עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 179/13

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

בשם המבקש:                        עו"ד איתן ענבר

בשם המשיבה:                       עו"ד נעמי זמרת

 

 

1.        בפני בקשה לקיים דיון נוסף.

 

2.                 המבקש הועמד לדין בשנת 1999 בגין בתקיפה מינית של קטינה, אולם לאחר ששהה במעצר במשך 88 יום, בוטל כתב האישום נגדו. בשנת 2004 הגיש המבקש בקשה לפיצוי בשל מעצרו ולתשלום הוצאות הגנתו לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (פ"ח (ת"א) 5155/99 שובר נ' מדינת ישראל; להלן: הבקשה לפי סעיף 80(א)). הבקשה לפי סעיף 80(א) נדחתה. המבקש ערער על ההחלטה בבקשה לפי סעיף 80(א) ובמקביל הגיש תביעת נזיקין נגד המדינה בגין הפרשה. בית משפט זה דחה את הערעור על ההחלטה בבקשה לפי סעיף 80(א), בקבעו כי אין מקום לקיים שני הליכים מקבילים ובהתחשב בכך שהענין שבערעור יתברר במלואו בגדרו של התיק האזרחי (ע"פ 11372/05 שובר נ' מדינת ישראל (10.5.2007); בקשה לדיון נוסף נדחתה ב-דנ"פ 5328/07 שובר נ' מדינת ישראל (2.9.2007)). תביעת הנזיקין של המבקש התקבלה בידי בית המשפט המחוזי (השופטת ד' גנות), אשר פסק לו פיצויים בסך של כ-1.8 מיליון ₪ (ת.א. (ת"א) 1173/06 שובר נ' מדינת ישראל (2.5.2010); פסק דין מתוקן ניתן ביום 3.6.2010)). המדינה ערערה על פסק הדין; המערער הגיש אף הוא ערעור על גובה הפיצוי. בפסק הדין בערעור (ע"א 4584/10 מדינת ישראל נ' שובר (4.12.2012); להלן: פסק הדין), שהוא פסק הדין מושא הבקשה שבפני, קבע בית משפט זה, ברוב דעות (של השופטים י' עמית ו-ע' ארבל), כי לא התקיימו יסודות עוולת הרשלנות לגבי שורה של פגמים נטענים בהתנהלות המדינה בעניינו, לרבות אי דיוקים בראיות שהוגשו לערכאות שדנו בבקשות להארכת מעצרו, ומחדלי חקירה (אי-תפיסת יומנו של המבקש והעדר התייחסות לפלטי שיחות). נקבע שחלק מפגמים נטענים אלה אינם מהווים בנסיבות הענין התרשלות, וגם לא הוכח קשר סיבתי בין הפגמים הנטענים לבין ההחלטות להאריך את מעצרו. שופטי הרוב הכירו בזכותו של המבקש לפיצוי אך בגין אלימות שוטרים, ופיצוי זה הועמד על סך של 200,000 ₪. כן ביטל בית משפט זה את הקביעה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי לפיה חוקרי המבקש ניסו להכריחו לאונן בפניהם על רקע מידע שהתוקף לא שפך את זרעו. בדעת מיעוט, סבר השופט נ' הנדל כי קיים קשר סיבתי בין התרשלות המשטרה לבין חלק משמעותי מתקופת המעצר וחווית המעצר של המבקש, אשר כללה מחדלים בחקירה, אי דיוקים שהוצגו בפני בית המשפט, גילויי האלימות נגדו וניסיון החוקרים להכריח אותו לאונן בפניהם כאמור. השופט הנדל סבר כי יש להעמיד את הפיצוי על סך 1.2 מיליון ₪.

