עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 1817/12

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

רע"א 1817/12

לפני:

כבוד השופט א' רובינשטיין

המבקש:

האיל אבו גוש

נ ג ד

המשיבה:

מועצה מקומית מגאר

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נצרת מיום 18.01.2012 בע"א 14722-09-11 שניתנה על-ידי סגן הנשיא אברהם

בשם המבקש: עו"ד מוניר ח'יר

החלטה

א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (סגן הנשיא אברהם) בע"א 14722-09-11 מיום 18.1.12, שבגדרו נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בטבריה (השופטת נדאף) בת"א 4251-02-09 מיום 23.6.11.

רקע עובדתי

ב. המבקש הוא מהנדס. לטענתו בשנת 2000 פנה אליו ראש המועצה המקומית מגאר בבקשה כי יתכנן בעבור המשיבה ביצועו של כביש. המבקש נענה, והשניים הסכימו ביניהם על שכר טרחה בשיעור של 4.05% מאומדן עלות הפרויקט. המבקש הסכים לערוך את עבודות התכנון לאחר עריכת תכנית מדידה לכביש, וכן הוסכם לטענתו כי מועד תשלום שכר הטרחה יהיה עם תחילת ביצוע הפרויקט, לכל המאוחר במהלך שנת 2000. לטענתו, נמנעה המשיבה מפרסום מכרז לסלילת כביש, ובכך סיכלה את זכותו לקבלת שכר טרחה, ומכאן שעליה לשלם את שכרו. עבודת התכנון הסתיימה לטענתו בחודש אוקטובר 2001, אז חפץ המבקש להגישה למשיבה, אולם הוא נתבקש על ידה להמתין עד לקבלת הודעה ממנה. לאחר פניות נוספות הגיש המבקש את עבודות התכנון מבלי שנתבקש על ידי המשיבה. ביום 25.12.04 הגיש חשבון שכר טרחה.

ג. ביום 5.2.09 הגיש המבקש תביעה לבית משפט השלום, שבה תבע מן המשיבה סך 200,000 ₪.

ד. בית משפט השלום אמנם דחה טענת התיישנות שהעלתה המשיבה, שכן סבר כי את מניין השנים יש למנות מיום שנמסרה עבודת התכנון לידי המשיבה, בשנת 2004. ואולם לעיצומם של דברים נקבע, כי ההתחייבות שעליה נסמך המבקש היתה צריכה להיחתם על ידי ראש המועצה והגזבר, ומשלא נעשה כן - נגוע החוזה באי חוקיות. עוד נקבע, כי המבקש אינו זכאי להשבה (לפי סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973), שכן המשיבה לא נטלה על עצמה התחייבות בלתי מותנית לתשלום; התחייבותה הותנתה בביצוע הפרויקט, וזה לא יצא אל הפועל. נקבע, שהמבקש ידע כי שכר הטרחה בעבור התכנון ישולם רק אם יתקבל תקציב לפרויקט, אולם המבקש החליט על דעת עצמו להתחיל בביצוע התכנון כדי להעמיד המשיבה בפני עובדה מוגמרת.

ה. עוד פסק בית משפט השלום, כי לא הוכח על ידי המבקש שהיתה מוטלת על המשיבה חובה לדאוג לקבלת תקציב דווקא לאותו פרויקט, ואף לא שהמשיבה לא פעלה לקבלתו.

ו. בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקש, בקבעו כי גם היה מקום לקבל את טענת ההתיישנות, שכן מניין הימים החל בעת שנולדה עילת תביעה, קרי לכל המאוחר במועד שבו קמה חובתה של המשיבה לשלם את שכרו של המבקש עם השלמת התכנון. אך נאמר, כי את תביעת המבקש היה מקום לדחות גם לגופה. הסיכום בין המבקש לראש המועצה הותנה בחתימה על חוזה כתוב, ומשזה לא נחתם, אין חוזה. בית המשפט הטעים, כי אף אם יתעלם מן הצורך בחתימה על חוזה כתוב, מותנה היה תשלום שכר הטרחה בביצוע הפרויקט, וזה לא יצא אל הפועל. יתרה מכך, אפילו נאמר שלפנינו חוזה שהבשיל, אין החוזה מחייב את המועצה, כיוון שלא נתקיימו התנאים בצו המועצות המקומיות, תשי"א- 1950, לעניין חוזה בכתב וחתימת ראש המועצה והגזבר. לבסוף נקבע, כי אין מקום לקבוע השבה, בפרט נוכח העובדה שהמשיבה לא קיבלה כל טובת הנאה שאותה עליה להשיב, והרי אין היא יכולה לעשות בתכניות המבקש כל שימוש כל עוד לא יצא הפרויקט אל הפועל.

