עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 1986/11

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

 

 

השופט י' דנציגר:

 

 

           לפנינו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא, השופט צ' סגל, השופט מ' דרורי והשופט י' נועם) בתפ"ח 570/08 מיום 1.3.2011, בה נדחתה עתירת המערער לפסיקת פיצויים מכוח סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

 

 

 

רקע עובדתי בתמצית ועיקרי החלטת בית המשפט המחוזי

 

1.        כנגד המערערים, בני משפחתה של המתלוננת, הוגש כתב אישום בגין ביצוע עבירות מין בתוך המשפחה, לרבות אינוס ומעשי סדום. בהכרעת דין מיום 17.9.2009 הורה בית המשפט המחוזי על זיכויים של המערערים מחמת הספק. בהמשך לכך, עתרו המערערים לפסיקת פיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין. עתירתם נדחתה. בית המשפט המחוזי הדגיש כי על מנת שבית המשפט יפסוק פיצוי לנאשם שזוכה במשפטו צריכים להתקיים שני תנאים מצטברים: הראשון, זיכוי בדין; והשני, כאשר בית המשפט משתכנע באחד משניים אלה: "שלא היה יסוד להאשמה" ולחלופין ,שקיימות "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". 

 

2.        בית המשפט המחוזי קבע כי הגם שהמערערים זוכו במשפטם היה יסוד להגשת כתב אישום כנגדם; בית המשפט המחוזי ציין כי בידי המאשימה הייתה תשתית ראייתית לכאורית מספקת לצורך הגשת כתב האישום. תשתית זו כללה את הודעות המתלוננת וחקירתם של המערערים. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי מעדותה הארוכה של המתלוננת לפניו עלה שאכן היה בסיס להחלטת המאשימה לנסות ולבקש את הרשעת המערערים. בית המשפט המחוזי הטעים כי מתוך הכרעת הדין שניתנה על ידו עולה כי המאשימה לא יכולה הייתה להימנע מהגשת כתב האישום במקרה דנן. בית המשפט המחוזי הסביר כי הזיכוי נבע בשל הוראת סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות [נוסח משולב], התשל"א-1971, לפיה אם ההרשעה מבוססת על עדות יחידה של נפגעת עבירת מין, בית המשפט צריך לנמק החלטתו לעשות כן. בית המשפט המחוזי הדגיש כי העובדה שעלו תמיהות וסתירות בגרסתה של המתלוננת אמנם הביאה לזיכוי המערערים, אך יחד עם זאת גרסתה של המתלוננת לא נדחתה ולא נקבע לגביה כי היא אינה מהימנה. עוד הדגיש בית המשפט המחוזי כי גם טענות המערערים ביחס למחדלי חקירה זכו לדיון בהכרעת הדין ונקבע כי לא מדובר בפגמים חמורים שקיפחו את הגנתם. 

 

3.        זאת ועוד, בית המשפט המחוזי קבע כי בנסיבות העניין לא מתקיימות "נסיבות מיוחדות" המצדיקות פסיקת פיצוי. בית המשפט המחוזי ציין כי מדובר בעילה שיורית וככזו היא מצריכה את בחינת נסיבות העניין בכללותו. נסיבות אלה, בשים לב לאופי הזיכוי וטעמיו והעובדה כי לא נפלו מחדלי חקירה קשים, אינן מצדיקות פסיקת פיצוי. עוד הוסיף בית המשפט המחוזי כי פרק זמן של 10 חודשים, במהלכם היו המערערים עצורים, הינו פרק הזמן המינימאלי שהיה דרוש לצורך שמיעת כל העדים והראיות. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי פעולות החקירה והתביעה במקרה דנן נעשו כדי להגיע לחקר האמת ולא היה כל זדון בהעמדתם של המערערים לדין.

