עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 1863/12

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

בש"פ 1863/12

לפני:

כבוד השופט ע' פוגלמן

העורר:

תאמר גיית

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (כב' השופט ציון קאפח) מיום 15.2.2012 במ"ת 50789-01-12

תאריך הישיבה:

י"ט באדר התשע"ב

(13.3.2012)

בשם העורר:

עו"ד גלית בש

בשם המשיבה:

עו"ד אושרה פטל-רוזנברג

החלטה

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט צ' קאפח) אשר הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו.

1. ביום 25.1.12 הוגש נגד העורר ונגד נאשם נוסף (להלן: מנסור) כתב אישום שבו יוחסו לעורר עבירות של שוד, אחזקת סכין או אגרופן, נהיגה ללא רישיון ונהיגה ללא ביטוח לסיכוני צד ג'. לפי הנטען בכתב האישום, בסמוך לשעה 3 לפנות בבוקר ביום 19.1.2012 ניגשו העורר ומנסור למתלונן ברחוב סלומון בתל אביב. העורר ומנסור הורו למתלונן לסור עמם לפינת הרחוב. העורר אחז בידיו של המתלונן בעוד שמנסור הצמיד כלי חד לבטנו ושדד ממנו את ארנקו ואת מפתחות רכבו. בשלב זה נמלך ככל הנראה העורר בדעתו, ולפי הודעת המתלונן ביקש ממנסור להחזיר למתלונן את אשר נלקח ממנו. מנסור סירב והורה לעורר להיכנס לרכב. לאחר מכן נמלטו העורר ומנסור מהמקום עם רכבו של הקורבן ונהגו בו לסירוגין, ללא רישיון נהיגה או תעודת ביטוח תקפים, עד שנעצרו על ידי המשטרה.

2. לאחר המעצר ביקשה המדינה את מעצרו עד תום ההליכים של העורר. בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט צ' קאפח) הורה על עריכת תסקיר מבחן לעורר. נוכח עברו הפלילי, שכולל עבירות רכוש אך אינו כולל עבירות אלימות, ונוכח ההבדל בין חלקו של העורר באירוע לבין חלקו של מנסור המליץ שירות המבחן לשלוח את העורר לראיון קבלה במוסד הגמילה הסגור "אילנות". על אף המלצתו החיובית של שירות המבחן הורה בית המשפט כי העורר יישאר במעצר עד תום ההליכים, בין היתר על רקע עברו הפלילי, והעובדה שניסיון גמילה קודם של העורר במרכז יום לא עלה יפה. בנסיבות אלה, נקבע כי על אף רצונו של העורר להיגמל, אין מקום לשחררו לחלופת מעצר למטרת גמילה בנקודת הזמן הנוכחית.

3. מכאן הערר שלפניי. העורר טוען כי החלטת בית המשפט המחוזי אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה בכל הנוגע לשחרור עצירים לגמילה כחלופת מעצר. בפרט, טוען העורר שבית המשפט קמא לא העניק את המשקל הראוי להמלצתו החיובית של שירות המבחן בעניינו. לטענת העורר תסקיר שירות המבחן מלמד כי רצונו בטיפול הוא רצון כן ואמיתי, וכי הוא מתבייש בכך שהתדרדר לכדי אישום בעבירות פליליות אלימות. כמו-כן, בתסקיר צוין כי השחרור ל"אילנות", שהוא מוסד סגור, נותן מענה ראוי למידת המסוכנות הנשקפת לכאורה מהעורר. העורר סומך את ידו על פסיקתו של בית משפט זה בבש"פ 1981/11 מדינת ישראל נ' סויסה (לא פורסם, 21.3.2011) (להלן עניין סויסה), שבה נקבע שיש להעניק לחוות דעתו של שירות המבחן משקל משמעותי בקבלת ההחלטה בדבר שחרור למוסדות גמילה כחלופות מעצר.

4. בדיון שהתקיים לפני, טענה המדינה שהמקרה דנן אינו עומד באמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה לשחרור לגמילה בשלב המעצר, שכן ככלל המועד הראוי לבחינת שליחתו של הנאשם לגמילה מסמים הוא מועד גזירת העונש. לדברי המדינה, תסקיר שירות המבחן מלמד כי רצונו של העורר להתחיל בתהליך גמילה איננו חד משמעי. כן היא מוסיפה כי העורר לא החל בתהליך גמילה עובר למעצרו, וכי סיכויי ההצלחה של ההליך בשלב הנוכחי אינם גבוהים במידה המצדיקה גמילה כחלופת מעצר במקרה הנידון.