מכאן הבקשה הנוכחית.

הבקשה

ח. לטענת המבקש, לפנינו סוגיה בעלת חשיבות משפטית וציבורית עקרונית. מדובר בחוזה עם רשות מינהלית הנגוע באי חוקיות, והשאלה המשפטית המתעוררת רלבנטית לכל התקשרות עם רשויות מקומיות אחרות. נטען, כי לא חלה התיישנות, שכן המבקש סבר ששכרו ישולם לו לפי המוסכם עם תחילת ביצוע הפרויקט, אשר היה צפוי להחל במהלך שנת 2002 לכל המאוחר. לאחר פניות רבות הגיש המבקש את התכניות, בצירוף דרישה לתשלום שכר טרחתו, ומרוץ ההתיישנות החל במועד זה. כן נטען, כי בית המשפט המחוזי שגה במסקנתו שהמבקש החל בעבודות התכנון על דעת עצמו, שכן עבודות המדידה כאמור בוצעו לבקשת המשיבה, הואיל והן התשתית לעבודות התכנון. כנטען, העובדה שהמשיבה לא פרסמה מכרז מעידה על חוסר תום לב. לטענת המבקש גם שגה בית המשפט במסקנתו שאין המשיבה חבה לשלם למבקש שכר טרחתו בגין עבודות התכנון, בנימוק שלא התקיים התנאי של הוצאתו של הפרויקט מן הכוח אל הפועל; לטענת המבקש, תנאי זה לא התקיים עקב חוסר תום לב מצד המשיבה ואי הגשת בקשה לתקציב ועריכת מכרז מתאים.

הכרעה

ט. לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, לא אוכל להיעתר לה. כנודע, הרשות לערעור בגלגול שלישי ניתנת במשורה, ומוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית עקרונית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (בבר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה), פ"ד לו(3) 123, 128 (מ"מ הנשיא - כתארו אז - שמגר)). בקשה זו אינה נופלת בגדרן של אלה; ככל שהפכתי בבקשה, לא מצאתי כי היא מעלה סוגיה מן הסוג הרחב האמור. די בכך כדי שלא להיעתר לה. הלכות ההתקשרות רשות מקומית נודעות בחקיקה ובפסיקה, ואין פרשה זו מעוררת חידוש. יתרה מכך, המבקש חפץ להידרש מחדש לשאלות עובדתיות שהוכרעו; כידוע, ככלל אין בית משפט של ערעור מתערב בכגון אלה (ע"א 2835/04 דוד לובינסקי בע"מ נ' י.ת נצר אחזקות בע"מ (לא פורסם); ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח קלמן בראשי, פ"ד נב(2) 582, 594; זוסמן, סדרי הדין האזרחי, (מה' 7 בעריכת ש' לוין) סעיף 665 בעמ' 856- 857); לא כל שכן כך, כשהמדובר בבקשת ערעור בגלגול שלישי. גם לגופם של דברים לא מצאתי מקום להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. גם אם נלך בדרכו של בית משפט השלום ונניח שהתביעה לא התיישנה, אף שכרגע לפנינו הכרעת בית המשפט המחוזי, מדובר בעסקה שנערכה בלי לקבל אישור כדין, וככזו לא היה מקום לראות בהסכם שבין הצדדים חוזה כדין. כספי הציבור אינם "תכנית כבקשתך" לפרנסי הציבור, ועל הרשות לנהלם בהתאם להוראות הדין. כך גם לא מצאתי כי יש מקום להתערב לעניין ההשבה. על בית המשפט לתת דעתו למכלול נסיבות המקרה, ובין היתר לתום ליבם של הצדדים, למידת אשמתם בהתקשרות שלא לפי הדין, להתנהלות הצדדים ולרקע לכריתת הסכם (רע"א 5210/08 עו"ד זרח רוזנבלום נ' מועצה מקומית חבל מודיעין (לא פורסם) (להלן עניין רוזנבלום)). נוכח ממצאיהם של בתי המשפט הקודמים באשר לנסיבות ההסכם בהקשר תום הלב לא היה מקום גם להתערב בזאת.

