עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 2261/11

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

השופטת א' חיות:

 

           עתירה זו עניינה בקשתן של העותרות להורות על ביטול פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה הדוחה ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, לפיו נדחתה תביעה שהגישו העותרות לחיוב המשיבים 2-4 בתשלום גמלת שאירים.

 

1.        העותרות, גבריאלה סובה ולביניה סובה, הינן אלמנתו ובתו של דורי גבריאל סובה ז"ל (להלן: המנוח), אשר היה מהנדס נפט במקצועו ונפטר ביום 3.12.2005. בין השנים 1995 ו-2000 הועסק המנוח על-ידי "לפידות - חברת מחפשי נפט בישראל בע"מ" (להלן: חברת לפידות) ובחוזה עבודתו נקבע כי הוא יבוטח במסגרת פנסיה מקיפה אצל המשיבים 2-3 (להלן: קרן מקפת או הקרן) וכי יהיה זכאי לקרן השתלמות. בסמוך לפני אוגוסט 2000 פוטר המנוח מעבודתו בחברת לפידות, ולמן אותו החודש ועד למועד פטירתו הועסק אצל המשיב 4. במסגרת ההסכמה שגובשה בין המנוח ובין חברת לפידות המשיכה לפידות להפריש לזכותו דמי גמולים לקרן מקפת ולקרן ההשתלמות עד לחודש אפריל 2001. בהתאם לכך, קיבלה קרן מקפת ביום 13.5.2001 הודעה מחברת לפידות על אודות פיטורי המנוח החל מיום 19.4.2001, ובתגובה להודעה זו שלחה קרן מקפת למנוח ביום 31.5.2001 מסמך שכותרתו "מידע על שמירת זכויות פנסיה - 'מקפת אישית'". במסמך זה פירטה קרן מקפת את האפשרויות שעמדו בפני המנוח לשם שמירה על זכויותיו הפנסיוניות הצבורות. כן צורפו למסמך האמור הטפסים אותם נדרש המנוח למלא לפי בחירתו באחת מן האפשרויות האמורות, בליווי חוברת מידע על "מקפת אישית".

 

           אין חולק כי במהלך כל שנות עבודתו אצל המשיב 4 נמנע המנוח מלהשיב לקרן מקפת את המסמכים שנדרשו לצורך הסדרת זכויותיו הפנסיוניות, אך הצדדים נחלקו בכל הנוגע לנסיבות שהביאוהו לכך. כמו כן אין חולק כי במהלך השנים 2001 ו-2002 ביצע המשיב 4 שתי הפקדות בקרן מקפת לזכות המנוח (בחודש דצמבר 2001 הפקיד המשיב 4 סכום של 5,000 ש"ח כדמי גמולים עבור החודשים מאי עד דצמבר 2001, ובחודש אוגוסט 2002 הפקיד סכום נוסף של 5,250 ש"ח עבור החודשים ינואר עד יולי 2002). להפקדה הראשונה לא צירף המשיב 4 כל דיווח בדבר זהות המבוטח וזהות המעסיק ולפיכך, הופקדו הכספים ב"חשבון מעבר" אצל קרן מקפת ואילו לגבי ההפקדה השנייה צוינו מכלול הפרטים הרלוונטיים. ביום 20.8.2002 שלחה קרן מקפת מכתב למנוח ובו הודתה לו על בקשתו להמשיך את חברותו "כעמית שכיר בתוכנית הפנסיה המקיפה החדשה 'מקפת אישית'". גם למכתב זה צורפו מסמכים לחתימת המנוח והמשיב 4 לצורך הסדרת זכויותיו הפנסיוניות של המנוח (ובהם "טופס בקשת הצטרפות", הצהרת בריאות, הסכם אישי והוראת תשלום דמי גמולים), אך גם טפסים אלה לא הושבו לקרן מקפת כנדרש ומאוגוסט 2002 אף לא הופקדו עוד דמי גמולים לקרן מקפת עבור המנוח ועיקר הסכומים שנוכו משכרו לצורך כך נשמרו בחשבונו של המשיב 4 לטובת המנוח. נוכח כל האמור, הוגדר מעמדו של המנוח בדוחותיה השנתיים של קרן מקפת החל משנת 2001 כעמית המצוי במצב של "הקפאת זכויות", ועם פטירתו לא היו זכאיות העותרות לקבלת קצבת שאירים.

