עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 2010/12

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

 

                                          

                                          

 

 

 

           ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט צ' קאפח) לפי סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון או החוק) יחד עם סעיף 36ו(ד) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים המסוכנים או הפקודה) בעניין סעד זמני ברכוש שנתפס אצל המשיב.

 

הרקע הדרוש לעניין

 

1.             נגד המשיב הפורמאלי (להלן: שירזי) הוגש כתב אישום המייחס לו פעילות לביצוע תכנית עבריינית שבמסגרתה נתן הלוואות בריבית קצוצה ללווים שונים, וביצע עבירות שונות לשם הסתרת מתן ההלוואות, התחמקות מתשלום מיסים בגין הריביות שגבה, והלבנת רכוש שמקורו בעבירות או ששימש ואיפשר את ביצוען. לצורך ביצוע התכנית העבריינית עשה שירזי שימוש בעוסקים שונים ובחברות הרשומות על שם אחרים, ובהן חברה בשם לב אנרגיה בע"מ (להלן: החברה). לפי כתב האישום, שירזי קשר קשר עם אחר לרישום כוזב במסמכי החברה ולהוצאת חשבוניות פיקטיביות על שמה שבהן נרשם בכזב כי ביצעה עסקאות עם הלווים. בפועל הוצאו החשבוניות ללווים בגין החזר ההלוואות ששירזי נתן והריבית שגבה בגינן. לפי האישום השני, העוסק בהלבנת הון, חלק מהמחאות הלווים שנרשמו לפקודת החברה הופקדו או נוכו לכסף מזומן, נרשמו בעסקו של המשיב בכרטיס "לב אנרגיה פקדונות" ונחזו להיות שייכים לחברה. בפועל היה הכסף בבעלותו ובשליטתו של שירזי. הרישום בכרטיס נועד לצבוע את כספו של שירזי שהופקד כאמור בידי החברה, ועורבב עם נכסים אחרים בעסקו של המשיב. במסגרת כתב האישום, ביקשה המדינה לחלט מרכושו של שירזי, לפי סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון, עד לשווי הרכוש שנעברה בו עבירה או ששימש ואיפשר את ביצועה, או שהושג במישרין או בעקיפין כשכר עבירה או כתוצאה מביצועה. בין היתר, ביקשה המדינה לחלט המחאות מעותדות שנתפסו בעסקו של המשיב ורשומות בכרטיס של החברה, בסך כולל של 3,055,000 ש"ח (להלן: ההמחאות המעותדות).

 

2.             בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למתן צו זמני ברכוש לפי סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון יחד עם סעיף 36ו(א) לפקודת הסמים המסוכנים, לגבי רכוש שנתפס בשלב החקירה מכוח סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: הבקשה הראשונה). בין היתר ביקשה המדינה ליתן את הצו ביחס להמחאות המעותדות האמורות. ביום 23.11.2011 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה.

 

3.             ביום 28.12.2011 הגישה המדינה בקשה נוספת למתן צו זמני ברכוש (להלן: הבקשה השנייה) שבמסגרתה ביקשה להורות, במעמד צד אחד, על תיקון הצו שניתן בבקשה הראשונה, ובמקומו להורות על תפיסת ההמחאות המעותדות או הזכויות הנובעות מהן, בין אם נתפסו בעסקו של המשיב ובין אם טרם נתפסו. עוד התבקש בית המשפט להורות על תפיסת סכומי כסף מזומן בעסקו של המשיב ובחשבון הבנק של העסק. זאת משום שהתברר לאחר מתן ההחלטה בבקשה הראשונה כי חלק מההמחאות המעותדות, בסכום של כ-1.15 מיליון ש"ח, נוכו או נפרעו ותמורתן התקבל כסף מזומן. ביום 28.12.2011 קיבל בית המשפט המחוזי – במעמד צד אחד – את הבקשה השנייה, הורה על תיקון הצו באופן שניתן יהיה לתפוס מכוחו גם זכויות הנובעות מההמחאות המעותדות, וקבע דיון לפניו. בהמשך נתפס סכום של 1.15 מיליון ש"ח במזומן בעסקו של המשיב.

