עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 269/13

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

 

 

 

                                          

 

           לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופטת י' וילנר) אשר הורה למבקשת לדון בתכנית שהוגשה על ידי המשיבה 1, החברה לפיתוח גבעת העיזים בע"מ, לאחר שנקבע, כי המשיבה 1, כמייצגת רבע מבעלי הזכויות הקנייניות בשטח התכנית, היא "בעלת עניין בקרקע" כאמור בסעיף 61א(ב) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק).

 

           בדרום מערב העיר חיפה מצוי מתחם מקרקעין גדול הידוע בכינויו "גבעת העיזים" אשר שטחו הכולל הוא כ-630 דונם (להלן: המתחם או גבעת העיזים).

 

           בשנת 1935 אושרה תכנית בניין עיר חפ/181 אשר ייעדה את המתחם כולו למגורים. התכנית כללה  274 מגרשים בבעלות פרטית של יחידים או תאגידים בבעלות פרטית. על פי התכנית הנ"ל יועדו רוב המגרשים למגורים וחלקם לשטחים למבני ציבור ולשטח ציבורי פתוח. מאז שנת 1935 לא קודם מהלך תכנוני שיאפשר לבעלי המגרשים במתחם לממש את זכויותיהם הקנייניות על הקרקע.

 

           במהלך שנת 2005 פנו המהנדס מר ליפא ארז ועו"ד א' בנר אל עיריית חיפה בהצעה ליזום תכנית בניין עיר שתכלול איחוד וחלוקה ופיתוח תשתיות בגושים שונים בגבעת העיזים ולהגישה כיזם או בשם תאגיד של בעלי המקרקעין. העירייה התנתה את הסכמתה בכך שהתכנון יבוצע בשיתוף פעולה מלא עמה, בפיקוח ובקרה של משרד מהנדס העיר וכן בתנאים נוספים שאינם רלוואנטיים לענייננו. ביום 1.12.2005 חתמו הצדדים על מסמך הבנות בעניין זה.

 

           לצורך מימוש תכנון גבעת העיזים ולשם איגודם של בעלי המקרקעין לפעולה משותפת להליך תכנון המתחם, יוסדה החברה לפיתוח גבעת העיזים בע"מ, היא כאמור המשיבה 1. עם הקמתה, הכינה המשיבה 1 בשיתוף פעולה מלא של עיריית חיפה תכנית רעיונית אשר הוצגה לאישורו של מהנדס העיר חיפה. במהלך השנים קיימו נציגי המשיבה 1 ויועציה מגעים מתמשכים ורצופים עם נציגי העירייה לרבות פגישות רבות בהן נדונה התכנית המוצעת לפרטיה.

 

           ביום 24.1.2007 נחתם בין עיריית חיפה לבין המשיבה 1 מסמך הבנות נוסף לפיו הוסכם כי המשיבה 1 תשלים הכנתה של תכנית מפורטת כמתואר במסמך. עוד הוסכם כי מהנדס העיר ילווה את הכנת התכנית ועם השלמתה היא תוגש לאישור הועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה ולאחריה לאישור הועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה.

 

           לאחר פעילות ענפה ביותר של המשיבה 1 בקידום התכנית בתיאום עם נציגי העירייה, לרבות קבלת אישור מחלקת המים ואישור מחלקת הדרכים לתכנית, הוגשה התכנית על ידי המשיבה 1 בלבד לוועדה המקומית ולוועדה המחוזית, מאחר והעירייה הודיעה למשיבה 1 כי אין בכוונתה לתמוך בתכנית ולהצטרף להגשתה למוסדות התכנון מטעמים שונים. התכנית קיבלה מספר חפ/2169 (להלן: התכנית שהוגשה). 