דיון והכרעה

5. הלכה פסוקה היא כי בית המשפט יורה על שחרורו של נאשם לחלופת מעצר במרכז גמילה בנסיבות חריגות, וככלל מן הראוי להכריע בעניין זה בשלב גזירת הדין (עניין סויסה, פסקה 7). שחרור נאשם לחלופת המעצר למטרת גמילה הוא החריג לכלל זה. תנאי מרכזי לקיומו של החריג הוא כי הנאשם החל בהליך הגמילה עובר למועד המעצר – תנאי שאינו מתקיים בענייננו. במצב דברים זה, יש לבחון אם מתקיימים שני התנאים הנותרים שהותוו בפסיקה: התנאי הראשון הוא קיומם של סיכויי הצלחה גבוהים להליך הגמילה, הקשורים לרוב קשר הדוק לקיומו של רצון כן להיגמל; התנאי השני הוא שיש בחלופת המעצר המוצעת כדי לאיין את מסוכנות העצור (עניין סויסה, שם).

ככלל, תסקיר שירות המבחן בעניינו של העורר נוקט לשון חיובית ביחס לסיכויי ההצלחה בהליך גמילה. בין היתר, צוין בתסקיר כי העורר בוש ונכלם על כך שהתדרדר למקום שבו הוא מצוי כיום, וכי הוא מודע לחומרת התמכרותו. אשר על כן, סבר שירות המבחן כי רצונו של העורר בגמילה הוא כן ואמיתי. לכך יש להוסיף את גילו הצעיר של העורר אשר מהווה שיקול אשר תומך בבקשתו להישלח לגמילה, על יסוד ההנחה לפיה גבוהים יותר סיכויי ההצלחה בגמילה של מי שהתמכרותו איננה ארוכה בשנים. יחד עם זאת, כפי שנפסק לא אחת, המלצתו של שירות המבחן איננה כובלת את ידיו של בית המשפט בנדון (עניין סויסה, פסקה 9(ב) וההפניות שם). לחובתו של העורר, יש לציין את ניסיונו הכושל להיגמל בעבר, ואת החשש שהביע מפני קליטה במסגרת טיפולית ארוכת טווח. אינני רואה לקבוע מסמרות באשר לסיכויי ההצלחה של הגמילה או באשר למסוכנותו שכן, להשקפתי, שיקול מכריע בנסיבות העניין הוא השלב שבו מצוי משפטו של העורר. כפי שצוין בעניין סויסה, לשלב שבו נמצא ההליך העיקרי יש השלכות על נכונות בית המשפט לשלוח נאשם לגמילה בשלב המעצר עד תום ההליכים (שם, פסקה 9(ז)). לא דין בחינת חלופת מעצר בהליך שצפוי להתארך כדין בחינתה מקום שגזר הדין צפוי להינתן בעת הקרובה (בש"פ 171/11 ליאור איתן נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (לא פורסם, 16.1.2011)). ניתן לשקול שליחה לגמילה כחלופת מעצר, מקום שמשך הזמן שצפוי העצור לשהות במסגרתה יאפשר את השלמת התהליך מראשיתו ועד סופו. לפי הערכת הצדדים, כפי שצוינה בדיון ההקראה בבית המשפט קמא וכן בדיון שהתקיים לפניי, לא מן הנמנע שלא תידרש שמיעת הוכחות במסגרת ההליך העיקרי. במצב דברים זה, קיים סיכוי סביר שגזר דינו של הנאשם יינתן בהקדם. בנסיבות אלה, יש להחיל את הכלל ולא את החריג בעניינו של העורר, ולהותיר את בחינת התאמתו להליך גמילה לשלב גזירת הדין, שהוא, כאמור, השלב הטבעי לבחינת שיקולי הענישה כולם לרבות שיקולי גמילה מסמים (בש"פ 6771/11 דורון משלטי נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 26.9.2011).

ככל שיתברר כי ההליך העיקרי לא יסתיים בזמן קרוב, יוכל העורר להגיש בקשה לעיון מחדש לבית המשפט המחוזי שיפעל כחכמתו. אכן, אין להתעלם מהמצוקה אליה נקלע העורר, במידה רבה, בשל נטיותיו להתמכרות. גמילתו של העורר היא אינטרס חברתי, בצד היותה אינטרס של העורר עצמו, ומן הראוי לשקול אותה בכובד ראש במועד המתאים. בנקודת הזמן הנוכחית, לא מצאתי להתערב בהחלטת בית המשפט קמא.

הערר נדחה אפוא.

ניתנה היום, ‏כ"א באדר התשע"ב (‏15.3.2012).