 

3.        בבקשה לקיום דיון נוסף, טוען המבקש כי נקבעו בפסק הדין העיקרי של דעת הרוב, אשר נכתב בידי השופט עמית, שורה ארוכה של הלכות חדשות אשר עומדות בסתירה להלכות קודמות או שמפאת חשיבותן, קשיותן או חידושן מוצדק לקיים בו דיון נוסף (סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). אלא שתנאי סף לעריכת דיון נוסף הוא שבפסק הדין מושא הבקשה נקבעה הלכה, וזו צריכה להיעשות באופן מפורש וגלוי (ראו דנ"א 5614/12 כהן נ' מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל, פסקה 17 (29.8.2012)). המשותף לכל ההלכות החדשות שטען להן המבקש הוא, שאף אחת מהן אינה מפורשת או גלויה. זאת ועוד: ניתוח פסק הדין מעלה, שאף אחת מהן גם אינה הלכה חדשה שנקבעה בפסק הדין, גם באופן שאינו מפורש או גלוי. אפנה מעבר להערה כללית זו לדיון בטענות שבבקשה. אציין למען הסר ספק כי עיינתי לא רק בבקשה על נספחיה ובתשובת המשיבה, אלא גם באסמכתא הנוספת שביקש המבקש לצרף לבקשתו (בועז סנג'רו "'חוויית המעצר': כמה שווה חירותו של אדם ומהם נזקיו של מעצר שווא?" הסניגור 191, 4 (2013)). השאלה שלפני איננה מה היו עובדות המקרה. השאלה איננה האם הפיצוי מתאים אם לאו. השאלה היא אם נפסקה הלכה חדשה, הגלויה על פני הפסק. על כך תשובתי היא בשלילה. המעיין בפסק הדין מגלה שהוא מבוסס על ניתוח עובדתי ומניתוח זה נגזרות המסקנות. משום כבודו של ב"כ המבקש המערער אעמוד עם זאת על עיקרי הטענות.

 

4.        המבקש טוען בבקשתו כי השופט עמית קבע בפסק דינו הלכה חדשה הסותרת הלכות קודמות, לפיה אין להחיל את דוקטרינת הנזק הראייתי (ובפרט נזק ראייתי מובנה) בדין הפלילי. דא עקא, השופט עמית לא קבע הלכה בנושא זה בפסק הדין. השופט עמית העיר הערות בקשר לנושא נזק ראייתי רק בתגובה לדעת המיעוט של השופט הנדל, תוך שהוא קבע מפורשות כי משהגיע למסקנה כי התנהלות המשטרה בענין היומן ופלט השיחות לא עולה כדי התרשלות, הוא איננו רואה צורך להידרש לשאלת החלת דוקטרינת הנזק הראייתי לגבי רכיב הקשר הסיבתי במקרה הנדון (פסקה 113ד לפסק דינו). 

 

5.        לטענת המבקש, בניגוד להלכה לפיה אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים שבעובדה, בהתרשמות מהעדים ובממצאי מהימנות שנקבעו בידי הערכאה הדיונית, פסק הדין "רצוף בקביעות עובדתיות אשר משנות לחלוטין את העובדות שקבע בית המשפט קמא ואת עדויות העדים השונים", ובכך נקבעה הלכה חדשה. אקדים ואומר שהמבקש לא הפנה בבקשתו לאף מקרה שבו התערב השופט עמית בממצאי מהימנות (הוא אף ציטט קטע בפסק הדין שבו קובע השופט עמית כי אין לו כוונה להתערב בהתרשמות מעדות, פסקה 36(ט) לבקשה). בענין התערבות בממצאים שבעובדה, עולה בבירור מפסק הדין שהשופט עמית היה מודע היטב להלכה בענין התערבות בקביעות של הערכאה הדיונית: בענין קביעת בית המשפט המחוזי לפיה אולץ המבקש לאונן בפני חוקריו, קבע השופט עמית כי "... תחולתה אמנם במישור העובדתי, אך היא אינה מבוססת על קביעת ממצאי עובדה ומהימנות, אלא על יישום כלל שבדיני הראיות, ובכגון דא, אין לערכאה הדיונית יתרון על ערכאת הערעור" (שם, פסקה 93). זאת ועוד. הכלל בענין אי התערבות בממצאים עובדתיים ובממצאי מהימנות אינו אוסר על התערבות כזו במקרה המתאים ("בית המשפט לערעורים לא יהסס לסתור ממצא עובדתי כאשר אין לו סמוכין בחומר ההוכחות, או כאשר המסקנה מן העובדות שנקבעו, אינה מתקבלת על הדעת" (ע"א 108/51 גלוחוי נ' קרבס, פ"ד ח 878, 881 (1954); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי (מהדורה שלישית, 2012) 475). על כן, אף אם סבר השופט עמית שנסיבות המקרה מתאימות להתערבות באי אלו ממצאים עובדתיים, אין בכך קביעת הלכה חדשה בנושא התערבות בממצאים או סתירת ההלכה הקיימת.

