עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 1642/12

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

רע"א 1642/12

לפני:

כבוד הנשיא א' גרוניס

המבקשים:

1. עוזי בר

2. יובל בר

נ ג ד

המשיבים:

1. כלל החזקות עסקי ביטוח בע"מ

2. עו"ד נפתלי נשר

3. הכונס הרשמי

בקשת רשות ערעור על שתי החלטות של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 7.2.2012 ומיום 21.2.2012 בתיק

פש"ר 275/05 שניתנו על ידי כבוד השופטת י' קראי-גירון

בשם המבקשים: בעצמם

בשם המשיבה 1: עו"ד גיל דן

בשם המשיב 2: בעצמו

בשם המשיב 3: עו"ד רחל שני-שרפסקי

החלטה

1. בקשת רשות ערעור על שתי החלטות של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת י' קראי-גירון) מיום 7.2.2012 ומיום 21.2.2012 במסגרת פש"ר 275/05. במוקד בקשת רשות הערעור ניצבת החלטתו של בית המשפט המחוזי לדחות את בקשת המבקש 1 (להלן – החייב), שהינו פושט רגל, להתיר לו להגיש תובענה נגד המשיבה 1 (להלן – כלל).

2. החייב הוא בעל זכויות מסוימות בדירה בנהריה (להלן – הדירה). המבקש 2 (להלן – הבן) הוא בנו של החייב. הבן מתגורר בדירה עם אשתו וילדיו. לגבי מקום מגוריו של החייב קיימת מחלוקת, כפי שיובהר בהמשך. על הדירה רשום משכון לטובת כלל. המשכון נרשם כבטוחה להחזר הלוואה (להלן – ההלוואה) שכלל נתנה לחייב על פי הסכם משנת 1999 (להלן – הסכם ההלוואה). הסכם ההלוואה כולל הוראות בדבר ויתור של החייב על הגנות מסוימות, כולל אלה הקבועות בסעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן – חוק ההוצאה לפועל), בעניין סידור חלוף (להלן – תניות הויתור).

3. החייב לא עמד בהחזר ההלוואה ובשנת 2006 פתחה כלל תיק הוצאה לפועל נגד החייב בלשכת ההוצאה לפועל בהרצליה, על מנת לממש את הדירה. בנוסף, מתנהלים לגבי החייב הליכי פשיטת רגל, ובשנת 2008 הוכרז החייב פושט רגל על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה. המשיב 2 (להלן – הנאמן) מונה כנאמן על נכסי החייב. השתלשלות האירועים בהליכי פשיטת הרגל ומימוש הדירה בהוצאה לפועל תוארה בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 7.2.2012 ואין צורך לחזור על הדברים. עם זאת יצוין, כי מאז תחילת הליכי ההוצאה לפועל נקבעו – ונדחו – חמישה מועדים לפינוי הדירה. לפחות בחלק מהמקרים נדחה הפינוי על רקע בקשות שהגישו המבקשים (או מי מהם) בסמוך למועד הפינוי המתוכנן.

4. כך, ביום 6.6.2011 אישרה לשכת ההוצאה לפועל הנפקת הודעת פינוי ליום 6.9.2011. זאת, לאחר שמספר מועדים קודמים שנקבעו לפינוי הדירה נדחו ולאחר שבית המשפט המחוזי בחיפה אישר את המשך הליכי מימוש הדירה במסגרת ההוצאה לפועל. ביום 15.8.2011 (או בסמוך), שבועות אחדים לפני המועד שנקבע לפינוי הדירה, הגיש הבן בקשה דחופה ללשכת ההוצאה לפועל לעכב את פינוי הדירה (להלן – בקשת הבן). בבקשה טען הבן, כי הוא מעוניין לרכוש את הדירה ולחלופין טען שהוא זכאי לסידור חלוף כתנאי לביצוע הפינוי. ביום 19.11.2011 נדחתה בקשת הבן. רשמת ההוצאה לפועל קבעה, כי מהחומר שבפניה עולה שהחייב אינו מתגורר בדירה ומכאן שהבן אינו זכאי לסידור חלוף. בעקבות החלטה זו נקבע יום 12.2.2012 כמועד חדש לפינוי הדירה.

