עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 2623/12

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

מ"ח 2623/12

לפני:

כבוד השופט ס' ג'ובראן

המבקש:

פלוני

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

בקשה שלישית לקיום משפט חוזר לפי סעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984

החלטה

לפניי בקשה, שלישית במספר, להורות על קיומו של משפט חוזר, לפי סעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט).

ביום 8.7.2003 הרשיע בית המשפט המחוזי בנצרת (ת"פ 1040/02, כבוד סגן הנשיא, השופט א' אמינוף והשופטים ז' הווארי ו-נ' מוניץ) את המערער בעבירות של אינוס בנסיבות מחמירות (שני מקרים), מעשה מגונה בנסיבות מחמירות (מספר מקרים), חטיפה לשם חבלה או עבירת מין, תקיפה לשם ביצוע פשע, כליאת שווא, הדחה בחקירה בנסיבות מחמירות, נהיגה ללא רישיון נהיגה בתוקף ונהיגה ללא פוליסת ביטוח תקפה. כפי שעולה מכתב האישום המתוקן, ביום 24.1.2002, הבחין המבקש בקטינה ילידת 1993 שעשתה את דרכה לבית הספר (להלן: המתלוננת). המבקש הסיט את רכבו לעברה, עצר בסמוך אליה וביקש ממנה שתעזור לו. המתלוננת סירבה והשיבה כי היא ממהרת לבית הספר. בעקבות זאת, ירד המבקש מהרכב, אחז בחוזקה בחולצתה, הרים אותה, הכניס אותה לרכב בניגוד לרצונה, נעל את דלת הרכב ונסע לביתו. כשפתח את הדלת אמר למתלוננת "את לא תצליחי להתחמק ממני". בהמשך, הכניס אותה לביתו בכוח ונעל אחריו את הדלת. כשהיו בתוך הבית, אמר לה המבקש שאם תספר להוריה הוא יהרוג אותה וישבור לה את הרגליים. בהמשך, הוא הכניס אותה לאחד החדרים, הפשיט אותה בכוח והחל לגעת בגופה. בין היתר, נגע המבקש באיבר מינה, ואף החדיר את אצבעותיו תוך שהוא מסב לה כאב. לאחר מכן, התפשט מבגדיו, השכיב אותה בכוח על רצפת החדר והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה עד אשר הגיע לסיפוקו המיני. רק אז, איפשר לה המבקש להתלבש ולצאת מהבית.

הכרעת הדין מבוססת על עדותה של המתלוננת בפני חוקרת הילדים שהוגשה לבית המשפט באמצעות קלטות וידאו, וכן על עדותה של חוקרת הילדים שהעידה כי התרשמה שהמתלוננת אכן חוותה את האירוע עליו סיפרה בחקירתה. מצפייה בקלטות, התרשם בית המשפט כי עדותה של המתלוננת מהימנה. זאת, בין היתר, שכן ילדה בגילה אינה מסוגלת להמציא כל כך הרבה פרטים מדמיונה וברור מעדותה שהיא חוותה אירוע טראומטי. טענות המבקש בדבר זיהום חקירתה של המתלוננת נדחו על ידי בית המשפט. בית המשפט קבע כי קיים סיוע לעדותה של המתלוננת, וזאת מעבר לשתיקתו של המערער. כך, התייחס בית המשפט בהקשר זה למצבה הנפשי של המתלוננת לאחר האירוע, לממצאים הרפואיים, לשחזור שנעשה עם המבקש בדירתו וכן להתנהגותו והודעותיו במשטרה המהוות ראשית הודיה. ביום 4.11.2003 הטיל בית המשפט על המבקש עונש של 14 שנות מאסר בפועל, הפעלת שנת מאסר על תנאי באופן מצטבר, מאסר מותנה, פסילת רישיון לתקופה של שנתיים ופיצוי למתלוננת בסך של 15,000 ש"ח.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ערער המבקש לבית משפט זה (ע"פ 10968/03). ביום 4.8.2004 דחה בית המשפט (השופטים ד' בייניש (כתוארה אז), מ' נאור ו-י' עדיאל) את הערעור וקיבל את הערעור שהגישה המשיבה על גזר הדין, כך שתקופת המאסר שהוטלה על המבקש הועמדה על 20 שנים. בפסק הדין נקבע כי הרשעתו של המבקש מבוססת היטב ומעוגנת בחומר הראיות שאינו מותיר ספק סביר ביחס לאשמתו. כך, בין היתר, נקבע כי תיעוד חקירתה של המתלוננת הוא תיעוד משכנע וכי בחומר הראיות מצוי סיוע למכביר אשר יש לו ערך אף מעבר לסיוע הנדרש במקרה זה. עוד נקבע, כי המבקש זכה להגנה מלאה בערכאה הדיונית ואין בסיס לטענתו בדבר כשל בייצוג.

