עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 2428/12

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

דנג"ץ 2428/12

לפני:

כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור

המבקש:

פלוני

נ ג ד

המשיבים:

1. ראש ממשלת ישראל

2. הועדה לטיפול במאוימים של מתאם הפעולות

בשטחים

3. מנהלת הסיוע והשיקום

4. המנהל האזרחי

5. שירות הבטחון הכללי

6. משרד הפנים

7. משטרת ישראל

8. מדינת ישראל

בקשה לדיון נוסף על פסק דינו של בית המשפט העליון ב-בג"ץ 9357/10 מיום 7.3.2012 שניתן על ידי כבוד הנשיא א' גרוניס והשופטים: ח' מלצר ו-נ' סולברג

בשם המבקש: עו"ד מיכאל י' טפלו

בשם המשיבים: עו"ד עמרי אפשטיין, עו"ד הילה גורני

החלטה

1. לפני בקשה לקיום דיון נוסף על פסק דין של בית המשפט העליון בו נדחתה עתירת המבקש לקבלת מעמד בישראל.

הרקע וההליכים

2. המבקש שהינו יליד אזור יהודה ושומרון סייע במשך תקופות מסויימות לפעולות של משטרת ישראל. המבקש זומן לחקירות שונות ברשות הפלסטינית ופנה למשיבים בבקשה לקבלת מעמד בישראל נוכח האיום שלטענתו נשקף לחייו בשטחים. אין צורך לעמוד על כל השתלשלות העניינים. העיקר לענייננו הוא כי ועדת המאויימים דחתה בסופו של דבר את הבקשה בשל האיזון בין מידת הסיכון הנמוך, אם בכלל, הנשקף למבקש בשטחי הרשות, למול הסכנה החמורה הנשקפת ממנו לשלום הציבור בשים לב לפעילותו הפלילית הענפה. המבקש הורשע לפחות ב- 15 הליכים פליליים בעבירות שונות לרבות פריצות וגניבות מבניינים ומכלי רכב, ביצוע שוד בנסיבות מחמירות, איומים, תקיפה ועוד. המבקש הגיש עתירה נגד החלטת ועדת המאויימים (בג"ץ 1905/05; להלן: העתירה הראשונה). העתירה הראשונה נמחקה מאחר שהמבקש היה במעצר והרחקתו מישראל לא הייתה אקטואלית באותה עת. בית המשפט קבע כי ערב שחרורו, אם יהיה בסיס לכך, יוכל בא-כוחו של המבקש להעלות מחדש את טענת המאויימות. ואכן, עם שחרורו פנה המבקש מחדש לועדת המאויימים אך זו שוב דחתה את הפנייה. על כך הוגשה עתירה נוספת לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ 9357/10; להלן: העתירה השנייה). בית המשפט מפי השופט מלצר אליו הצטרפו הנשיא גרוניס והשופט סולברג דחה את העתירה השנייה ומכאן הבקשה שלפניי.

3. בית המשפט עמד על כך שמבדיקה עדכנית ניכר כי אין מידע חדש המצביע על סכנה הנשקפת לחייו של המבקש וגם המבקש לא הצביע על אינדיקציות לדבר אך הוסף כי "למען הסר ספק יובהר כי אם יהיה שינוי במצב דברים זה – זכותו של העותר שמורה לו". בית המשפט קבע כי יש לתת את הדעת גם למסוכנות הנשקפת מן המבקש, כפי שהיא נלמדת מן העבירות הרבות בהן הורשע. מטעמים אלו מצא בית המשפט כי דין העתירה להדחות.

4. לאחר דחיית טענות המבקש לגופן ביקש בית המשפט בפסק דינו להפנות את תשומת הלב לתקלה שנפלה בהתנהלות המדינה. בית המשפט תיאר כיצד בתגובה המקדמית לעתירה השנייה צוטטה תגובתם המקדמית של המשיבים לעתירה הראשונה. בתגובה זו צויין כי בתחקור שנערך לו הודה המבקש כי על אף טענותיו למאויימות הוא נוהג להגיע לעתים לשטחי הרשות הפלסטינית. ואולם, סיכום התחקור הרלבנטי שנמסר לבית המשפט לא כלל כל אמירה שכזו מפי המבקש. בית המשפט ציין בפסק הדין בעתירה השנייה כי אילו היה מדובר בטעות עובדתית בתגובת המדינה בלבד, ניחא, אך באת כוח המדינה הודתה בהגינותה כי עורכי התגובה לעתירה השנייה היו מודעים, כפי הנראה, לכך שהמידע שצוטט מן התגובה לעתירה הראשונה איננו מבוסס על האמור בתחקור, ולמרות זאת הם בחרו לכלול ציטוט זה בתגובתם לעתירה השנייה. בית המשפט קבע בהקשר זה כי "דומה כי אין צורך להכביר במילים מדוע יש בהתנהלות שתוארה לעיל – בעיתיות, אם לנקוט לשון המעטה. אף שהטענה בדבר חזרתו של העותר לשטחי הרשות הפלסטינית איננה משליכה פה על ההכרעה הסופית בעתירה, נוכח הצטברותם של נתונים אחרים המטים את הכף לחובתו של העותר (ומסיבה זו ראינו לנכון להתייחס לעניין זה רק בסופו של פסק הדין) – טוב יעשו פרקליטי המדינה אם יקחו ההערה שבפיסקה זו לתשומת ליבם ויוודאו כי דבר מעין זה לא ישנה". על פסק דין זה הגיש כאמור המבקש את העתירה לקיום דיון נוסף שלפניי.

