עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 2176/12

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

בשם המבקשות:                     עו"ד מוני עזורה

 

 

           בקשה למתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת ה' עובדיה) מיום 11.3.2012, בה נדחתה בקשת המבקשים למתן צו מניעה זמני שימנע מן המשיבים מלהמשיך את הליכי מימוש הנכסים הידועים כגוש 6977 חלקה 95 וחלקה 97 המצויים ברחוב לבנדה 38 בתל אביב (להלן: הנכס ברחוב לבנדה 38) וברחוב לבנדה 40 בתל אביב (להלן: הנכס ברחוב לבנדה 40). 

 

           ואלה הן העובדות והטענות העיקריות הצריכות לעניין:

 

1.        המבקשת 1 הינה חברה פרטית שבבעלותה הנכס ברחוב לבנדה 38 בתל אביב וכן הנכס ברחוב לבנדה 40 בתל אביב. על-פי האמור בבקשה, שני הנכסים הם נכסים מניבים. באחד ממוקם בית אבות ובאחר משרד ומטבח בית האבות. המבקשת 2 היא אלמנת המנוח יהודה לוי ז"ל שהיה בעל המניות היחיד במבקשת 1 וכן מורשה החתימה והמנהל היחיד בה. במהלך שנת 2003 שיעבד המנוח את זכויות המבקשת 1 בנכס ברחוב לבנדה 38 לטובת המשיב 1 להבטחת חובותיה כלפיו. השיעבוד כלל גם את תקבולי השכירות מהשכרת הנכס ברחוב לבנדה 38 לחברה חיצונית המפעילה את בית האבות. במהלך שנת 2006 פתח המשיב 1 תיק הוצאה לפועל למימוש הנכס ברחוב לבנדה 38 ובשנת 2008 מונה המשיב 2 לצורך כך ככונס נכסים. במהלך השנים שחלפו מאז, הגישו המבקשות בקשות רבות בתיק ההוצאה לפועל אך בסופו של יום, אישר רשם ההוצאה לפועל בהחלטתו מיום 20.1.2012 את מכירת הנכס ברחוב לבנדה 38. ביני לביני, במהלך שנת 2010 ניתן פסק דין במסגרת תביעה שהגיש המשיב 1 נגד המבקשות בגין אי תשלום יתרת חובה של המבקשת 1. ערעור שהוגש על פסק הדין הסתיים בפשרה לפיה יעמוד פסק הדין נגד המבקשת 1 בעינו ואילו למבקשת 2 ניתנה רשות להתגונן, תוך שהובהר כי היא נתבעת כדי חלקה בעיזבון בלבד. בהמשך, פתח המשיב 1 תיק הוצאה לפועל נוסף לשם ביצוע פסק הדין, שהפך חלוט, ובו מונה המשיב 2 כונס נכסים על הנכס ברחוב לבנדה 40.

 

           לאחר הדברים האלה, הגישו המבקשות במהלך חודש מאי 2011 תובענה לבית המשפט קמא נגד המשיבים ובה התבקש בית המשפט להצהיר כי המשכנתא הרשומה על הנכס ברחוב לבנדה 38 בטלה וכן התבקש צו האוסר על נקיטת הליכים למימוש המשכנתא. בד בבד עם הגשת התובענה, הגישו המבקשות בקשה דחופה למתן צו מניעה זמני ולהקפאת הליכי מימוש המשכנתא.

 

2.        בהחלטתו מיום 25.5.2011 קבע בית משפט קמא כי לא ברור מדוע הבקשה לא הוגשה במסגרת הליכי ההוצאה לפועל ולחלופין במסגרת בקשת רשות ערעור שהוגשה על-ידן לבית משפט השלום בתל אביב. עוד נקבע כי אין מקום ליתן את צו המניעה במעמד צד אחד ואם תעמודנה המבקשות על בקשתן ייקבע דיון במעמד הצדדים, אך המבקשות לא עשו כן. כשמונה חודשים לאחר מכן, אישר כאמור רשם ההוצאה לפועל בהחלטתו מיום 20.1.2012 את הבקשה לאישור המכר וקבע כי ככל שיש למבקשות טענות לעניין תוקף המשכנתא או גובה החוב עליהן להעלותן בפני בית משפט קמא במסגרת תביעתן העיקרית. כן נקבע באותה החלטה כי הבקשה לוקה בשיהוי של מספר שנים (עילת התביעה נולדה עוד בחודש ינואר 2007), וכי על-פי החלטת בית משפט קמא מיום 25.5.2011 היה על המבקשות להודיע אם הן עומדות על בקשתן לסעד הזמני ומשלא עשו כן אין מקום לעכב את ההליכים בתיק.

