עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 2190/12

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

בש"פ 2190/12

לפני:

כבוד השופט צ' זילברטל

העורר:

יונתן ימר

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בפתח תקווה במ"ת 22304-05-10 שניתנה ביום 23.2.2012 על-ידי כב' השופטת ק' רג'יניאנו

תאריך ישיבה: כ"ה באדר התשע"ב (19.3.2012)

בשם העורר: עו"ד א' אייזנברג

בשם המשיבה: עו"ד א' כהן

החלטה

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בפתח תקווה (מ"ת 22304-05-10, כבוד השופטת ק' רג'יניאנו) מיום 23.2.2012, בה נדחתה בקשתו של העורר לעיון חוזר בהחלטת המעצר בעניינו.

1. ביום 11.5.2010 הוגש נגד העורר כתב אישום המייחס לו עבירה של רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על פי הנטען בכתב האישום, עובר ליום 1.5.2010 התגלע סכסוך בין העורר ובין א' (להלן: המנוח) על רקע דרישותיו הכספיות מהעורר. נטען, כי בלילה שבין 1-2.5.2010 הגיע העורר יחד עם חברו ל"פיצוצייה". באותה העת שהה במקום אף המנוח יחד עם אדם נוסף. בין העורר למנוח התפתח דין ודברים והשניים פנו אל מאחורי הפיצוצייה על מנת לשוחח. בשלב מסוים, בעת שהמנוח הסב את גבו אל העורר, התנפל עליו העורר וחנק אותו בידיו במשך מספר דקות. העורר הרפה מאחיזתו במנוח והוא נפל ארצה. אז הכה העורר בראשו של המנוח מספר פעמים באמצעות לבנה. בהמשך, אחז העורר במנוח ברגליו וגררו לאורך כ-35 מטרים, עד למכולת אשפה. שם שב העורר והכה בראשו של המנוח באמצעות לבנה, והותירו במקום. כתוצאה מהמעשים המתוארים, נגרמו למנוח שברים בגולגולת ובעצמות הפנים, תוך גרימת פצעי קרע בקרומי המוח ודימומים בין קרומי המוח, אשר הביאו למותו. כבר ביום 2.5.2012 בחקירתו הראשונה, הודה העורר במיוחס לו, וטען כי נטל את חייו של המנוח על רקע מעשי סחיטה להם היו נתון מצידו. בחקירתו השלישית, שהתקיימה ביום 2.5.2010 טען העורר כי נוסף למעשי הסחיטה ביצע בו המנוח פעמיים מעשה סדום, מעשים אשר גרמו לו להרוג את המנוח.

2. בד בבד עם כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים בעניינו. העורר הסכים לקיומן של ראיות לכאורה וקיומה של עילת מעצר בעניינו. לפיכך, הורה בית המשפט על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים. ביום 1.9.2012 הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר, בה נטען כי מצבו הגופני הורע והמסוכנות הנשקפת ממנו היא כלפי המנוח בלבד. ביום 19.12.2012 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת מ' ברנט) את הבקשה וקבע כי מעשיו של העורר מעידים על מסוכנות רבה אשר אינה ניתנת להפגה.

3. ביום 28.11.2011 הגיש העורר בקשה נוספת לעיון חוזר, אותה סמך על ראיות חדשות שהציג מטעמו, כמו גם על מצבו הנפשי הרעוע. בקשתו זו נדחתה אף היא, ונקבע כי הראיות החדשות שהוגשו אינן יוצרות שינוי מהותי בתשתית הראייתית שעמדה בבסיס החלטת המעצר בעניינו. על החלטה זו הגיש העורר ערר לבית משפט זה, בסמוך הגישה המשיבה בקשה (חמישית) להארכת מעצרו של העורר בתשעים יום. הדיון בערר ובבקשה אוחד. ביום 9.1.2012 קיבל בית משפט זה (בש"פ 8896/11, כבוד השופטת ע' ארבל) את בקשת המדינה להארכת המעצר. יחד עם זאת, נוכח הרקע שקדם לכאורה לביצוע המעשים, גילו הצעיר של העורר, ובעיקר – האפשרות שהמסוכנות הנשקפת ממנו ממוקדת כלפי המנוח בשל מעשי ההתעללות הקשים של המנוח בעורר, הורה בית המשפט על הגשת תסקיר מעצר אשר יבחן את אפשרות שחרורו לחלופת מעצר.

