עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 2191/12

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ 2191/12

לפני:

כבוד השופט א' רובינשטיין

כבוד השופט י' עמית

כבוד השופטת ד' ברק-ארז

המערער:

פלוני

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין בבית המשפט המחוזי לנוער נצרת מיום 2.2.2012 בת"פ 29448-04-11 שניתן על ידי כב' השופט א' קולה

תאריך הישיבה:

כ"ט בחשון התשע"ג

(14.11.12)

בשם המערער:

עו"ד ששי גז; עו"ד טליה גרידיש

בשם המשיבה:

עו"ד רחל זוארץ לוי

פסק-דין

השופטת ד' ברק-ארז:

1. הערעור שבפנינו נסב על מעשה נבלה, אין חולק על כך – אירוע של תקיפה והתנכלות חמורה לנערים ערבים, תוך כדי הטחת דברי בלע גזעניים בהם. שנויה במחלוקת היא רק שאלת זהותם של האחראים למעשה. המערער טוען ל"זיהום" זיהויו על-ידי שניים מקורבנות המעשה שהעידו נגדו, בשל כך שזהותו צוינה בפניהם על-ידי אחרים, לצד טענות שעניינן פגמים במסדרי הזיהוי שנערכו למתלוננים. כמו כן הוא מעלה טענת אליבי. היש לקבל טענות אלה בנסיבות העניין?

עיקרי התשתית העובדתית

2. ביום 9.4.2011 בשעות אחר הצהריים הותקפו מספר נערים ערבים (להלן: הנערים), ובהם סאלח שאהין (להלן: סאלח) וחסן שאהין (להלן: חסן) (להלן יחד: המתלוננים) על-ידי תוקפים שנסעו במכוניות וניסו לדרוס אותם. אחד מכלי הרכב פגע בסאלח, ובשלב זה יצא אחד מן התוקפים מן המכונית כשהוא אוחז סכין וניסה לדוקרו, אך סאלח הצליח להימלט. עם חזרתו של התוקף למכונית, שב הרכב לרדוף אחר חסן, עד שהשיגו, פגע בו והפילו ארצה. או אז יצאו התוקפים מהרכב כאשר אחד מהם חמוש בסכין ואילו האחר חמוש באלה ותקפו את חסן – האחד דקר אותו בסכין בירך והאחר הכה אותו בראשו באלה, תוך שאחד מהתוקפים קורא "תמות, יא ערבי". לאחר מכן, המשיכו להכותו ולבעוט בו.

3. לאחר התקיפה הגיעו חסן וסאלח לתחנת דלק סמוכה (להלן: תחנת הדלק), שם הזמין אחד מן העובדים משטרה ואמבולנס, שפינה את חסן לבית החולים. במענה לשאלותיהם של הנוכחים במקום מסר סאלח שהוא מכיר את אחד מתוקפיו, וציין שמדובר בבנו של ראש המועצה לשעבר מהיישוב הסמוך, אף שלא ידע לנקוב בשמו של המערער עד ששמע אותו מפי אחד מהנוכחים. דברים אלה של סאלח הובילו את המשטרה להוציא צו מעצר נגד המערער למחרת היום, 10.4.2011, אם כי המערער נמצא ונעצר רק שלושה ימים לאחר מכן, ביום 13.4.2011, בבית החולים שבו היה מאושפז בשל חשד לדלקת בתוספתן. המועד המדויק של תחילת אשפוזו והשאלה מדוע נודע לשוטרים על אודותיו רק בתום שלושה ימים, לא התבהרו עד תום, אך הוגשה במשפט מדבקת אשפוז המעידה על כך שהאשפוז החל לכאורה ביום 11.4.2011. בהמשך, זיהו שני המתלוננים את המערער גם במסדרי זיהוי תמונות שנערכו להם. מעורבים אפשריים נוספים באירוע לא זוהו.

ההליך בבית המשפט קמא

4. נגד המערער הוגש כתב אישום בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); פציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 334 ו-335(א)(1)-(2) לחוק העונשין; חבלה ברשלנות לפי סעיף 341 לחוק העונשין; והחזקת סכין שלא כדין לפי סעיף 186 לחוק העונשין.

5. כתב האישום, המפרט את השתלשלותו של האירוע ברוח המתואר לעיל בפסקה 2, מציין כי המערער היה אחד מתוקפיהם של המתלוננים. על-פי האמור בכתב האישום, המערער ישב לצידו של נהג הרכב שניסה לדרוס את המתלוננים, והיה זה שאחז בסכין ודקר את חסן.

