עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 1636/13

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

בש"פ 1636/13

לפני:

כבוד השופט א' רובינשטיין

העוררים:

1. ארטיט קאניאוונג

2. פין סנצ'אנטיצ'אי (נקונפנום)

3. ננטידה (מאי ) נינצ'ה

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי באר שבע (השופט נ' אבו טהה) מיום 3.2.13 במ"ת 47395-12-12

תאריך הישיבה: א' בניסן התשע"ג (12.3.13)

בשם העוררים: עו"ד אלון דוידוב

בשם המשיבה: עו"ד אופיר טישלר

החלטה

א. ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי באר-שבע (השופט נ' אבו טהה) מיום 3.2.13 במ"ת 47395-12-12, בגדרה הורה על מעצרם של העוררים עד לתום ההליכים. עניינה של הפרשה – עבירות של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית בכמות גדולה והחזקת כלים להכנת סם מסוכן.

רקע

ב. כנגד העוררים הוגש ביום 24.12.12 כתב אישום, אשר מייחס להם עבירות של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית (לפי סעיפים 7(א) ו-7(ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973), החזקת כלים להכנת סם מסוכן (לפי סעיף 10 לפקודת הסמים המסוכנים), וכלפי העוררים 1 ו-2 גם עבירה של שהיה ללא היתר (לפי סעיף 12 לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952). העוררים הם אזרחי תאילנד. מעובדות כתב האישום עולה, כי העוררת 3 שהתה במהלך האירועים המתוארים בכתב האישום בישראל כדין, בעוד העורר 1 (בעלה של העוררת 3) והעורר 2 שהו בישראל שלא כדין, למן מחצית שנת 2010 וסוף שנת 2011 בהתאמה, והתגוררו כל אחד עם בת זוגו ביחידת הדיור שלה במשק. בכתב האישום נטען, כי במועד 10.12.12, בחיפוש שנערך ביחידת הדיור של העוררת 3 (להלן הדירה), נתפסו אלפי טבליות של סם מסוכן מסוג מתאמפטאמין (שאחד משמותיו, אציין כאן, הוא יאבה), מגוון כלים המשמשים להכנת סם מסוכן וכסף רב במזומן. עוד נטען, כי מאוחר יותר באותו יום הסיעו עמם העוררים 1 ו-2 690 טבליות של סם מן הסוג האמור, העורר 2 נהג ברכב והעורר 1 ישב לצדו.

בית המשפט המחוזי

ג. עם הגשת כתב האישום הוגשה כנגד העוררים בקשה למעצרם עד תום ההליכים בה נטען, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות למשיבים בכתב האישום, וכי קיימת עילת מעצר לפי סעיפים 21(א)(1)(ג)(3) ו-21(א)(1)(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996. בהחלטתו מיום 3.2.13 קבע בית המשפט המחוזי, כי המשיבה הניחה תשתית ראייתית לכאורית לחובת המשיבים במעשים המיוחסים להם בכתב האישום, אשר עיקרה נשענת על ידיעה שנמסרה מפי מעסיקה של העוררת 3 (להלן המעסיק), שהזמין את המשטרה למקום, ומסר כי התנהלות חריגה במגורי התאילנדים במשק עוררה את חשדו; ואליה מתווספים תמלילים והודעות נוספות על תנועה חריגה של תאילנדים במשק, התנהגות חריגה של העוררת 3 והעברת סכומי כסף גדולים לתאילנד על-ידי העורר 1. אשר לטענתו של בא כוח העוררים, לפיה לא יכלה המשיבה להסתמך על הראיות שנאספו בדירה או ברכב, הואיל ולא התבקשה הסכמה לביצוע החיפוש, ומשכך היה בלתי חוקי ואין הראיות קבילות, קבע בית המשפט המחוזי, כי עניין זה מקומו להידון במסגרת התיק העיקרי. עוד נקבע, כי קיימת נגד המשיבים עילת מעצר נוכח המסוכנות הנשקפת מהם לציבור, אשר באה לידי ביטוי במעשים המיוחסים להם בכתב האישום, נוכח הכמויות המסחריות של הסם המסוכן שנתפס בחזקתם, ממנו התפרנסו. עוד צוין, כי קיים בעניינם של העוררים חשש לשיבוש הליכי משפט או התחמקות מן הדין, בשל היותם אזרחים זרים; וזאת ביתר שאת באשר לעוררים 1 ו-2, השוהים בארץ ללא היתר. צוין, כי לא נמצאו בעניינם של המשיבים נסיבות חריגות שיצדיקו סטיה מן הכלל, לפיו בעבירות מן הסוג שבנדון דידן, נעצרים נאשמים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם, ומשכך הורה בית המשפט המחוזי על מעצרם בהתאם.

