עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 1940/11

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

 

 

 

 

השופט נ' הנדל:

 

          ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגן הנשיאה י' צבן) מיום 25.1.2011 בבקשה 220 בתיק פר"ק 6311-09, בה נקבע כי המשיבה 2 (להלן: דניה) תקבל את החוב המובטח לה מתוך מחצית הכספים שיוותרו בקופת הכינוס.

 

רקע והליכים

 

1.       בשנת 2000 רכשה המערערת (להלן: נופי ים) מקרקעין בחלקה 246 בגוש 10572 בגבעת אולגה שבחדרה (להלן: המקרקעין), עליהם הוקם פרויקט "חופים" (להלן: הפרויקט). המשיב 4 (להלן: הבנק) העמיד לנופי ים מימון בנקאי לרכישה, ולהבטחת החוב שועבדו המקרקעין לבנק. ביום 1.9.02 רכשה חפציבה בנייה פיתוח והשקעות בע"מ (להלן תיקראנה קבוצות חפציבה השונות: חפציבה) מאת נופי ים מחצית מזכויותיה במקרקעין; וביום 15.7.03 חתמו הצדדים על תוספת להסכם המכר בו ביקשו לשנות את תנאי העסקה כך שחפציבה תרכוש 80.5% מהנכס. העסקה בין הצדדים הוגדרה כעסקת קומבינציה, לפיה התמורה הכוללת לנופי ים תהיה בדרך של בניית יחידות דיור על-ידי חפציבה ולנופי ים ייוחדו 19.5% מכל אשר ייבנה על המקרקעין (להלן: הסכם התמורות). חפציבה התקשרה עם דניה לביצוע עבודות הקבלנות ומסרה לה חזקה במקרקעין. הזכות הקניינית במקרקעין נותרה רשומה על שם נופי ים.

 

לאחר שנופי ים לא עמדה בהתחייבויותיה לבנק בגין רכישת המקרקעין, מונה המשיב 1 (להלן: כונס הנכסים) למימוש זכויותיה במקרקעין. לכשקרסה קבוצת חפציבה שב ומונה כונס הנכסים גם לאכיפת חיוביהם של נופי ים וחפציבה לנושיהם. זאת לאחר שדניה שמרה על חזקתה במקרקעין והודיעה על מימוש זכות עיכבון לפי סעיף 11 לחוק המיטלטלין, תשל"א-1971 וסעיף 5 לחוק חוזה קבלנות, תשל"ד-1974.

 

ביום 8.3.10 קבע בית המשפט המחוזי בירושלים (ה"פ 8103/09, כב' סגן הנשיאה י' צבן) כי המקרקעין בכללותם משועבדים לבנק מזרחי טפחות הן להבטחת חובות חפציבה והן להבטחת חובות נופי ים. על החלטה זו ערערה נופי ים לבית המשפט העליון (ע"א 2123/10) וערעורה נדחה על ידי מותב זה.

 

          הבקשה נשוא הערעור דנא הוגשה על ידי כונס הנכסים לאחר שנתקבלו כספים ממימושם של שני בניינים בפרויקט. בבסיס הבקשה עמד הסכם קבלני אליו הגיעו כונס הנכסים ודניה (להלן: הסכם הקבלנות) שאושר על ידי בית המשפט המחוזי ביום 1.6.2008 (בש"א 2736/08). בהסכם זה סוכם כי דניה תוותר על זכות העיכבון לה היא טוענת ותשלים את בניית הפרויקט. בתמורה היא תקבל חלק מן החוב המובטח לה מתוך מחצית הכספים שיוותרו בקופת הכינוס, בטרם תשלום כלשהו למי מהנושים האחרים של קופת הכינוס. נופי ים הייתה צד בבקשה לאישור ההסכם ולא התנגדה לו.

 

          הצדדים הסכימו כי נופי ים זכאית לקבלת 19.5% מתקבולי הפרויקט, לאחר ניכוי הוצאות הכינוס. המחלוקת שנפלה ביניהם הייתה בשאלת הגדרתן של הוצאות התשלום לחברה הקבלנית דניה על פי הסכם הקבלנות: האם הן בגדר הוצאות כינוס שיש לנכותן מהתקבולים ורק לאחר מכן לתת לנופי ים את חלקה, או שמא יש לשלמן אך ורק מן החלק המיועד לחפציבה לאחר שנופי ים תקבל את חלקה מן התקבולים.