6. הראיות שהובאו על-ידי התביעה בעניינו של המערער התבססו בעיקרו של דבר על עדויות הזיהוי של שני המתלוננים. ראיית הזיהוי היתה בנויה משני נדבכים. כנדבך ראשון שימשו מסדרי זיהוי התמונות שבהם נכללה תמונתו של המערער. שני המתלוננים הצביעו במסדרים שבהם השתתפו (כל אחד בנפרד) על תמונתו של המערער כמי שהשתתף באירוע התקיפה, ובהמשך לכך, שניהם העידו במשפט בפירוט על האירוע. כנדבך שני שימשה הטענה שסאלח ציין את זהותו של המערער בפני השוטרים כבר בשיחה שקוימה עמו לאחר האירוע, גם אם לא ידע את שמו.

7. הגנתו של המערער התבססה על טענות משני סוגים – טענות שעניינן פגמים לכאורה בזיהויו וטענת אליבי. בכל הנוגע לזיהוי נטען כי זיהויו הראשוני של המערער "זוהם" בשל כך שהרעיון כי בנו של ראש המועצה לשעבר הוא אחד התוקפים "נשתל" בראשו של סאלח. באופן ספציפי יותר נטען כי סאלח כלל לא זיהה את התוקף כבנו של ראש המועצה לשעבר, אלא שמע פרט זה מאוחר יותר, כאשר תיאר בפני אנשים שונים בתחנת הדלק את מראהו הכללי של התוקף, ואלו האחרונים אמרו לו שמדובר בבנו של ראש המועצה לשעבר. כך, לפי הטענה, פשטה לה שמועה ש"הושתלה" בעדותו של סאלח, ודרכו גם בעדותו של חסן. לטענת בא-כוח המערער, בהמשך עברה גרסתו של סאלח "מקצה שיפורים" כדי להפכה למשכנעת יותר, וכך נולדה הגרסה לפיה סאלח הכיר את המערער וידע במי מדובר, עוד בטרם שמע את שמו מפי הנוכחים בתחנת הדלק. חשוב לחדד את ההבחנה בין גרסת התביעה לבין גרסת ההגנה ביחס להשתלשלות העניינים בשלב זה. לגרסת התביעה, כפי שצוין לעיל, המתלונן ידע לציין בהגיעו לתחנת הדלק שתוקפו הוא בנו של ראש המועצה, ובשלב זה נקבו אחד או יותר מהנוכחים בשמו של המערער. לעומת זאת, לגרסת ההגנה, המתלונן ידע, מלכתחילה, רק שתוקפו הוא "יהודי" מן היישוב הסמוך, ואילו אחרים ציינו בפניו את האפשרות שהיה זה בנו של ראש המועצה לשעבר. טענות נוספות של ההגנה נסבו על פגמים שנפלו, לטענת בא-כוחו, במסדרי הזיהוי. טענת האליבי של המערער התבססה, בעיקרה, על עדויות הוריו שטענו כי היו בקרבתו בזמן הרלוונטי לכתב האישום – האם העידה כי שהתה עם המערער בבית מעת שהתעורר ועד לשעה 14:20 לערך, ואילו האב העיד ששהה עמו במסעדה המשפחתית בין השעות 16:00 ו-17:00.

פסק דינו של בית המשפט קמא

8. בית המשפט קמא הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו. הוא נתן אמון בעדויותיהם של המתלוננים באשר לאירוע, ובכלל זה קיבל את הגרסה שסאלח זיהה את אחד התוקפים כ"בנו של ראש המועצה" בעצמו, מבלי שכוון לכך. כן נדחו טענות שונות הנוגעות למסדרי הזיהוי (שבאותה עת התמקדו בפער הזמנים ביניהם ובעובדה שנערכו ללא נוכחותו של סניגור) וטענת האליבי. בכל הנוגע לטענת האליבי, בית המשפט קמא מצא את העדויות התומכות בה בלתי מהימנות, ובנוסף לכך לא השתכנע כי השעות שעליהן העידו אכן "מכסות" את שעת האירוע, משקבע שהאירוע התרחש בשעה 15:30-16:00 לכל המאוחר (ולא בין השעות 16:00 ו-17:00, כטענת המערער). בית המשפט גם ראה משמעות מפלילה בהקשר זה בעובדה שהמערער התמהמה מספר ימים בהתייצבותו לחקירה, ובכלל זה ייחס למערער ולאביו כוונה לעכב את החקירה על מנת "לסגור" את פרטי האליבי.