 

2.        העותרות הגישו, כאמור, תביעה בבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, ובה עתרו לקבלת פיצוי מן המשיבים ומקרן ההשתלמות של המנוח בשיעור כולל "שלא יפחת מ-1,466,000 ש"ח". העותרות טענו כי המשיב 4 הפר את חובתו להבטיח את זכויותיו הפנסיוניות של המנוח אצל קרן מקפת, וכן כי התשלומים שהפריש לקרן ההשתלמות של המנוח בוצעו על-ידו באופן חלקי בלבד. משכך, טענו העותרות כי יש לחייב את המשיב 4 בתשלום פיצויים בגין הנזקים שנגרמו להן כתוצאה ממעשיו וכן בתשלום הפרשים בגין פיצויי פיטורים. במאמר מוסגר יצוין כי בפנינו זנחו העותרות את טענותיהן ביחס לקרן ההשתלמות ולפיצויי הפיטורין. סוגיות אלה אינן עומדות, אפוא, לדיון במסגרת העתירה דנן. כלפי קרן מקפת טענו העותרות כי זו הפרה את חובת הגילוי המוגברת המוטלת עליה בכך שנמנעה מלהביא לידיעת המנוח את ההשלכות הכרוכות בהפסקת הפרשות דמי הגמולים כבר בחודש מאי 2001, והן הפנו בעניין זה אל פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 1341/01 רפפורט - מבטחים, מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ, פד"ע לח 630 (2003) (להלן: עניין רפפורט)). עוד טענו העותרות כי קרן מקפת הפרה את חובתה לפי סעיף 19א לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 (להלן: חוק הגנת השכר), בכך שנמנעה מלגבות את חוב הפיגורים שנוצר למנוח בעקבות מעשי המשיב 4.

 

3.        בפסק דין מפורט מיום 27.1.2010 דחה בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע (כב' סגנית הנשיאה י' גלטנר-הופמן) את תביעת העותרות. בית הדין קבע כי ככל שקמה חובה על המשיב 4 להבטיח את זכויותיו הפנסיוניות של המנוח, חובה זו היא עניין להסכם שנערך בין הצדדים, וזאת משלא נטען וממילא לא הוכח כי בתקופה הרלוונטית חלו על יחסי העבודה הנדונים הסדר קיבוצי או צו הרחבה שמכוחם היה מחויב המעסיק לבטח את עובדיו בביטוח פנסיוני. על רקע זה הוסיף בית הדין וציין כי "המחלוקת שבין הצדדים הקובעת את גדרי זכותו של המנוח להפרשות לקרן הפנסיה ... הינה מחלוקת עובדתית" הנעוצה בבירור ההסכמות שגובשו בין המנוח ובין המשיב 4 לעניין הנדון. בהקשר זה קבע בית הדין, תוך שעמד בפירוט רב על מכלול הראיות שהוצגו בפניו, כי לבקשת המנוח עצמו ובהתאם להסכמה שגובשה בין הצדדים על-פה, הפסיק המשיב 4 להפריש את דמי הגמולים לקרן מקפת. על-פי סיכום זה, חובת המשיב 4 אמורה הייתה להתגבש רק לאחר שהמנוח יעביר לידיו פרטים על אודות קרן הפנסיה שבה הוא מבקש להיות מבוטח, ועד לאותו המועד הוסכם כי דמי הגמולים יוותרו בחשבונו של המשיב 4 לטובת המנוח. אולם, חרף פניותיו של המשיב 4 למנוח בהקשר זה - בין באופן ישיר ובין באמצעות רואה החשבון של העסק - נמנע המנוח מלהסדיר את נושא הביטוח הפנסיוני, כנראה עקב חששו כי לא יזכה למלוא הכיסוי הביטוחי מטעמים הכרוכים בבריאותו. בפרט הדגיש בית הדין בהקשר זה כי בחודש יולי 2001 אובחן המנוח כמי שסובל ממחלת כבד, בציינו כי עובדה זו מלמדת "כי הימנעות[ו] מלחתום על הטפסים הנחוצים להסדר חברותו בקרן מקפת - היא מעשה מודע במכוון".

 

           בעקבות המסקנה כי המשיב 4 פעל בהתאם להסכמות שגובשו בינו ובין המנוח, קבע בית הדין כי תביעת העותרות נגדו דינה להידחות.