 

תמצית נימוקי הערעור

 

4.        המערערים – באמצעות בא כוחם, עו"ד איתן ענבר – טוענים כי לא היה יסוד להעמדתם לדין. המערערים טוענים עוד כי בית המשפט המחוזי התעלם ממחדלי החקירה החמורים בעניינם. בנוסף לכך טוענים המערערים כי קיימות אף "נסיבות אחרות" המצדיקות פסיקת פיצוי בנסיבות העניין: בידי המאשימה היו אינדיקציות לכך שהמתלוננת אינה דוברת אמת; במהלך מעצרו נפטר בנו של המערער 2 והמאשימה לא איפשרה לו לצאת להלוויה; ניסיונו של בא כוח המאשימה לעיוות דין בעת חקירתה הנגדית של עובדת לשכת הרווחה; עוגמת הנפש והסבל שנגרמו למערערים במהלך חקירתם, במעצרם ובמהלך המשפט והפגיעה בשמם הטוב; תקופת מעצרם הארוכה. מכל הטעמים דלעיל ומנימוקים נוספים שלא מצאתי מקום לפרטם מבקשים המערערים לקבל את ערעורם ולפסוק לטובתם פיצוי מכוח סעיף 80 לחוק העונשין.

 

תמצית תגובת המשיבה

 

5.        המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד יעל שרף – טוענת כי לצורך בחינת סבירות שיקול דעתה של המאשימה בקבלת החלטה אם להגיש כתב אישום על בית המשפט לבחון האם היו די ראיות לאישום עת הוגש כתב האישום ולא על פי "חוכמה שבדיעבד". בנסיבות העניין טוענת המשיבה בהסתמכה על הנמקתו של בית המשפט המחוזי כי הייתה תשתית ראייתית שהצדיקה הגשת כתב אישום. כמו כן טוענת המשיבה כי טענותיהם של המערערים לעניין מחדלי חקירה נדחו בהכרעת הדין וממילא לא מדובר במחדלים שקיפחו הגנתם. המשיבה מדגישה כי היא אינה מקלה ראש במעצרם של המערערים משך 10 חודשים אך לא קמה להם עילת פיצוי בשל כך. המשיבה מציינת עוד כי נסיבותיהם האישיות של המערערים אינן מקימות "נסיבות מיוחדות" המצדיקות פסיקת פיצוי. עוד מדגישה המשיבה כי נזקים חברתיים ועוגמת נפש הם חלק בלתי נפרד מניהול ההליך הפלילי נגד נאשם. זאת ועוד, מדגישה המשיבה כי בית משפט שלערעור ימעט להתערב בקביעת הערכאה הדיונית לעניין פיצוי לפי סעיף 80 לחוק העונשין. מכל הטעמים דלעיל מבקשת המשיבה לדחות את הערעור.

 

 

 

דיון והכרעה

 

6.        לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור והאזנתי בקשב רב להשלמת הטיעון בעל פה ולאחר שעיינתי באסמכתאות אליהן הפנו באי כוח הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.

 

7.        ככלל, ערכאת הערעור תטה שלא להתערב בהחלטתה של הערכאה הדיונית לעניין פסיקת פיצוי לפי סעיף 80 לחוק העונשין:

 

"ככלל, שיקול הדעת לגבי הזכות לפיצוי והיקף הפיצוי לנאשם שזוכה, מסור לערכאה הדיונית והתערבותה של ערכאת הערעור בהחלטה בנושא זה תיעשה רק במקרים חריגים... הטעם לדבר הוא, שהערכאה הדיונית מצויה לפני ולפנים בפרטי הראיות ובנסיבות המקרה, והיא שהתרשמה באופן בלתי אמצעי מהעדים ומהנאשם, מאופן ניהול המשפט והתנהלות הצדדים במהלך הדיון. בשל כך, ראוי ליתן משקל גם ל'תחושת הבטן' של הערכאה הדיונית בשאלה אם יש הצדקה לפסוק פיצוי לנאשם שזוכה" [דברי השופט י' עמית בע"פ 5097/10 בוגנים נ' מדינת ישראל (15.1.2013) (להלן: עניין בוגנים), פסקה 4; ראו גם: פסק דינו של השופט י' עמית בע"פ 1442/12 פלוני נ' מדינת ישראל 26.2.2013), פסקה 4].