9. בבואו לגזור את דינו של המערער איזן בית המשפט קמא בין השיקולים לחומרא הנוגעים לטיב העבירות שבוצעו ולנסיבותיהן לבין השיקולים לקולא שעניינם נסיבותיו של המערער – גילו הצעיר במועד ביצוע העבירות (כבן 17), העדרו של עבר פלילי, וכן נסיבות נוספות (מצבה הרפואי הקשה של אמו ועוד). בית המשפט הדגיש כי קטינות אינה יוצרת חסינות, וקבע כי בנסיבות העניין לא ניתן להימנע מתגובה עונשית הולמת למעשים. על בסיס זה, גזר בית המשפט קמא על המערער את העונשים הבאים: 12 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירת אלימות מסוג פשע או אחת העבירות בהן הורשע; 6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירת אלימות מסוג עוון; קנס בסך 5,000 שקל; ופיצוי למתלונן שנפצע (חסן) בסך 30,000 שקל.

הערעור

10. הערעור שלפנינו מופנה כלפי הכרעת הדין, ולחילופין כלפי גזר הדין.

11. בכל הנוגע להכרעת הדין, הטענות בערעור חזרו והתמקדו בשתי טענות ההגנה שהוצגו בבית המשפט קמא – טענות כנגד זיהויו של המערער על-ידי המתלוננים וטענת האליבי.

12. באשר לזיהוי הראשוני של התוקף על-ידי סאלח, מצא בא-כוח המערער משמעות רבה באופן שבו סאלח ניסח את הדברים בחקירתו במשטרה:

"אני לא יודע שמו אבל אני שאמרתי בתחנת דלק פז לפני השוטרים ותיארתי אותו התוקף ואמרתי שהוא מ[הישוב הסמוך] ושמעתי שהוא הבן של ראש המועצה לשעבר, אז שמעתי באיזור התחנה [...] כי שמו [שם המערער] ולכן ציינתי כך ואני אומר לך שאני ראיתי אותו בחור מקודם ב[יישוב הסמוך] ובכפר שלנו והוא אשר דקר את חסן בסכין ואותו אוכל לזהות".

מקטע זה, ובפרט מהשימוש במילה "שמעתי", ביקש בא-כוח המערער ללמוד שהזיהוי "הושתל" בראשו של סאלח. המערער הוסיף והצביע בפנינו על ראיות שונות המחזקות, לשיטתו, מסקנה זו, ובהן עדותו של חסן, לפיה זמן קצר לאחר התקיפה אמר לו סאלח שאחד התוקפים הוא מהיישוב הסמוך, מבלי לציין מי מהם; עדויותיהם של שניים מעדי התביעה, אשר שוחחו עם סאלח אחרי האירוע ושמעו ממנו שהתוקפים היו מהיישוב הסמוך, הא ותו לא; העובדה שסאלח העיד שתוקפו ענד עגיל באוזן, בעוד שלמערער אין עגיל או נקב באוזנו; וכן דו"ח פעולה משטרתי שנערך על ידי אחד מהשוטרים שנכחו בתחנת הדלק. בהתייחס לדו"ח הפעולה, נבהיר כבר עתה שהוא לא הוגש כראיה בבית המשפט קמא (ומטבע הדברים, לא הוצג גם בפנינו). השוטר שערך אותו אף לא זומן להעיד. בנסיבות אלו, אין מקום להידרש לטענות המסתמכות על הדו"ח.

13. בהמשך לכך הצביע המערער על סתירות כאלו ואחרות בין גרסתו של חסן במשטרה לבין עדותו (בהתייחס, למשל, למספר התוקפים ומספר כלי הרכב שנכחו באירוע), מהן ניתן לשיטתו ללמוד שמדובר בעדות מגמתית, שעברה "מקצה שיפורים" על מנת להתאים את פרטיה לאלו של עדותו של סאלח.

14. בא-כוח המערער מיקד בפנינו את עיקר טענותיו במסדרי התמונות שנערכו למתלוננים. בעניין זה הוא הלין על כך שמסדר הזיהוי היה במתכונת של מסדר תמונות, שהוא קרוב פחות למציאות ממסדר זיהוי "חי", על כך שמסדרי הזיהוי נערכו ללא נוכחות סנגור או אדם אחר מטעמו של המערער, ועל כך שקוימו בהפרש של מספר ימים זה מזה, באופן שאפשר למתלוננים לשוחח ביניהם ולתאם עמדות באשר לזיהוי.