 

4.             בדיון שהתקיים ביום 1.2.2012 בבית המשפט המחוזי טען בא-כוח המשיב כי מספר שיקים שלא נתפסו בידי המדינה, בוטלו בידי מושכי השיקים. לפי הסכמים שבין המשיב לשתי החברות שניכו את השיקים (להלן: חברות הניכיון), במקרה של חילול, המשיב מחויב לשלם להן את סכום השיק שחולל בתוך 24 שעות בתמורה לשיק עצמו. כך פעל המשיב, לדבריו, לאחר שהשיקים בוטלו. בנסיבות אלו, טען בא-כוחו של המשיב, כי על המדינה להחזיר למשיב את סכום המזומן שתפסה בעסקו (מכוח הצו שהוצא בבקשה השנייה) – וזאת כנגד השיקים שבוטלו. שאם לא כן יוצא שהמשיב ניזוק פעמיים: פעם אחת כשנתפס הכסף המזומן בעסקו ופעם שנייה כששילם מזומן בסכום השיקים לחברות הניכיון. המדינה התנגדה לבקשה.

 

החלטת בית המשפט המחוזי

 

5.             בית המשפט המחוזי (כב' השופט צ' קאפח) קיבל את עמדת המשיב בקובעו כי המערערת היא שקבעה את המתווה בהליך זה: תחילה עתרה לתפיסת השיקים המצויים במשרדי המשיב; לאחר מכן ביקשה את תפיסת הזכויות הנובעות מהשיקים, לרבות כסף מזומן; בהתאם לכך היא תפסה סכום של כ-1.15 מיליון ש"ח חלף השיקים שלא נמסרו לה; ובהמשך חוללו השיקים והוחזרו לידי המשיב כנגד הכסף המזומן שהוא חב לחברות הניכיון. בית המשפט קבע כי ביסוד הבקשה השנייה עמדה העובדה שלא כל השיקים נושא הבקשה הועברו לה. עתה, משהשתנה הבסיס העובדתי והשיקים שביקשה המדינה מלכתחילה הועברו אליה או שהם ניתנים להעברה, אין עוד הצדקה להחזקת הכסף המזומן בידיה. בית המשפט קבע כי שיקים בסך של 391,000 ש"ח [צ"ל 391,100 ש"ח] הועברו בינתיים למדינה, וברשותו של המשיב שיקים נוספים בסך של 479,000 ש"ח (שכולם מהרשימה המקורית). בית המשפט הורה למשיב להעביר למדינה את יתרת השיקים שלא הועברה אליה, וכנגד הורה למדינה להחזיר למשיב סך במזומן של 870,100 ש"ח (סכום כלל השיקים שהמשיב העביר למדינה). המשיב טען כי העביר למדינה שיקים נוספים בסך של 84,000 ש"ח, אולם כיוון שלא הובאה ראיה על כך, בית המשפט לא הורה למדינה להחזיר למשיב סכום זה. אשר לשיקים נוספים בסך של 195,000 ש"ח, בית המשפט המחוזי רשם לפניו את הצהרת בא-כוח המשיב כי השיקים נוכו, ולכן לא חייב את המדינה להשיב גם סכום זה. בית המשפט עיכב את ביצוע החלטתו עד ליום 12.3.2012. בהחלטה מיום 8.3.2012 נעניתי לבקשת המדינה לעכב את הביצוע עד למתן החלטה אחרת.

 

טענות הצדדים בערעור

 

6.             המערערת טוענת שבית המשפט המחוזי שגה בכך שהורה לה להחזיר למשיב את הכסף המזומן כנגד השיקים שבוטלו. לשיטתה, מחומר הראיות עולה בבירור כי מדובר בסכומי כסף השייכים לשירזי. לכן, לשיטת המערערת, דינו של המזומן שנתקבל תמורת השיקים המעותדים זהה לדינם של השיקים המעותדים עצמם, ואין מקום להבחין ביניהם לצורך חילוטם. לשיטת המדינה, אין נפקא מינה מהן הפעולות שהמשיב בחר לעשות בשיקים הללו. על פי צווי החילוט שנתבקשו ושניתנו, הייתה היא רשאית לתפוס את השיקים ואת הזכויות הנובעות מהן, לרבות המזומן. המדינה מוסיפה וטוענת כי המשיב אינו בגדר טוען לזכות ברכוש שנתפס כשהוא תם לב, וגם מטעם זה דין בקשתו להידחות. לבסוף נטען שהחלטת בית המשפט המחוזי חותרת תחת תכליות חוק איסור הלבנת הון, וזהו טעם נוסף לשנות ממנה.

