובילה למעשה וחילופי דברים שקדמו לו (עניין כריכלי, פסקה 11).

 

30.      בחינת נסיבות המקרה שבפנינו על פי חזקת הכוונה ומכלול המבחנים הפסיקתיים בעניין זה מובילה למסקנה ברורה, כי התקיימה במערערים כוונת קטילה ביחס לכפיר. מסקנה זו נלמדת מהתכנון המוקדם של המערערים לביצוע המעשים, אשר פעלו כגוף אחד לקדמם; דחיפתו והרחקתו של כפיר מיניב; הוראתו של המערער 2 להתחיל בירי; הבאת הנשק מרכבו של המערער 3; הכלי בו נעשה שימוש, כלי נשק קטלני – אקדח; מספר היריות הכולל שנורה לעבר כפיר ובפרט אלו אשר פגעו בו; הטווח הקרוב בין המערער 1 לכפיר בעת הירי; מיקומם של פגיעות הירי – אשר חלקן מצויות בתחילת פלג גופו העליון של כפיר, ולגבי אחת מהן (הפגיעה בבטן מעל הטבור) העיד אף מומחה ההגנה כי סבירות גבוהה מאוד שזו נגרמה כתוצאה מכניסה של קליע ולא מיציאה; הירי בכפיר כשהוא שוכב פצוע על הרצפה; הימלטותם של המערערים כולם מהמקום כשהם מותירים את כפיר מוטל על הרצפה ופצוע באופן אנוש. נוכח כל האמור, אני סבור כי צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו כי התקיימה כוונת קטילה במערערים ביחס לכפיר.

 

הירי ביניב

 

31.      בכתב האישום הואשמו המערערים אף בעבירה של ניסיון רצח של יניב. בית המשפט המחוזי קבע כי לא הובאה בפניו ראיה ממשית לכך שכוונתו של המערער 1 הייתה לרצוח את יניב ומאחר ש"לא הוכח היסוד העובדתי והנפשי הנדרש לצורך הרשעה בעבירה של ניסיון לרצוח גם את יניב, כפי שהוכח לגבי כפיר" זיכה בית המשפט את המערערים מעבירה של ניסיון לרצוח את יניב. תחת זאת הרשיע בית המשפט את המערערים בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה ועבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות ביניב. בית המשפט נימק הרשעה זאת בראיות העומדות כנגד המערערים – בכך שמיד לאחר תום הירי בכפיר, פנה המערער 1 והחל לירות לכיוונו של יניב; אחד הכדורים שכוונו כלפי יניב פגע בכיסא אותו הרים באותה העת על מנת להשליכו על המערער 1 ופציעתו של יניב מנתז שפגע ברגלו.

 

           הרשעתם זו של המערערים מבוססת על עדותו המהימנה של יניב, על הקליעים שנמצאו בזירה, הכסא שנפגע מהירי והוצג בבית המשפט, התעודה הרפואית בעניינו של יניב, והחיזוק שנמצא לפציעתו של יניב אף בעדותו המוקלטת של כפיר. לפיכך אני סבור כי הרשעת המערערים בגין עבירה של חבלה בכוונה מחמירה ותקיפה הגורמת חבלה ממשית וזאת באמצעות הירי לכיוונו של יניב והפציעה שארעה בעקבותיה, מבוססת ומעוגנת בחומר הראיות ובממצאי המהימנות ואיני מוצא כל מקום להתערב בה. 

 

המערערים 2 ו – 3 מבצעים בצוותא או מסייעים?

 

32.        סעיף 29(ב) לחוק העונשין מגדיר מיהם המבצעים עבירה בצוותא להבדיל מהמסייעים לביצועה:

 

"המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, הם מבצעים בצוותא, ואין נפקה מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר".

 

 

           העיקרון המנחה את סיווגם של מעורבים כשותפים לעבירה הוא פונקציונלי-מהותי, על פיו נבדק חלקו של כל אחד מהמעורבים במעשה העברייני הכולל (ע"פ 2333/07 תענך נ' מדינת ישראל, פסקה 122 (לא פורסם, 12.7.2010)). בע"פ 4389/93 מרדכי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 239 (1996) הותוו יסודות ה"ביצוע בצוותא" תוך אבחונם מעבירת הסיוע:

 

"השוני בין המבצע בצוותא לבין המסייע מתבטא בכך שהמבצעים בצוותא משמשים גוף אחד לביצוע המשימה העבריינית. כולם עבריינים ראשיים. האחריות של כל אחד מהם היא ישירה. כל אחד מהם נוטל חלק בביצוע העיקרי של העבירה. תרומתו של כל אחד מהמבצעים בצוותא היא "פנימית". כל אחד מהם הוא חלק מהמשימה העבריינית עצמה ... "אין נפקא מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר" (סעיף 29(ב) לחוק העונשין)" (שם, בעמ' 249).

 

           אם כן, תיתכן חלוקת עבודה בין המעורבים השונים לשם ביצוע וקידום המעשה העברייני. המבחן הקובע האם מעורב בביצוע עבירה הוא מבצע בצוותא הינו האם נתונה לו השליטה הפונקציונלית-מהותית, יחד עם המבצעים בצוותא האחרים, על העשייה העבריינית; האם הוא חלק מההחלטה המשותפת לביצוע העבירה; האם הוא חלק מהתכנית הכוללת להגשמת הפעולה העבריינית האסורה; האם הוא פועל עם המבצעים בצוותא האחרים, כך שכל אחד מהם שולט – יחד עם האחרים – על הפעילות כולה (ראו ע"פ 2796/95 פלונים נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 388, 403 (1997)). 