15. בשונה מאשר בבית המשפט קמא, חלק גדול מן הטיעון בפנינו כוון כנגד בחירת התמונות למסדרי הזיהוי. בא-כוחו של המערער הביע תרעומת על כך שהתמונות אשר נבחרו למסדר הזיהוי היו של נערים המסופרים בתספורת קצרה מאד, בעוד שבעדותו של חסן צוין שהתוקף היה מגולח משני צדי הראש אך בעל פס שיער במרכזו. בנוסף, בא-כוח המערער הצביע על כך שבשני מסדרי הזיהוי, שכל אחד מהם הורכב מ-8 תמונות, מחצית מהתמונות בלבד היו של יהודים ואילו היתר היו של ערבים. בכך, לטענתו, צמצמה המשטרה את מתחם הבחירה ותרמה להכוונתם של המתלוננים לזיהויו של המערער. בפשטות, טענתו היתה ש"ערבים מזהים ערבים" ו"יהודים מזהים יהודים", ומכאן שהדבר יכול היה לגרום להטיית המסדר, ולא כל שכן כאשר באחד ממסדרי הזיהוי מתוך 4 תמונות של יהודים 2 היו בטעות תמונתו של אותו אדם, כך שלשיטת בא-כוח המערער כל שנותר למתלונן לבחור הוא בין 2 התמונות הנותרות – המערער ואדם נוסף.

16. טענות נוספות כיוון בא-כוח המערער נגד דחייתה של טענת האליבי של המערער. באשר להתייצבות המאוחרת לחקירה הוא טען שמרשו היה מאושפז בבית חולים החל מיום 11.4.2011 בשל חשד לדלקת תוספתן, ולכן לא היה מקום לייחס משמעות מפלילה לעיכוב שחל בחקירתו. הוא הוסיף וטען שבית המשפט קמא שגה בכל הנוגע לשעת האירוע, ולכן טענת האליבי שהעלה "מכסה" באופן מלא את טווח השעות הרלבנטי. באותן שעות הוא שהה עם אביו במסעדה, בהתאם לעדות האב.

17. בא-כוח המערער הפנה את תשומת לבנו לכך שבמהלך שמיעת הראיות הוצע למרשו הסדר טיעון מקל, שבמסגרתו היה מייחס לו כתב האישום רק את דריסתו של חסן, והוא ביקש בסופו של דבר לחזור מהודאתו, עובדה המעידה לדעת בא-כוחו על אמונתו העזה בחפותו.

18. באשר לגזר הדין, המערער סבור שבית המשפט קמא החמיר עמו יתר על המידה ובשל כך הוא מבקש להקל בעונשו. בעניין זה יש בפי בא-כוחו מספר טענות. בין היתר, הוא סבור שבית המשפט הושפע בגזירת הדין מהעובדה שהמערער חזר בו מהודאתו, וכן ששגה כאשר ייחס משקל מכריע לעובדה שהמערער לא לקחת אחריות על המעשים המיוחסים לו, שעה שהמערער לא יכול היה לקחת אחריות על דברים שלא עשה. כמו כן, בא-כוח המערער טוען שבכל הנוגע לקטינים צריכה מדיניות הענישה להתמקד בשיקולי שיקום, ואילו שליחתו של המערער למאסר מאחורי סורג ובריח תסתום את הגולל על כל סיכוי לשיקום עתידי ואף תדרדר אותו לחיי פשע. טענות נוספות הוא מפנה כנגד הידרשותו של בית המשפט קמא לשיקולי הענישה המפורטים בתיקון 113 לחוק העונשין, למרות שאינו חל על המקרה דנן. בא-כוח המערער אף סבור שבית המשפט שגה כאשר ייחס למערער מניע גזעני, שעה שמחומר הראיות עולה שהאמרה "תמות, יא ערבי" לא נשמעה מפי המערער אלא מפי התוקף השני. לבסוף, נטען גם שבית המשפט לא ייחס את המשקל הראוי לנסיבות חייו הטראגיות של המערער, קטין שאחיו הבכור קיפח את חייו בתאונת דרכים.

הכרעתנו

19. לאחר ששקלנו את הדברים החלטנו לדחות את הטענות בערעור. להלן נביא את טעמינו לכך ביחס לעיקרי טענותיו של המערער.