הערר והדיון

ד. ביום 3.3.13 הוגשה הודעת הערר, ונימוקי הערר הוגשו ביום 10.3.13. הסניגור נסמך על החלטתה של חברתי השופטת ע' ארבל בבש"פ 9220/12 פרץ נ' מדינת ישראל (2012) וטען, כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו, שאין מקומן של טענות באשר לקבילות הראיות הקיימות להידון במסגרת הליכי המעצר. אמנם, לטענת העורר, ככל שיש לשוטר "יסוד להניח", שבבית מתבצע פשע – כפי שהיה בידי השוטרים בעקבות המידע המודיעיני מפי המעסיק – מתיר לו הדין, בהתאם לסעיף 25 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן הפקודה), להיכנס ולחפש בבית בלא צורך בקיומו של צו. ואולם, נטען, אין בכך כדי לפטור את המשטרה מן הצורך לקבל הסכמה מן האדם הגר בבית לכניסה זו, לפי סעיף 45 לפקודה. הואיל והמעסיק אינו מתגורר בדירה ואינו מחזיק בה, נטען, אין הוא מוסמך להתיר לשוטרים לחפש בה, קל וחומר לפרוץ אליה, ומשעשו כן "נפסלו הראיות החפציות שנתפסו" בה. עוד צוין, כי חיפוש, אף שלא בצו, טעון – לפי סעיף 26 לפקודה – הימצאותם של שני עדים שאינם שוטרים, ככל שנסיבות העניין מאפשרות זאת, ולא כך נעשה בענייננו. אשר לראיות שנתפסו במהלך החיפוש ברכב נטען, כי חיפוש זה נעשה שלא בסמכות, הואיל ונעשה על סמך הנחות בלבד, ולא על סמך מידע מודיעיני שיכול היה לקשור את העוררים 1 ו-2 לתכולת הדירה, תוך מעצרם בשפה האנגלית אותה אין הם דוברים, ומבלי שניתנה הסכמתם לכך או שהיו שני עדים נוכחים במקום. משכך נטען, אף הראיות שנתפסו במהלך חיפוש זה דינן להיפסל.

ה. עוד נטען, כי בית המשפט המחוזי לא הבחין בין שלושת העוררים, בכל הנוגע לעצמת הראיות הקושרת אותם לעבירות. באשר לעורר 2 נטען, כי הואיל ואין הרכב בו נמצאה שקית הסמים שייך לו, והואיל וזו נמצאה לרגלי כיסא הנוסע ולא כיסאו שלו בעת שנהג, והואיל ורכב זה משמש כ"מונית תאילנדים" להסעת רבים מבני קהילת עובדי החקלאות התאילנדים מדי יום, לא ניתן לראות בשקית זו ראיה לחובתו. כן נטען לגבי העורר 2, כי הראיה הנוספת היחידה הקיימת כנגדו, טביעת אצבעו על נייר כסף, וכי טביעתו על חפץ נייד במקום שאין חולק כי שהה בו, אינה יכולה לקשור אותו לאירועים שבנדון דידן. לגבי העוררת 3 נטען, כי בקביעת קיומן של ראיות לכאורה בעניינה ראוי היה לתת את הדעת לכך שלא נמצאו כל טביעות אצבעות על הסמים, הכסף או הכלים שנמצאו בחדרה, קרי, ישנן ראיות נסיבתיות בלבד כנגדה. משאלה פני הדברים נטען, כי אין ההלכה מאפשרת הותרת העוררים 2 ו-3 במעצר עד תום ההליכים בהיעדר תשתית ראייתית מספקת בעניינם. בדיון ביום 12.3.13 חזר בא כוחם של העוררים על טענותיו.

ו. בא כוחה של המשיבה טען לעומתו, כי החיפוש בדירת העוררים נערך לפי סעיף 25 לפקודה, עקב מידע מודיעיני מדויק שנתקבל מהמעסיק. כמו כן, חלון ההזדמנויות הקצר שבפניו עמדה המשטרה לא איפשר – כנטען – פניה לבית המשפט לקבלת צו חיפוש. בנוסף נאמר, כי יש להכיר במעסיק כמחזיק ביחידת הדיור, זאת מאחר שיחידת הדיור היא בבעלותו ואינה מושכרת לעובדיו כי אם עומדת לרשותם. על כן קוימה דרישת הסכמתו של המחזיק בדירה לחיפוש, כפי שמורה הפקודה, וזאת אף שהמעסיק אינו יעד החיפוש. עוד נטען, כי גם אם ייקבע שהחיפוש בענייננו אינו כדין, יש לערוך איזון בין השיקולים השונים ואין הדבר עולה כדי פסילת הראיות, וזאת נוכח חומרת העבירות ואופיין. לגבי החיפוש ברכב נטען, כי התבסס על אותו מידע מודיעיני שהתקבל מהמעסיק, אשר מתייחס במפורש לרכב ולאפשרות שברשות אחד המעורבים מצוי אקדח. עוד נטען, כי החיפוש נערך לאחר שנתפסו החומרים האסורים ביחידת הדיור, כך שהחיפוש נערך כדין לפי סעיף 71 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996.

