עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 1797/12

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

דנ"א 1797/12

לפני:

כבוד השופטת ע' ארבל

המבקש:

אשר ליסטר

נ ג ד

המשיבים:

1. ציפורה פרידנברג

2. ד"ר אמיר פרידנברג

3. סאנסי אילת מפעלי תיירות בע"מ

4. א.ד. אסולין השקעות ופיננסים בע"מ

בקשה לקיום דיון נוסף

בשם המבקש: עו"ד ש' קוטלר

בשם המשיבים 3-1: עו"ד מ' לפלר

החלטה

לפניי עתירה לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ''ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה מיום 16.2.12 בע"א 4296/08, שניתן על ידי כבוד השופטת א' חיות ובהסכמת השופטים א' גרוניס ו-מ' נאור (כתוארם אז). פסק הדין קיבל את ערעורם של המשיבים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת נ' אחיטוב), במסגרתו התקבלה תביעה כספית שהגיש המבקש.

רקע עובדתי והשתלשלות ההליכים

1. הרקע העובדתי והשתלשלות ההליכים פורטו בהרחבה בפסק הדין מושא הבקשה, ונזכיר בקצרה את הדברים הצריכים לעניין. המשיבה 3 (להלן: סאנסי) היא חברה פרטית אשר היו לה זכויות במגרש באילת לפי חוזה פיתוח עם מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל) שנחתם בשנת 1988. המשיבה 1 היא בעלת המניות העיקרית בסאנסי ומשמשת כדירקטורית ומנהלת בחברה (להלן: ציפורה). המשיב 2, בנה של ציפורה, היה מעורב בניהול החברה (להלן: אמיר). בשנת 1994 פנו המבקש ואדם בשם משה חכם (להלן: חכם, וביחד: היזמים) לסאנסי בבקשה לרכוש ממנה את הזכויות במגרש. ביום 26.10.94 העבירו היזמים לציפורה ואמיר סך של 240,000 דולר, כאשר 140,000 דולר מתוכם ניתנו על ידי המבקש והשאר על ידי חכם. ביום 29.12.94 חתמו היזמים והמשיבים 1 ו-2 על מסמך שכותרתו "דף הוראות בלתי חוזרות" (להלן: דף ההוראות), והפקידו אותו יחד עם שלוש מעטפות בנאמנות בידי עו"ד יוסף שטבהולץ, שהיה בא כוח המשיבים (כפי שיפורט להלן, תוכן שתיים מתוך שלוש המעטפות נחשף בפני הצדדים רק בסיום הליך ההוכחות ואילו המעטפה השלישית לא אותרה). דף ההוראות כלל מתווה להמשך העסקה בין הצדדים, לפיו ככל שהמינהל לא יבטל את חוזה הפיתוח (להלן: התנאי הראשון) ולא ייקח חזרה את המגרש (להלן: התנאי השני) עד יום 1.3.95, תימסר מעטפה מס' 1 למשיבים 2-1 (לאחר חשיפת תוכנה התברר כי היא מכילה הסכם הלוואה לפיו הלוו המשיבים ליזמים 200,000 דולר). לעומת זאת ככל שעד לתאריך האמור יבטל המנהל את חוזה הפיתוח וייקח חזרה את המגרש, תימסר מעטפה מס' 2 ליזמים (לאחר חשיפת תוכנה התברר כי היא מכילה הסכם הלוואה הפוך לפיו היזמים הלוו למשיבים 240,000 דולר). התנאים שנקבעו להסכמי ההלוואה היו זהים ובהם נקבע שהלווה מתחייב לפרוע את ההלוואה כערכה בשקלים, כשהיא צמודה לדולר בתוך שבעה ימים מיום הדרישה של המלווה. עוד נקבע כי אם לא תוחזר ההלוואה במועדה יחויב הלווה בריבית פיגורים בשיעור הנהוג באחד מחמשת הבנקים הגדולים בישראל (לפי שיקול דעת המלווה) בתוספת 20% לשנה, וכי הריבית תלך ותצטבר מידי 15 ימים עד ליום התשלום בפועל. בנוסף, נקבע בדף ההוראות כי המעטפה השלישית תימסר ליזמים לאחר קבלת אישור בכתב מאמיר, זאת מבלי שצוין אילו תנאים צריכים להתקיים כדי שהמעטפה השלישית תימסר.