 

           ביום 6.1.2011 קיבלה המשיבה 1 מכתב מהוועדה המחוזית בו נאמר כי התכנית תובא לדיון לאחר שיתמלאו דרישות הסף והתנאים המינימאליים לקליטת תכנית בהתאם לתקנות ולהנחיות משרד הפנים. ביום 13.6.2011 הודיעה הועדה המחוזית למשיבה 1, כי לא תדון לגופה בתכנית חפ/2169 מאחר שהתכנית אינה עומדת בדרישת תנאי הסף שנקבעו בחוק שעניינם הגשת תכנית על ידי "בעל הקרקע או מי שהוא בעל עניין בקרקע". משמע, הועדה המחוזית החליטה שלא לדון בתכנית חפ/2169 שהגישה המשיבה 1 היות ולדעתה, המשיבה 1 אינה "בעלת עניין בקרקע" מושא התכנית ולכן אינה זכאית להגיש תכנית מתאר (להלן: התכנית או ההחלטה).

 

           או אז, עתרה המשיבה 1 לבית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים בעתירה לבטל את החלטת הועדה המחוזית ולהורות לה לדון בתכנית לגופה.

 

           בית המשפט המחוזי קיבל את העתירה והורה לוועדה המחוזית לדון בתכנית שהוגשה על ידי המשיבה 1 בקובעו כי למשיבה 1, המאגדת בתוכה רבע מכלל בעלי הזכויות הקנייניות בקרקע נושא התכנית, יש "עניין בקרקע" במובן מונח זה בסעיף 61א(ב) לחוק. מסקנה זו תמך בית המשפט הן בלשון הסעיף שאינו מצמצם את "בעלי העניין" לרוב בעלי הזכויות בקרקע, הן בהיסטוריה החקיקתית של הסעיף והמגמה העולה מתיקון 43 להרחבת מעגל ה"שותפים" בהליכי התכנון והן בהגיונם של דברים ושורת הצדק לאור התנהגות העירייה אשר גילתה דעתה משך שנים כי היא מכירה בזכות המשפטית של המשיבה 1 להכין את התכנית ולהגישה והפגיעה הקניינית הנגרמת לבעלי החלקות כתוצאה מאי הגשת תכנית מעודכנת מאז שנת 1935.

 

           על פסק הדין של בית המשפט המחוזי הגישה המבקשת ערעור לבית משפט זה, במסגרתו הגישה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד למתן פסק דין בערעור, היא הבקשה שלפני. עיקר טענת באת כוח המבקשת הוא, כי יש לעכב את ביצוע פסק הדין על מנת למנוע פגיעה בצדדים שלישיים אשר יידרשו לעלויות ולטרחה מרובים בהמשך ההליך התכנוני, למנוע אובדן זמן תכנוני יקר של הועדה המחוזית, אשר תידרש לדון בתכנית, חלף טיפול בתכניות אחרות העומדות בתנאי הסף הדרושים. עוד טוענת היא, כי יש לעכב את ביצוע פסק הדין כדי למנוע מצב בו עד לבירור הערעור יהפוך הערעור לתיאורטי.   

 

           מנגד, מתנגדת המשיבה 1 (להלן: המשיבה 1 או החברה) לבקשה ומבקשת לדחותה. לטענתה, הבקשה אינה מגלה עילה כלשהי לסטייה מהכלל בדבר ביצוע מיידי של פסק הדין ומכל מקום המבקשת לא השכילה להצביע על עילה שכזו. לטענתה, סיכויי הערעור קלושים והיעתרות לבקשה לעיכוב ביצוע, יש בה כדי לגרום לפגיעה קשה במאות בעלי מקרקעין במתחם גבעת העיזים, לא אלה בלבד שהם חברים אצל המשיבה, אלא לכל בעלי המקרקעין בו, גם אלה שהמבקשת כה מגינה על זכויותיהם. לטענתה, כל עיכוב בקיום הדיון בוועדה המחוזית יפגע קשות בכל בעלי המקרקעין במתחם גבת העיזים, פגיעה בלתי צודקת. עוד טוענת המשיבה 1, כי מי שהמתינו כמעט 80 שנה לתכנית וזכו בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, אין כל הצדקה כי ימתינו יום אחד נוסף, רק בשל החשש – שאינו מוכח כלל – כי הוועדה המחוזית עלולה לדון בתכנית שבדיעבד לא תאושר לדיון.