 

           אשר לטענות שהעלו העותרות כלפי קרן מקפת קבע בית הדין כי "הפועל היוצא מהקביעה העובדתית לפיה המנוח הוא שהכשיל את הסדרת הביטוח ... ולאור המסקנה כי [המשיב 4] הפסיק להעביר את דמי הגמולים לקרן מקפת בהתאם להוראת המנוח - ה[ו]א כי המנוח לא היה מבוטח בקרן מקפת החל ממחצית שנת 2001". בנסיבות אלה, קבע בית הדין, ממילא לא התגבש חוב שהיה על קרן מקפת לדאוג לגבייתו, ועל כן, כך הוסיף וקבע, לא ניתן לחייבה בתשלום גמלת שאירים מכוח סעיף 19א לחוק הגנת השכר. בית הדין אף דחה את הטענה לפיה קרן מקפת התרשלה בקיום חובת הגילוי המוגברת המוטלת עליה, בציינו כי היה זה המנוח שנמנע במכוון מלחתום על הטפסים שנדרשו לצורך הסדרת ביטוחו. על רקע זה קבע בית הדין כי יש להבחין בין נסיבות המקרה דנן ובין הנסיבות שנדונו בעניין רפפורט, בו נקבעה חובת הגילוי המוגברת המוטלת על קרנות הפנסיה, בציינו כי בנסיבות "בהן מגלה העמית באופן ברור וחד משמעי בדרך התנהלותו כי הוא מבקש להביא לידי סיום את ההתקשרות עם קרן הפנסיה, קשה בעינינו לפטור את העמית מההשלכות שיש להתנהגות זו על בסיס חובת הגילוי כביכול, המוטלת על קרן הפנסיה".

 

4.        העותרות הגישו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי, ובפסק דינו מיום 3.11.2010 קבע בית הדין הארצי לעבודה (השופטים ע' רבינוביץ, ו' וירט-ליבנה ור' רוזנפלד, נציג העובדים א' בן גרא ונציג המעבידים ד' בן אבו) כי ערעורן של העותרות מופנה בעיקרו של דבר כלפי ממצאים עובדתיים אשר לא נמצא כל טעם להתערב בהם וכי מסקנותיו המשפטיות של בית הדין האזורי מבוססות היטב על הממצאים העובדתיים האמורים. משכך קבע בית הדין הארצי כי פסק דינו של בית הדין האזורי ראוי להתאשר מטעמיו על-פי הוראת תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 (להלן: תקנות בתי הדין לעבודה).

 

5.        בעתירה שבפנינו מבקשות העותרות כי נורה על ביטול פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, וכי נוסיף ונקבע שהמנוח היה עמית פעיל בקרן מקפת בעת פטירתו. לטענתן, במשך כל תקופת עבודתו אצל המשיב 4 היה המנוח משוכנע שזכויותיו הפנסיוניות הצבורות נשמרו לו, וממילא לא ידע כי דמי הגמולים לא הופרשו כנדרש. עוד טוענות העותרות כי קרן מקפת לא הוכיחה שהמכתב מיום 31.5.2001, בו פורטו האפשרויות שעמדו בפני המנוח לצורך שמירה על זכויותיו הפנסיוניות, הגיע ליעדו ומכל מקום הן מדגישות כי מכתב זה אינו עומד בקריטריונים שנקבעו בעניין רפפורט באשר להיקף חובת הגילוי המוטלת על קרנות הפנסיה. בהקשר זה מציינות העותרות כי במכתב האמור לא הובהרו כלל ועיקר ההשלכות שישנן להפסקת הפרשות דמי הגמולים, לרבות הסבר על כך שאם יימנע המנוח מחידוש חברותו בתוך שלושה חודשים הוא לא יהא זכאי ליהנות מן הרציפות הביטוחית שנצברה לו עד אותה העת. משנמצא כי קרן מקפת הפרה את חובת הגילוי המוטלת עליה, כאמור לעיל, סבורות העותרות כי יש להוסיף ולקבוע כי היא מנועה מלטעון שהמנוח חדל להיות עמית פעיל במהלך שנת 2001. עוד טוענות העותרות כי בהינתן העובדה שקרן מקפת לא נקטה כל פעולה ממשית לגביית החוב שנוצר למשיב 4 (בשל כך שחדל מלשלם את דמי הגמולים כנדרש), יש לקבוע שהמנוח היה עמית פעיל בקרן מקפת עד מועד פטירתו. את טענתן במישור זה סומכות העותרות על הוראת סעיף 19א(ד) לחוק הגנת השכר, הקובעת כי "סכום שמעביד חייב לקופת גמל כאמור בסעיף קטן (א), יראו לעניין זכויות העובד או חליפו כלפי קופת הגמל כאילו שולם במועדו". לבסוף טוענות העותרות כי גם בהפקדה שביצע המשיב 4 בחודש דצמבר 2001 ואשר הועברה בתחילה ל"חשבון מעבר" בלתי מזוהה בקרן מקפת, לא היה כדי לפגוע ברצף הביטוחי של המנוח, הואיל ואין לזקוף את הימנעותה של קרן מקפת מלפעול לבירור זהותו של המבוטח לחובתו. מכל מקום, כך טוענות העותרות, קרן מקפת יצרה בהתנהלותה מצג מחייב כלפי המנוח לפיו עמדה לו רציפות ביטוחית למצער עד חודש אוגוסט 2002, ומאותו מועד ואילך יש לראותו לטענתן כעמית פעיל מכוח חוק הגנת השכר.