 

במחלוקת זו, כאמור, בחר בית המשפט המחוזי לאמץ את האפשרות הראשונה, על פי עמדתם של כונס הנכסים ודניה. בהחלטה נקבע כי התשלום לדניה היה הדרך היחידה לאפשר מימוש של המקרקעין, ועל כן נופי ים הסכימה לו. משעה שהדבר אושר בהחלטת בית המשפט שהפכה חלוטה, לא ניתן עוד להתנגד לו, ובוודאי שלא ניתן להעלות טענות חדשות לאחר שנתיים שבהן פועלים על פי ההסדר. בית המשפט המחוזי הוסיף שזוהי תוצאה צודקת. הסיבה היא שנופי ים מסרה את המקרקעין לחפציבה לביצוע עבודות בנייה ללא הבטחת זכויותיה. היא לקחה סיכון להיווצרותה של זכות עיכבון ביחס אליהם. עוד צוין שאין נופי ים, כגוף מסחרי, נהנית מההגנות הייחודיות להן זכאים רוכשים פרטיים של דירות במקרי פירוק וחדלות פירעון.

 

טענות הצדדים בערעור

 

2.       לנופי ים השגות שונות על החלטת בית המשפט המחוזי. לדבריה, טענתה של דניה לעיכבון לא הוכחה ואיננה נכונה. המקרקעין היו בחזקה משותפת של נופי ים וחפציבה. עקב כך לא היה ביכולתה של חפציבה למסור חזקה בלעדית לדניה, דבר המהווה תנאי להיווצרותה של זכות העיכבון. על כן, דניה איננה נושה מובטח, ובוודאי שלא כלפי נופי ים, שאינה חייבת לה דבר.

 

          באשר להסכם הקבלנות, כונס הנכסים חתם עליו בכובעו ככונס נכסיה של חפציבה. לכן עניינו אך ורק בהסדרת חובותיה של חפציבה, ואין בכוחו לצמצם את זכויותיה של נופי ים. זו הסיבה שנופי ים לא העלתה ולא היה עליה להעלות על דעתה שהסכם זה מתיימר לשלוח יד בכספים המגיעים לה ולהעבירם לדניה. המונח "הוצאות כינוס" עניינו הוצאות כגון שכר טרחת הכונס, מנגנון הניהול והפיקוח, הוצאות מנהליות וכיוצא בזה; והוא אינו מהווה הסכמה מיניה וביה להוצאת עשרות מיליוני שקלים על מימון קבלנות והוצאות בנייה.

 

          כונס הנכסים, מצידו השני של המתרס, תומך בהכרעת בית משפט קמא. הוא מדגיש שהעובדה שקבוצת חפציבה קרסה והפכה חדלת פירעון טרפה את הקלפים, ונופי ים אינה נהנית עוד מזכויותיה המבוססות על ההסכמים שבינה לבין חפציבה. דניה, לעומת זאת, נהנתה ממעמד של נושה מובטח בשל זכות העיכבון ושמירתה על חזקה בלעדית במקרקעין. מטעמים של יעילות וחיסכון במשאבי זמן וממון הצדדים העדיפו להתפשר ולא לברר את מעמדו של העיכבון בהתדיינות משפטית ממושכת. הסכמה זו צמצמה במידה ניכרת את נזקיהם של רוכשי הדירות והיוותה פיתרון פרקטי ויעיל עבור הצדדים השונים, ובכללם נופי ים. מכך נבע הסכם הכינוס, שהפך לפסק דין חלוט. כמו כן, הוא מוסיף שאכן ישנו פיצול רעיוני בין תפקידו ככונס נכסיה של נופי ים לבין תפקידו הנוגע לחפציבה. אולם, גם אילו היה פועל ככונס עבור נופי ים בלבד, והסכם הקבלנות לא היה נחתם, היה על נופי ים לפדות את זכות העיכבון כחלק מהוצאות הכינוס.

 

          באשר לפרשנותו של הסכם הקבלנות, כונס הנכסים מדגיש את יתרונו של בית המשפט המחוזי כבית המשפט המלווה את הליך הפירוק ומכיר את נפתוליהם ונבכיהם על בוריים.