הבקשה לקיום דיון נוסף

5. המבקש טוען כי בפסק הדין נוצרה הלכה חדשה וקשה המאפשרת למדינה לקבל החלטות באופן סתמי ובהתבסס על נתונים שקריים. המבקש טוען כי פסק הדין פוגע בזכויות הפרט מאחר שכל עניינו הוכרע בשל עובדה לא נכונה. לטענת המבקש אין להותיר פסק דין הקובע שהחלטת המשיבים היא סבירה "על סמך אמירה סתמית (שקרית) שהעותר חוזר לשטח, מבלי ביסוסה כדין" וכי "נשאלת השאלה איך יתכן שהמשיבים הגישו תגובה על בסיס עובדתי לא נכון – כאשר לפי הצהרת בא כוחם בדיון – הם ידעו על כך!". המבקש מוסיף וטוען כי פסק הדין נותן לגיטימציה משפטית לבאי כוח המשיבים לעשות ככל העולה על רוחם. המבקש גם טוען כי פסק הדין אינו מפורט ואינו מנומק דיו.

6. המשיבים הגישו תגובה לעתירה כפי זכותם בתקנה 9(א) לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984. לטענת המשיבים אין כל עילה לקיים דיון נוסף בפסק הדין מאחר שלא נקבעה בו כל הלכה ולמעשה מדובר בניסיון לקיים ערעור נוסף סביב טענתו של המבקש כי ההחלטה בענייננו התבססה על אימרותיו לגבי חזרתו לשטחים, מבלי שדברים אלו מופיעים בדו"ח התחקור שנערך לו. המשיבים הוסיפו כי בית המשפט ממילא קבע כי הטענה בדבר חזרתו של המבקש לשטחי הרשות הפלסטינית לא השליכה על ההכרעה בעתירה. לכן, ממילא אין בעניין זה כדי להצדיק דיון נוסף.

המשיבים הוסיפו וטענו בתגובתם לבקשה כי בעוד המבקש תוקף את המשיבים על התנהלותם לוקה הוא עצמו באי נקיון כפיים חמור. המשיבים פירטו בהקשר זה כי אומנם נפלה תקלה בכך שבתגובה לעתירה השנייה נכלל ציטוט מן התגובה לעתירה הראשונה מבלי שצויין כי בדו"ח התחקור הרלבנטי לא היה תיעוד לדברים שיוחסו למבקש. ואולם, המדינה הבהירה כי דבריו של המבקש לגבי כניסתו לשטחי הרשות הפלסטינית נמצאים במסמך אחר. המדינה תיארה כיצד למעשה הדברים התבררו עוד בגדרי העתירה הראשונה. גם אז טען בא כוח המבקש נגד הבאת אימרות של המבקש שכלל אינן נמצאות בתחקור שצורף אז לתגובת המדינה אלא שכפי שעולה מפורשות מפרוטוקול הדיון בעתירה הראשונה – בא כוח המדינה בעתירה הראשונה הגיש לבית המשפט בעת הדיון מסמך כתוב אחר בו נכללו אותן אימרות, קרי שהמבקש הודה בעצמו כי הוא נכנס לשטחים. המדינה מפרטת כי בעת הכנת התגובה לעתירה השנייה הדברים היו ידועים אך לא נמצא אותו מסמך אחר והיא מצרה על כך שהעניין לא פורט כדבעי במסגרת התגובה לעתירה השנייה. בינתיים נמצא מסמך ממנו עולים הדברים מפורשות. מכל מקום, כך טוענת המדינה, עניין זה לא הוצג להרכב בעת הדיון בעתירה השנייה ובכך נהג המבקש, שיוצג בעתירה השנייה על ידי אותו עורך דין, באי נקיון כפיים חמור, באופן שהביא להכשלתו של בית המשפט. אכן, דבריו בעניין כניסתו לשטחים אומנם לא נכללו בתחקור, אך הם הופיעו מפורשות במסמך אחר. לא רק שהדברים התלבנו במסגרת העתירה הראשונה אלא שלהרכב שדן בה הוצג גם מסמך כאמור. המדינה הוסיפה כי "חזרתו של העותר על טענותיו אלה גם במסגרת עתירתו לדיון נוסף, תוך הסתרת העובדות לאשורן פעם נוספת מפניו של בית המשפט הנכבד, מהווה אי-נקיון כפיים חמור ביותר, שמצדיק לבדו, את דחייתה של העתירה לדיון נוסף".

