עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 1794/11

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

בשם המבקשת:                      עו"ד מאהר חנא

בשם המשיבה:                       עו"ד יעקב שרביט; עו"ד רוני ליבסטר

בשם המדינה:                        עו"ד שרון הואש-איגר

                                                           

           

          לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט א' פרקש), אשר דחה בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום (כבוד השופטת א' שניידר). בגדרה של החלטה אחרונה זו, נדחתה בקשה למתן צו מניעה זמני, אשר יורה לחברת החשמל לישראל בע"מ (להלן: המשיבה), להימנע מגביית כספים מחברת החשמל מחוז חברון (להלן: המבקשת), בגין חוב עבור צריכת חשמל לו טוענת המשיבה. 

 

1.       המבקשת רוכשת מהמשיבה חשמל בצובר, ומספקת אותו לתושבי חברון והסביבה. המבקשת משלמת למשיבה על-פי קריאת מונים, המותקנים בתחנות חשמל באזור ומודדים את צריכת החשמל בפועל. בין הצדדים התעוררה מחלוקת בנוגע לגובה התשלום עבור צריכת חשמל בתקופה שבין השנים 2009-2002, בקו חשמל (המכונה "קו לאה") המחבר את תחנת האם, שהינה בבעלות המשיבה, עם תחנת "אלחראייק" (להלן: תחנת המשנה), השייכת למבקשת. לטענת המבקשת, במשך שנים מדדה המשיבה את צריכת החשמל בתחנת המשנה באמצעות מונה אשר הותקן בפתח תחנה זו, עד לפגיעה במונה בשנת 2002, ככל הנראה כתוצאה מירי. מאז ועד שנת 2009, הנפיקה המשיבה למבקשת חשבונות חשמל על פי הערכת צריכה ולא על פי מדידה, ואלו – לדברי המבקשת – שולמו באופן שוטף. כפי שנטען בבית המשפט המחוזי, בשנת 2009 התקינה המשיבה מערכת מדידה חדשה בתחנת האם, ביצעה הערכות מחודשות לצריכת החשמל בין השנים 2009-2002, ומצאה כי הפרשי הצריכה לתקופה זו מסתכמים לכדי חוב של 28,184,779 ש"ח. לאחר חילופי מכתבים בין הצדדים וקיום מספר פגישות בהם התכחשה המבקשת לחוב זה, פרסה המשיבה את החוב לתשלום על פני 36 חודשים, ומשנת 2010 החלה מחייבת את המבקשת בגין החוב, תוך צירופו לחשבונות החשמל השוטפים של המבקשת. לטענת המבקשת, גביית החוב השנוי במחלוקת על-ידי המשיבה, באמצעות קיזוזו מכספי הרשות הפלסטינית המוחזקים בידי ממשלת ישראל, הינה גבייה שלא כדין העולה כדי עשיית דין עצמית. על רקע זה פנתה המבקשת לבית משפט השלום, בתביעה למתן צו הצהרתי שיורה על היעדר חוב של המבקשת למשיבה, וצו מניעה קבוע שיורה למשיבה להימנע מגביית כספים בעבור החוב הנטען. במקביל התבקש גם צו מניעה זמני אשר יורה למשיבה להימנע מגבייה כאמור, עד להכרעה בתביעה.

 

2.       בית משפט השלום דחה את הבקשה למתן צו מניעה זמני, בקובעו כי מדובר בתביעה כספית במהותה, וכי המבקשת לא הוכיחה שלא יהיה ניתן "להשיב את הגלגל לאחור" באם תזכה בתביעתה העיקרית. זאת, שכן המשיבה היא אחת החברות הגדולות במשק, והמבקשת תוכל להיפרע הימנה באם תתקבל תביעתה. על יסוד שיקולים אלו, קבע  בית המשפט כי מתן סעד כמבוקש עלול לפגוע במשיבה במידה העולה על הנדרש, ומכאן שאין מקום להעניקו. על החלטה זו הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי.

 

3.       בית המשפט המחוזי דחה את בקשת רשות הערעור וקבע שהנזק שיגרם למבקשת הינו, לכל היותר, נזק כספי הפיך, ומכאן שאין מדובר במקרה חריג המצדיק התערבות בהחלטות הערכאה הדיונית בדבר מתן סעדים זמניים. בית המשפט לא השתכנע שהחיוב החודשי בגין החוב הנטען יכביד על תקציבה של המבקשת באופן שמטה את מאזן הנוחות לטובתה, ואף לא נוכח, בשלב ראשוני זה, כי המשיבה גובה את חובה בהיעדר מקור שבדין.

 

מכאן הבקשה שלפניי.