 

          חברת דניה מצטרפת אף היא לכונס הנכסים בתמיכתו בהחלטת בית המשפט המחוזי. זאת תוך הדגשת העובדה ששינתה את מצבה לרעה בשל ההסכם ומצג ההסכמה של נופי ים, שכן היא ויתרה על הבטוחה שבידה. לדבריה, אם ההסכם אינו חד-משמעי – היה על נופי ים להעלות טענה זו בזמן אישורו. למעלה מן הדרוש, דניה מצדיקה את עמדתה בדבר זכות העיכבון שהייתה לה, ומצטטת את ההסכם שבין נופי ים לחפציבה, בו נקבע במפורש שנופי ים מוסרת לחפציבה חזקה בלעדית במקרקעין. מצב זה אפשר כמובן לחפציבה למסור חזקה ייחודית זו לדניה וכך להביא להיווצרות זכות העיכבון. כמו כן, צוין שדיני העיכבון נהנים כאן מתוקפם המוגבר במצבי שיפור עתודת הגבייה של נושים בפשיטת רגל.

 

          בא כוח הבנק בסיכומיו הבהיר שעל אף שקבלת הערעור תיטיב כלכלית עם הבנק, ותרחיב את היקף הפירעון ממנו ייהנה, אין הוא רואה כל הצדקה לסטייה מן ההסכמים, ועל כן אף הוא מצטרף לדבריו של כונס הנכסים.

 

דיון והכרעה

 

3.       טיעוני הצדדים בערעור נסובים סביב שני צירים מרכזיים: האחד, שאלת העיכבון וקדימותה של דניה בצובר הנכסים; והשני, השלכותיו של הסכם הקבלנות. כפי שיובהר, הציר המרכזי הוא השני.

 

          באשר לציר הראשון, הואיל ואיננו יושבים כערכאה דיונית הדנה בתוקפן של בטוחות, די לציין שטענותיה של דניה מעוגנות בחומר. כדבריה, נופי ים מסרה לחפציבה חזקה ייחודית במקרקעין ובכך אפשרה לה למסור חזקה זו לקבלן, הנהנה מזכות העיכבון לפי סעיף 5 לחוק חוזה קבלנות, תשל"ד-1974. על פי ההלכה שנקבעה בע"א 790/85 רשות שדות התעופה בישראל נ' י. גרוס פ"ד מד(3), 185, בכוחה של זכות זו לגבור על זכויות קנייניות קיימות אחרות בנכסים. להלכה זו ניתנו מספר הצדקות, שכולן רלוונטיות לענייננו. הראשונה היא מעין תקנת שוק: הבטחת מהלכם התקין של החיים המסחריים. הדין מעוניין להעניק ביטחון לקבלן המקבל לידיו נכס שהוא יוכל לקבל את הכספים המגיעים לו, ובמקרה הצורך – להשתמש בנכס כבטוחה. נימוק זה יפה גם למקרה דנא, והעובדה שהתקשרותה של חברת דניה הייתה עם חפציבה ולא עם נופי ים אינה מקהה את עוקצו. הדין מעניק עדיפות לנקודת מבטו של הקבלן ולאינטרס שלו. ההצדקה השנייה היא שיקול של הוגנות – תרומתו של הקבלן לשוויו של הנכס המצטרף לצובר הנכסים שמהם עשויים ליהנות הנושים. בנוסף לכך קיים שיקול שלישי: אחריותו של בעל הזכות הקניינית לכך שהנכס הועבר לידיו של הקבלן ונטילת הסיכון מצידו הגלומה בהסכמתו להעברה זו (והשוו לתקנת השוק הקבועה בסעיף 5 לחוק המשכון, תשכ"ז-1967). פסק הדין הנ"ל נטה שלא להסתמך על שיקול זה כשלעצמו, אך בספרות המשפטית הובעה גם דעה אחרת (ראו מאמרם של א' הרטמן וד' נוימן "סדר העדיפויות בין זכות המשכון ובין זכות העיכבון" משפטים י 535 (1980) שהובא בפסק הדין הנ"ל; נ' זלצמן עיכבון §5.61 (1998); צ' כהן פירוק חברות 593 (2000)).