 

33.      במקרה שלפנינו, בחינת מעורבותם של המערערים, נוכח הקריטריונים והמבחנים שנקבעו לעניין זה בפסיקה, מביאה למסקנה, כי יש לסווגם כמבצעים בצוותא. שכן, עם בואם של כפיר ויניב למועדון פעלו באופן מאורגן המערערים 1 ו- 3 על מנת להפריד בין יניב וכפיר ולהרחיקם זה מזה. כך, שהמערערים 1 ו- 3 הרחיקו לצד את כפיר בדחיפות וצעקות, תוך שהמערער 2 מנהל לכאורה שיג ושיח עם יניב. כשזיהה המערער 2 שהגיעה השעה לביצוע מעשה הירי עצמו, הוא סימן תנועת אקדח למערערים 1 ו- 3, אשר מיד פנו לרכבו של המערער 3, הוציאו ממנו את כלי הנשק והמערער 1 החל באופן מיידי לירות לעבר כפיר ומיד לאחר מכן לעבר יניב. לאחר מכן, ברחו השלושה כאיש אחד מן המקום במכוניותיהם, אשר הוחנו מבעוד מועד כשחזיתן לכיוון היציאה.

 

           הנה כי כן, המערערים הכינו תוכנית פעולה בטרם הגיעו יניב וכפיר למקום, אשר לכל אחד מהם היה חלק ותרומה לביצועה, אחריות ישירה לקידומה ושליטה על התפתחותה ועשייתה. במצב דברים זה, בדין קבע בית המשפט המחוזי כי כל אחד מהם נושא באחריות אישית למעשה.

 

34.      בעניין זה אוסיף, כי אין מקום לקבל את טענתו של המערער 2 כי תנועת היד המיוחסת לו – בה סימן למערערים 1 ו- 3 לשלוף את כלי הנשק – אינה אלא תנועה בלתי רצונית בידו. צפייה בתיעוד השחזור שנערך למערער 2 וחקירותיו אינה מחזקת או מבססת טענה זו. מהשחזור והחקירות עולה, כי למערער 2 שליטה מלאה בתנועות ידיו, לא ניכרות כל תנועות הדומות לתנועת אקדח או תנועות בלתי רצוניות אותן הוא עושה, אלא שימוש בתנועות ידיים במקומות המתאימים לכך, כחלק משפת גופו ותוך כדי דיבורו וכחלק מהאינטראקציה שלו עם החוקרים. 

 

35.      נוכח מכלול הטעמים המפורטים לעיל, לא מצאתי מקום להתערבות בית משפט זה בהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי.

 

הערעורים על גזר הדין

 

36.      הן המערערים והן המשיבה משיגים על גזר דינו של בית המשפט המחוזי. המערערים טוענים כי בית המשפט המחוזי החמיר עמם; לא נתן משקל מספיק לחלקם האינדיווידואלי בביצוע העבירות עצמן; לכך שבסופו של יום כפיר עומד על רגליו ומתפקד; ולפערים המשמעותיים בין העונשים השונים. מנגד, מערערת המשיבה על גזר הדין וטוענת כי העונשים שגזר בית המשפט המחוזי אינם הולמים את חומרת המעשים אותם ביצעו המערערים; אינם משקפים את ההתארגנות העבריינית והאלימה שהייתה בבסיס מעשיהם  ואינם מביאים לידי ביטוי באופן ברור את המסר כי שימוש בנשק אינו כלי לגיטימי לפתרון סכסוכים.

 

           אכן, אין חולק בדבר חומרת מעשיהם של המערערים, אשר בשל סכסוך כספי כמעט והביאו לאובדן חיי אדם, תוך שאינם בוחלים בנקיטה באלימות קשה כלפי שותפיהם לעסקים ובני משפחתם. המערערים פעלו כגוף אחד, בתיאום ובשיתוף פעולה על מנת לקדם את מטרתם לפגוע בכפיר ויניב. כפי שעולה מהכרעת הדין ומהראיות, כל אחד מהמערערים נטל חלק בקידום התוכנית ובהוצאתה לפועל.

 

37.      אין לי אלא להסכים עם המשיבה לכך שצריך להישמע מסר חד וברור המוקיע שימוש באלימות בכלל ובכלי נשק בפרט כאמצעי להשגת מטרות ולפתרון סכסוכים. המחיר החברתי של אלימות זו הוא כבד ובלתי נסבל. משכך איני סבור כי יש מקום להקל בעונשי המערערים. בית המשפט המחוזי כבר נתן דעתו והביא בחשבון את חלקם השונה בביצוע המעשה הפיזי עצמו כמו גם את מכלול נסיבותיהם האישיות.

 

38.      באשר לערעורה של המשיבה על קולת העונש, לא מצאתי בו טעמים המצדיקים חריגה מההלכה הנהוגה לפנינו, בדבר מתחם התערבותה המצומצם של ערכאת הערעור בעונש שגזרה הערכאה הדיונית (ראו למשל ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פיסקה 11 (לא פורסם, 29.1.2009)).

 

סוף דבר

 

39.      אשר על כן ומכל האמור לעיל, אני מציע לחבריי לדחות את כל הערעורים – הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין.

 

 

 

 

השופט ח' מלצר:       

 

אני מסכים.

 

 

 

השופט י' עמית:                  

 

אני מסכים.

 

 

 

 

           לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן.

 

 

           ניתן היום, ט"ז באלול התשע"ב (3.9.2012).

 

 

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11027210_H01.doc   שצ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il