הכרעה

ז. לאחר העיון בטענות הצדדים ובתיק החקירה, סבורני, כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר קיומן של ראיות לכאורה ובדבר מעצרם של העוררים עד תום ההליכים.

החיפוש

ח. אפתח בנושא החיפוש, קרי, טענות העוררים לעניין אי-חוקיות החיפוש, נושא לו הקדישו מקום רב בטיעוניהם. בשים לב לכך שדוקטרינת "פירות העץ המורעל" נדחתה בשיטת המשפט הישראלית (ראו ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד סא(1) 461, 530-529 (1998) והאסמכתאות שם), ספק רב אם אי החוקיות הנטענת תביא לפסילת הראיות, ככל שישנן – ואליהן נשוב להלן; ולכן לכאורה אין בה כדי לפגוע אנושות בסיכוי להרשעת העוררים, כטענת הסניגור המלומד.

ט. חיפוש שלא על פי צו מותר לשוטר, לפי סעיף 25 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), אם "יש לשוטר יסוד סביר להניח שמבצעים שם פשע, או שפשע בוצע שם זה מקרוב". לפי סעיף 26 על חיפוש להיערך בפני שני עדים שאינם שוטרים "זולת אם הנסיבות והדחיפות אינם מאפשרים זאת" (ראו רע"פ 10141/09 בן חיים נ' מדינת ישראל (2012), פסקאות 19 ו-37); בנידון דידן התקבלה הידיעה המודיעינית מן המעסיק ב-10.12.12 והחיפוש והמעצר נעשו באותו יום תוך שעות. אשר לסעיף 45 לפקודה, שענייננו כניסה למקום אדם הגר בבית המחייבת הסכמתו, וכניסה בכוח רק עם סירובו, איני רואה לטעת מסמרות בעניין זה, אך ראו דברי הנשיאה ביניש בעניין בן חיים הנזכר, כי בנסיבות של יסוד להניח שפשע בוצע מקרוב, ונוכח סמיכות זמנים בין קבלת המידע לעריכת החיפוש, "שאלת הסכמתו של המבקש לעריכת החיפוש לא היתה רלוונטית ולא נפל פגם בחוקיות החיפוש" (פסקה 37). אפילו נניח כי לא כן, בית המשפט המחוזי הסתפק באישורו של בעל המקום (המעסיק) להיכנס ליחידת המגורים, ואין צורך להכריע עתה בשאלה האם יש לראותו לצורך סעיף 45 בנסיבות אלה כ"אדם הגר בבית". אציין כי נסיבות של חשד מן הסוג שעלה בידיעה המודיעינית מ-10.12.12 שעסקה מפורשות בסחר בסמים, מגלות לכאורה גם דרגת דחיפות המחריגה לפי סעיף 26(1) לפקודה את הצורך בשני עדים שאינם שוטרים.

י. גם אילו סברתי שהופרה זכות של העוררים, ועל פני הדברים איני רואה כן אף שבידי העוררים לשוב לכך בהליך העיקרי, אין בידי להיעתר לערר – וזאת מאחר שבאיזון שבין עוצמת הפגם לכאורה לבין השיקולים שתומכים בהמשך מעצרם של העוררים בענייננו, ידם של האחרונים על העליונה. רוצה לומר, כי אין בעוצמת הפגם הנטען בענייננו כדי להביא לשחרורם של העוררים בהתחשב באיזון מובהק אל מול האינטרס הציבורי בהמשך מעצרם בנסיבות המקרה. דברים אלו עולים בקנה אחד עם פסיקתה של השופטת ע' ארבל, שהובאה על-ידי העוררים עצמם, ומהוה הבסיס העיקרי לטענותיהם. אכן, נקבע שם כי יש מקום לדיון בהפרת זכות היועצות בעורך דין גם בהליך מעצר; אך נאמר מפורשות:

"...מובן כי אין מדובר בערך מוחלט, ויש ליתן את הדעת לשיקולים אחרים המצדיקים את המשך מעצרו של החשוד. בית המשפט, אם כן יידרש לאזן בין הפגיעה בזכויות החשוד, מהותה, חומרתה, משמעויותיה, משכה וכדומה, לבין האינטרס הציבורי בהמשך מעצרו של החשוד, הכולל את ערך גילוי האמת, הלחימה בפשיעה וההגנה על שלום הציבור, שייבחנו בין היתר בהתאם לאופי החשדות וצרכי החקירה." (עניין פרץ, פסקה 9)

י"א. אחר שאמרנו כל אלה, התמונה כולה תתברר בהליך העיקרי; ראו גם בש"פ 9745/11 בואב נ' מדינת ישראל (2012); בש"פ 5524/11 פלוני נ' מדינת ישראל (2011). אך זה המקום להוסיף, כי המגמה הכללית במשפטנו היא "מעבר מקבילות למשקל, דהיינו התנתקות מכבלים פורמאליים החוסמים את הדרך בפני שימוש בראיה מסוימת, תוך תרגום תמרורי האזהרה המאפיינים אותה, לזהירות יתר בדרך לקביעת ממצא עובדתי על סמך המידע המצוי בה" (דברי השופטת ברלינר בע"פ 7450/10 אבו ליטאף נ' מדינת ישראל (2007)); וראו גם דנ"פ 4390/91 מדינת ישראל נ' חג' יחיא, פ"ד מז(3) 661, 670; ג' הלוי תורת דיני הראיות א' (תשע"ג) 178. בנידון דידן עוצמת הגילוי של כמות גדולה כל כך של סם מסוכן אינה מניחה בשום פנים להתעלם, כבקשת הסניגור, מן העובדות ולהורות כאן ועתה על שחרור מטעמים המקבילים, במידה רבה, לטענת אי קבילות.

י"ב. איני רואה איפוא להיעתר לטענה בענין החיפוש. אוסיף, כי לגבי החיפוש ברכב חלה אף לדעתי לכאורה הוראת סעיף 71 לחוק המעצרים העוסקת ספציפית בחיפוש ברכב במקרה של "יסוד סביר לחשד".

הראיות

י"ג. נפנה עתה לראיות. מן הנודעות, כי בשלב בו נבחן חומר הראיות לצורך מעצר עד תום ההליכים, מקיים בית המשפט בחינה של הפוטנציאל הראייתי להרשעה, ומעריך את סיכוייה, בלא שנדרש הוא להכריע במשקלן ובמהימנותן של הראיות. עם זאת, כבר נאמר על-ידי בית משפט זה לא אחת, כי הבחינה הראייתית בשלב זה אינה בדיקה טכנית בלבד (ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 147 (הנשיא ברק) (1996)). בשקלו מעצר עד תום ההליכים, קרי, שלילת החרות העלולה להיות לא קצרה, על בית המשפט לתת דעתו גם לעוצמתן הלכאורית של הראיות.