5. ביום 20.9.2011, עובר להחלטת ראש ההוצאה לפועל בבקשת הבן, עתר החייב לבית המשפט המחוזי בחיפה בבקשה להרשות לו להגיש תובענה נגד כלל לסעד הצהרתי לפיו "תניות הויתור על הזכות לדיור חלוף הקבועות בהסכם ההלוואה ו/או בשטר המשכנתא עליהם חתם החייב ... בטלות". ביום 7.2.2012 דחה בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת י' קראי-גירון) את הבקשה. נקבע, כי החייב לא הוכיח שהוא גר בדירה במועדים הרלוונטיים לתובענה שבכוונתו להגיש, וכי עניין זה לבדו מסכל את סיכויי החייב להצליח בתובענה. בית המשפט המחוזי ציין מספר שיקולים נוספים לדחיית הבקשה, בהם השיהוי הניכר בו הועלתה הטענה בעניין הסידור החלוף והתנהלות החייב בהליכים. בית המשפט המחוזי הוסיף, כי הבן הציע לרכוש בעצמו את הדירה תמורת 700,000 ש"ח, כך ש"לא מדובר באדם אשר בשל מצוקה אישית או כלכלית אינו יכול למצוא פתרון דיור אחר ולתבוע אחר כך סכום המגיע לו לדעתו, מכלל, היה ותוכח טענתו כי עומדת לו זכות לדיור חלופי" (עמ' 9).

6. למרות שדחה את בקשת החייב להרשות לו להגיש תובענה, הורה בית המשפט המחוזי כי פינוי הדירה יעוכב בארבעה חודשים. זאת, בין היתר, נוכח מצבו של הבן, לגביו נטען בבית המשפט המחוזי כי הוא סובל מנכות, ונוכח הסכמת כלל שבית המשפט המחוזי ייתן הוראות נוספות הנראות לו צודקות בנסיבות העניין. את עיכוב פינוי הדירה התנה בית המשפט המחוזי במספר תנאים. בין היתר נקבע, כי על החייב ועל הבן לשתף פעולה עם הליכים מסוימים הנדרשים למימוש הדירה המבוצעים כדין. כמו כן נקבע, כי הבן ומשפחתו יוכלו להמשיך להתגורר בדירה במהלך התקופה שעד הפינוי ובלבד שישלמו לכלל דמי שכירות חודשיים בסך 3,000 ש"ח. עוד נקבע, כי הדירה תפונה מרצון ובהסכמה והחזקה בה תועבר לידי כלל עד יום 1.8.2012. בית המשפט המחוזי הוסיף, כי "להבטחת ביצוע כל הנדרש וכתנאי לעיכוב הליכי הפינוי שנועדו להתבצע עד יום 12.2.2012 כאמור בהחלטה זו יפקידו החייב או בנו סך של 20,000 ש"ח, בנאמנות, בקופת הכינוס או בידי עו"ד גיל דן, ב"כ כלל" (עמ' 10).