 

ברם, על מנת להכריע בערעור זה, לא נדרש לקבוע עמדה פסקנית בדבר קיומו של עיכבון. נסתפק בכך שטענתה של דניה בעניין נשענת על תשתית עובדתית. אולם, העיקר הוא בכך שסוגיית העיכבון מסבירה את רצונם המשותף של הצדדים להימנע מדיון ממושך בשאלה זו על מנת לשחרר את המקרקעין מאחיזתה של דניה. רצון זה הביא ליצירתו של הסכם הקבלנות, ומכאן יש לעבור אפוא לציר הדיון השני – השלכותיו של הסכם זה. זהו ציר הדיון המרכזי. רוצה לומר, תהיה תפיסתנו בנוגע לזכות העיכבון של דניה אשר תהיה, הצדדים בחרו להחליף את הסדר הזכויות שיוצר הדין בהסכם הקבלנות שהובא לאישורו של בית המשפט המחוזי.

 

4.       הסכם הקבלנות אכן הפך לפסק דין חלוט. בנקודה זו אין מחלוקת בין הצדדים. המחלוקת הקיימת מתייחסת לפרשנותו הנכונה של ההסכם. בהקשר זה מן הראוי לחזור ולצטט דברים שאמרה לא מכבר חברתי, השופטת מ' נאור, בהסתעפות אחרת של פרשת קריסתה של חפציבה:

 

"לעניין פרשנות ההסדר, לדעתי, יש לתת משקל רב לפרשנותו של בית המשפט של פירוק, שבמובן מסוים משמש כמעין עד להבנות שנרקמו. אין המדובר, כמו בהליך אזרחי רגיל בפרשנות של הסדר המובא בדיעבד לבית משפט במסגרת הליך משפטי. בהליך זה בית המשפט היה שותף פעיל ביצירת ההסדרים, והוא פרשן אובייקטיבי שלהם. הערעורים שהובאו בפנינו עוסקים בפרשנות של גזרות צרות בלבד של כל אחד מההסדרים, ולא בנקל תתערב ערכאת הערעור בפרשנות שניתנה על ידי בית המשפט שההסדרים נעשו בפיקוחו" (ע"א 7652/09, ע"א 1187/10 יצחק מולכו נ' אמנון לורך ואח' (11.4.2011), פסקה 15).

 

          דברים אלה יפים, כמובן, גם לשאלה הפרשנית העומדת לדיון כעת. ברם, דומה שאף עיון בהסכם הקבלנות (מו' 3 בתיק מוצגיה של נופי ים) כפי שהוא מביא לאותה מסקנה. בסעיף 5.2.4 להסכם נאמר כי כונס הנכסים מתחייב לשלם לדניה "מתוך הכספים שיתקבלו אצלו בקופת הכינוס סך המהווה 50% מהסכומים שיוותרו בחשבון הכינוס (במקביל לתשלום של 50% לבנק וטרם תשלום כלשהו למי מהנושים האחרים של קופת הכינוס), בגין חוב העבר הנטען...". בכך הובטחה לדניה עתודת גבייה המתייחסת למחצית הסכומים, בתמורה לויתורה של דניה על זכות העיכבון שלה במקרקעין. אין לקבל פירוש לפיו זכויותיה של דניה מתייחסות אך ורק לחלק שיוותר בקופת הכינוס לאחר העברת 19.5% לנופי ים. ההסכם לאורכו מתייחס אל המקרקעין כמקשה אחת, שאותה יש לשחרר מאחיזת הצבת של העיכבון. אכן, כונס הנכסים פועל בשני כובעים שונים, אך בשניהם גם יחד לא יכול היה לתפקד כראוי ללא השגת ויתורה של דניה על זכות העיכבון הנטענת. על כן, לשון ההסכם, רוחו ותכליתו מורים על הסכמת הצדדים כולם להבטחה החלקית של מעמדה של דניה.

 

5.       לנוכח האמור, הייתי מציע לחבריי לדחות את הערעור, ולחייב את המערערת בהוצאות שכר טרחה בסך 40,000 ₪ שיתחלקו בשווה בין קופת כינוס הנכסים לבין דניה.

 

                                                                                                ש ו פ ט

 

השופטת מ' נאור:

 

            אני מסכימה.

 

                                                                                                ש ו פ ט ת

 

השופט ח' מלצר:

 

            אני מסכים.

 

                                                                                                ש ו פ ט

 

          הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל.

 

          ניתן היום, ז' בתשרי תשע"ב (6.10.2011).

 

 

           ש ו פ ט ת                                      ש ו פ ט                                 ש ו פ ט

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11019400_Z08.doc   שש/חכ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il