 

7.             המשיב טוען כי הוא בעל הזכויות בכסף שנתפס. לשיטתו, שירזי היה ערב לפירעון השיקים, שהופקדו בידי אדם אחר, אך לא היה הבעלים שלהם או של הכסף שנתפס. עוד נטען כי לא הוכח שהעבירות בוצעו בידיעתו או בהסכמתו של המשיב; וכי הכסף שנתפס הוא כסף שאין בינו לבין השיקים של המשיב כל קשר.

 

דיון

 

8.             סעיף 21(א) לחוק איסור הלבנת הון מסמיך את בית המשפט להורות, בנוסף לכל עונש, על חילוט רכושו של נידון שהורשע בעבירה לפי סעיף 3 או 4 לחוק, בשווי רכוש שנעברה בו עבירה, ששימש לביצועה או איפשר אותה, וכן בשווי רכוש שהושג, במישרין או בעקיפין, כשכר העבירה או כתוצאה מביצועה, או שיועד לשם כך. "רכושו של הנידון" מוגדר בסעיף 21(ב) לחוק – "כל רכוש שנמצא בחזקתו, בשליטתו או בחשבונו". מטרתו של החילוט היא ליטול מן הנידון רכוש שהושג באמצעות ביצוע העבירה, שאינו שייך לנידון ומוחזק בידיו שלא כדין. החילוט נועד להוציא בלעו של הגזלן מפיו. הוא מגשים תכלית של הרתעה בדרך של פגיעה בתשתית הכלכלית של בעל הנכס המחולט והוצאת הנכס מידיו. הוא מאיין את המניע הדוחף וממריץ את העבריין לביצוע העבירה, ומכאן חשיבותו (ע"א 6702/04 מאזן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.11.2005); בש"פ 6817/07 מדינת ישראל נ' סיטבון (לא פורסם, 31.10.2007) (להלן: עניין סיטבון); בש"פ 3750/09 אלהואשלה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.6.2009)). סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון מחיל על חילוט רכוש מכוחו את הוראות סעיפים 36ג עד 36י לפקודת הסמים המסוכנים. סעיף 36ו(א) לפקודה מסמיך את בית המשפט המחוזי שלפניו הוגש כתב אישום, על פי בקשה חתומה בידי פרקליט מחוז המפרטת את הרכוש שמבוקש לחלטו, לתת צו זמני בדבר מתן ערבויות מטעם הנאשם או אדם אחר המחזיק ברכוש, צו מניעה, צו עיקול או הוראות בדבר צעדים אחרים שיבטיחו את האפשרות של מימוש החילוט. בית המשפט רשאי ליתן צו זמני כאמור גם במעמד צד אחד, אם סבר שיש חשש לעשייה מיידית ברכוש שתכשיל את חילוטו (סעיף 36ו(ג) לפקודה). מטרתו של הצו הזמני שניתן לפי סעיף 36ו לפקודה היא להבטיח שלא תסוכל האפשרות לחלט בעתיד את הרכוש שחילוטו מבוקש אם הנאשם יורשע בעבירות המיוחסות לו (בש"פ 6159/01 אבו עמר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 817, 828 (2001) (להלן: עניין אבו עמר); בש"פ 6271/01 מובילי עטיה בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (לא פורסם, 8.10.2001); בש"פ 342/06 לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.3.2006)). בענייננו מבוקש חילוט של רכוש המצוי בידי צד שלישי. סעיף 36א(ג) לפקודה קובע כי בית המשפט לא יצווה על חילוט בהליך פלילי, אלא לאחר שנתן לנידון וכן למי שהרכוש נמצא בחזקתו או בשליטתו ולמי שטוען לזכות ברכוש הזדמנות להשמיע טענותיהם. סעיף 36ג(א) לפקודה קובע כי בית המשפט לא יצווה על חילוט כאמור אם הוכיח הטוען לזכות ברכוש כי הרכוש שימש בעבירה ללא ידיעתו או שלא בהסכמתו, או שרכש את זכותו ברכוש בתמורה ובתום לב ובלי שיכול היה לדעת כי הוא שימש או הושג בעבירה. ודוק: שני הסעיפים הללו מקנים מעמד לטוען לזכות ברכוש בשלב החילוט, אולם הפסיקה הכירה במעמדו לטעון לזכויותיו גם בשלב הצו הזמני (ראו והשוו: עניין אבו עמר, בעמ' 826; עניין סיטבון, בפסקה 37 סיפה).