 

6.        לטענת המבקש, נקבע בפסק הדין שלא היה צורך בחקירת פלטי השיחות של המבקש, לא היה צורך ביומנו שאליו הפנה את חוקריו לענין מעשיו בזמן ביצוע העבירה, ולא היה צורך בחקירת דברי המבקש בפני מדובב לפיהם הוא חושב שבשעת האונס הלך אל חברו. מכאן, לטענת המבקש, נקבעה הלכה לפיה אין חובה על המשטרה למצוא ראיות לחשיפת האמת או למצות את כל כיווני החקירה האפשריים. צודקת המדינה כי מדובר בטענה שהינה מרחיקת לכת כשלעצמה והינה נעדרת כל עיגון בפסק הדין. אכן, הקביעות בפסק הדין של השופט עמית בענין העדר התרשלות בקשר ליומן (פסקאות 82-85, 113(ג) לפסק הדין), לבדיקת פלטי השיחות (שם, פסקאות 90-92, 113(ב)) ולטענות האליבי אינן אלא קביעות המנמקות מדוע, בנסיבות המקרה הפרטני, המשטרה לא חטאה בעוולת הרשלנות. אין בהן כל קביעה כללית לפיה המשטרה אינה צריכה למצות כיווני חקירה רלוונטיים או להתייחס לראיות. בענין טענות המבקש בדבר דבריו הנטענים למדובב בקשר להליכה לחברו בזמן ביצוע העבירה: המבקש לא הפנה לדברים בענין זה בפסק הדין של השופט עמית, המשתרע על 70 עמודים, וגם לא מצאתי בו זכר לענין זה.

 

7.        עוד טוען המבקש, שבקביעה שסנגורו לא טען במהלך דיוני המעצר בענין יומנו, נקבעה, כביכול, הלכה לפיה הנטל בדין הפלילי מועבר לכתפי הנאשם, ואילו המשטרה פטורה ממיצוי החקירה כדבעי. זו טענה חסרת כל בסיס. השופט עמית ציין בפסק דינו את אי העלאת הטענות בנושא היומן בזמן אמת כאינדיקציה לכך שלא היה לדבר חשיבות גם בעיני המבקש (וזאת, במסגרת רשימה של נתונים אשר, יחדיו, הובילו אותו לקבוע כי המשטרה לא התרשלה בנסיבות הענין באי תפיסת היומן; ראו פסקה 113ג לפסק הדין). לכך אין דבר וחצי דבר עם העברת הנטל בדין הפלילי או פטור ממיצוי חקירה. ודוק: לא נקבע בפסק דינו של השופט עמית שהיומן היה בבחינת ראיה קרדינאלית אך המבקש הוא זה שהיה צריך להביאו, על אף שהוא הפנה את חוקריו אליו במסגרת החקירה. ההיפך הוא הנכון: נקבע כי ליומן לא היתה חשיבות ראייתית שכזו, ולכן המשטרה לא התרשלה באי תפיסתו.

 