 

 

           איני סבור כי המקרה דנן נמנה על אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות בהחלטתה של הערכאה הדיונית שלא לפסוק פיצוי למערערים שזוכו במשפטם. החלטתו של בית המשפט המחוזי מבוססת, מנומקת ומעוגנת בראיות, בעובדות ובהלכה הפסוקה. לא מצאתי טעות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לפסוק פיצוי למערערים.

 

8.        בהתאם לסעיף 80 לחוק העונשין שתי עילות חלופיות עשויות להצדיק פיצוי: "לא היה יסוד להאשמה"; "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" [ראו למשל: ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73, 97 (2002)].

 

9.        באשר לאמת המידה הראשונה, לפיה "לא היה יסוד להאשמה"; הודגש בפסיקתו של בית משפט זה כי הערכת התשתית העובדתית הלכאורית תעשה מנקודת המבט של "סיכוי סביר להרשעה":

 

"המבחן הנדרש לקיומה של העילה הראשונה שמכוחה ניתן 'להפעיל' את סעיף 80 לחוק העונשין (דהיינו שמי שזוכה – לא היה יסוד לאשמתו), הוא מבחן 'התובע הסביר' ו'הסיכוי הסביר להרשעה'. בהתאם לאמת מידה זו יש לבחון באופן אובייקטיבי האם לנוכח התשתית הראייתית שהיתה מונחת בפני התביעה, היה תובע סביר וזהיר מגיע למסקנה שיש מקום להגשת כתב אישום... הנה כי כן, על מנת להיכנס לקטגוריה של העילה הראשונה המצדיקה פיצוי והחזר הוצאות, יש צורך להוכיח כי כתב האישום הוגש מבלי שהיה לו בסיס כלשהו, או שהיסוד להאשמה היה רעוע ביותר... מדובר איפוא בסיטואציות חריגות של זדון, חוסר תום לב, רשלנות חמורה ביותר, או אי סבירות מהותית ובולטת...

מטבע הדברים התממשות עילה זו צפויה להיות נדירה..." (ההדגשה במקור – י.ד.) (עניין בוגנים, פסקה 18 לחוות דעתו של השופט ח' מלצר).

 

 

           כפי שעולה מהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, בנסיבות המקרה דנן תובע סביר לא יכול היה להימנע מהגשת כתב אישום נגד המערערים לנוכח הערכת הודעותיה של המתלוננת במשטרה ולאור התמונה שהתגבשה בשים לב לחקירת המערערים. כידוע, לצורך הרשעה בעבירות מין די במתן אמון מלא בעדותה של מתלוננת ואין הכרח בקיומה של תוספת ראייתית, כל עוד בית המשפט נימק מדוע עשה כן [ראו למשל: ע"פ 288/88 גנדור נ' מדינת ישראל, פ"ד מב (4) 45, 50 (1988)]. משכך, אם השתכנעה המאשימה – לאור הערכתה את גרסת המתלוננת בהתאם לאמות המידה המקצועיות הנקוטות על ידה – כי ניתן יהיה להביא להרשעת המערערים וככל שהחלטה זו התקבלה בניקיון כפיים ולא משיקולים זרים, יש לקבוע כי המאשימה פעלה באופן סביר משהגישה כתב אישום. בהקשר זה יודגש כי בית המשפט המחוזי שלל את האפשרות כי המשטרה או המאשימה פעלו בזדון ובחוסר תום לב. בממצא עובדתי זה אין מקום להתערב. נוסף על כך, בית המשפט המחוזי הדגיש בהכרעת דינו – לאחר שהתרשם באופן בלתי אמצעי מעדותה של המתלוננת – כי שוכנע שהיה יסוד ממשי להערכתה של המאשימה לגבי האפשרות להביא להרשעתם של המערערים. בית המשפט המחוזי שהתרשם מהמתלוננת לא קבע כי היא אינה דוברת אמת או כי גרסתה קרסה. גם בשל נימוקים אלו שפורטו בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, המבוססים על התרשמות בלתי אמצעית מהמתלוננת, יקשה על ערכאת הערעור להתערב בהחלטה שלא לפסוק פיצוי לטובת המערערים.