 

           המשיבות 2-3 הודיעו לבית המשפט, כי הן תומכות בבקשת המבקשת לעיכוב ביצוע.

 

           לאחר עיון בבקשה ובתגובת המשיבה, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות.

 

           הכלל הרחב קובע, כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים". כך קובעת תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. רק במקרים חריגים יעוכב ביצועו של פסק-הדין, במיוחד כאשר עסקינן בפסק-דין כספי. משמע, אין די בהגשת ערעור או בהכרזה על כוונה להגיש ערעור על-מנת לעכב את ביצוע ההחלטה. כך למשל, יינתן עיכוב ביצוע כאשר המבקש מצליח להראות כי באם לא יעוכב פסק-הדין, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, היה וערעורו יתקבל. נטל השכנוע, כי קיים נימוק אשר יצדיק היעתרות לבקשה, מוטל על המבקש (ראו ע"א 2965/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נ(1) 668, 672; ע"א 6626/96 בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד השומה, פ"ד נ(5) 403).

 

           יפים לעניין זה דברי השופט י' זמיר בבש"א 2966/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נ(1) 668, 670:

 

"צריך טעם מיוחד כדי שבית משפט לערעורים ימנע בעד מי שזכה בדין ליהנות מפרי הזכייה. לכן הגשת ערעור, כשהיא לעצמה, אינה מונעת בעד הזוכה להוציא לפועל את פסק הדין או לפעול על-פי פסק-הדין בכל דרך אחרת. מי שמבקש כי בית המשפט לערעורים ימנע בעד הזוכה לפעול על-פי פסק הדין, ולו רק באופן זמני, נושא בנטל, ואין זה נטל קל, לתמוך את הבקשה בטעם טוב".

 

           אשר לעניינה של המבקשת – ומבלי לנקוט עמדה לגבי סיכויי הערעור, ואפילו סברתי, כי סיכויי הערעור מאוזנים, שוכנעתי, כי באיזון בין הנזק העלול להיגרם למבקשת באי עיכוב ביצוע פסק הדין לבין הנזק שייגרם למשיבה 1 אם יעוכב פסק הדין, ידה של המשיבה 1 על העליונה. טענות המבקשת מסתמכות בעיקרן על תקיפת מסקנות פסק הדין של בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קבע כאמור, כי יש להכיר במשיבה 1 כ"בעלת עניין בקרקע" וזאת בין היתר בהסתמך על התנהגות העירייה והועדה המקומית אשר גילו דעתן משך שנים כי הן מכירות בזכות המשפטית של המשיבה 1 להכין את התכנית ולהגישה. עוד נקבע, כי הורתה של תכנית חפ/2169 היא במחשבה תחילה שהגו המשיבה 1 ביחד עם עיריית חיפה והוועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה. כל עיכוב נוסף בקיום הדיון בוועדה המחוזית יפגע קשות בכל בעלי המקרקעין במתחם גבעת העיזים, פגיעה בלתי מוצדקת, זאת במיוחד לאור העובדה שמדובר במי שהמתינו כמעט 80 שנה לתכנית וזכו בפסק הדין של בית המשפט המחוזי. אשר למאזן הנוחות, אני סבור, כי הוא נוטה לטובת המשיבה 1, שכן המבקשת לא הוכיחה, כי ייגרם לה נזק בלתי הפיך מביצועו המיידי של פסק הדין. מטעמים אלה כולם, לא מצאתי עילה, המצדיקה עיכוב ביצוע פסק הדין עד למתן פסק דין בערעור.

 

           אשר-על-כן, הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית.

 

           המבקשת תשלם למשיבה 1 הוצאות משפט בסך 5,000 ש"ח.

 

           ניתנה היום, ח' באדר התשע"ג (18.2.2013).

          

 

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   13002690_H02.doc   דפ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il