בשלהי שנת 1994 נוסחו על ידי הצדדים מספר הסכמים בנוגע למגרש, ביניהם הסכם בנייה והסכם קומבינציה, לפיהם היה אמור להיבנות על המגרש בית מלון. ביום 12.1.95 הודיע המינהל לסאנסי על ביטול חוזה הפיתוח. ביום 9.8.95 פנו היזמים למשיבים בדרישה להשבת הכספים אותם העבירו להם, אולם פנייתם לא נענתה בחיוב. ביום 18.6.96 הודיע המינהל לחברה כי החליט להאריך את חוזה הפיתוח בשנתיים נוספות. ביום 5.5.98 מכרה החברה את זכויותיה במגרש לצד שלישי.

2. בתחילת שנת 1998 הגישו היזמים תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב נגד המשיבים, במסגרתה התבקש בית המשפט להורות לעו"ד שטבהולץ למסור את המסמכים שהופקדו אצלו בנאמנות לידי היזמים, לחייב את המשיבים להשיב ליזמים את הכספים שקיבלו ביום 26.10.94 ולשלם ליזמים פיצוי מוסכם בסך 100,000 דולר. לאחר הגשת התביעה הגיעו המשיבים וחכם לפשרה שסיימה את הסכסוך ביניהם. בשנת 1999 הגישה סאנסי תביעה נגדית, בה נטען כי היזמים הפרו את ההסכמים שנחתמו והם נושאים באחריות לכך שלא ניתן היתר בנייה לבניית המלון, וכי הפרה זו אילצה אותה למכור את הזכויות במגרש בסכום נמוך וכתוצאה מכך נגרמו לה נזקים כספיים. עוד נתבע פיצוי מוסכם בסך 200,000 דולר. הדיון בשתי התובענות אוחד.

3. ביום 30.3.08 ניתן פסק דינו של בית המשפט. בית המשפט פירש את התנאים שהופיעו בדף ההוראות, וקבע שמדובר למעשה בתנאי אחד והוא ביטול חוזה הפיתוח על ידי המינהל ולא בשני תנאים נפרדים. קרי, נקבע שהתנאי השני שעסק בהחזרת המגרש למינהל אינו תנאי נוסף אלא פועל יוצא של התנאי הראשון שעסק בביטול חוזה הפיתוח. בית המשפט קבע כי ביום 1.3.95 לא היה חוזה הפיתוח בתוקף, לאחר שבוטל על ידי המינהל. משכך, נקבע כי יש ליתן תוקף למסמכי ההלוואה, וכי המסמכים והנסיבות שפורטו מלמדים שהכספים שניתנו למשיבים 2-1 הם כספי הלוואה אותה העמידו היזמים למשיבים אלה באופן אישי. על כן, חלה על המשיבים 1 ו-2 חובה אישית להשיב את ההלוואה. בית המשפט קבע את הסכום אותו צריכים המשיבים להחזיר (240,000 דולר בניכוי 100,000 דולר שהיוו את חלקו של חכם בתנאים ובריביות שנקבעו בפסק הדין) וכן חייב את המשיבים בתשלום החלק היחסי מהפיצוי המוסכם (בסך 58,333 דולר). לבסוף, דחה בית המשפט את התביעה הנגדית שהגישו המשיבים.

4. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישו המשיבים ערעור לבית משפט זה. לא אפרט את כל הטענות שהעלו המשיבים במסגרת הערעור, אולם אציין כי המשיבים חלקו על קביעתו הפרשנית של בית המשפט המחוזי בקשר לתנאים שנקבעו בדף ההוראות. במישור הדיוני טענו המשיבים כי מאחר שתוכן המעטפות נחשף בפני הצדדים לאחר סיום ניהול ההוכחות בתיק, לא הורשו הצדדים להביא ראיות באשר לתוכנן. בהחלטתו מיום 19.1.2010, קבע בית משפט זה כי "לא היה מקום למתן הכרעה אופרטיבית אשר נסמכת, בין היתר, על פרשנות הסכם ההלוואה, כאשר לא ניתנה הזדמנות להביא ראיות בקשר להסכם זה", ולפיכך השיב את הדיון לבית המשפט המחוזי לשם מתן החלטה משלימה. בית משפט זה הורה לבית המשפט המחוזי לאפשר לצדדים להגיש ראיות נוספות ולחקור עדים פעם נוספת וניתנה רשות לשנות מפסק הדין המקורי. ביום 5.7.2010, לאחר שמיעת הראיות הנוספות, נתן בית המשפט המחוזי את החלטתו המשלימה, בה נקבע כי אין מקום לשנות מפסק הדין המקורי.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישו המשיבים את הערעור מושא הבקשה.

פסק הדין מושא הערעור

5. בית משפט זה קיבל את הערעור והפך את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. ראשית נקבע כי הסכום בסך 240,000$ ששילמו היזמים למשיבים הוא בבחינת תשלום מקדמה על חשבון תמורת העסקה בין סאנסי ליזמים, ולא כהלוואה אישית שניתנה לציפורה ואמיר, כפי שקבע בית המשפט המחוזי. שנית, נדרש בית המשפט לפרשנות התנאים הנקובים בדף ההוראות וקבע כי בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה מדובר בתנאי אחד בלבד והוא ביטול חוזה הפיתוח (ואילו השבת המגרש הינו פועל יוצא מהביטול), מדובר בשני תנאים מצטברים: קרי, ביטול חוזה הפיתוח והשבת המגרש למינהל. בית המשפט הגיע למסקנתו הפרשנית על בסיס לשונו של דף ההוראות. מסקנה זו התחזקה נוכח נסיבות חתימת דף ההוראות, הפרקטיקה הנוהגת של המינהל, לפיה אין מחזירים מגרשים מיד לאחר ביטול הסכם הפיתוח, ומהעובדה כי היזמים המשיכו בניסיון לקדם את העסקה גם לאחר ביטול חוזה הפיתוח. ביום 1.3.95 נוצר, אפוא, מצב ביניים שהצדדים לעסקה לא חזו אותו, לפיו בוטל הסכם הפיתוח אולם המגרש לא הושב למינהל. במובן זה, נקבע, כי קיים חסר בדף ההוראות שחתמו עליו הצדדים, אשר לא הגדיר מצב זה. ביחס לאותו חסר נקבע כי אמנם ראוי היה להחיל עליו את אותו ההסדר שהוסכם עליו למקרה של כשלון הפרויקט (אמנם בנסיבות אחרות מאלו שחזו הצדדים). עם זאת, מאחר שתוכנה של המעטפה השלישית לא נחשף בפני בית המשפט המחוזי, באופן שאינו מאפשר להבין עד תום את מערכות ההסכמות בין הצדדים, ומכיוון שמנגנון המעטפות הפתלתל שבו בחרו הצדדים מאיר אותו באופן שלילי, אין להחיל על מצב הביניים שנוצר בפועל בדרך של השלמת החסר בדף ההוראות את הסכמי ההלוואה אשר במעטפות. לבסוף נקבע כי חלה על ציפורה, אמיר וחברת סאנסי, יחד ולחוד, החובה להשיב את הכסף ששילם המבקש כמקדמה על חשבון העסקה (בסך 140,000$) בערכו הריאלי ובתוספת ריבית המייצגת את מחיר השימוש בכסף, זאת תחת החלת תנאי ההלוואה שבהסכם (כפי שקבע בית המשפט המחוזי בפסק דינו).