 

           סבורני כי אין ליתן משקל ממשי לטענותיהם של המערערים לעניין מחדלי חקירה שנפלו לטענתם בנסיבות העניין, שכן בהכרעת הדין נקבע כי אין מדובר במחדלי חקירה חמורים ומכל מקום המחדלים הנטענים לא קיפחו את הגנתם של המערערים [ראו והשוו: חוות דעתה של השופטת (כתוארה אז) מ' נאור בע"פ 7164/07 אלהוושלה נ' מדינת ישראל (11.8.2008), פסקה 8 והאסמכתאות הנזכרות שם; עוד ראו: פסק דינו של השופט נ' סולברג בע"פ 8447/11 סולימאן נ' מדינת ישראל (24.9.2012), פסקה 23 והאסמכתאות הנזכרות שם].

 

10.      באשר לאמת המידה לפיה קיימות "נסיבות אחרות המצדיקות זאת"; נקבע בפסיקתו של בית משפט זה כי מדובר באמת מידה עמומה המותירה מתחם שיקול דעת רחב לערכאה הדיונית, גם מקום בו נמצא כי לא היה בסיס להאשמה:

 

"ענייננו מתמקד אפוא בחלופה השניה של 'נסיבות אחרות המצדיקות זאת', שהיא כרקמה הפתוחה שבית המשפט רשאי ליצוק לה תוכן ממקרה למקרה תוך הפעלת שיקולים פרטניים של צדק וחמלה ושיקולים כלליים של מדיניות משפטית. למרות עמימותה של חלופה זו, הפסיקה נתנה בה סימנים, ובעניין דבש, נקבעו שלוש קטגוריות של נסיבות להכוונת שיקול הדעת של בית המשפט: הליכי המשפט עצמם; אופי וטיב הזיכוי; נסיבות אישיות של הנאשם החיצוניות למשפט. לצד קטגוריות אלו התפתחו בפסיקה מבחני-משנה, כגון התנהגות המשטרה והתביעה (באופן זדוני או רשלני); התנהגות הנאשם בחקירתו או במהלך המשפט (כגון נאשם ששיקר או שמר על זכות השתיקה); סוג העבירה והעונש לו הנאשם היה צפוי אלמלא זיכויו" (עניין פלוני הנ"ל, פסקה 6 לחוות דעתו של השופט י' עמית).

 

 

           יישום הכללים האמורים על נסיבות המקרה הביאני לכלל מסקנה כי המערערים אינם זכאים לפיצוי אף לפי חלופה זו:

 

           אופי וטיב הזיכוי; בהקשר זה הדגיש בית המשפט המחוזי כי הזיכוי לא נבע בשל אי מתן אמון בעדותה של המתלוננת או בשל מחדלי חקירה אלא בשל העובדה כי לא התקיימו אותן נסיבות המאפשרות ביסוס הרשעה בעבירת מין על יסוד עדותה היחידה של נפגעת העבירה. ודוק, שונה היה מצב הדברים אילו היה נקבע כי המתלוננת בדתה את תלונתה או טפלה על המערערים עלילת שווא בהסתמך, למשל, על ראיה פוזיטיבית המפריכה את גרסתה.

 

           נסיבות חיצוניות למשפט; תוצר לוואי של כל הליך פלילי הוא עוגמת נפש לנאשם ופגיעה בשמו הטוב (ראו למשל: עניין בוגנים, פסקה 19 לחוות דעתו של השופט ח' מלצר). ברם, לא כל נאשם שזוכה בדין זכאי לפיצוי בגין פגיעה בשמו הטוב שכן אם זה היה המבחן כל נאשם שזוכה במשפטו היה זכאי באופן תיאורטי לפיצוי. יש להקפיד כי פסיקת פיצוי לפי סעיף 80 לחוק העונשין תתאפשר במקרים מתאימים בלבד (ראו והשוו: דבריו של השופט י' עמית, בעניין בוגנים, פסקה 3). מבלי להקל ראש בעובדה כי במהלך מעצרו של המערער 2 נפטר בנו, בסופו של יום אין בנסיבות האישיות הנטענות על ידי המערערים משום נסיבות ייחודיות המצדיקות פסיקת פיצוי מכוח סעיף 80 לחוק העונשין.