20. "זיהום" הזיהוי הראשוני – כאמור, טענת בא-כוחו של המערער בהקשר זה היתה שסאלח החל לזהות את תוקפו עם המערער לאחר שנאמר לו על-ידי אלמונים שבהם פגש מיד לאחר האירוע שהיה זה "בנו של ראש המועצה לשעבר". אנו דוחים את טענותיו של בא-כוח המערער בעניין זה שהיו, בעיקרו של דבר, טענות שנגעו לממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא לגבי מהימנותם של העדים. בית המשפט האמין לסאלח, ואיננו רואים סיבה להתערב במסקנותיו, מה גם שלא היה לסאלח כל מניע נראה לעין לשקר בעניין זה. למעלה מן הצורך, נציין שמבט מדוקדק באותו קטע מחקירתו של סאלח שעליו ביקש בא-כוח המערער לבסס חלקים ניכרים מטיעונו, מעלה שאין בו למעשה דבר המכרסם באמינות גרסתו של סלאח. את המילים "שמעתי שהוא הבן של ראש המועצה לשעבר" יש להבין ככאלו המתארות את ידיעותיו הקודמות על אודות המערער: סאלח ראה את המערער בעבר בכפר מגוריו ושמע – עוד לפני האירוע נשוא כתב האישום – שמדובר בבנו של ראש המועצה לשעבר. כך הוא גם תיאר את הדברים בפני השוטרים שתשאלו אותו בעניין זה סמוך לאחר האירוע. לא מצאנו בדבריו ובביטוי "שמעתי" את המשמעות שביקש בא-כוח המערער לייחס להם. יתר על כן: אפילו אם נניח שסאלח אכן שמע ממאן דהוא בתחנת הדלק שאחד מתוקפיו הוא בנו של ראש המועצה לשעבר – וכאמור, איננו סבורים כי זהו המקרה – הרי שממילא לא היה בכך כדי ל"זהם" את תוצאותיו של מסדר הזיהוי, שנערך על יסוד תמונות ללא שמות או פרטים מזהים אחרים.

21. מסדרי הזיהוי – מצאנו לדחות גם את מכלול הטענות כנגד מסדרי הזיהוי שנערכו. באשר למועדו של מסדר הזיהוי, הצביעה באת-כוח המשיבה על כך שדחיית המועד המקורי למסדרי הזיהוי נעשתה על-פי בקשת בא-כוחו של המערער באותה עת. חסן לא התייצב למועד החדש בשל ביקורת רפואית שנערכה לו באותו יום, ולכן המסדר בהשתתפותו נדחה פעם נוספת. זו הפעם, פער הזמן של שלושה ימים נגרם בשל כך שבין שני המועדים חל חג. יצוין, כפי שטענה גם באת-כוח המשיבה, כי ממילא לא ברור כיצד תרם פער הזמנים בין מסדרי הזיהוי ל"תיאום" נטען בין סאלח וחסן, בהתחשב בכך שהתמונות הוצגו בכל פעם בסדר שונה ולנוכח הקושי לאפיין תמונה שאין בה כיתוב או סימן מזהה ברור אחר.

22. דומה שהטענה העיקרית לגבי מסדרי הזיהוי, לשיטת בא-כוחו של המערער, הייתה שנבחרו לשם כך תמונות של יהודים וערבים גם יחד, למרות שהמערער הוא יהודי. בא-כוח המערער סבר שהיה בכך כדי לצמצם מראש את קשת הבחירה של מי שמתבקשים לזהות את החשודים. טענתו זו של המערער לא נתמכה בכל טעם ממשי, מלבד התבססות על "ניסיון חיים" או "אינטואיציה". אכן, בעת עריכת מסדר זיהוי יש להקפיד על דמיון בסיסי בין תמונתו של החשוד לבין יתר התמונות המוצגות (או הניצבים המשתתפים במסדר במקרה של מסדר זיהוי חי) (ראו למשל: ע"פ 5249/01 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 656, 667 (2002)). אולם, כך נעשה במקרה זה. הוסבר לנו כי התמונות נבחרו מתוך מחשב המשטרה על-פי מאפייני פנים שהוגדרו מראש ולאחר שעיינו בתמונות שנכללו מסדרי הזיהוי נחה דעתנו כי הן אכן דומות זו לזו במידה מספקת מבחינת תווי הפנים של המצולמים, גוון עורם, צורת שערם וכיוצא בכך, וכי תמונתו של המערער לא צולמה באופן חריג או בולט לעין.