8.        בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המבקש, לפיה אולץ לאונן בפני חוקריו, וזאת בשל אי-חקירת המבקש בחקירה נגדית על עדותו בענין זה. בפסק דינו בערעור, התערב השופט עמית בקביעה זו וקבע כי לא הוכח שהמבקש אולץ לאונן. לטענת המבקש, השופט עמית לא ייחס דבר לחובת המדינה בענין זה, ומדובר בהלכה חדשה בענין המשמעות המשפטית של אי חקירת עד על נושא שבמחלוקת. דין טענה זו, אף היא, להידחות. השופט עמית עמד מפורשות על כך ש"ככלל, הלכה ותיקה עמנו, כי הימנעות מלחקור פועלת לחובת הנמנע" (פסקה 94 לפסק הדין). עם זאת נקבע שאין מדובר בכלל שאין בלתו, תוך הפנייה לפסיקה לפיה כאשר בעל הדין שנמנע מלחקור הביא ראיות אחרות, אין זה מחובתו של בית המשפט להתעלם מאותן ראיות רק מפאת העדר שימוש בזכות לחקור עד בחקירה נגדית (ע"א 110/78 ספיאשוילי נ' מר שאול, פ"ד לד(2), 589, 596-597 (1979)). בענייננו, הקביעה שהמבקש לא הוכיח שחוקריו ניסו לאלצו לאונן בפניהם לא נקבעה נוכח ראיות אחרות, אלא נוכח שיהוי ניכר של המבקש וכבישת עדותו. השופט עמית עמד על כך שהמבקש לא העלה את הטענה בכל הליכי המעצר (בהם ידע לטעון כי הוכה בידי חוקריו), ואף בהנחה שהמבקש מהווה בענין זה נפגע עבירת מין הכובש עדותו בשל תחושות אשם, פחד, בושה וכיו"ב, ניתן היה לצפות כי בבקשתו לפיצוי לפי סעיף 80(א), בקשה שהוגשה שנים לאחר מכן, יעלה את הנושא (שם). אולם הנושא הועלה לראשונה רק בתביעה הנזיקית, שש שנים לאחר ביטול כתב האישום. ראינו, כי ההלכה לפיה לא תמיד אי-חקירת עד מביאה לקבלת גרסתו, אינה הלכה חדשה. לכל היותר ניתן לומר שבפסק הדין בענייננו נעשה פיתוח הגיוני ומתבקש של הלכה זו לנסיבות בהן השיקולים העומדים נגד העדות שעליה לא חקרו אינם דווקא ראיות אחרות, אלא כללים משפטיים אחרים (שיהוי וכבישה). זאת – אינה עילה לדיון נוסף.

 

9.        לטענת המבקש, על אף טענותיו בערעור, השופט עמית לא זקף נגד המדינה את אי-ההבאה לעדות של הפרקליטה עו"ד גילת משאלי, אשר הביאה בפני בית המשפט למעצרים זכרון דברים בו עוותו דברי המבקש באופן שהשתמעו ממנו דברים מפלילים מפיו. בכך, לטענת המבקש, נקבעה הלכה חדשה בענין הנפקות המשפטית מכך שצד נמנע מלהביא ראיה שהיה ביכולתו להביא. גם טענה זו אין לקבל. כפי שציטט המבקש בעצמו בבקשה, השופט עמית קבע בבירור בפסק הדין, לטובת המבקש, כי זכרון הדברים הנזכר אכן מעוות את הדברים שנאמרו בשיחה שאותה הוא תיעד; אלא שנקבע שאין קשר סיבתי בין עיוות זה לבין ההחלטה לעצור את המבקש עד תום ההליכים, והאמירה המיוחסת בזכרון הדברים כלל לא נמנתה עם נימוקי בית המשפט בהחלטה לעצור את המבקש עד תום ההליכים (פסקה 67 לפסק הדין).

 

10.      טענה נוספת של המבקש היא, שבכך שזקף נגד המבקש את כבישת עדותו בענין אילוצו לאונן בפני חוקריו, קבע השופט עמית הלכה חדשה הסותרת את ההלכה הקודמת, לפיה אין לזקוף נגד מתלונן בעבירות מין כבישת עדותו. אניח, לצורך הדיון ומבלי להביע כל דעה בענין, כי הלכה זו חלה בתביעה אזרחית. הלכה זו, לפיה באופן כללי ניתן לומר כי נפגעי עבירות מין נוטים פעמים רבות להשתהות בדיווח על הפגיעה שנגרמה להם (ראו למשל ע"פ 6346/11 מדינת ישראל נ' שמואלי (7.2.2012) אליו הפנה השופט הנדל בפסקה 14 לפסק דינו בענייננו), אין משמעה שלא ייתכנו נסיבות שבהן, למרות ההכרה בנטייה האמורה, יש לזקוף נגד המתלונן את השיהוי (ראו והשוו ע"פ 7097/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (6.9.2010), בו עמד בית משפט זה על כך ש"ישנם קווים כלליים המאפיינים את תגובותיהם של נפגעי עבירות מין, אך אין בכך לשלול את התגובה הסובייקטיבית של הקורבן הפרטני"; לפרשה שבה בית המשפט הכיר בנטיית מתלוננים בעבירות מין להתלונן מאוחר אך בכל זאת קבע כי יש לזקוף נגד המתלוננת את כבישת גרסתה, בין היתר כיוון שבזמן אמת העלתה נושאים אינטימיים אחרים אך לא העלתה את התלונה על עבירת המין, ראו תפ"ח (חי') 3028/06 מדינת ישראל נ' פלוני (4.11.2009)).  בענייננו קבע השופט עמית:

 

"טענתו של [המבקש] כי אולץ לאונן לנגד עיני החוקרים הועלתה על ידי [המבקש] לראשונה במסגרת תביעת הנזיקין בבית משפט קמא, כשנתיים לאחר הגשת הבקשה לפי סעיף 80 לחוק העונשין, וכשש שנים לאחר שבוטל כתב האישום נגדו. קשה להלום כי בכל הליכי המעצר, בהם העלה [המבקש] טענות כי הוכה על ידי החוקרים, הוא נמנע מלהעלות את הטענה החמורה ביותר כי אולץ לאונן בפני חוקריו. אך גם בהנחה שיש לראות את [המבקש] כנפגע עבירת מין הכובש עדותו בשל תחושות אשם, פחד, בושה וכיו"ב, ניתן היה לצפות כי בבקשתו לפיצוי לפי סעיף 80 לחוק העונשין, במסגרתה העלה את כל הטענות האפשריות, לרבות טענות לאלימות מצד המשטרה, יעלה את הנושא..." (פסקה 94 לפסק הדין).

 

כאמור, נטייתם של מתלוננים בעבירות מין להתלונן מאוחר אין משמעה שלא יתכנו נסיבות שלמרות נטייה זו יימצא במקרה פרטני שאין הסבר סביר לכבישת התלונה. על רקע זה ברור שאין בקביעת השופט עמית המצוטטת לעיל, בענין נסיבות התיק הפרטני שבנדון, משום קביעת הלכה חדשה.

 

11.      אין לקבל גם את טענת המבקש, לפיה נקבעה כביכול בפסק הדין הלכה חדשה לפיה מותר למשטרה להכות חשודים הכאה "קלה". לא מיניה ולא מקצתה. בפסק דינו קבע השופט עמית כי המבקש לא הוכיח שחוקריו הפעילו נגדו אלימות קשה; אך הוא הכיר בכך שהחוקרים הפעילו נגדו אלימות ואיומים, וגינה התנהלות זו, בקובעו כי "... אין להשלים עם מצב בו שוטרים מכים חשוד או מאיימים עליו בנקיטת אלימות..." (פסקה 97 לפסק הדין). בגין אלימות ואיומים אלה קבע השופט עמית למבקש פיצוי בסך 200,000 ₪ (שם, פסקה 114). אין בפסק הדין כל הלכה או אף רמיזה שמותר לחוקרים להכות חשודים, נהפוך הוא.

 

12.      המבקש טוען כי בכך שנקבע בפסק הדין בענין מעצרו כי "...מערכת היחסים בין המזיק (משטרה/פרקליטות) לבין הניזוק ([המבקש]) אינה ישירה, ומעורב בה גורם שלישי (בית המשפט) המצוי בתווך" (פסקה 23 לפסק הדין), נקבעה, כביכול, הלכה חדשה הסוטה מההלכה לפיה מעורבותו של בית המשפט בהארכת מעצר קמה רק אם קצין משטרה ממונה החליט שלא לשחרר חשוד. טענת המבקש היא, שהוא טען (בתביעתו בבית המשפט המחוזי) שהמדינה התרשלה גם בכך שהיה מקום במספר הזדמנויות בימים הראשונים למעצרו, חלקם אף לפני הבקשה הראשונה לבית המשפט להאריך את מעצרו, שקצין משטרה ישחררו; ואילו בפסק הדין בערעור, השופט עמית בחן את הטענות להתרשלות שבמעצרו רק בקשר ליחסים שבין בית המשפט, המשטרה והפרקליטות, והעציר. דין הטענה להידחות. גם אם אניח שהמבקש טען טענות בענין שחרורו בידי קצין משטרה בערעורו, טענתו בפני בענין זה היא טענה ערעורית גרידא. השופט עמית לא התייחס בפסק הדין בנפרד לשאלת חובתו של קצין משטרה לשחרר חשוד, והוא ממילא לא קבע כל הלכה בענין. בשולי הדברים יוזכר, כי נקבע בפסק הדין שנוכח מצב הראיות בתיק החקירה, היתה הצדקה להותיר את המבקש במעצר.