 

           ביום 25.1.2012 הגישו המבקשות לבית המשפט המחוזי בקשה נוספת למתן צו מניעה זמני ולהקפאת הליכי המימוש שהתייחסה הן להליכי המימוש של הנכס ברחוב לבנדה 38, הן של הנכס ברחוב לבנדה 40. ביום 25.1.2012 נעתר בית משפט קמא לבקשה והורה בצו זמני שניתן במעמד צד אחד כי המשיבים יימנעו מלהמשיך בהליכי המכר למימוש הזכויות בנכס שברחוב לבנדה 38 ובנכס שברחוב לבנדה 40. בנוסף הורה בית המשפט לצדדים להגיש תגובות לבקשה וקבע דיון במעמד שני הצדדים.

 

3.        בעקבות הדיון שהתקיים במעמד שני הצדדים כאמור, החליט בית משפט קמא ביום 11.3.2012 לדחות את הבקשה למתן צו מניעה זמני והצו שניתן במעמד צד אחד בוטל. בהחלטתו ציין בית המשפט כי על מי המגיש בקשה לסעד זמני מוטלת החובה לגלות את מלוא העובדות הנוגעות לעניין, אולם המבקשות לא עשו כן, ולא ציינו כי נגד המבקשת 1 עומד פסק דין חלוט בגין החוב. כמו כן ציין בית המשפט כי ההתייחסות בבקשה לנכס ברחוב לבנדה 40 נעשתה באופן כללי בלבד וכי היה על המבקשות לספק פרטים מלאים לגבי מצבו של כל אחד מהנכסים ולא להתייחס אליהם כמקשה אחת. עוד קבע בית המשפט כי המבקשות לא פרטו באופן מלא ומדויק את כלל הפרטים הנוגעים לשוכרת הנכס ולדמי השכירות. בית המשפט הוסיף וקבע כי הבקשה לוקה בשיהוי מפני שעוד ביום 25.5.2011 ניתנה החלטת בית משפט קמא לפיה היה על המבקשות להודיע אם הן עומדות על בקשתן לסעד הזמני, ועל קביעת הדיון בה במעמד הצדדים. המבקשות לא עשו כן ותחת זאת הגישו בקשה נוספת למתן סעד זמני בחלוף שמונה חודשים מיום החלטתו האמורה של בית משפט קמא. בינתיים נדחה בחודש יולי 2011 ערעורן של המבקשות על ההחלטה הדוחה את הבקשה בטענת "פרעתי" ובמועד זה כלל לא עמד בתוקף צו לעיכוב הליכי המימוש. בהינתן כל האמור לעיל סבר בית המשפט כי המבקשות השלימו בהתנהגותן עם המצב הקיים וכי במצב הדברים כיום, לאחר שהמכר אושר, יש לדחות את הבקשה גם נוכח הצורך להתחשב בזכויותיהם של הצדדים האחרים המעורבים בעניין ובהם המשיב 1 אשר לו ציפייה סבירה לסיום הליכי המימוש. בנוסף, נקבע כי יש לדחות את הבקשה גם בשל שיקולים של מאזן הנוחות ונוכח יכולתו של המשיב 1 לפצות את המבקשות אם יתברר כי תביעתן מוצדקת. בהקשר זה ציין בית המשפט כי מדובר בנכסים מניבים המשמשים בחלקם למסחר ולכן מימושם אין בו משום הכבדה על המבקשות ומנגד יש להתחשב בחוב למשיב 1 שהולך ותופח ככל שהמימוש מתעכב והדבר מעלה את החשש כי אם יידחה המימוש לא ייפרע מלוא החוב.

 

4.        מכאן הבקשה שבפניי, בה טוענות המבקשות כי היה על בית המשפט לבחון את בקשתן ביתר זהירות מאחר שמדובר בנכס המשמש כבית אבות ומכירתו תגרום נזק בלתי הפיך, שכן הוא משמש לפרנסת המבקשת 2 ובני משפחתה והקשישים הדרים בו יפונו ממנו אל הרחוב. מנגד, אם יינתן הצו המשיב 1 לא צפוי להינזק. בנוסף, טוענות המבקשות כי סיכויי התביעה העיקרית גבוהים והן מנמקות זאת בכך שהסעד העיקרי בתובענה הוא לאכיפת הסכם הפשרה והמשיב 1 הודה, לטענתן, כי הפר הסכם זה. עוד טוענות המבקשות כי המשיב 1 החתים את המנוח על מסמכי השעבוד תוך התעלמות מהמבקשת 2 אשר סברה כי המשיב 1 ערך ביטוח חיים בעת שהחתים את המנוח על מסמכים אלה. לטענת המבקשות הן לא השתהו, ובית משפט קמא הוא זה שהפנה אותן לטעון את טענותיהן בפני רשם ההוצאה לפועל, שהחליט כי הדיון בעניינן מקומו בבית משפט קמא. בכל הנוגע להיעדר ניקיון הכפיים, טוענות המבקשות כי הן גילו את מלוא המידע וכי לא היה מקום לקבוע כי הסתירו דבר. בנוסף, טוענות המבקשות כי טרם חתימת מסמכי השעבוד, ערכו המבקשת 2 והמנוח הסכם ממון שאושר בבית המשפט לענייני משפחה ממנו עולה כי היא בעלת מחצית מהזכויות במניות המבקשת 1. כמו כן, מעלות המבקשות נגד המשיב 1 טענות נוספות וביניהן כי פעל בחוסר תום לב; כי הפר את חובת הנאמנות כלפי המבקשת 2; כי הוא מסתיר מידע מהמבקשות; כי לא נערכה התמחרות כפי שהיה צריך להיעשות; כי המשיב 1 לא בחן האם קיים ביטוח למבנה; כי לא הסכים לנהל עמן משא ומתן. לבסוף, נטען כי יש ליתן את הצו למרות היות המשיב 1 מוסד בנקאי בעל יכולת לפצותן וזאת מאחר שהוא פעל בניגוד להסכם מפורש בין הצדדים ובאופן בלתי חוקי.