 

9.             נקודת המוצא לדיון היא שקיימת תשתית ראייתית לכאורית לכך שהשיקים המעותדים שייכים לשירזי ושימשו בביצוע העבירות המיוחסות לו באישום השני. אין יסוד להתערב במסקנה זו של בית המשפט המחוזי, שעליה הושתתה החלטתו. נפנה אפוא לדון בטענות הנוגעות לתפיסת הכסף המזומן.

 

10.          אין חולק כי צו התפיסה הראשון, שניתן ביום 23.11.2011, הסמיך את המדינה לתפוס את השיקים המעותדים. צו זה לא הסמיך אותה לתפוס כסף מזומן או זכויות אחרות הנובעות מהשיקים מאחר שלא ביקשה זאת. בביצוע הצו הראשון נתפסו שיקים בסך כולל של כ-2 מיליון ש"ח, ואילו שיקים נוספים שהיו רשומים בכרטיסה של החברה, בסכום כולל של כ-1.15 מיליון ש"ח לא נתפסו, משום שלא היו בידי המשיב באותה עת. לגרסתו, השיקים הללו נמסרו לחברות הניכיון כבטוחות בתמורה לקבלת אשראי, והמשיב קיבל בגינן כסף מזומן. אלא שבאותה עת, כאמור, המדינה לא הייתה רשאית לתפוס כסף מזומן משלא עתרה לכך. כחמישה שבועות לאחר מכן, ביום 28.12.2011, עתרה המדינה לתקן את הצו הזמני באופן שיורשה לה לתפוס את ההמחאות המעותדות או את הזכויות הנובעות מהן, בין אם נתפסו ובין אם לאו, לרבות כסף מזומן. בית המשפט נעתר לבקשתה במעמד צד אחד (להלן: הצו המתוקן). או-אז תפסה המדינה את הכסף המזומן שבידי המשיב. דא עקא שלטענת המשיב בדיון מיום 1.2.2012, השיקים בוטלו בידי מושכיהם, ובהתאם להסכמים עם חברות הניכיון, המשיב נאלץ לשלם לחברות הניכיון את סכום השיקים שבוטלו בתמורה לשיקים עצמם. לטענת המשיב, כך הוא עשה בפועל.

 

11.          האם המדינה רשאית להחזיק בכסף המזומן שתפסה כדי להבטיח אפשרות לחלטו בסוף ההליך הפלילי נגד שירזי? לצורך מענה לשאלה זו יש להבחין בין כמה  מצבים חלופיים אפשריים: במצב אחד, המשיב שילם לחברות הניכיון את הכסף בעד השיקים שבוטלו קודם לביצוע הצו המתוקן. בחלופה זו המדינה לא תהא רשאית לחלט את הכסף המזומן. הסיבה לכך היא שהצו המתוקן איפשר למדינה לתפוס את השיקים המעותדים או את הזכויות הנובעות מהם. כל שהמדינה יכולה הייתה לתפוס במצב כזה הם השיקים עצמם (שנמצאו אצל המשיב), שכן הכסף המזומן שהיה בידיו בעבר כאשראי תמורתם, שולם לחברות הניכיון. במילים אחרות: הכסף המזומן שנתפס אצל המשיב הוא כסף מזומן שאינו חליף של השיקים, אלא רכושו שלו, ולכן אין המדינה רשאית לחלטו.