י"ד. כאמור, בחנתי את חומר הראיות ונראה כי יש בתשתית הראייתית הקיימת כדי לבסס, בשלב זה, לכאורה, סיכוי להרשעתם של העוררים באישומים המיוחסים להם. בראש וראשונה, נתפסו כמות "סיטונאית" של סם מסוכן מסוג מתאמפטאמין בתצורת אלפי טבליות, כלים המשמשים להכנת סם וסך של כ-80,000 ₪ במזומן ביחידת הדיור של העוררים 1 ו-3. בסמוך לאחר מכן, נתפס ברכב בו נסעו העוררים 1 ו-2, אותו סוג סם, באותה תצורה ובכמות לא מבוטלת של 690 טבליות – כל אלה, לטענת העוררים, יתומים מאב ואם, ואין להם כתובת אכיפתית. לכך מתווספת העובדה, כי אלה נתפסו בעקבות ידיעה מודיעינית שנמסרה על-ידי המעסיק ביום 10.12.12, הוא יום החיפוש, ואשר התבררה בדיעבד כנאמנה למציאות בעיקרה – הן באשר לתיאור שני יעדי החיפוש והחומרים האסורים שצפויים להימצא בהם, והן באשר לזהותם של המעורבים בפרשה. המעסיק ציין בהודעתו מיום 12.12.12, כי הידיעה התבססה על התנהלות חשודה במתחם המגורים, בשבועות שקדמו לה, תוך שלמתחם נכנסים ויוצאים מי שאינם נמנים בין עובדיו, בכמות שאינה שגרתית, לשם מפגש עם העוררת 3. התנהלות זו אושררה בהודעתה של מינראט צאיקואן ביום 13.12.12, תוך שהיא מוסיפה כי אותם עוברי אורח פקדו את המתחם על מנת לרכוש "עוגיות", שלדעתה הן שם קוד לסמים. כך, כאשר שאלה מינראט את העורר 1 באשר לתוכנה של שקית שהועברה לו על-ידי אחד מעוברי האורח במתחם, בפתח הדירה בה נתפסו הסמים, נענתה על-ידו כי מדובר בכסף שתוכל להרויח אם תמכור "עוגיות"; בנוסף, נשמעה שיחה בין העוררים 1 ו-2 בקשר להעברת כסף ממכירת "עוגיות", שהתקיימה בדירה בה נתפסו הסמים, ובה נשאל העורר 2 אם ברצונו למכור עוד "עוגיות", כך שמשתמע כי אלה נמכרו על-ידו בעבר; מינראט אף הבחינה בעורר 1, יחד עם עובר אורח, עוטף כדורי יאבה בצבע אדום בשקיות שקופות – כצבעו של הסם שנתפס. עוד ציינה בהודעתה, כי העוררים 1 ו-3 העבירו סכומי כסף גדולים לתאילנד, כפי שאישר אילן בשארים, עובד בחברת אשדים, בהודעתו מיום 16.12.12, ובדירה נתפסו קבלות עם פרטיו של העורר 1 באשר להעברת כספים לתאילנד בסך כולל של 5,112,000 ₪, להן לא ניתן כל הסבר המניח את הדעת באשר למקור הכסף. על כל אלה, מתווספים, תמלילי השיחות מט 54/12 ומט 55/12, מהם עולה מסכת של תיאום עמדות ואמירות מפלילות. לא הוכחשה עובדת שהייתם ללא היתר של העוררים 2-1.

ט"ו. לטענת בא כוח העוררים, במקרה דנן הראיות כלפי העוררים 2 ו-3, נסיבתיות, כך שאין ראיה ישירה הקושרת אותם לסמים שנתפסו. המענה לכך טמון בכלל, כי גם היותו של כתב-אישום מבוסס כולו על ראיות נסיבתיות, אין נשללת אפשרות של מעצר עד תום ההליכים אם אלה מצטרפות לכדי מסכת של ראיות לכאורה שיש בהן סיכוי סביר להרשעה (ראו בש"פ 7021/08 באסל נ' מדינת ישראל (2008); בש"פ 991/99 מדינת ישראל נ' קנילסקי (1999)). בענייננו, לכל הפחות, מובילות הראיות הנסיבתיות הקיימות נגד העוררים ביחד ולחוד למסקנה לכאורית כאמור. ונזכור, כי עסקינן בסעיף 7 לפקודת הסמים המסוכנים, שהעונש לגבי חלקו (סעיף 7(ג)) הוא עשרים שנות מאסר, תאומו של העונש לעניין סחר (סעיף 19א).

היעדר האפשרות לקבוע חלופה

ט"ז. משקיימות נגד העוררים ראיות לכאורה, קמה עמן חזקת מסוכנות סטטוטורית, הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק המעצרים. כן קם חשש ממשי להתחמקות מן הדין, מאחר שמדובר באזרחים זרים, אשר אישומים חמורים מופנים כלפיהם, וכאשר לעוררים 1 ו-2 אף אין היתר שהייה בישראל.

י"ז. בנוסף, אין להקל ראש במסוכנות העולה מן העבירות המיוחסות לעוררים בתיק דנן, ורוב מלים אך למותר. עסקינן במעין "בית חרושת" לייצור ושיווק סם, שיועד לפי כתב האישום להימכר לקהילת העובדים הזרים, על ידי בני קהילתם עצמם. מדובר בכמות "סיטונאית" של סם מסוג מתאמפטאמין בכמות חריגה בהיקפה של אלפי טבליות. נאשמים שיש נגדם ראיות לכאורה להוכחת עבירה מעין זו מושמים על פי הכלל במעצר עד תום ההליכים נגדם (בש"פ 2489/94 בן מוחא נ' מדינת ישראל (1994)). לא ראיתי איפוא מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא שאין בנסיבות אפשרות לחלופה.

י"ח. על כן, באיזון בין השיקולים השונים גובר הצורך בהגנת שלום הציבור מפני מסוכנותם של העוררים והחשש מהימלטות, ולא אוכל בנסיבות אלה להורות על חלופת מעצר.

כללם של דברים

י"ט. אין בידי איפוא להיעתר לערר.

ניתנה היום, יג' בניסן תשע"ג (24.3.13).