עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 2338/13

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

בש"פ 2338/13

לפני:

כבוד השופט ס' ג'ובראן

העורר:

תייסיר מחאג'נה

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 20.3.13 במ"ת 57186-01-13 שניתנה על ידי כבוד השופטת ד' סלע

תאריך הישיבה:

כ"ח בניסן התשע"ג

(8.4.2013)

בשם העורר:

עו"ד עדי אבו עביד

בשם המשיבה:

עו"ד עדי מנחם

החלטה

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ד' סלע) מיום 20.3.2013 במ"ת 57186-01-13, שבמסגרתה הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 בצירוף עם סעיפים 335(א)(1) ו-335(א)(2) וכן סעיף 29 לחוק העונשין; תקיפת קטין, לפי סעיף 368ב(א) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין; החזקת סכין ואגרופן, לפי 186(א) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין ועבירת איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין. לפי עובדות כתב האישום, בעקבות סכסוך שהתגלע בין אחיו של העורר והקטין מ' ה', ביום 15.1.2013 קשרו העורר ושניים נוספים המואשמים עימו בכתב האישום (להלן: נאשם 2 ו-נאשם 3) קשר לפגוע בקטינים מ' ה' ו-מ' מ'. השלושה הגיעו לבית קפה בו שהו הקטינים כאשר הם מצוידים בכלי נשק קר, התקשרו למ' מ' ובקשו ממנו להיפגש עימם מחוץ למקום. מ' מ' לחץ את ידי השלושה והחל משוחח עימם. במהלך השיחה איים העורר על שני הקטינים כי הוא יעלה את כולם על רכב וישרוף אותם. נאשם 2 דחף את מ' מ' בעוד העורר שלף סכין יפנית שהחזיק בכיס מכנסיו ודקר אותו מספר דקירות. כתוצאה מהמעשים נגרמו למ' מ' חבלות מרובות, חתך גדול לאורך לחי שמאל וכן חתכים נוספים בשאר חלקי גופו. נאשם 2 ונאשם 3 תקפו באמצעות אגרופנים את הקטינים א' ג', מ' מ' ו-ב' א' שנכחו במקום וגרמו לא' ג' חבלה בראשו.

בדיון שהתקיים בפני בית המשפט המחוזי הודיע בא כוח העורר כי לצורך הבקשה למעצר עד תום ההליכים הוא אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה וקיומה של עילת מעצר, אך טען כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר. על כן, ביום 13.2.2013 הורה בית המשפט המחוזי על הכנת תסקיר מעצר בעניינו של העורר. לאחר קבלת התסקיר ניתנה ביום 20.3.2013 החלטתו של בית המשפט המחוזי, במסגרתה נדחתה החלופה המוצעת על ידי העורר. במסגרת זאת, קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה המעידות על כך שהעורר ביצע את המיוחס לו ועיון בהן, ביניהן הודעות מספר קטינים ששהו בזירה, מלמד שהעורר היה הדומיננטי בפרשה. בהמשך לכך, בית המשפט קבע כי יש להבחין בין העורר לנאשם 2 ונאשם 3 אשר חלקם במעשים פחות באופן משמעותי משלו, עברם הפלילי נקי, והם שוחררו בתנאים של מעצר בית מלא. כן צוין כי העבירות המיוחסות לעורר מקימות עילת מעצר סטטוטורית כנגדו. בבואו לבחון את חלופת המעצר המוצעת, התחשב בית המשפט בהמלצת שירות המבחן כי על חלופה זו להציב לו גבולות ברורים נוכח ההתרשמות כי הוא עלול לאבד שליטה ולנהוג באלימות כאשר הוא חש צורך להגן על עצמו או על מעמדו החברתי. כן צוין בתסקיר כי לחובתו של העורר עבירה בגין החזקת סכין מבית המשפט לנוער. בית המשפט ציין כי בנוסף להרשעה שצוינה בתסקיר, קיימים לחובת העורר שני תיקים אשר בגינם הוא נידון לשל"צ ללא הרשעה, אחת בגין הפרת הוראה חוקית. בשל העובדה כי עבירות אלו לא צוינו בתסקיר קבע בית המשפט כי הן לא באו לידי ביטוי בשיקולי קצינת המבחן ובהמלצתה לשחררו לחלופת מעצר. נוכח זאת ונוכח הערכת שירות המבחן כי המפקחים המוצעים אינם מודעים לדפוסי ההתנהגות האלימה של העורר, קבע בית המשפט כי החלופה המוצעת היא בלתי הדוקה, ועל כן בלתי ראויה.