7. בשים לב לטענות המשיבים בדבר חוסר נקיון כפיים הוריתי למבקש להגיש תשובה לתגובה. לטענת המבקש המשיבים מודים כי נפלה תקלה בהתנהלותם ותקלה זו "יכולה להפוך את הכף על פיה". המבקש מוסיף כי לגבי המסמך שאותר לפתע עתה "יש יותר מן הנסתר מאשר הגלוי" ומכל מקום אין בו כדי לשלול את טענת המאויימות של המבקש ואין גם כל אימות כי המבקש אכן שב ונכנס לשטחים. המבקש מוסיף כי למעשה טענותיו לגבי סכנת חיים לא נבדקו ונוכח רגישות העניין יש לערוך דיון נוסף. פסק הדין, כך טוען המבקש, מעניק גושפנקא לפעילות שרירותית המנסה "לעקם את האמת" ומעניק למדינה יד חופשית לפעול ככל העולה על רוחה. מדובר בהלכה חדשה לפיה גם אם המדינה מתגלה כלא אמינה עדיין ניתן לדחות את העתירה.

הכרעה

8. דין הבקשה לדיון נוסף להדחות. פירטתי בהרחבה את טענות הצדדים למען העמדת הדברים על דיוקם. לא מן המותר לציין כי המבקש כלל לא התייחס לטענת חוסר נקיון הכפיים שהועלתה נגדו ואין למעשה בתשובתו כל התייחסות לטענה כי בסופו של דבר עוד במסגרת העתירה הראשונה הוצג מסמך כתוב בו המבקש מודה שהוא נכנס לשטחים. מכל מקום, לא על חלופי הטענות ההדדיים בין הצדדים אשתית החלטתי. התקלה שנפלה בהתנהלות המדינה היא אכן תקלה ונראה כי גם המדינה מודה בכך ומציינת כי נערך אף בירור בעניין לאחר פסק הדין. ואולם, תקלה זו כלל לא השליכה על ההכרעה בעתירה. הדברים נאמרו מפורשות על ידי בית המשפט אשר קבע, והדברים כבר צוטטו, כי התקלה "איננה משליכה פה על ההכרעה הסופית בעתירה, נוכח הצטברותם של נתונים אחרים המטים את הכף לחובתו של העותר (ומסיבה זו ראינו לנכון להתייחס לעניין זה רק בסופו של פסק הדין)". ואכן, בית המשפט פירט כי המבקש לא הראה נתונים חדשים בדבר סכנה הנשקפת לו באזור יהודה ושומרון וכך גם עלה מבדיקה עדכנית שנערכה על ידי גורמי הבטחון. הנה כי כן אין לקבל את טענת המבקש כי עניינו הוכרע על סמך עובדה לא נכונה ואת טענתו כי בית המשפט העניק גושפנקא לפעילות שרירותית. מכל מקום, העיקר לעניינו הוא שאין לפנינו כל הלכה חדשה, לא כל שכן הלכה המצדיקה דיון נוסף. כל עניינו של פסק הדין הוא בבחינת עניינו הפרטני של המבקש ובשאלה אם קיימת הצדקה להתערב בהחלטת ועדת המאויימים שלא ליתן לו היתר שהייה בישראל. סוגייה זו אינה חדשה היא עמנו וגם גדר השיקולים הרלבנטיים כבר ידוע וברור ונפסק פעמים רבות (ראו מבין רבים: בג"ץ 203/11 פלוני נ' ועדת המאוימים (טרם פורסם, 9.10.2011); בג"ץ 5245/09 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 12.8.2009); בג"ץ 4857/07 פלוני נ' משטרת ישראל (טרם פורסם, 8.10.2007)). בית המשפט פעל אפוא על פי ההלכה הפסוקה ולא נקבעה בפסק הדין כל הלכה לא כל שכן הלכה חדשה או קשה. אשר על כן, בוודאי שאין כל הצדקה לקיים בענייננו דיון נוסף שהוא הליך חריג ומיוחד.

9. הבקשה לקיים דיון נוסף נדחית. בפסק הדין לא נקבעה כל הלכה. המבקש ישלם למשיבים שכר טרחת עו"ד בסך 7,000 ש"ח.

ניתנה היום, ‏י"ד תמוז, תשע"ב(4.7.2012).