 

4.       המבקשת מעלה טענות שונות באשר למהותו של הסעד הזמני ותנאיו. בין היתר, טוענת המבקשת כי יש ליתן רשות ערעור במקרה זה, משום שקיימות שאלות משפטיות המצדיקות קיום דיון נוסף בסכסוך דנן, וביניהן: האם יש בעובדה כי הנזק הצפוי למבקש הינו נזק כספי בכדי לשלול את ההצדקה למתן צו מניעה זמני, וכן האם תנאי למתן צו מניעה זמני הוא כי לא יהיה ניתן להשיב את המצב לקדמותו לאחר ההכרעה בהליך העיקרי. בהתייחס למאזן הנוחות, חוזרת המבקשת על טיעוניה בערכאה קמא, לפיהם גביית החוב תוביל לפגיעה בתוכניות ובפרויקטים של המבקשת, באופן שאינו ניתן לתיקון. לגופו של עניין, טוענת המבקשת כי אמות המידה לרמה, טיב ולאיכות השירות, אשר נקבעו על ידי הרשות לשירותים ציבוריים חשמל מכוח חוק משק החשמל התשנ"ו-1996) אליהן מפנה המשיבה כמקור לסמכותה, ועליהן – כך נטען – סמך בית המשפט המחוזי את הכרעתו, אמנם מקנות למשיבה סמכות להנפיק חשבונות על בסיס הערכה, אולם, אינן מקנות לה סמכות גבייה, לא כל שכן גבייה של סכום שנוי במחלוקת.

 

5.       בהתאם להחלטתי מיום 14.3.2011 הגישה המשיבה תגובה לבקשה, תוך התמקדות בסוגיית הסמכות לקזז את הסכום הנטען מכספי הרשות הפלסטינית המוחזקים בידי ממשלת ישראל. המשיבה טוענת כי יש לדחות את הבקשה על הסף, משום שערכאת הערעור אינה מתערבת בשיקול דעת הערכאה הדיונית בכל הנוגע לסעדים זמניים, אלא במקרים חריגים. לגישתה, מקרה זה אינו בא בגדרי אותם מקרים חריגים, בין היתר, נוכח העובדה שמדובר בתביעה כספית, והיעדר הסעד הזמני לא יסב למבקשת נזק בלתי הפיך. בנוסף, סבורה המשיבה כי בקשת רשות הערעור, כמו גם הבקשה לסעד זמני שהוגשה לבית משפט השלום, לוקה בשיהוי, המהווה אינדיקציה לאי נחיצות הסעד הזמני. לגופו של עניין, המשיבה מציינת כי ההתקשרות החוזית לצורך אספקת חשמל היא בינה לבין עיריית חברון, שהמבקשת היא חברה בבעלותה. המשיבה ממשיכה וטוענת כי סמכותו של שר האוצר לקזז חובות המגיעים לה מידי המבקשת, ומידי חברות אחרות שכמותה, קבועה בסעיף 16(ב)(1) לחוק יישום ההסכם בדבר עזה ואזור יריחו (הסדרים כלכליים והוראות שונות) (תיקוני חקיקה), תשנ"ה-1994 (להלן: חוק היישום). סעיף זה מעניק סמכות שבשיקול דעת לשר האוצר לקזז מן הכספים המועברים לרשות הפלסטינית, את התשלומים שהרשות הפלסטינית או תאגידים שבשליטתה או בניהולה, חייבים למדינת ישראל או לתאגידים שבשליטתה או בניהולה. סמכות זו, לטענת המשיבה, אינה מותנית בדבר, ואף לא בכך שהחוב המקוזז אינו שנוי במחלוקת. טענה זו נסמכת על בג"ץ 6317/95 פדסקו (מוצרי נפט) בע"מ נ' שר הביטחון פ"ד נב(4) 170 (1998) (להלן: פרשת פדסקו): לגישתה, יש להבחין בין המקרה דנן, בו שר האוצר עושה שימוש בסמכותו לפי סעיף 16(ב)(1) לחוק היישום – סמכות שאינה מותנית, לבין פרשת פדסקו, בו דובר על סמכות שר האוצר להורות על קיזוז לטובת אדם פרטי, הקבועה בסעיף 16(ב)(2) ומותנית בתנאים ובהסדרים שיקבע השר. אחד מתנאים אלו, כפי שצוין בפרשת פדסקו, מן הראוי שיהיה כי "החוב שבו מדובר לא יהא שנוי במחלוקת בין הצדדים, או – למצער – כי לא יהיו חילוקי-דעות בתום-לב על דבר עצם חבותה של הרשות כלפי הגורם הפרטי" (פרשת פדסקו, בעמ' 182).