בשנת 2005 הגיש המבקש בקשה ראשונה לקיומו של משפט חוזר, שבה טען, בין היתר, כי הרשעתו הייתה כרוכה בעיוות דין. ביום 17.7.2005 נדחתה בקשתו (מ"ח 1538/05, השופט א' א' לוי). בהחלטה נכתב כי בטענות המבקש אין כדי לבסס ולו חשש לקיומה של איזו מהעילות המוכרות לקיומו של משפט חוזר וכי אין בהן ממש. בשנת 2010 הגיש המבקש בקשה שנייה לקיומו של משפט חוזר, שבה טען, בין היתר, כי לא הוצגו בפני בית המשפט המחוזי ראיות לקיום מגע מיני בינו ובין המתלוננת. עוד נטען כי נפלו פגמים בחקירת המתלוננת על ידי חוקרת הילדים. ביום 19.5.2011 נדחתה בקשתו (מ"ח 2655/10, השופט ע' ארבל). בהחלטה נקבע כי הבקשה לא מעלה אף אחת מהעילות המנויות בחוק בתי המשפט וכי המבקש לא הצביע על ראיות או עובדות נוספות שיש בהן כדי לשנות את תוצאת ההליך או הוכיח כי קם חשש לעיוות דין. עוד נקבע כי טענות המבקש נדונו בהרחבה בערכאה הדיונית ובערכאת הערעור ונדחו בפסקי דין מנומקים ומבוססים, וכי גם לגופו של עניין אין בהן ממש.

כעת, עותר המבקש פעם נוספת להורות על קיומו של משפט חוזר בעניינו. לטענתו, בקשתו הקודמת זכתה להתייחסות שטחית בלבד ותוך התעלמות מסוגיות מהותיות. בבקשתו, טוען המבקש שלוש טענות מרכזיות. הראשונה, עניינה בבדיקה הרפואית שעברה המתלוננת. לטענתו, הבדיקה העלתה כי המתלוננת בתולה וכי אין חבלות או דימומים ולא נלקחה תמונה של האזור. לטענתו, בחקירתה הנגדית, אמרה הרופאה שערכה את הבדיקה כי הממצאים היו שגרתיים ויכלו לנבוע מסיבות טבעיות. עוד נטען, כי פרופסור יהודה היס, שהעיד אף הוא בהקשר זה לא בדק את המתלוננת בעצמו. לטענת המבקש אין ממש באמירתו של היס שלפיה הרופאים בבתי החולים אינם מומחים ברפואה משפטית ולכן אינם יודעים לבסס נכון את הממצאים. עוד נטען בבקשה כי ממצאיו של היס סותרים את עצמם וכן את הממצאים של הרופאה בבית החולים. הטענה השנייה, עניינה במחדלים שנפלו בחקירת המתלוננת. לטענתו, המתלוננת נחקרה כעבור ארבעה ימים מיום הגשת התלונה ולכן סביר כי עדותה זוהמה. עוד נטען כי בית המשפט נהג בסלחנות למרות שחוקרת הילדים הפסיקה את צילום החקירה מספר פעמים בניגוד לנוהל האוסר על כך. לטענתו, הפסקות אלה מעוררות חשד כי המתלוננת תודרכה בזמן חקירתה. שלישית, טוען המבקש כי אין ביסוס לעבירת החטיפה. לטענתו, אין זה סביר שאין ראיות לחטיפה שכן מדובר ברחוב הומה בשעות הבוקר. עוד נטען, כי לא נמצאו ראיות ברכב אשר מאשרות את נוכחות המתלוננת. בנוסף, המבקש טוען כי מעולם לא היה לו רכב ואף לא רישיון נהיגה, והוא לא ידע את קוד האזעקה של הרכב ולכן לא יכול היה לנהוג בו מבלי למשוך את תשומת לב השכנים לכך.