 

13.      לטענת המבקש נקבעה בפסק הדין הלכה חדשה, לפיה, כביכול, החלטה שיפוטית תמיד מרפאה את הפגמים שהובילו לקבלתה, ואפילו מדובר בהעלמת ראיות, בבידוי ראיות, בשינוי ראיות ובהולכת שולל את בית המשפט. אין בסיס לטענה. בפסק הדין אין כל אמירה מסוג זה. יוזכר כי מדובר בתביעת רשלנות לפי הדין האזרחי, ובהתאם לכך, בחינתו של בית משפט זה עסקה בהתקיימותם או באי התקיימותם של יסודות הרשלנות, לרבות התרשלות וקשר סיבתי. בקשר לחלק מהפגמים הנטענים בהתנהלות המדינה, נקבע כי כלל לא הוכח יסוד ההתרשלות (כגון בקשר ליומן ופלטי השיחות, כאמור לעיל), כך שלגביהם אין רלוונטיות לטענה שפסק הדין קבע שהחלטות המעצר מכשירות אותם. בקשר לחלק אחר מהפגמים הנטענים נקבע כי לא הוכח קשר סיבתי (כגון בקשר לאמירות הבלתי מדויקות של החוקרים, כאמור לעיל; ראו פסקאות 37-38 ו-61 לפסק הדין). אולם, ברי שקביעה שאותם פגמים לא גרמו להחלטות להאריך את מעצרו של המבקש, אינה בגדר קביעה שפגמים אלה נרפאו באמצאות אותן החלטות. הפגמים על כנם עומדים – והם אינם תקינים, גם לאחר החלטות המעצרים – אלא שלא הם שגרמו להארכת המעצר.

 

14.               אין כל יסוד לטענת המבקש, לפיה פסק הדין קבע הלכה חדשה המשנה את נטל השכנוע במשפט האזרחי להוכחה ברמה של "קרוב לוודאי". בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו כי "קרוב לוודאי" שאילו נתפס היומן והוצג בפני המבקש, כי אז היה נזכר שביום 13.4.1999 רשם לעצמו תזכורת לטפל בחוב פלאפון ושכר דירה של אביו וכי חוב שכר הדירה הוסדר ביום האונס ממש בשעת ביצוע האונס, דבר שהיה מקצר את מעצרו באופן משמעותי (ראו פסקה 82 לפסק הדין שבערעור). השופט עמית אמנם קבע בפסק דינו, בהתייחס לקביעת בית המשפט המחוזי, כי לא שוכנע ש"קרוב לוודאי" שאלו פני הדברים (ראו פסקאות 82 ו-89 לפסק הדין); אולם, הוא לא הסתפק בכך. השופט עמית קבע כי העמדה, לפיה אם היומן היה מוצג בפני המבקש זכרונו היה מתרענן היא עמדה אפשרית, אך היא לוקה במידה גדולה של ספקולטיביות והיא אינה משכנעת כלל (פסקה 113(ג) לפסק הדין). נוכח קביעה זו אין לראות בפסק הדין של דעת הרוב פסק דין הדורש הרמת נטל ברמת "קרוב לוודאי" לשם הוכחה במשפט האזרחי.

 

15.               עוד יש לדחות גם את טענת המבקש, לפיה פסק הדין קבע הלכה חדשה לפיה בית המשפט יכול "לשנות חוות דעת מומחה". בית המשפט המחוזי קבע למבקש פיצוי בגין נזק נפשי (נכות נפשית צמיתה בשיעור 10%); בדעת הרוב בערעור, קבע השופט עמית שיש לבטל קביעה זו, ולהכיר בזכותו של המבקש לפיצוי בלתי ממוני בגין אלימות השוטרים ואיומיהם. טענת המבקש היא שבכך, "שינה" כביכול בית המשפט את חוות דעת המומחה והפריד, הפרדה מלאכותית, בין המעשים שגרמו לו נזק נפשי. טענה זו מוטעית. השופט עמית לא הכיר בחלק מהנזק הנפשי בו הכיר המומחה תוך דחיית חלק אחר; כתוצאה מהכרעתו בענין העדר רשלנות בקשר לטענות המבקש בדבר המעצר עצמו, סוגיית האוננות והתעללות קשה בו, ביטל השופט עמית לחלוטין את ההכרה בזכותו של המבקש לפיצוי בגין נזק נפשי שנקבע בגין אותם עניינים, ולצד זאת, הכיר בזכותו לפיצוי בלתי ממוני בלבד (בגין אלימות השוטרים ואיומיהם; ראו פסקה 111 לפסק הדין).