י. ראו בהקשר זה דברים שנאמרו בעניין רוזנבלום: דובר שם על עורך דין שהעניק שירותים משפטיים למועצה המקומית חבל מודיעין מבלי שנערכו הסכמי שכר טרחה בכתב וגובה שכר הטרחה סוכם בין המבקש לראש המועצה בלבד. בית משפט זה התערב במידה מסוימת, שכן המצב העובדתי היה שונה מענייננו, בו נפסק מפורשות כקביעה עובדתית על-ידי בית משפט השלום (פסקה 19) שהמשיבה "לא נטלה על עצמה התחייבות בלתי מותנית לתשלום, והיא אף חזרה והדגישה עניין זה לתובע (המבקש -א"ר) שוב ושוב". פסק הדין העיקרי בעניין רוזנבלום נכתב בידי חברי השופט דנציגר, אך אטול חרות לעצמי להביא מחוות דעתי שם בפסקאות ג-ד:

"לנגד עיניהן של רשויות מקומיות צריכים להימצא תדיר - בהתאמה - סעיף 232 לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות) וסעיף 203 לפקודת העיריות. זו הנורמה, והחורג ממנה ככלל לא ייצא נשכר. השופטת נאור בע"א 6705/04 בית הרכב בע"מ נ' עירית ירושלים (לא פורסם) הטעימה את תכלית דרישת הצו שבסעיף 203, ובלשונה העדינה דיברה על הצורך בבקרה כי המתקשר נהג בזהירות הראויה, והרצון להבטיח חוקיות. אוסיף לכך בלי כחל ושרק את המאבק בשחיתות, שכן כל מה שאינו נעשה "על השולחן" באופן גלוי, שקוף, כתוב וחתום בשניים ומוחתם כדרישת הדין, עלול - ואיננו מדברים דווקא בענייננו - להדיף ניחוח של שחיתות, ואולי יש במקרים מסוימים מאחורי הניחוח גם שחיתות בפועל. על כן, ככל שהופרו הוראות הדין, הפירוש יהיה לרעת המתקשר. ועם זאת מסכים אני גם, כפי שציטט חברי (פסקה 26 לחוות דעתו) מפי השופטת נאור בעניין בית הרכב (פסקה 54), כי אין מקום לדיכוטומיה, ולעקרון תום הלב ונגזרותיו ישנן משקל בכגון דא; והדברים תואמים את הלכת בג"ץ 6231/92 זגורי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מט(4) 749, שם פרס הנשיא ברק את מגוון השיקולים הרלבנטיים לבוחן היחסי, וכלשונו "עשיית צדק (חלקי)" (עמ' 795). על כן נכוחים דברי חברי (פסקה 29 לחוות דעתו), כי הכלל הוא - וחריגיו יהיו נדירים עד מאוד - שאין להורות לרשות לשלם מלוא התמורה בעד מה שהוסכם שלא על פי דין, ומעבר לכך נפרס מגוון השיקולים שעל פיהם ישולם חלקית אשר ישולם.

ד. המסר מדברינו הוא ברור: המתקשר שלא כדין נוטל סיכון; הרשות אינה יכולה, גם כדי שלא תעשה עושר שלא במשפט, להתנער כליל מן התשלום. אך התשלום יפחת בהרבה מן המצופה, שכן אין ליתן פרס למי שלא פעל כדין, ואין לחייב את כיס הציבור במלוא גחמות שלוחיו ומחדליהם" (פסקאות ג'-ד'); וראו גם ביתר פירוט פסק דינה של השופטת נאור בע"א 6705/04 בית הרכב בע"מ נ' עיריית ירושלים (לא פורסם)).

יא. בנידון דידן, לפנינו הודעותיה החוזרות ונשנות של הרשות, כפי שפירט בית משפט השלום, באשר לכך שהתשלום יבוא רק אם יינתן תקציב לפרויקט ויחל ביצועו - מה שלא אירע. דבר זה במהותו חורץ, כך דומה, את גורל התיק.

יב. אין בידי איפוא להיעתר למבוקש.

ניתנה היום, ד' בתמוז בסיון תשע"ב (24.6.12).