מנגד, מתנגדת המשיבה לקיומו של משפט חוזר בעניינו של המבקש. לטענתה, המבקש חוזר על טענותיו, שנבחנו בערכאה הדיונית ובערכאת הערעור ונדחו. עוד נטען כי המבקש לא מעלה בבקשתו אף אחת מהעילות הקבועות בחוק בתי המשפט בעניין קיומו של משפט חוזר. יתרה מכך, טענותיו של המבקש נטענו בבקשותיו הקודמות למשפט חוזר ונדחו על ידי בית משפט זה. לגופו של עניין, נטען כי בית המשפט המחוזי קבע כי מהעדויות שהוצגו בפניו עולה שלא ניתן לשלול אלימות מינית במתלוננת בהתאם לממצאים הרפואיים, כי אין ממש בטענות בנוגע לזיהום עדותה של המתלוננת, וכי העדויות מובילות למסקנה כי מפתחות הרכב היו בהישג ידו של המבקש.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דינה להידחות.

כידוע, מתן אפשרות לקיומו של משפט חוזר אינה ניתנת דרך קבע, שכן לאחר הפיכת עניינו של המבקש לחלוט, ניתן משקל רב לעקרון סופיות הדיון, באיזונו של זה אל מול השאיפה לחקר האמת ועשיית צדק (ראו למשל מ"ח 7929/96 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 529 (1999)). עקרון סופיות הדיון מגשים את שימור ההרתעה שיוצר פסק הדין החלוט, וכן את היעילות והאינטרס הציבורי "כי להתדיינות המשפטית – ולהתדיינות הפלילית בכלל זה – יהיה סוף. הפסיקה צריכה להיות יציבה, ובתי המשפט צריכים להיות פתוחים לשרת את ענייניהם של נאשמים אחרים, הממתינים לבירור משפטם" (מ"ח 6778/01 אסבן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.11.2001) (להלן: פרשת אסבן)). בהתאם לאיזון זה בין האינטרסים המתנגשים, נקבע כי אין להורות על קיומו של משפט חוזר רק כדי לאפשר למבקש לברר את עניינו מחדש. משפט חוזר הוא החריג, ולא הכלל, ויש להגביל אפשרות זו רק למקרים בהם מתקיימת אחת מן העילות המנויות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט. משפט חוזר לא יתקיים אך ורק משום שנאשם מתקשה להשלים עם הרשעתו (מ"ח 7203/07 כהן נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (לא פורסם, 30.6.2008)).

בענייננו, לא שוכנעתי כי הבקשה מבססת אחת מהעילות המנויות בחוק בתי המשפט או כי מקרה זה הוא מקרה חריג המצדיק קיומו של משפט חוזר. טענותיו של המבקש נבחנו באופן מעמיק ומנומק על ידי הערכאה הדיונית וערכאת הערעור, אשר קבעו, פה אחד, כי הראיות שהציגה המשיבה מספיקות על מנת להרשיעו בעבירות שיוחסו לו. כעת, חוזר המבקש על טענותיו, ומבקש כי נבחן אותן שוב ונתערב בהכרעות עובדתיות של הערכאה הדיונית. אלא, שאין מטרתו של משפט חוזר לבדוק פעם נוספת את העובדות ששימשו יסוד להרשעת המבקש, על יסוד טענות שכבר קיבלו מענה בעבר (פרשת אסבן, בפסקה 9). בנוסף, טענותיו של המבקש הועלו בבקשות למשפט חוזר שהגיש בעבר, ונדחו, ואך מטעם זה ניתן לדחות את בקשתו הנוכחית, כאמור בתקנה 8 לתקנות בתי המשפט (סדרי דין במשפט חוזר), התשי"ז-1957. אוסיף, מעבר לנדרש, כי אף לגופו של עניין, לא מצאתי ממש בטענותיו של המבקש ולא שוכנעתי כי יש בהן כדי להוות ראיות חדשות שלא נידונו בעבר, או כדי להצביע על עיוות דין שנפל בניהול ההליך בעניינו.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, י"ח בכסלו התשע"ג (2.12.2012).