7. החלטת בית המשפט המחוזי מיום 7.2.2012 היא העומדת במוקד בקשת רשות הערעור שלפניי. המבקשים טוענים, כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו באשר לסיכויי התובענה שהחייב מעוניין להגיש. זאת, שכן לטענתם החייב מתגורר בדירה, והוא התגורר בדירה כבר במועד הגשת בקשת הבן להוצאה לפועל, באוגוסט 2011. כמו כן טוענים המבקשים, כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו שהבן הוא בעל יכולת כלכלית מספקת למציאת פתרון דיור. לטענתם, הסכום של 700,000 ש"ח שנזכר בהחלטת בית המשפט המחוזי אינו מצוי בכיסו של הבן, אלא מדובר בסכום שבכוונת הבן ליטול כהלוואה. לטענת המבקשים נתון אחרון זה נשמט מפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי. כמו כן משיגים המבקשים על התנאים שקבע בית המשפט המחוזי לעיכוב הליכי הפינוי. יצויין, כי בד בבד עם בקשת רשות הערעור הגישו המבקשים בקשה במעמד צד אחד לעיכוב הליכי פינוי הדירה. ביום 14.3.2012 הוריתי על מתן צו ארעי האוסר על פינוי המבקשים מהדירה עד החלטה אחרת. עוד יצויין, כי סמוך להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 7.2.2012 הגישו המבקשים מספר בקשות לערכאות שונות. תיאור בקשות אלה והשתלשלות האירועים בעקבות הגשתן אינו נדרש לענייננו, אך יוער כי הדרך בה פעלו המבקשים גרמה סרבול רב שלא לצורך.

8. במסגרת בקשת רשות הערעור דנא משיגים המבקשים על החלטה נוספת של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת י' קראי-גירון), מיום 21.2.2012. הבקשה נשוא ההחלטה מיום 21.2.2012 לא צורפה לבקשת רשות הערעור, אך מההחלטה ניתן להבין, כי החייב ביקש, במעמד צד אחד, לאפשר לבנו להפקיד במזכירות בית המשפט ערבות בנקאית בסך 20,000 ש"ח. זאת, תחת הפקדת הסכום האמור, כפי שנקבע בהחלטה מיום 7.2.2012. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה, בכפוף לתנאים מסוימים.

9. המשיבים מתנגדים לבקשת רשות הערעור והם סומכים ידיהם על נימוקי בית המשפט המחוזי. כמו כן טוענים המשיבים, כי הבן לא היה צד לבקשה שנדונה בבית המשפט המחוזי לכן הוא חסר מעמד בבקשת רשות הערעור. כלל מדגישה בתשובתה את הטענה, כי המבקשים עושים כל שלאל ידם, במשך שנים, על מנת לסכל את פינוי הדירה ולמנוע את פירעון החוב.

10. לכאורה, מתעוררת מן הבקשה שאלה עקרונית. השאלה היא באלו מקרים נדרש פושט רגל לקבל את רשות בית המשפט של פשיטת הרגל לצורך הגשת תובענה (בהקשר דומה, ראו רע"א 4822/11 ארביבו נ' ארביבו, (לא פורסם, 13.11.2011)). מדובר בשאלה לא פשוטה אשר נגזרות ממנה מספר שאלות משנה. ברם, לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה, כי דין בקשת רשות הערעור להידחות וזאת מבלי שיש צורך להידרש בענייננו לשאלה העקרונית האמורה. שני טעמים עיקריים הובילוני למסקנה זו. ראשית, החייב עצמו הוא שפנה לבית המשפט המחוזי על מנת לקבל אישור להגשת התובענה. בשום שלב לא העלה החייב טענה בעניין היעדר חובה לקבל את רשות בית המשפט של פשיטת הרגל להגשת התובענה. נהפוך הוא, החייב כתב בבקשה כי הוא "אינו רשאי להגיש כל תביעה משפטית ללא אישור הנאמן ובית המשפט של פשיטת רגל". שנית, מהנתונים שבפניי נראה, כי התובענה אותה מבקש החייב להגיש הינה למעשה הליך סרק.