 

5.        לאחר עיון בבקשה על נספחיה הגעתי למסקנה כי דינה להידחות. הלכה היא כי לערכאה הדיונית נתון שיקול דעת רחב בכל הנוגע להחלטות שעניינן סעדים זמניים, ומכאן שערכאת הערעור תטה שלא להתערב בשיקול דעת זה אלא במקרים חריגים (ראו: רע"א 3851/11 נדב נ' לוי, פיסקה 4 (טרם פורסם, 7.6.2011)). לא זה הוא המקרה בענייננו.

          

           החלטת בית משפט קמא ניתנה כדין ונומקה כדבעי ולא מצאתי כי הבקשה מצדיקה התערבות בה. כבר נפסק כי על המבקש סעד זמני להראות תשתית ראייתית לכאורית לקיומה של עילת תביעה וכן עליו לשכנע כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, דהיינו כי הנזק שייגרם לו אם לא יינתן הצו עולה על הנזק שייגרם למשיב בעקבות מתן הצו. עוד נפסק כי שיהוי בהגשת הבקשה למתן הסעד הזמני עשוי להצביע על היעדר דחיפות בהענקתו (ראו: ע"א 8630/05 ניר שיתופי אגודה ארצית להתיישבות עובדים נ' עיריית הוד השרון, פיסקה 5 (טרם פורסם, 10.4.2007)). במקרה דנן לא הצליחו המבקשות להניח את דעתו של בית משפט קמא בקיומם של איזה מן התנאים הנדרשים למתן סעד זמני כאמור. ראשית, נמנעו המבקשות מלהביא בפני בית המשפט את כל העובדות הצריכות לעניין ובצדק זקף בית המשפט את הדבר לחובתן. שנית וככל שבמאזן הנוחות עסקינן, בצדק קבע בית משפט קמא כי הואיל והמשיב 1 הינו מוסד בנקאי אין חשש שהמבקשות תעמודנה בפני שוקת שבורה היה ותביעתן תתקבל. מנגד, ככל שהמימוש יעוכב עלול המשיב 1 להינזק בשל צמיחת החוב והעיכוב בגבייתו (ראו: רע"א 7276/09 בנק הפועלים בע"מ נ' טוויל, פיסקה 3 (טרם פורסם, 3.12.2009); רע"א 1270/12 מנשה לוי חברה לבניין בע"מ ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פיסקה 4 (טרם פורסם, 27.2.2012)).

 

           זאת ועוד – מקובלת עליי עמדתו של בית משפט קמא לפיה הבקשה למתן סעד זמני הוגשה בשיהוי. ההליכים בין הצדדים מתנהלים לאורך מספר שנים כמתואר לעיל ובמהלכן הגישו המבקשות לא מעט בקשות. הבקשה דנן למתן סעד זמני הוגשה בחלוף שמונה חודשים מיום שניתנה החלטת בית משפט קמא בבקשתן הראשונה למתן הסעד הזמני, בה קבע בית המשפט כי אין מקום לתיתו במעמד צד אחד וכי עליהן להודיע אם הן עומדות על בקשתן, שאז ייקבע דיון במעמד הצדדים. השתהות זו וההתפתחויות בהליכי המימוש שאירעו בתקופת הביניים תומכים אף הם בתוצאה שאליה הגיע בית משפט קמא.

 

6.        אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. ממילא נדחית הבקשה לעיכוב הביצוע שהוגשה עימה. משלא התבקשה תגובת המשיבים, איני עושה צו להוצאות.

 

 

 

 

           ניתנה היום, כ"ז באדר התשע"ב (21.3.2012).

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12021760_V01.doc   גק

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il