העתירה לקיום דיון נוסף

6. בעתירה שלפניי טוען המבקש כי פסק הדין מושא העתירה קבע הלכה באשר לדרך שבה יש לפרש חוזים, הלכה שיש לגביה מחלוקת בין שופטי בית משפט זה (ע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט (לא פורסם, 28.1.2008); רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ (לא פורסם, 26.2.2012) (להלן: פרשת סהר)). עוד נטען כי ההלכה שנפסקה אינה מתמודדת עם התיקון שעבר סעיף 25 לחוק החוזים (חוק החוזים (חלק כללי) (תיקון מס' 2), התשע"א-2011) (להלן: חוק החוזים), לפיו מקום בו אומד דעת הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו. המבקש סבור כי ככל שבית משפט זה לא היה פונה לאומד דעת הצדדים, אלא פועל על פי לשונו הברורה של דף ההוראות, היה מגיע לתוצאה אחרת המיטיבה עמו.

7. המשיבים סבורים כי יש לדחות העתירה לעריכת דיון נוסף, שכן פסק הדין לא קבע כל הלכה חדשה, ואין בו כל קביעה מעבר לעניינם הפרטני של הצדדים. כל שנקבע, לשיטתם, הוא שבנסיבות המקרה הקונקרטי אין מקום להורות על השלמת החסר בדף ההוראות שניסחו הצדדים. מעבר לכך, פסק הדין נתקבל פה אחד, ועניין זה מוביל אף הוא לדחיית הבקשה.

הכרעה

8. דין העתירה לדיון נוסף להידחות. סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט קובע כי "נשיא בית המשפט העליון או שופט אחר או שופטים שיקבע לכך, רשאים להיענות לבקשה אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין, יש, לדעתם, מקום לדיון נוסף". לא מצאתי כי המקרה שלפניי מצדיק עריכת דיון נוסף.

9. העתירה שלפניי מבוססת במידה רבה על ההנחה כי פסק הדין קבע הלכה. אכן, תנאי הכרחי לעריכת דיון נוסף הוא שבפסק הדין מושא העתירה נקבעה הלכה, וזו צריכה להיעשות באופן מפורש וגלוי (ראו למשל: דנ"א 4804/02 רביזדה נ' גולדמן (לא פורסם, 19.8.2002)). עם זאת, עיון בפסק הדין מגלה שלא נקבעה בו כל הלכה בעניין הדרך בה יש לפרש חוזים. החלק שעסק בעניין זה בפסק הדין יישם את ההלכות הרלוונטיות, ואין בו למעשה משום חידוש המצדיק עריכת דיון נוסף.

10. בבחינת למעלה מן הצורך, אציין כי בפסק הדין מושא העתירה הגיע בית המשפט למסקנתו הפרשנית על בסיס לשונו של דף ההוראות, שאותה מצא ברורה, והפנייה לנסיבות חתימתו נעשתה אך ורק לשם חיזוק המסקנה הפרשנית (פסקה 15 לפסק הדין). משכך, אין המקרה שלפניי מעורר למעשה את השאלה כיצד יש לפרש חוזה במקום בו לשונו ברורה, כפי שמנסה המבקש להציג. שכן, גם לו תשתנה ההלכה ויינתן ללשון החוזה מעמד בכורה בפרשנות חוזים, כפי שמתבקש בבקשה זו, עדיין אין בכך כדי לשנות את תוצאת פסק הדין. בנוסף לאמור, יצוין כי במסגרת הערעור לא העלו הצדדים טענות עקרוניות בסוגיה זו, ולא ראיתי להידרש לכך בפעם הראשונה במסגרת העתירה לקיום דיון נוסף.

11. כמו כן, יש לדחות את טענת המבקש לפיה קיים חוסר ודאות ואחידות בכל הנוגע להלכה בפרשנות חוזים. בית משפט זה נדרש זה מכבר בפרשת סהר לשאלת השפעתו של התיקון לסעיף 25 לחוק החוזים על ההלכה ששלטה בתחום פרשנות החוזים עובר לתיקון הסעיף (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום בע"מ, פ"ד מט(2) 265 (1995); דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי הירקות-אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2) 1, 37 (2006)), ונקבע כי ההלכה ממשיכה לעמוד בעינה גם לאחר חקיקת התיקון לסעיף 25. מכאן, שגם בטענה זו אין כדי להצדיק עריכת דיון נוסף.