 

           במצב שני, המשיב טרם שילם לחברות הניכיון את הכסף בעד השיקים שבוטלו במועד ביצוע הצו המתוקן ולא קיבל את השיקים חזרה באותו שלב. כל עוד המשיב לא שילם לחברת הניכיון כסף בעד שיק שבוטל, הכסף שבידי המשיב הוא חליפו של השיק והמדינה רשאית לתפסו. לחברת הניכיון נוצרה אמנם, לפי גרסת המשיב, זכות חוזית כלפיו לדרוש ממנו שישלם את הסכום הנקוב בשיק בתוך 24 שעות לאחר חילולו, אולם אין בכך כדי לפגוע בחוקיות התפיסה בידי המדינה בשלב קודם לכך.

 

           יכול להתקיים גם מצב שלישי, שבו שבמועד ביצוע הצו המתוקן המשיב טרם שילם לחברות הניכיון את הכסף בעד השיקים, אך קיבל מהן את השיקים חזרה. מצב זה – שבו המשיב מחזיק הן בכסף הן בשיק במועד ביצוע הצו – מעורר שאלות נוספות. הואיל וייתכן שמדובר בתרחיש תיאורטי והצדדים לא טענו בעניינו, למותר הוא להידרש אליו בשלב הנוכחי.

 

12.          בית המשפט המחוזי תיאר בהחלטתו את ההשתלשלות העובדתית באופן כרונולוגי: תחילה ניתן הצו בבקשה הראשונה שבעקבותיו נתפסו חלק מההמחאות המעותדות; בהמשך ניתן הצו המתוקן; ובעקבותיו נתפס הכסף המזומן בעסקו של המשיב. לאחר מכן קבע בית המשפט כי "בהמשך חוללו השיקים הנ"ל והוחזרו לידי המשיב" (עמ' 3 שורות 21-20 להחלטה). לכאורה מדובר בקביעה עובדתית שלפיה השיקים חוללו לאחר מועד ביצוע הצו השני. אם אלה הם פני הדברים, הרי שבהתאם למתווה המשפטי האמור (החלופה הראשונה) המדינה הייתה רשאית לחלט כסף מזומן שהוחזק אצל המשיב כחליפם של השיקים – כסף שהוחזק לכאורה עבור שירזי – ודין הערעור להתקבל במלואו. ואולם מהחלטת בית המשפט כמו גם מחומר הראיות שהוצג לי, לא התבהרה נקודת הזמן המדויקת שבה הוחזר התשלום לחברות הניכיון: אם לפני ביצוע הצו המתוקן או לאחריו. המדינה הניחה כי המשיב המיר את יתרת ההמחאות המעותדות לאחר ביצוע הצו המתוקן (כאמור בסעיף 22 לכתב הערעור). ברם הנחה זו לא מוצאת ביטויה באופן ברור בראיות ובהחלטת בית המשפט. כעולה מהמתווה המשפטי האמור, לשאלת מועד העברת הכסף לחברות הניכיון השלכה ישירה על זכותה של המדינה לתפוס ולחלט את הכסף המזומן נושא המחלוקת. נוכח אי-הבהירות האמורה, החלטתי לקבל את הערעור באופן חלקי ולהחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי לצורך קביעת ממצאים בשאלה זו, ולהכרעה כפועל יוצא מכך. עד להחלטה אחרת של בית המשפט המחוזי, הכסף שנתפס יוחזק בידי המדינה.

 

13.          נוכח האמור, למותר הוא להידרש – בשלב הדיוני הנוכחי – לטענות הנוספות של המדינה שמכוחן מבקשת היא לקבוע כי לא ניתן להכיר במשיב כ"טוען לרכוש בזכות", לרבות הטענה כי בית המשפט קמא לא דן בתנאיו של סעיף 36ג(א) לפקודה וכי היה עליו לדון בהם. המדינה תהא רשאית להעלות טענותיה אלה לפני בית המשפט המחוזי.

 

14.          סוף דבר: הערעור מתקבל בחלקו כמפורט בפסקה 12 לעיל.

 

           ניתן היום, ‏כ"ו באדר התשע"ב (‏20.3.2012).

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12020100_M02.doc   טח

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il