מכאן הערר שלפניי, במסגרתו טוען העורר כי הקרה שלו מעלה נסיבות מיוחדות המצדיקות שחרור לחלופת מעצר, וביניהן גילו הצעיר ושהוא ללא עבר פלילי הכולל הרשעות. כמו כן טוען הוא כי בתסקיר המעצר נשקלו כל השיקולים הרלוונטיים ובהם עברו הפלילי המלא כך ששגה בית המשפט המחוזי משקבע כי לא נלקחו בשיקולי שירות המבחן עבירות המיוחסות לו. משכך, לגישתו, שגה בית המשפט המחוזי משדחה את חלופת המעצר שהוצעה על ידו, שהיא לדעתו ראויה ומרוחקת ממקום מגוריהם של המתלוננים.

במענה, סומכת המשיבה את ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי, וטוענת כי החשש להישנות האירועים במסגרת החלופה המוצעת, וחומרתם של האירועים המעידים על רמת אכזריות גבוהה, מובילים למסקנה כי יש להותיר את העורר במעצר עד לתום ההליכים המשפטיים המתקיימים נגדו. זאת בעיקר נוכח קביעת בית המשפט המחוזי כי העורר הוא הדומיננטי במעשים, נוכח עברו הפלילי וכן נוכח התסקיר שמעיד על חלקים אימפולסיביים באישיותו. עוד טוענת המשיבה כי המפקחים המוצעים הם אומנם אסרטיביים, אך הם אינם מודעים מספיק לדפוסי התנהגותו האלימה של העורר.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטתו של בית המשפט המחוזי, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להדחות.

כדי לעצור נאשם, לאחר הגשת כתב אישום בהתאם לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), על בית המשפט להשתכנע בדבר קיומם של שניים – עילת מעצר על פי אחת העילות המנויות בסעיף 21(א) לחוק המעצרים וקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה, לפי סעיף 21(ב) לחוק המעצרים. גם לאחר שהשתכנע בית המשפט כי ניתן להורות על מעצר, לא יעשה כן באם ניתן להשיג את תכלית המעצר באמצעים שפגיעתם פחותה ממעצר מאחורי סורג ובריח.

לא נטען לפניי כנגד קיומן של ראיות לכאורה וכן לא בדבר עילת המעצר. על כן אתמקד בטענות העורר כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי אשר דחתה את חלופת המעצר המוצעת על ידו. לעניין זה, במקרה הנוכחי, לאחר שעיינתי בתסקיר שירות המבחן ועמדתי על נסיבות התיק, לא מצאתי כי ישנה הצדקה להתערבות בקביעתו של בית המשפט המחוזי, אשר איזן בקפידה רבה בין השיקולים השונים הנוגעים לעניין, תוך שהעמיד לנגד עיניו את עובדת היות ההליך הליך מעצר, וסקר את הראיות לכאורה, על אף שלא נטען כנגדן.

נוכח חומרת המעשים המיוחסים לעורר, ביניהן דקירה של קטין בפניו באמצעות סכין, תוך תכנון מראש של הפעולה, יש צורך בהוכחת קיום חלופת מעצר הדוקה ביותר. משהכריע בית המשפט כי החלופה המוצעת אינה מאיינת את מסוכנות העורר, וזאת נוכח קביעת שירות המבחן כי המפקחים אינם מודעים לדפוסי ההתנהגות האלימה אצל העורר, לא מצאתי כי ניתן לשחררו לחלופת מעצר.

סוף דבר, הערר נדחה.

ניתנה היום, ל' בניסן התשע"ג (10.4.2013).