11. אסביר במה דברים אמורים. החייב מבקש, כאמור, רשות להגיש תובענה נגד כלל לסעד הצהרתי לפיו תניות הויתור על הזכות לסידור חלוף בהסכם ההלוואה או בשטר המשכנתא בטלות. מטרתה של התובענה, והדבר עולה באופן ברור מבקשת רשות הערעור, היא לסלול את הדרך להעלאת הטענה כי המבקשים זכאים לסידור חלוף כתנאי לפינוי ומימוש הדירה. זאת, מכוח סעיף 38(א) לחוק ההוצאה לפועל (בצירוף סעיף 38(ג)(1) לאותו חוק). אלא שכפי שעולה מלשון סעיף 38(א) לחוק ההוצאה לפועל, תנאי לתחולתה של ההגנה הקבועה בסעיף הינו שהמקרקעין המיועדים לפינוי ומכירה משמשים דירת מגורים לחייב. בענייננו, בית המשפט המחוזי קבע, כי החייב לא הוכיח שהוא התגורר בדירה במועדים הרלוונטיים לתובענה שברצונו להגיש. רשמת ההוצאה לפועל הגיעה למסקנה דומה במסגרת ההחלטה בבקשת הבן. מכאן, שגם אם יעלה בידי החייב להסיר את המכשול אשר לכאורה מערימות בפניו תניות הויתור באמצעות התובענה שברצונו להגיש (ואיני מביע כל דעה בדבר סיכוייה של תובענה כאמור), הרי שנוכח הקביעות באשר למקום מגוריו של החייב, ברי כי לא תהיה בתובענה תועלת של ממש למבקשים, בכל הקשור לסידור חלוף. בנסיבות אלה, איני סבור שיש להיעתר לבקשת רשות הערעור ולדון בסוגיה העקרונית העשויה להתעורר, לא כל שכן כאשר הצדדים לא טענו בסוגיה זו.

12. המבקשים טוענים אומנם, כי בית המשפט המחוזי שגה בהחלטתו, שכן לטענתם החייב מתגורר בדירה יחד עם הבן ומשפחת הבן. לעניין זה יצויין, כי אין מחלוקת שלפחות עד חודש יולי 2011 החייב לא התגורר בדירה. אלא שלטענת המבקשים, בחודש אוגוסט 2011, סמוך לפני הגשת בקשת הבן ללשכת ההוצאה לפועל, עבר החייב להתגורר בדירה. זאת, לאחר שהחייב "נתבקש" לעזוב את דירת חברתו בה הוא התגורר קודם לכן. ברם, טענות אלה נדונו ונדחו על ידי בית המשפט המחוזי בהחלטה מיום 7.2.2012. בית המשפט המחוזי ציין, כי החייב לא תמך את טענותיו בנוגע למקום מגוריו בתצהיר מטעמו, מטעם הבן או מטעם חברתו של החייב אשר איתה, כך נטען, התגורר החייב קודם למעברו לדירה. בית המשפט המחוזי הוסיף, כי עניין זה תמוה במיוחד, שכן סוגיית מקום מגוריו של החייב עלתה כנקודת מחלוקת מרכזית בדיון שהתקיים בפניו. לאחר הדיון ניתנה לחייב הזדמנות להגיש תגובה משלימה, אך גם לתגובה זו לא צורף תצהיר התומך בטענותיו של החייב, כי הוא עבר להתגורר בדירה בחודש אוגוסט 2011. יתרה מכך, בבקשת הבן שהוגשה להוצאה לפועל בחודש אוגוסט 2011 ובתצהירי המבקשים שצורפו לאותה בקשה, לא נטען שהחייב גר בדירה. נוכח האמור, איני רואה הצדקה להתערב במסקנת בית המשפט המחוזי. יצויין, כי לבקשת רשות הערעור דנא צורפו תצהירים של המבקשים בהם נטען, כי החייב מתגורר בדירה וכי הוא התגורר בה כבר בחודש אוגוסט 2011. אולם לא ניתן לקבל טענות אלה במסגרת ההליך דנא. בקשת רשות הערעור אינה יכול לשמש את המבקשים כ"מקצה שיפורים" להגשת ראיות חדשות, ודאי מבלי שניתן כל הסבר או נימוק לכך, ולאחר שניתנה לחייב יותר מהזדמנות אחת לתמוך את טענותיו בראיות בבית המשפט המחוזי.