 

6.        בתגובתה טוענת קרן מקפת כי יש לדחות את העתירה על הסף מטעמים שונים, ובפרט משום שלא מתקיימים במקרה דנן התנאים המצדיקים את התערבותו של בג"ץ בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. לטענתה, העתירה מופנית כנגד הממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, ועניינה בנושא המצוי בתחום סמכותם הייחודית של בתי הדין לעבודה. לגופו של עניין ובהינתן קביעותיו העובדתיות של בית הדין המצביעות על כך שהיה זה המנוח אשר הכשיל במעשיו את הסדרת חברותו כעמית פעיל בקרן מקפת, סבורה הקרן כי יש לדחות את טענת העותרות בדבר הפרת חובת הגילוי המוגברת המוטלת עליה. בנסיבות אלה, כך טוענת הקרן, אין מקום להחיל את הלכת רפפורט וממילא אין בסיס לטענה כי נצבר חוב שאותו היה עליה לגבות בהתאם לחוק הגנת השכר. קרן מקפת מוסיפה וטוענת כי עד לחודש אוגוסט 2002 לא נמסרו לידיה הפרטים באשר לזהותו של המנוח ובנסיבות אלה, ממילא אין תחולה להוראת סעיף 19א(ד) לחוק הגנת השכר. לבסוף טוענת קרן מקפת כי קבלת העתירה דנן, בנסיבות בהן לא הפריש המנוח את דמי הגמולים במועדים הנדרשים, תוביל לפגיעה בזכויותיהם של יתר חברי הקרן לשוויון, לוודאות ולאיזון ביטוחי, שכן הענקת קצבת שאירים לעותרות תחייב את קרן מקפת לפעול בניגוד להוראות תקנונה המאושר, בו נקבע כי הפסקת התשלומים בגין עמית פלוני לתקופה העולה על שלושה חודשים מחייבת לראותו כמצטרף חדש לצורך צבירת תקופת האכשרה.

 

7.        המשיב 4 מצטרף לטענותיה של קרן מקפת, בציינו כי העותרות לא הצביעו על טעם מבורר המצדיק התערבות בפסק דינו של בית הדין הארצי ובהדגישו כי העתירה אינה מעלה שאלה משפטית כללית והיא מתמצית בעניינן האישי של העותרות. לשיטת המשיב 4, טענותיהן של העותרות מכוונות כלפי ממצאיהם העובדתיים של בתי הדין לעבודה, אשר קבעו כי תנאי העסקתו של המנוח - לרבות בכל הנוגע לזכויותיו הפנסיוניות - תואמו עמו באופן מלא ועוצבו לפי רצונו. בהקשר זה שב המשיב 4 ומדגיש כי "חרף בקשותיו הרבות והפצרותיו במנוח לחתום על טפסי ההצטרפות לקרן מקפת ... היה זה המנוח שמנע את ביטוחו הסוציאלי עקב החשש לחשוף בפניי הגורם המבטח את הליקויים בבריאותו". בנסיבות אלה, ובשים לב לכך שעיקר טענותיהן של העותרות מכוונות למעשה כלפי קרן מקפת, סבור המשיב 4 כי דין העתירה כנגדו להידחות בהיעדר עילה. כן טוען המשיב 4 כי סכומי הנזק להם טוענות העותרות מבוססים על חוות דעת שגויה הקובעת סכומים "מנופחים ומופרכים בכל קנה מידה".