23. טענת האליבי – גם טענה זו, שהופנתה אף היא ברובה כנגד קביעות המהימנות של בית המשפט קמא, מצאנו לדחות. לא למותר לציין כי טענת האליבי במקרה זה היתה טענה "כבושה" במובן זה שהמערער נחקר רק כמה ימים לאחר האירוע. בא-כוחו של המערער טען שאין מקום לייחס למרשו כוונה לעכב את תחילת החקירה כדי "לסגור" את פרטי האליבי, מכיוון שאכן אושפז ביום 11.4.11 בחשד לדלקת תוספתן, ואף נעצר בבית החולים. כן נטען שאבי המערער אף מסר לראש צוות החקירה שבנו אושפז, אלא שהימים היו ימי חג, תחנת המשטרה לא הייתה מאוישת באופן מלא והחוקר לא עדכן את הגורמים הרלבנטיים. לאמיתו של דבר, פרטי האשפוז נותרו לא ברורים, ומכל מקום האשפוז לא החל בתכוף לאחר המעשה. כלומר, השיהוי בחקירה, וממילא בהעלאתה של טענת האליבי, לא נבע מן האשפוז לבדו. כך או אחרת, ואף מבלי לייחס משמעות מיוחדת לפרשת האשפוז, איננו רואים מקום לסטות ממסקנותיו של בית המשפט קמא, אשר שמע את "עדי האליבי", התרשם מעדויותיהם באופן בלתי אמצעי והגיע לכלל מסקנה כי אין לתת בהן אמון. יתר על כן, לא מצאנו ממש בטענות בא-כוח המערער ככל שהן הופנו כנגד ממצאי בית המשפט קמא בהתייחס לשעת האירוע – ולכן אפילו לו נתקבלו עדויות הוריו של המערער, לא היה בהן כדי להקים לו טענת אליבי רלבנטית.

24. בסיכומו של דבר, לא מצאנו כל דופי בתמונה הראייתית הכללית העולה מהכרעת הדין. המערער זוהה בידי שניים מהמתלוננים, בשני מסדרי תמונות נפרדים ובלתי תלויים זה בזה. אחד מהמתלוננים אף זיהה את המערער בסמיכות למועד האירוע על סמך היכרות קודמת שטחית, עובדה המוסיפה נדבך נוסף לזיהוי ומקטינה את הסיכון של זיהוי שגוי (ראו והשוו: ע"פ 3578/11 סטרוק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.8.2012), בפסקה 114; ע"פ 8939/08 מוזס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.10.11), בפסקה כ"ה; ע"פ 9040/05 אוחיון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.12.2006) (להלן: עניין אוחיון), בפסקאות 23-24). ממצאי המהימנות של בית המשפט קמא – הן מבחינת האמון המלא שנתן בעדויותיהם של המתלוננים והן מבחינת התרשמותו השלילית מעדי ההגנה – התבססו על דיון מקיף ומפורט בעדויות השונות, ובא-כוח המערער לא הצביע בפנינו על סיבה להתערב בהם.

25. משדחינו את טענות המערער בכל הנוגע להרשעתו, לא מצאנו כל הצדקה להתערב גם בגזר הדין שהושת עליו. אכן, כפי שנטען, המערער הוא בחור צעיר ללא הרשעות פליליות קודמות. עם זאת, העבירות שבהן הורשע הן עבירות חמורות ביותר. לא אחת משית בית משפט זה עונשים חמורים בהרבה בגין עבירות דומות. נוסיף ונציין, כי נסיבות ביצוען של העבירות היו כעורות, בהתחשב בהערות הגזעניות שנלוו למעשי העבירה, עובדה הנוסכת על הדברים חומרה נוספת (על החומרה היתרה שרואה בית משפט זה בגילויי עבריינות בעלי אופי גזעני, ראו למשל: עניין אוחיון, בפסקה 36; ע"פ 5255/10 רודוניה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.3.2011), בפסקה ט"ז; ע"פ 2867/07 בריקמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.10.2007)). עונשו של המערער יהיה אפוא כפי שקבע בית המשפט קמא, כאמור בפסקה 9 לעיל: 12 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירת אלימות מסוג פשע או אחת העבירות בהן הורשע; 6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירת אלימות מסוג עוון; קנס בסך 5,000 שקל; ופיצוי למתלונן שנפצע (חסן) בסך 30,000 שקל.

26. סוף דבר: הרשעתו וגזר דינו של המערער נותרים בעינם. בהתחשב במכלול נסיבות המקרה – אירוע של תקיפה אלימה של קורבנות תמימים ללא התגרות ותוך הבעת דברי שטנה וגזענות – עונשו של המערער אינו חמור כלל ועיקר.