 

           הליכי המשפט עצמם; הגם שאין להקל ראש במעצרם של המערערים משך 10 חודשים, לא ניתן לומר כי המשפט התארך במידה שאינה סבירה או חל בו עיכוב שאינו עולה בקנה אחד עם חומרת האישום והצורך לשמוע את הראיות הרלבנטיות. זאת ועוד, בפסיקתו של בית משפט זה הוכר כי מקום בו מדובר בתקופת המעצר של תשעת החודשים הראשונים ("מעצר עד תום ההליכים"), במקרה הרגיל לא תהיה הצדקה לפסוק פיצוי לטובת נאשם שזוכה במשפטו (עניין בוגנים, פסקה 21 לחוות דעתו של השופט ח' מלצר). לא נעלמה ממני טענתם של המערערים באשר לאופן ניהול החקירה של עובדת לשכת הרווחה על ידי בא כוח המאשימה, אך גם לא ניתן להתעלם מהעובדה כי נקבע בהחלטתה של הערכאה הדיונית שהמאשימה לא פעלה בזדון או בחוסר תום לב ואיני מוצא מקום להתערב בממצא זה.

 

           מחדלי חקירה; בנסיבות העניין נקבע כאמור כי גם אם מדובר במחדלי חקירה אלו לא קיפחו את הגנתם של המערערים. זאת ועוד, לפי קביעתה של הערכאה הדיונית מדובר במחדלים שנבעו בשל רשלנות, להבדיל מזדון או חוסר תום לב, וגם בכך יש להוות שיקול שאינו מטה את הכף לעבר פסיקת פיצוי לטובת המערערים. 

 

           הנה כי כן, בנסיבות העניין אין ולוּ נסיבה אחת המצדיקה פסיקת פיצוי לטובת המערערים.

 

11.      אשר על כן, מכל הטעמים דלעיל אציע לחבריי לדחות את הערעור.

 

 

                                                                                                ש ו פ ט

 

השופט א' שהם:

 

           אני מסכים.

 

                                                                                                ש ו פ ט

 

השופט א' רובינשטיין:

 

א.        מסכים אני לחוות דעתו של חברי השופט דנציגר.

 

ב.        אוסיף, כי ההיסטוריה החקיקתית של "נסיבות אחרות מצדיקות זאת" שבסעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 תוארה בהרחבה בע"פ 1109/09 שיבלי נ' מדינת ישראל (2010), וראו פסקה י"ג בחוות דעתי שם. הוטעם שם גם, כי "כשהתוצאה, ולוא בדיעבד, משמעה במהות סוג של עוול לאדם, יש לכאורה מקום לשקול פיצוי... אין זיכוי מסוג אחד דומה למשנהו, ועל בית המשפט לבחון את טיב הזיכוי עם יתר השיקולים... יתכנו מקרים, שבהם גם זיכוי מוחלט לא ישדר אותה תחושת עוול במישור האובייקטיבי, כגון כשהמדובר בזיכוי 'טכני מוחלט' – מות אחד העדים ונפילת בניין הראיות בשל כך...".

 

ג.        עוד אזכיר את ההבחנה שערך השופט לוי בחוות דעתו בעניין שיבלי, בין "הגנה פוטרת" (מי שבשל נתונים אישיים מוכנה החברה למחול לו) ל"הגנה מצדיקה" (כאשר לא דבק במבצע פגם מוסרי בנסיבות).   

 

ד.        בנידון דידן, כשהנסיבות הן אלה שתוארו בידי חברי השופט דנציגר, אין הן באות במכלול בגדרי העוול, וכאמור, מצטרף אני לדעתו.

 

 

                                                                                                ש ו פ ט

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר.

 

           ניתן היום, א' בניסן תשע"ג (12.3.2013).

 

           ש ו פ ט                                     ש ו פ ט                                   ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11019860_W04.doc   חכ

מרכז מידע, טל' 077-2703333  ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il