4. ביום 2.2.2012 התקיים דיון בבית המשפט המחוזי (בפני כבוד השופטת ק' רג'יניאנו) בו הוגש, כנדרש, תסקיר מעצר, אשר המליץ שלא לשחרר את העורר לחלופה הן בשל מורכבות מצבו הנפשי והאישי, והן בשל טיב החלופה שהוצעה ונבחנה. ביום 5.2.2012 קבע בית המשפט כי מכלול הנסיבות אינו מצדיק את דחיית המלצת שירות המבחן, אשר בחן באופן מקיף את מצבו של העורר, את החלופה המוצעת ואת המפקחים. לפיכך נקבע, כי העורר לא ישוחרר לחלופת המעצר.

5. ביום 9.2.2012 הגיש העורר בקשה נוספת לעיון חוזר, במסגרתה ביקש כי תבחן חלופת מעצר נוספת, בתשלום, בישיבתו של הרב כליפא בבאר-שבע. ביום 9.2.2012 הורה בית המשפט (כבוד השופטת ק' רג'יניאנו) לשירות המבחן לבחון חלופה זו. ביום 22.2.2012 הוגש לבית המשפט תסקיר מעצר משלים בו המליץ שירות המבחן שלא לשחרר את העורר לחלופה המוצעת מאחר שאינה מתאימה, אינה יכולה לתת מענה לצרכיו של העורר ואינה מפחיתה מהסיכון הגלום בו. להמלצה זו הגיע שירות המבחן לאחר שערך שיחת טלפון עם הרב ירמיהו כליפא, רב הישיבה, ממנה הסיק כי נוכח אופי המקום, דרך התנהלותו, אורחותיו והמפקחים המוצעים, הוא אינו יכול לשמש חלופה מתאימה, והוא אף עשוי לגרום לעורר לרגרסיה, ולהביא למצבים מגבירי סיכון. ביום 23.2.012 דחה בית המשפט את הבקשה לעיון חוזר וקבע כי "החלופה שנבחנה ... נמצאה לא ראויה מהסיבות שפורטו על ידי קצינת המבחן. התסקיר מפורט וחזקה עלי שקצינת המבחן עשתה עבודתה נאמנה. לא למותר לציין שאין זה המקרה שבו יש להורות על שחרור לחלופת מעצר בניגוד להמלצת קצינת המבחן".

6. מכאן הערר שלפניי. רובה ככולה של השגת העורר מכוונת למסקנת שירות המבחן ואופן גיבושה. לטענתו, היה על שירות המבחן לבחון את עניינו על רקע הנסיבות שקדמו לביצוע המעשה, ולהכיר כי המעשה בוצע כתגובה למצוקה ולהתעללות בה היה נתון, וכי מסוכנותו היא נקודתית כלפי המנוח בלבד. לטענתו, תחת זאת שירות המבחן זקף נסיבות אלו ל"חומרתו", וראה בהן כמגבירות את הסיכון הנשקף ממנו. העורר מלין על כי שירות המבחן יצא מנקודת המוצא לפיה "מדובר בתיק רצח בכוונת תחילה ולא בתיק של קורבן להתעללות מינית אשר ביצע את המעשה מתוך הגנה עצמית". באשר לחלופות המעצר שהוצעו, טוען העורר, כי הן ראויות, אך האופן בו נבחנו על ידי שירות המבחן ומסקנותיו לגביהן, מעידים כי שירות המבחן אינו מקבל את הסיטואציה הקורבנית בה היה נתון עובר למעשיו. בדיון שבפניי שב והדגיש בא כוח העורר את הבעייתיות, לטענתו, בהתנהלות שירות המבחן ובהמלצה שניתנה על ידו. לפיכך, מבקש העורר כי אורה על שחרורו לחלופת מעצר, או לחלופין אורה לקצין מבחן אחר, שלא יהיה שבוי בקונספציה המוטעית של קצינת המבחן שבחנה את הפרשה, לבחון בשנית את חלופות המעצר המוצעות, תוך מתן משקל לטענות העורר בדבר הרקע שקדם למעשה שבצע.

מנגד, טוענת המשיבה כי דין הערר להדחות. לטענתה, על מנת שבית המשפט יסטה מהמלצת שירות מבחן שלא לשחרר לחלופת מעצר, נדרשים נימוקים חזקים, אשר אינם מתקיימים במקרה דנן. כמו כן, דחתה המשיבה את טענות העורר בדבר התנהלות לא ראויה של שירות המבחן. לטענתה, אין כל אינדיקציה להתנהלות לה טוען העורר, ואין כל סיבה להורות כיום על עריכת תסקיר מעצר נוסף.