 

16.               המבקש טוען כי נקבעה בפסק הדין הלכה חדשה לפיה משמעותו של העדר תלונה למח"ש בגין אלימות שוטרים היא, שלא ניתן לקבל עדות יחידה על אלימות כזו, גם אם עולה ממסמכי החקירה שהופעלה אלימות. אף טענה זו חסרת בסיס. אמנם נקבע, על בסיס שורה של נתונים שכללה אי הגשת תלונה למח"ש בידי המבקש, כי לא עלה בידו להוכיח שהופעל נגדו אלימות קשה. אולם, בכך בוודאי אין קביעה שבהעדר תלונה למח"ש לא ניתן לקבל עדות על אלימות שוטרים. אין זו אלא קביעה שהעדר תלונה כאמור יכול להשפיע על אמינותה של טענה שכזו. הראיה, שדעת הרוב קיבל את הטענה שהופעלה נגד המבקש אלימות ואף פסק לו פיצויים בגין אלימות זו.

 

17.      אחרון, יש לדחות את טענת המבקש לפיה נקבעה בפסק הדין הלכה הקובעת כי אלימות שוטרים, תוך פגיעה בזכויות חוקתיות, אינה מזכה את קורבן האלימות בפיצויים עונשיים. בפסק הדין, ראה השופט עמית לפסוק למבקש פיצוי בלתי ממוני בגין אלימות השוטרים, בסך 200,000 ₪. לא נעלמה מעיניו של השופט עמית סוגיית הפיצויים העונשיים; הוא הצביע בסיום פסק דינו על כך, כי הן בית המשפט קמא והן חבריו לא סברו שיש מקום לפסוק פיצויים עונשיים (פסקה 113(ז) לפסק דינו). באי-פסיקת פיצויים עונשיים למבקש, לא נקבעה כל הלכה חדשה. כפי שנקבע, בין היתר, בפסק הדין שאליו הפנה המבקש בבקשה, בית המשפט לא יטה לפסוק פיצויים עונשיים במסגרת הליך אזרחי, אלא במקרים חריגים (רע"א 9670/07 פלונית נ' פלוני (6.7.2009)(להלן: פלונית)). אמנם הנטייה לפסוק פיצויים עונשיים גדולה יותר בעוולות כוונה (ראו: ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486, 566 (2004)). אולם, "חרף ההבחנה העיונית החדה בין פיצויים עונשיים לבין פיצויים תרופתיים, מבחינה מעשית אין הניגודיות כה חריפה, למצער ביחס לפיצוי בלתי ממוני" (ע"א 4576/08 בן-צבי נ' היס, פסקה 39 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין (7.7.2011)). בפסק דין פלונית אליו הפנה המבקש, נמנע בית משפט זה, נוכח "סממנים עונשיים" בפיצויים בלתי ממוניים שנפסקו שם, להוסיף עליהם פיצויים עונשיים (שם, פסקה כו). בעניינו של המבקש בית המשפט לא הקל ראש באלימות ובאיומים שהפעילו השוטרים נגד המבקש. הוא גינה אותם בכל פה ואף פסק למבקש בגין כך פיצוי בסך 200,000 ₪, ובכך שסכום זה נפסק לו במסגרת נזק בלתי ממוני, אין כל הלכה חדשה המונעת פסיקת פיצויים עונשיים בגין אלימות שוטרים.

 

18.               סוף דבר, המבקש טוען כי נקבעו בפסק הדין הלכות חדשות רבות ולא היא. הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך 30,000 ₪.

 

           ניתנה היום, ‏‏‏‏כ"ח ניסן, תשע"ג (‏8.4.2013).

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   13001790_C05.doc   עע

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il