 

8.        בתשובתן לתגובות המשיבים טוענות העותרות כי המשיבים נמנעו מלהתמודד עם הטענה לפיה אין במכתב ששלחה קרן מקפת אל המנוח ביום 31.5.2001 כדי לקיים את חובת הגילוי המוגברת המוטלת על קרן מקפת בהתאם להלכה שנקבעה בעניין רפפורט. בשים לב לכך, סבורות העותרות כי אין מנוס מן המסקנה שקביעתם של בתי הדין לעבודה לפיה קרן מקפת עמדה בחובת הגילוי המוטלת עליה, אינה אלא טעות משפטית שהצדק מחייב את תיקונה.

 

9.        דין העתירה להידחות על הסף. הלכה היא כי בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה, והתערבותו בפסקי דין אלה מוגבלת רק למקרים חריגים שבהם נפלה בפסק הדין טעות משפטית מהותית אשר הצדק מחייב התערבות בה בנסיבות העניין (ראו: בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673 (1986); בג"ץ 4880/06 אבני נ' בית הדין הארצי לעבודה, פיסקה 7 (טרם פורסם, 9.9.2007)). עיינתי בעתירה ובטיעונים שהועלו במסגרתה ולא מצאתי כי המקרה דנן בא בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה.

 

           פסק דינו המפורט של בית הדין האזורי מושתת כל כולו על ממצאים עובדתיים בדבר אופן התנהלותו של המנוח אל מול קרן מקפת ובדבר ההסכמה שגובשה בין המנוח למשיב 4 אשר בהתאם לה ולבקשת המנוח עצמו, הפסיק המשיב 4 להפריש את דמי הגמולים לקרן מקפת. במצב דברים זה, בצדק דחה בית הדין את תביעת העותרות כלפי המשיב 4, והוסיף וקבע כי ממילא "לא התגבש חוב שהיה על קרן הפנסיה לדאוג לגבייתו". אשר ליתר טענותיהן של העותרות כלפי קרן מקפת, אלו מופנות בעיקרן כנגד קביעתו של בית הדין האזורי לפיה לא הופרה בנסיבות המקרה חובת הגילוי המוגברת המוטלת על קרנות פנסיה כלפי עמיתיהן. בעניין זה ובניגוד לטענת העותרות, בית הדין לא קבע בענייננו הלכה חדשה ואף לא סטה מן ההלכה שנקבעה בעניין רפפורט. מסקנותיו של בית הדין בהקשר זה מבוססות על נסיבותיו הייחודיות של המקרה דנן ועל הממצאים העובדתיים שקבע. כך, בבוחנו את תחולתה של ההלכה האמורה על ענייננו קבע בית הדין האזורי כי "יש להבחין בין מקרה שעובד לא יודע, כי הופסקו תשלומי דמי הגמולים לקרן הפנסיה על ידי מעבידו ... לבין המקרה שבפנינו בו המנוח היה מודע להפסקת דמי הגמולים בעקבות פיטוריו וסרב באופן מודע לשתף פעולה עם קרן מקפת במילוי הטפסים שנשלחו לו מיד על מנת להסדיר מעמדו בקרן". הנה כי כן, מסקנותיו של בית הדין האזורי לעניין חובת הגילוי המוטלת על קרן מקפת עולות בקנה אחד עם פסיקתו של בתי הדין הארצי בהקשרים דומים (השוו: ע"ע (ארצי) 812/06 יחיא נ' מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ, פסקה 25 (טרם פורסם, 24.6.2010); ע"ע (ארצי) 568/09 סיגורה נ' קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ (בניהול מיוחד), פסקה 5.ג (טרם פורסם, 17.10.2010)) והן מתוחמות, כאמור, לנסיבותיו הייחודיות של המקרה דנן. כך סבר גם בית הדין הארצי בקובעו כי פסק דינו של בית הדין האזורי ראוי להתאשר מטעמיו על-פי תקנה 108(ב) לתקנות בתי הדין לעבודה "בהיותו מבוסס היטב בממצאיו העובדתיים ובמסקנות הנובעות מהם".

 

           מן הטעמים המפורטים לעיל דין העתירה להידחות.

 

           העתירה נדחית, אפוא, אך בהינתן נסיבותיהן האישיות של העותרות, אין צו להוצאות.

 

           ניתן היום, ‏א' טבת, תשע"ב (27.12.2011).

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11022610_V07.doc   גר

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il