7. לאחר שבחנתי את הערר, את החלטת בית המשפט המחוזי ואת מכלול הנסיבות הנטענות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

בעניינו של העורר נערכו שני תסקירי מעצר, בשני התסקירים הללו המליץ שירות המבחן, לאחר שבחן את מכלול הנסיבות, החלופות והמפקחים, שלא לשחרר את העורר לחלופות המעצר שהוצעו. כבר נפסק, כי סטייה מהמלצה שלילית של שירות המבחן תעשה באופן חריג, ובמקום בו קיימים לכך טעמים כבדי משקל (ראו: בש"פ 3386/07 מדינת ישראל נ' אשד, פס' 13 (לא פורסם, 18.4.07); בש"פ 3201/10 מדינת ישראל נ' פלוני, פס' 6 (לא פורסם, 6.5.10); 8504/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.1.11)). איני סבור כי במקרה דנן מתקיימים אותם הטעמים. כאמור, העורר טוען כי הנסיבות הקשות, אשר קדמו לטענתו לביצוע המעשים המיוחסים לו, מצדיקות לסטות מהמלצת שירות המבחן ולשחררו ממעצר. עיון בתסקירי המעצר, מעלה כי שירות המבחן נדרש לכל אותן הנסיבות, אך לצידן בחן בעיניו המקצועיות את אשר הטילו עליו הערכאות השונות לבחון – מידת המסוכנות הנשקפת בעת הזאת מן העורר, וכוחן של החלופות המוצעות להפיגה.

במסגרת התסקיר הראשון נבחנה באופן מקיף ומעמיק החלופה המשפחתית שהוצעה, אך שירות המבחן סבר כי אינה מתאימה לשמש כחלופה ראויה ונימק כראוי מסקנתו זו. באשר לחלופה השנייה שהוצעה ונבחנה - שהות בישיבה בבאר-שבע - עולה מן התסקיר המשלים כי לאחר שיחת טלפון עם מנהל המקום, הגיעה קצינת המבחן למסקנה, כי אופן התנהלות המקום כלל אינו מתאים לשמש כחלופה לעורר ואף עשוי להגביר את מסוכנותו. איני מוצא דופי בהתנהלות שירות המבחן, הצדקה לחרוג מהמלצתו, או נימוק לשוב ולהורות על עריכת תסקיר מעצר נוסף. גם אם נצא מנקודת המוצא של העורר, לפיה הוא היה קורבן למעשי התעללות וסחיטה קשים מצד המנוח, לרבות התעללות מינית, וגם אם במידה רבה המסוכנות היתה ממוקדת כלפי המנוח, עדיין מדובר במסוכנות בדרגה גבוהה ביותר, כפי שניתן ללמוד מהמעשה ומנסיבות ביצועו. הפגת מסוכנות בדרגת חומרה זו יכולה להיעשות, אם בכלל, רק במסגרת חלופת מעצר הדוקה במיוחד, שתתאים לנסיבותיו האישיות הייחודיות של העורר, למצוקותיו ולסיכון הנשקף ממנו, שהרי עלולה שוב להתפתח מסוכנות ממוקדת בנסיבות מסוימות. לא ניתן לומר שהחלופות שהוצעו עונות על הנדרש, ולו במעט. זאת ועוד, שירות המבחן לא היה אמור לבסס את תסקירו על ההנחה כי לא מדובר בתיק רצח בכוונת תחילה אלא בתיק של קורבן להתעללות מינית אשר ביצע את המעשה מתוך הגנה עצמית, כפי שמבקש העורר. בשלב זה כתב האישום, שנמצא כי נתמך בראיות לכאורה, מתאר עבירת רצח. שירות המבחן אינו יכול ואינו רשאי להתעלם מנתון זה ולהניח כבר עתה שטענת ההגנה של העורר תתקבל על ידי בית המשפט. מאידך גיסא, שירות המבחן היה אמור להתחשב בקיומה של טענת ההגנה האמורה, שכב' השופטת ארבל מצאה לה תימוכין מסוימים בחומר הראיות, וכך עשה. אלא שברור שלטענה זו לא יכול להיות משקל מכריע, כפי שמבקש העורר. למעשה נטען על-ידי העורר, כי כל המלצה של שירות המבחן שאינה המלצה לשחררו "מרוקנת מתוכנה" את החלטת כב' השופטת ארבל, ולא היא. כב' השופטת ארבל הגיעה למסקנה שיש הצדקה לבחון את האפשרות לשיחרור העורר לחלופת מעצר. משלא נמצאה חלופה זו, לא ניתן לשחררו, ואין בכך כל סתירה לנאמר בהחלטת כב' השופטת ארבל, לפיו לא ניתן לשלול את האפשרות שהרצח בוצע על רקע של התעללות מינית בעורר, אמירה שהעורר רואה בה נקודת מפנה מבחינתו. קביעתה של כב' השופטת ארבל בעינה עומדת, ולא ראוי היה לתאר את שירות המבחן כאדיש למצוקותיו של העורר וכמי שטרק את הדלת על תקוותו האחרונה.

אשר על כן הערר נדחה.

ניתנה היום, ‏כ"ח באדר התשע"ב (‏22.3.2012).