13. זאת ועוד, בצדק ציין בית המשפט המחוזי, כי הטענות בדבר סידור חלוף לוקות בשיהוי. כאמור, הליכי ההוצאה לפועל נגד החייב מתנהלים מאז שנת 2006. למרות זאת, הטענות בנוגע לסידור החלוף הועלו לראשונה בשנת 2011, מבלי שהמבקשים נתנו לכך כל הסבר של ממש. נתון זה, במיוחד כאשר הוא מצטרף לנתונים אחרים העולים מכתבי הטענות בנוגע להתנהלות החייב בהליכי מימוש הדירה, מהווה שיקול נוסף לדחיית בקשת רשות הערעור. כמו כן, איני רואה עילה להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי באשר ליכולתו הכלכלית של הבן. אם סברו המבקשים כי פרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי אינו משקף את שנאמר בדיון, היה עליהם לנקוט הליך מתאים לתיקון הפרוטוקול. בקשת רשות הערעור היא בוודאי אינה הליך מתאים לבירור טענה מסוג זה.

14. דינן של טענות המבקשים באשר לתנאים שקבע בית המשפט המחוזי לעיכוב הפינוי להידחות אף הן. בית המשפט המחוזי, למרות שלא נתבקש לעשות כן במסגרת הבקשה שהגיש החייב, צעד כברת דרך לקראת החייב והורה על דחיית מועד פינוי הדירה. בנסיבות אלה ונוכח הימשכות ההליכים, איני סבור כי יש מקום להתערב בתנאים שקבע בית המשפט המחוזי לעיכוב הפינוי. יוער, כי בית המשפט המחוזי קבע שעל המבקשים להימנע מהעלאת טענות בנוגע להמשך ההליכים למימוש הדירה המבוצעים כדין. אין בכך, כמובן, בכדי לחסום את המבקשים מנקיטת הליכים מתאימים אם הליכי המימוש יבוצעו שלא כדין.

15. דין בקשת רשות הערעור להידחות גם בכל הנוגע להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 21.7.2012. השגות המבקשים בקשר להחלטה זו אינן ברורות. בית המשפט המחוזי קיבל, בתנאים מסוימים, את בקשת החייב להפקיד ערבות בנקאית תחת הפקדת מזומן. מכל מקום, מהודעת המבקשים מיום 28.2.2012 עולה, כי הופקד סכום של 20,000 ש"ח (ולא ערבות בנקאית) בקופת בית המשפט המחוזי.

16. בשולי הדברים יצוין, כי לאחר הגשת בקשת רשות הערעור עתרו המבקשים לתיקון הבקשה על מנת להוסיף טענות בנוגע ל"סירובו של כב' בית המשפט המחוזי מיום 7.2.12, לדון תחילה ועוד בטרם ידון בכל עניין אחר, בבקשת המבקש 1, להעברת הנאמן מתפקידו". יוסבר, כי בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו מיום 7.2.2012 שנטענו בפניו גם טענות לעניין יחסי החייב והנאמן. בית המשפט המחוזי קבע, כי טענות אלה אינן רלוונטיות לבקשת החייב להתיר לו להגיש תובענה, ולא דן בהן. מכתבי הטענות שלפניי עולה, כי החייב הגיש בקשה נפרדת להעברת הנאמן מתפקידו. לפיכך, איני רואה מקום להידרש במסגרת הבקשה דנא לטענות בנוגע ליחסי החייב והנאמן.

17. נוכח המסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, איני רואה צורך להכריע בטענות המשיבים בעניין מעמדו של הבן בבקשת רשות הערעור. כמו כן, איני רואה צורך לדון בשאלה שייתכן ואפשר היה להעלותה, והיא האם בקשת רשות ערעור הינה ההליך ההשגה הנכון על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 7.2.2012.

18. בקשת רשות הערעור נדחית. למען הסר ספק מובהר כי הצו הארעי מיום 14.3.2012 – מבוטל. המבקשים ישלמו לכלל שכר טירחת עורך דין בסך 5,000 ש"ח, אותו סכום לטובת הנאמן וסך של 2,000 ש"ח לכונס הרשמי.

ניתנה היום, כ"ח בסיון התשע"ב (18.6.2012).