 

6.       בהחלטתי מיום 14.3.2011 התבקשה גם עמדת המדינה בשאלת סמכות הקיזוז. המדינה מדגישה, כי סמכות הקיזוז מסורה לשר האוצר (ולא למשיבה), מכוח חוק היישום. לשיטתה, חוק זה מטרתו להטמיע במשפט הפנימי הסדרים כלכליים שהוסכם עליהם בגדרי הסכמים בינלאומיים בין ישראל והרשות הפלסטינית. הסדרים אלו אינם קובעים הוראות לעניין קיזוז כספים בין הצדדים, למעט הוראה הקובעת כי הצדדים ימשיכו לדון על הנהלים לקיזוז התחייבויות כספיות ביניהם (לרבות בין גופים שבשליטתם) באמצעות הועדה הכלכלית המשותפת. המדינה מציינת כי בשנים האחרונות הסכימה הרשות הפלסטינית כי חובות מרוכזים בגין אספקת חשמל ישולמו על ידה בדרך של קיזוז שוטף מהכספים המועברים לה על-ידי ישראל. המדינה מבהירה כי שיעור החוב הכולל בגין אספקת חשמל לשטחי הרש"פ על-ידי המשיבה עולה בהרבה על החוב השנוי במחלוקת בתיק זה, וכי הסכומים המקוזזים אינם "נצבעים" לטובת חוב כזה או אחר, אלא לטובת החוב הכולל בגין אספקת חשמל. על כן, לא ניתן לומר כי אכן מתבצע קיזוז של החוב הנטען במקרה זה. לצד טענות אלה, סבורה המדינה כי היות שסמכות הקיזוז מסורה, כאמור, לשר האוצר (ולא למשיבה) והכספים המקוזזים הם כספי הרשות הפלסטינית (ולא כספי המבקשת), ומאחר שסוגיית סמכות הקיזוז נטועה ביחסי החוץ של מדינת ישראל ונוגעת בסוגיות מדיניות וביטחוניות – אין מקומה של סוגיה זו להתברר בגדר הליך אזרחי פרטני, וממילא אין בית המשפט נוהג להתערב בסוגיות כגון אלה.

 

7.       לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן במשורה, ורק מקום שבו מעלה הבקשה שאלה כללית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). לאחר שבחנתי את הבקשה ואת טענות המבקשת, לא מצאתי כי עולה ממנה שאלה המצדיקה מתן רשות ערעור כאמור. שאלת הסמכות לקיזוז החוב הנטען מכספי הרשות הפלסטינית המוחזקים  בידי ממשלת ישראל ופרשנותו הראויה של סעיף 16(ב)(1) לחוק היישום, לא הוכרעה בשלב הסעד הזמני ובדין כך. ברמה הלכאורית הציגה המשיבה (כמו גם המדינה) את התשתית המשפטית לעמדתה, והשאלה תתברר בהליך העיקרי לגופה. השאלות שהמשיבה מבקשת לעורר בבקשתה אינן אלא שאלות בדבר יישומם של המבחנים המקובלים בפסיקה, אשר נידונו זה מכבר (ראו, למשל, רע"א 8553/07 כתאני נ' שכטר (לא פורסם, 27.2.2008)). זאת ועוד, הלכה פסוקה היא כי ערכאת הערעור איננה מתערבת ברגיל בהחלטותיה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע למתן סעדים זמניים, אלא במקרים חריגים (ראו רע"א 5072/00 אזי יוגב תעשיות בע"מ נ' מסגריית האחים אבו בע"מ, פ"ד נה(2) 307, 310 (2000) והאסמכתאות שם), לא כל שכן בגלגול שלישי. לא מצאתי במקרה זה לחרוג מהכלל האמור.

 

8.       למעלה מן הצורך, יצוין כי גם לגופו של עניין לא מצאתי עילה להתערב בהכרעותיהן של הערכאות דלמטה בעניינה של המבקשת. כידוע, על המבקש צו מניעה זמני להוכיח את נטיית מאזן הנוחות לטובתו ואת קיומה לכאורה של עילת תביעה (רע"א 10509/05 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' בגס (לא פורסם, 25.12.2005)). באשר למאזן הנוחות, המבקשת לא הצליחה להוכיח כי זה נוטה לטובתה, במידה המצדיקה היעתרות לבקשה למתן סעד זמני. טענותיה בדבר הנזקים שעשויים להיגרם לה נטענו בעלמא, וללא תימוכין. ככל שתצליח המבקשת להוכיח, בגדרי ההליך העיקרי, כי שיעור החוב הנגבה ממנה איננו מוצדק בנסיבות העניין, הרי שתהיה זכאית להשבה ופיצוי בגין נזקים שנגרמו לה. בנסיבות אלה אין צורך להידרש לשאלת קיומה של זכות לכאורה.

 

          התוצאה היא שהבקשה נדחית. המבקשת תישא בשכר טרחת המשיבה בסך 10,000 ש"ח.

 

           ניתנה היום, ‏ג' בסיון התשע"א (‏05.6.2011).

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11017940_M06.doc   נב

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

1.